אדם מתמודד עם מציאות | גל אוחובסקי
"נמר מעופף" הוא ספר חזק. הוא עוד יצירה במסורת הקלאסית של סיפורי מוסר אוניברסליים, אבל הפעם בגרסה ישראלית מאוד, המתרחשת בנוף מוכר. שלושה נערים ממשפחות טובות לומדים לבחינות הבגרות בביתו של אחד מהם, בנו של קצין בכיר לשעבר בצבא. תוך כדי לימוד הם משחקים באקדחו של בעל הבית. הם בטוחים שאינו טעון. אך הם טועים.
זהו סיפורה של משפחה ישראלית נורמטיבית ומתפקדת, שחייה משתנים ללא היכר בעקבות אירוע דרמטי המתרחש בביתם. לאורך הספר נפרש בפני הקורא הציר המטלטל שעליו נעים כעת היחסים בתוך המשפחה. ההתנערות מהאשמה, הקבלה, חשבון הנפש. הכל קורה בין ארבעה קירות, אך גם תוך התמודדות עם הסביבה השופטת, עם החברים שחלקם מפנה עורף, ועם התקשורת.
יעל טבת, שכתבה את הספר המרתק הזה, היא בתו של העיתונאי והסופר המיתולוגי שבתי טבת. לזכותה תמלילים מצטיינים לקלאסיקה עברית כמו "בתוך" של דפנה ארמוני שחידש הראל סקעת , ו"בגידה" ו"שבועה" של ריטה. וספר קודם, "שוליית הקוסם", שראה אור ב-2007.
גם מבלי לדעת את ההיסטוריה הפרטית של המחברת, "נמר מעופף" הוא ספר שיעניין את קוראיו ויגרום להם לחשוב. הוא קריא, חכם, מפתיע. אלא שלספר הזה יש עוד נדבך. לפני שבע שנים היה בעלה של יעל, עורך הדין המוערך דורי קלגסבלד, מעורב בתאונת דרכים קטלנית. הפרשה הזו הסעירה את המדינה, וטלטלה את חייה.
כאשר קוראים את "נמר מעופף" בידיעה שהמחברת שלו הייתה בעצמה, כמו גיבורת הספר, במרכזה של סערה כזאת – מבינים עוד דבר קטן על החיים. שלפעמים, במקום לרוץ לעיתון, להתערטל, ולסחוט אהדה תוך תיאורי ה"כמה היה קשה", אפשר לקחת את החוויות הקשות ולהפוך אותן ליצירת אמנות רצינית.
יעל היא חברה שלי. ראיתי אותה בעשור האחרון מתמודדת באופן מעורר כבוד עם מה שזימנו לה החיים. ליוויתי אותה כשהבינה שאת התחושות והרגשות שלה היא תעבד באופן ספרותי ולא על שער המוסף. התוצאה היא ספר טוב שנקרא בנשימה אחת. אבל יותר מזה. בעיני יש כאן עוד הצעה מעוררת הערכה לאופן שבו אדם מתמודד עם המציאות שלו.
הנה הפרק הפותח אותו.
סליפינג ביוטי
אני עומדת בפני הכרעה חשובה. שוגר דדי או סליפינג ביוטי? ורוד בהיר או ורוד יותר בהיר. לשוגר דדי יש שם יותר מעורר אבל סליפינג ביוטי הוא צבע יותר יפה. אני הולכת על היפה. "סליפינג ביוטי," אני מודיעה לאנה המניקוריסטית . היא מביטה בי באכזבה ושולפת בקבוקון ורוד ממדף עמוס בקבוקונים . "למה את אף פעם לא שמה אדום?" היא שואלת אותי בחצי נזיפה. "אישה עם לק אדום זה סקסי."
הראש שלי במקום אחר. אני בוהה בה
"סו הוט איט ברנס," היא מצטטת במבטא רוסי כבד מתוך המודעה של הלק החדש. "תעזי פעם," היא מרימה אלי מבט ממזרי. "מותר לך!"
אני לא יודעת אם מותר לי אבל אני מעיזה. ואנה לא צריכה לדעת הכול.
יש לי לק טרי על הציפורניים והטלפון הסלולרי שלי מצלצל מקרקעית התיק. אני לא יכולה לענות. כדי לשלוף אותו אני צריכה להחזיק את התיק פעור ביד אחת ורק אז להכניס את היד השנייה פנימה. אני בטוח אהרוס את הלק והיום זה לא יכול לקרות. התיק שלי רוטט ומלא אור וזה מטריף אותי שאני לא יכולה לענות.
"מה להעז? אני נשואה," אני אומרת לאנה, מנסה להתעלם מהטלפון. אבל בעיניים שהיא מרימה אלי אני רואה את הכובע בוער על ראשי.
"לבעל לא מגיע לפעמים משהו?" היא שואלת בטון תמים מדי. "אולי לכבוד חג, מתנה בשביל בעל, אישה יותר סקסי?" עכשיו היא לא מרימה אלי את מבטה.
"מגיע, בטח שמגיע," אני עונה ושולחת מבט לעבר התיק שלי שהשתתק אבל ברגע שאני מביטה בו, צלילים ותנועות רטט מבורכות שבים ועולים ממנו.
"אולי בפעם הבאה," אני מפזרת הבטחת סרק, שמחה שלא מוותרים עלי כל כך מהר. הפעם אני עומדת להכניס את היד היותר יבשה לתיק כדי להוציא ממנו את הטלפון בזהירות. אבל אנה קולטת את התנועה ומתרה בי בחומרה, "לא להכניס יד! לק נהרסת!"
אני מתעלמת מהאזהרה שלה ומנסה לדוג את המכשיר אבל הוא שוב מפסיק לצלצל. אני מוציאה את היד מן התיק וסוקרת את הציפורניים שלי.
