השבוע האחרון של ליה אללוף (22) היה סוער ומרגש במיוחד, כזה שהשחקנית הצעירה שרק החלה את דרכה לא יכלה בכלל לדמיין. בראשון נערכה הפרמיירה לסרטה של תום נשר, "קרוב אלי", שבו היא מככבת, בשני היא הספיקה לזכות בטקס פרסי אופיר כשחקנית הטובה של השנה ולגבור על המועמדות רבקה מיכאלי, נועה קולר, טלי שרון ואסי לוי, ועכשיו מתפרסם ריאיון ראשון איתה. "מה שקרה אתמול היה מטורף", היא אומרת בבוקר שאחרי הזכייה באוסקר הישראלי, "זה חלום, אני צריכה לצבוט את עצמי, לוודא שהכל אמיתי. מה זה? איפה הייתי לפני שנתיים ואיפה אני היום? הייתי חיילת, לא שיחקתי, זה היה יכול להיות חלום של עוד 40 שנה".
החלום התגשם מהר מהצפוי, ובגדול. לא רק שהיא זכתה, גם הסרט זכה בסרט הטוב של השנה (וקטף ארבעה מתוך 12 הפרסים שבהם היה מועמד, כולל העריכה והבימוי), וייצג את ישראל בטקס האוסקר, וזה אחרי זכייה בפסטיבל טרייבקה. אללוף גם קטפה את תואר שחקנית השנה בפסטיבל ירושלים, וסיימה לצלם שתי סדרות מדוברות, האחת לצד ניב סולטן והשנייה לצד דנה פרידר ונינט טייב. ועדיין, הזכייה הפתיעה אותה. "הייתי מועמדת לצד השחקניות הכי מוכשרות ומדהימות במדינה, אז ממש לא ציפיתי, לא הכנתי שום דבר להגיד. עצם המעמד היה סופר-מרגש. היה לי ברור שלא אזכה ואני יודעת שפרסים זה בונוס ודובדבן, ומה שחשוב זה העשייה, ואז, כשזה קרה, מרוב שלא ציפיתי, התפרקתי ברמות שלא האמנתי שזה יקרה לי".
טקסים הם זמן לשחקנית לקבע את מעמדה כאייקון אופנה על השטיח האדום, אבל את הלכת כשחקנית אקטיביסטית, עם טי-שירט שחורה ועליה כתוב "קדושת החיים מעל הכל", כמו רוב חברי הקאסט.
"היו לי ויהיו לי הזדמנויות אופנתיות, אבל זה היה מעמד מתאים ומכובד, בייחוד כשזכינו, היה בזה משהו עוצמתי, ואני בטוחה שכולנו רוצים אותו דבר - שהחיים של בני אדם יהיו במקום הראשון, ושהחטופים יחזרו, ושהחיילים יחזרו הביתה ושהמלחמה תיגמר. זה הרגיש הדבר הנכון".
לא חששת לשאת מסר בתמונת הניצחון שלך ושזה יקטלג אותך?
"אני לא רואה את זה קשור לפוליטיקה וגם לא אתיימר להבין בפוליטיקה, זה פשוט הדבר הכי חשוב, זה לא קשור לימין ושמאל, אי אפשר להכניס את זה לתבניות האלה".
הרבה אנשים יכולים להזדהות עם האובדן
ב"קרוב אלי" מגלמת אללוף, בתפקידה הראשון, את עדן בת ה-22, שאחיה הצעיר נהרג בתאונת דרכים כשרכב על אופניים - סרט שמספר את סיפורה האישי של נשר עצמה, בתו של אבי נשר, שאיבדה כך את אחיה ארי בספטמבר 2018, זמן קצר אחרי יום הולדתו ה-17. "תום באמת איבדה את אח שלה, אבל הבסיס לסרט הוא לא הסיפור האמיתי אלא רגשות אמיתיים, חוויה בעולם של מישהי שאיבדה את אח שלה, והיום במיוחד הרבה אנשים יכולים להזדהות עם חוויית האובדן, אז זאת שליחות. הסרט מסמל את אובדן התמימות, אובדן הנעורים, אבל גם את החיים. לי הוא גרם להעריך את החיים ולראות את הדברים הטובים. יש בו המון כאב אבל גם המון תקווה, קשת שלמה של רגשות".
