הרוחניק הזה ירש מהוריו מפעל משגשג לגפיים תותבות ולכן היה לו חיבור טוב לקרקע. וזה טוב. בשביל לפרוח ולעוף צריך לדעת קודם לעמוד. להיות נטוע היטב. זה עקרון בסיסי ביוגה ובכל תורה שמחשיבה את עצמה. והרוחניק הזה ראה אותי רצה בבגדי ספורט קצרצרים ומגיעה לקו הסיום בין האחרונים בחצי המרתון למתחילים שכל הכנסותיו נתרמו קודש לקטועי איברים. הוא הגיע לשם כנציג המפעל, חבר בחבר השופטים המעניק מדליות למנצחים. אך כשראה אותי מתנשפת ונאנקת כאילו נפלה לי ריאה תוך כדי הריצה נשימתו נעתקה והציע לי מיד בלי בושה להצטרף אליו אחרי הטקס לדירת הקרקע הממוזגת והקרה למשקה ומנוחה. ומכיוון שהייתי מאוד לוהטת וצמאה לא דחיתי את ההצעה. נסענו בג'יפ מרווח ומבושם כמו בעליו הוורדרד והמשופם. ובביתו היו פעמוני רוח ומאובנים והוא לא בזבז זמן על דיבורים אלא דחף לי יד עמוקה וזריזה לתחתונים ומאחר שכבר הייתי חמה מהריצה לא ראיתי בזה שום טעם לפגם. להיפך. ככה דברים אמורים להיות. כמובן שהדיבורים על אדרנלין וגופים סמוקים ומזיעים היו אף הם מושכים במידת מה בערב הלח והקיצי. היה לו מין נפנוף יד נשי לא חינני שהתלווה לקול דק וצרדרד אבל מלבד זאת היה נדמה לי כמושלם, תאוותן ולקקן, אוהב לחקות שמחות של אחרים, דוגמה: אחרי המזמוז המתאבן שהתקיים במבואה הנוצצת לעיניי שכן קצת המום וזקן הובהלתי לדירה המרווחת חצי עירומה, הישר לסלון שם היה מזרון פוטון בו ביצעתי מיד עמידת ידיים שמחה, ואחר כך גם עמידת ראש ואפילו כמה שפגטים. עד כדי כך הייתי משוחררת. והרוחניק כל כך התפעל מכושרי הגופני וגמישותי עד שניסה לבצע תרגילים דומים אבל לא עלה בידיו כי בכל אופן היה מעט שמנמן ומגושם וכבר לא ילד. כשהוא היה ילד הוא היה שמנמן גם ואביו היה נוזף בו שהוא לא חייב לגמור את הלפתן או מה שלא היה שם ומחקה את תנועות לשונו ופיו בלעג. ואמו נצרה את לשונה החדה והמרירה וכשדיברה על אהבה זה היה רק בהקשר של תפוחי אדמה. יום אחד היא אמרה: "אני אוהבת תפוחי אדמה", ובזה זה הסתיים, העניין הזה של האהבה.
וזה מה שבכלל התחיל את החיפוש הרוחני שלו שהתחיל בזעם עצום על ההורים והסתיים במחילה טוטאלית, הודיה, ניהול מפעל הגפיים וחגיגת החיים החושניים בפה וזרועות פתוחים כולל תודה מעשית לפוגעים, שהרי בלעדיהם לא היה מגיע למקום הפורח והזורח בימיו הנוכחיים. אצל אושו הוא למד מין טכניקה מינית של אהבת על שמלמדת לסנכרן את פעימות הנרתיק יחד עם תנועת הזין כך שבני הזוג יגיעו לאורגזמה מירבית ארכנית ועילאית. הוא סיפר שהיה עליהם להיות סגורים יום שלם עירומים בתוך מין סדין והיו שם יפות ויפים אך למרבה הצער הוא נפל דווקא על מישהי מכוערת, קצוצת שיער קצרת גפיים ומזיעה כך שהתקשה ממש ליהנות מהפרוצדורה המינית והיה עסוק יותר בלהצטער על רוע מזלו, ולכן אפשר שנתרגל זאת עכשיו? לא הייתה לי התנגדות עקרונית אבל למעשה הייתי נבוכה להתוודות על כשרוני המולד באורגזמות שרשרת שהתגלה לגמרי במקרה בדמי ימיי בבית ירושלמי מתפורר ולא בסדנה הודית מודרכת שעלתה הון. לא רציתי שיידע עוד צער. וביקרנו בביתה הכאוטי של אמי החביבה והגרומה ובמדף הרוחני שלה. שניהם העריכו מאוד את ביירון קייטי, אישה דשנה עם שיער צבוע אפור-כחול מחייכת חיוך אמריקאי מתריס וטוענת ברוך תקיף שאין לנו על מי לכעוס ולכן מה נעשה עכשיו. אגב, אפילו לא על אבינו האנס שבשמיים או על אמנו שנטשה עלי אדמה. אין. אין