זה קרה.
"סליחה," אני אומרת לה נכלמת ומושיטה את היד כדי שתשפץ את ההרס.
שתי הנשים היושבות על הספסל בחזית החדרון שלה מביטות בי בקוצר רוח. אחת מהן מתנשפת במחאה. "אני מחכה לטלפון מהבן שלי מהצבא," אני משגרת לעברן תירוץ. "הוא צריך להודיע לי אם הוא מגיע הביתה לחג. הוא בקורס קצינים." אני מקווה שתרומתו למולדת תגרום להן לקבל את העיכוב המעצבן בהבנה. הטלפון שלי שב ומצלצל.
"קצין יחכה," אנה פוסקת, "אימהות פה בישראל, כל כך עושות ילדים מפונקים."
"הוא לא יכול לחכות," אני אומרת. אני חייבת לענות לו. פשוט חייבת. "נותנים להם לצלצל רק בזמן מסוים והוא צריך להגיד לי אם הוא בא לחג או לא."
ההסבר על שעות הת''ש המוגבלות של הצוערים לא גורם לה להתרכך. יש אצלה לחץ של חג ומועד ואני מחבלת לה בפס הייצור. היא מנסה לתקן את הנזק על ידי מריחת מעט אצטון על הלק הטרי, אבל הפטנט הקדמון לא עובד. זה לא נראה טוב ועם כל הלחץ שלי מהטלפון אני לא שוכחת שהיום מכל הימים, זה חייב להיראות מושלם.
"אני חושבת שצריך להוריד את הכול ולשים מחדש," אני אומרת לה בחשש ולפני שהיא טורפת אותי אני מחניפה לטוב טעמה, "ואת צודקת! אני רוצה את האדום הזה, הוא מקסים! למה שאני לא אהיה סקסית?" אני מצטחקת לעבר הממתינות כשותפות לדבר עברה, מנסה לרכוש את אהדתן. מבע פניהן נותר קפוא.
"לא להזיז ידיים," היא פוקדת עלי במבט מאיים ומסירה את הלק בזריזות. "את צריכה להיות יותר החלטית, זה לא טוב להסס כל חיים!" היא נוזפת בי ופוצחת במריחה מיומנת של הסו הוט איט ברנס. הצמד על הספה קולט במי מדובר ומתגבר את קוצר הרוח שהוא מדיף לעברי. האחת מביטה בשעונה כל כמה דקות ופולטת אנחה עצבנית והשנייה נוקשת בעקביה על הרצפה. הן עדיין לא אומרות דבר אבל השקט שלהן מרשרש. אני רואה את אנה מסמנת לשתיים בניד ראש שתכף היא משנעת אותי החוצה.
כמו תמיד, כשלא נעים לי, אני ממלאת את האוויר במלל. בידי הפנויה אני לוקחת בקבוקון לבן מהמדף, הופכת אותו כלפי מטה וקוראת בקול רם: "אול יו ניד איז דוב! סמבה אול נייט, אני מתה על השמות האלה... אני בטוחה שבחברה הזאת יש שם מישהו שזה התפקיד שלו, להמציא שמות. אי פינק אוף יו..." אני מפריחה פניני קופירייטינג לאוויר.
הטלפון שב ומצלצל. הנוכחות באימפריה של אנה מסתכלות על התיק שלי, חרדות מהיד שעלולה להישלח פנימה ולעכב אותן. אנה לא לוקחת סיכון ושולחת זרוע שמנמנה לעברו.
"אפשר?" היא שואלת כשידה כבר חצי בתוך התיק.
אני מתפללת בלבי שהיא לא תיפול על המטלפן הלא נכון. "בטח," אני מזייפת טון של בת הרב.
היא שולפת בזריזות את המכשיר, מקרבת אותו לאוזנה ואומרת, "הלו, לא, זה לא אמא, רק רגע בבקשה." על פניה עולה הבעת בהלה, "לא מבינה מה צועק כל כך חזק," היא אומרת ומגישה לי את הטלפון במהירות. באוויר, בדרך ממנה אלי, אני שומעת בליל של קולות רמים עולה מן המכשיר. אני מקרבת את הטלפון לאוזני למרות שאין בכך כל צורך.
"הלו?"
אני מזהה מיד את קולו של אור, בני הצעיר. "אמא!" הדחיפות בקולו מלחיצה אותי. "אמא!"
"כן, אור'לה," אני מנסה להישמע עניינית, "זאת אני. מה קרה?"
"אמא!" הוא צועק, "בואי הביתה! תגיעי לפה מהר! אמא, בואי!"
אני חוטפת את התיק שלי מאנה ומזנקת לעבר היציאה. "אני חייבת להגיע הביתה. אני אשלם לך בשבוע הבא," אני צועקת לה תוך כדי שעטה החוצה. אני חולפת על פני הצמד המבועת בכניסה ובזווית העין קולטת את אנה מנסה להשיג אותי. היא אוחזת בידיה בקבוקוני סליפינג ביוטי וסו הוט איט ברנס וקוראת אחרי, "מיקי! ידיים שלך!"
אני רצה אל המכונית שלי ומתניעה. רגלי רועדות, הפה שלי יבש וידי לא מצליחות לאחוז בהגה. הן מרחפות. אני ממקדת בהן את מבטי כדי לטעון אותן בכוח. אני מהדקת אותן אל ההגה. אצבעות ידי האחת מהבהבות אלי באדום בוער ואצבעות ידי השנייה נמוגות בוורוד חיוור.
* יעל טבת קלגסבלד היא סופרת, עיתונאית ופזמונאית ישראלית. נשואה לעורך הדין דורי קלגסבלד ואם לבן ובת.