בדרמת ההתבגרות שיצרה, בחרה נשר שלא להתמקד בפרטים האוטוביוגרפיים, אלא במערבולת הרגשות שחווים באובדן, וזאת באמצעות דמותה של עדן, צעירה משולחת רסן, בליינית, אמיצה ונועזת. את העדות לכך אפשר למצוא כבר בסצנה הראשונה, שבה היא מארגנת מסיבת יום הולדת לאחיה בים שכוללת את חטיפתו, ומדגימה יחסי אהבה ותלות בלתי סבירים. באמצע הלילה מחליט האח, נתי, להמשיך בתכנונו ולבקר את חברתו, ומוצא את מותו. כאן מתחיל מסעה לעיבוד המצב והרגשות. הכעס, הכאב, האבל והסקרנות מפעילים אותה בדרכים שגורמות לצופה להתכווץ בכיסא. היא מודדת את בגדיו ויוצאת כך אל השבעה, היא מנסה להחיות אותו דרכה, היא בודקת גבולות כדי להרגיש חיה ומציתה לעצמה את הלשון או מכבה סיגריה על בשרה, היא משתוקקת לתשומת לב ואהבה ומפתה את הבוס שלה, היא רבה עם אמה ומתנכרת לה. הנועזות שלה משתקפת גם בחיצוניותה, בשיער האדום, באיפור הנוצץ ובבגדים החשופים. ההתנהגות שלה מרמזת על אישיות גבולית והרפתקנית.
"מהרגע שקראתי את תיאור הדמות הרגשתי מחנק בגרון, היה לי ברור שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. אחרי כמה אודישנים נפגשתי עם תום לשיחה, היא ממש התעניינה בי ורצתה לדעת מי אני מעבר לאיזו שחקנית אני, ואז היא שלחה לי תסריט כדי שאבדוק אם מתאים לי בקטע של גבולות, ואני קוראת את זה וצוחקת ובוכה ולא יכולה להפסיק, נחנקתי מהדבר הזה, לא יכולתי להכיל את האפשרות שזה לא יהיה שלי, וזה בחיים לא קרה לי לפני, כי אני נוטה להשאיר דברים רחוק ממני כדי לא להתאכזב, אבל פה נכנסתי ממש לאובססיה והחלטתי לכתוב לה מכתב".
מה כתבת?
"כתבתי שאני לא משאירה לה אופציה לא לקחת אותי. מבחינתי זה או שאני עדן או שאני יכולה למות מחר".
אינטנס.
"לא הייתה אופציה מבחינתי שזה לא קורה, הייתי יושבת בבית ורק חושבת זה שלי, זה שלי, זה חייב להיות שלי, ואם זה יהיה של מישהי אחרת, זאת תהיה טעות. ברור שזה לא דבר מקובל, ולא דבר שאני חושבת שאעשה שוב, אבל זיהיתי את החיבור לעדן, את האובססיה והטוטליות, אמוציונלית זה עשה לי משהו, הרגשתי אותה שם איתי כותבת את זה. וזה גם מה שעשה את זה לתום ועזר לה לקבל את ההחלטה. כמובן גם שיחקתי טוב והתאמתי לה, אבל זה היה חזק עבורה".
מה כל כך חיבר אותך לדמות?
"קודם כל מנעד הרגשות הזה, האמוציות שיש בה, האובססיה והטוטליות והקיצוניות, אנשים רואים התנהגות כזאת כשלילית, אבל אני הזדהיתי איתה, הבנתי מאיפה היא מגיעה ומאיפה היא פועלת ורציתי לחיות את זה".
וכשהודיעו לך שהתקבלת?