אין אין על מי לכעוס. אפשר פשוט להתחיל לחיות. וחיינו. שבועיים בערך. מסעדות שוקקות דגים נאים ותחתונים מתוחרים יין נתזים ומין אתלטי על רהיטים וגלידה ליקוקים על ליקוקים כי הוא אהב קינוחים. והוא אמר בחשיבות שיום אחד יגמור בפנים. ושהוא נאמן מאוד. כמו כלב אבל במובן הטוב. לגמור בפנים הכוונה הייתה לעשות ילד ביחד. מה שלא עשה לא עם אשתו השנייה ולא עם השלישית. על הראשונה לא אמר מילה. מעניין היה ששתי הבאות נשאו את אותו השם. איילה. הוא קרא להן ברצינות מופלגת איילה א' ואיילה ב'. ומשתיהן נמאס לי קצת אחרי זמן מה כי זה היה כבר לפני איזה עשרים שנה ומה היה מאז? ומה קרה לראשונה? בלילות היה קשה לישון אתו. הוא נחר מין נחירה כזאת גבוהה וצרדרדה שדמתה לקול שבא עם נפנוף היד ביום. וגופו היה מוטל במיטתי כגופה לא רגישה לתנועתי ונשימתי הסמוכה. והוא היה משווה אותי לאיילה א' ולאיילה ב', תמיד לטובתי אגב אבל פעם קטעתי אותו בשירה: "מה עושות האיילות בלילות...?" וזה לא הצחיק אותו. נזעם מאוד פקד עליי לחדול מיד ואז נפל לשינה כמו שק תפוחי אדמה. פתאום בכיתי והוא קם ועמד ברגליו הקצרות והחזקות ובעיניים קטנות של עריץ קטן.
ושכחתי לציין שהיה לו גם שפם קטנטן. הוא אמר שהוא לא אוהב בכי. בבוקר הוא לקח אותי לסיור במפעל התותבות. היו שם ערימות של רגליים וידיים פלסטיות ורדרדות שחומות וצהבהבות ולא יכולתי שלא לחשוב על תקופות אחרות יותר זוועתיות. ונפל לי פתאום האסימון שהבנאדם הוא הבוס של מאות אנשים, נשים זקנים וטף. בחורה אחת חיוורת עדינה עם אף נשרי ורעמה נאה שחורה ועיניים גדולות ובהן בהלה הפילה ארגז מסמכים מראש ערימה כבדה שנשאה במסדרון לבדה. הוא נזף בה: "תרימי מהר את הדברים שלי". דמיינתי כיצד הוא יושב על כיסא תינוקות וזורק אוכל על הרצפה ומצווה על אמו: "תרימי את האוכל שלי". כי ידעתי שהנאה זו נשללה ממנו כשהיה רך בשנים. ולכן נכמרו בי מעט רחמים. ובכל זאת לא ידעתי מה לומר אז אמרתי לו שלבחורה יש ידיים יפות כי היו לה ידיים יפות. ומה שמה. הוא אמר שקוראים לה "ידיים יפות" כי ניסה עוד למצוא חן בעיניי וניחן ברגישות ניואנסית לגפיים נשיות ואחר כך אכלנו במסעדה אנינה בקרבת מפעל התותבות אבל המנות כבר לא היו לי טעימות וויתרתי על גלידת התה הירקרקה ועל הקפה והעוגיות הקשות. והיינו אמורים ללכת למחרת לבקר את המשפחה המורחבת ובראשה ההורים הרעים והנסלחים ששניהם כבר זקנים מאוד ויושבים בכיסא גלגלים. בלילה הוא אמר לי שהוא חושב שאלוהים לא רוצה שיהיו לו ילדים. שאלתי בעצב מי זה אלוהים בעצם... והוא לא ענה. ורק יצא חרש מדירתי, נכנס לג'יפ שלו ונסע. טלפנתי אחר הצהריים ושאלתי: מה עם ההורים. והוא אמר קצר שלא ניסע, שזה נגמר בינינו. וסגר. אבל בי דווקא נכנס יצר ההשתוללות הילדותי וטלפנתי אליו שוב מהרחוב ורקעתי ברגליי על המדרכה ונפנפתי בידי הפנויה ואמרתי לו שאני באה לארוחה כי ידעתי שבכל מקרה יש ארוחה אתי או בלעדיי זה ראש השנה וזה מתקיים בהוד השרון בבית יפה אבל לא ידעתי איפה בדיוק ובכל זאת אמרתי ארבע פעמים: אני באה לארוחה. והוא צווח עליי בקול הנשי: תתעשתי! תתעשתי! תתעשתי! תתעשתי! עד שהתחלתי לבכות בלב דיזינגוף קינג ג'ורג'. ולא באתי לארוחה. ורציתי לצעוק בכעס שהרגשות שלו קטועים ושלבו תותב אבל התעשתי.
ננו שבתאי היא משוררת ומחזאית. "ספר הגברים", הרומן הראשון שלה, יצא השבוע בהוצאת כתר.