"הייתי אצל סבתא שלי בשבת ואמרתי לה שאני מרגישה שלא הלך לי טוב, ושאני לא יכולה להמשיך הלאה בחיים. פתאום תום מתקשרת אליי, אני שמה על רמקול ואומרת לסבתא שלי, 'הנה היא הולכת להגיד לי שזו לא אני', ואני עונה לה קצר כזה 'הלו'. ואז היא שאלה, 'מה נשמע?', ואני עונה, 'בסדר', והיא ממשיכה, 'רציתי להגיד לך שאני מאוד אשמח שתהיי עדן'. מה? מהההה? אהההה, ככה התחלתי לצרוח, זה היה מטורף. זה היה רגע".
ביקשתי שלא ידברו איתי על הסט
הצילומים ארכו כחודש וחצי, אבל העבודה והחזרות נמשכו כחצי שנה. "שיטת העבודה של תום היא שעושים חזרות על הסצנה ואז מאלתרים, וככה עדן ממש יצאה מתוך הגרון שלי, וזאת הייתה חוויה מדהימה. אתה מרגיש שותף ליצירת הדמות ומבין מה היא עוברת. אני לא חוויתי אובדן כזה וגם לא מאחלת לי לחוות ולא מתיימרת להבין מה זה, אבל בזכות ההדרכה שלה והקרבה אליה הצלחתי להזדהות עם זה".
איך מתכוננים לתפקיד כזה?
"כחלק מהעבודה על הדמות התחלתי לברמן בבר בתל אביב. ידעתי שאף אחד לא מכיר אותי, אז אני יכולה להיות עדן. הייתי באה עם הבגדים של עדן, היה לי כבר שיער אדום, ובחנתי איך מגיבים אליי. בבית אופק (פסח, בן זוגה – א"ו) היה אומר לי, 'למה את מדברת כמוה?', אבל זה לא היה מוגזם, אנחנו גם ככה לא כאלה רחוקות בתגובות שלנו. בצילומים, בגלל שזאת הייתה חוויה ראשונית שלי ורציתי להיות בתוך הדמות, ביקשתי מהצוות ומתום שאף אחד לא ידבר איתי על דברים לא מקצועיים, ואנשים לא דיברו איתי על הסט. זה יכול לצאת אנטיפתי, אבל בשבילי זה היה הדבר הנכון, בטח לפרויקט ראשון. רציתי להיות שם כל הזמן, לא לצאת ולהיכנס".
איך היה לצלם את הסצנות המטורפות?
"בסצנה של שריפת הלשון הביאו לי פרופס של מצית, ואני לקחתי מצית אמיתי, ובאקשן זה מה שעשיתי, וזה היה לא סבבה כי יש לאנשים ביטוח עליי, אבל זאת באמת התגובה שנכנסה, ואגב, זה פחות כואב ממה שחשבתי שזה יהיה. יש משהו בעדן שאפשר לי לעשות דברים שלא הייתי מרשה לעצמי לעשות, כמו לכבות על עצמי סיגריה - ליה פחדנית, אבל בתור עדן זה היה מעניין".
יש בסרט סצנות רגשיות טעונות מאוד. איך מחזיקים כזאת עוצמה בתפקיד ראשון?
"מה שהיה חזק בכל התהליך זה מערכת היחסים שלי ושל תום. שמתי אצלה את הלב שלי והיא שמרה עליו וטיפלה בו בעדינות. ממש הייתי צריכה להחזיק לה את הידיים ולהסתכל לה בעיניים, ומה שהייתי צריכה להרגיש בסצנה, זה מה שהרגשתי באותו הרגע. היה בינינו משהו עוצמתי. וגם עזר שהיה לי פלייליסט של עדן, ותום הייתה שולחת לי שירים שמפעילים אותה. היה בינינו סנכרון. הייתי עם אוזניות לפני כל סצנה, וכשהיה אקשן היו מורידים לי אותן".
לצד החשיפה הרגשית, את גם חשופה פיזית בסצנות עירום, איך זה היה עבורך?
"הדבר הכי חשוב בעירום זאת תקשורת פתוחה וכנה בין הבמאית לשחקן, לדעת מה הגבולות של כל אחד, והיה לי קשר כל כך חזק עם תום. הרגשתי בסביבה בטוחה ורגישה, אז הייתה לי חוויה מדהימה. אגב, החשיפה החיצונית לא יותר קשה לי מחשיפה רגשית".
הייתה שאלה אם להצטלם בעירום? בכל זאת תפקיד ראשון.
"ברור, הייתה שאלה, אבל אחרי שקראתי את התסריט והבנתי איזה סוג של עירום זה, למשל כשאני לובשת את הבגדים של נתי ורוצה להרגיש הוא לרגע, זה כל כך ילדי וכל כך מציצני, שזה מה שאני אוהבת בקולנוע, לראות חיים. זה היה על גבול הדוקו, וזאת הייתה מתנה מבחינתי לעשות סצנה כזאת. גם בסצנות אינטימיות, שאני לא יכולה לחשוף כי זה ספוילר, הרגשתי בנוח, ונתנו לי את האופציה להיות עם בגדים. זאת הייתה בחירה שלי".
גם כליה נוח לך בעורך?
"אני בן אדם ששומר על הפרטיות שלו ולא מרגישה בנוח להסתובב בעירום, גם לא ליד חברות שלי, פשוט שם היה משהו מעבר, לספר את הסיפור שלה. אני אוהבת לשנות את הנראות, צבעו לי את השיער לאדום, וב'ים המוות' עשיתי פוני, ואין לי בעיה לעשות קרחת ולהשמין או לרזות, אני אוהבת שהגוף שלי הוא כלי, אני רוצה להשתמש בו כדי לספר כל מיני סיפורים".
תגידי תודה על החיים
סרט ההתבגרות הזה מאפשר גם הצצה לדור הצעיר. השחקנים הצעירים התחברו לחבורה אחת מגובשת, שהגיעה מוכנה מראש. אחד מהם הוא אופק פסח, בן זוגה במציאות של אללוף. חברו הטוב במציאות, השחקן עידו טאקו, מגלם את נתי. "אנחנו באמת חבורה. מאז ומתמיד הדינמיקה בינינו הייתה שטאקו קצת מפחד ממני ואני מכפכפת אותו, הכי אחי. בכלל, הייתה תחושה סופר-טבעית. המסיבה בהתחלה, זאת ממש הייתה מסיבה, הצלם פשוט היה שם, ועשינו אלתורים של חבר'ה במסיבה".
את אמא של עדן מגלמת נטע גרטי, שגם סרט הביכורים שלה היה של אבי נשר. מיטיבי הלכת ימצאו קווים מקבילים בין ניקול של "סוף העולם שמאלה" ובין עדן - שתיהן צעירות נועזות, מתנסות וחוקרות אינטימיות, שתיהן בריב עם האם ולשתיהן רומן עם דמות האחראי להן, ניקול עם המורה שלה ועדן עם מנהל הבר, שמגלם שלומי שבן.
זה כאילו היא מעבירה לך את השרביט.
"נטע בן אדם מושלם ולמדתי ממנה המון, היה מרגש שהיא הייתה אמא שלי. כשאמא שלי ראתה את הסרט, היא אמרה, 'ראיתי שעדן ביקשה סליחה מאמא שלה, ואני לא מבינה איך את עוד לא באת לבקש ממני סליחה'. יש דמיון בקשר, וזה גם משהו שנוצר יחד מתוך החוויה שלי עם אמא שלי. למדתי ממנה התמסרות ומקצועיות, ובכלל היא מחוברת גם לסיפור האמיתי, היא מחוברת לאבי".
אבי נשר הביע את דעתו על משחקך?
"כן, הוא מאוד פרגן וריגש אותי, בן אדם חמוד".
אתן שלוש נשים בדמויות מפתח, את, נטע גרטי ודריה רוזן בתפקיד מאיה, בסרט ביכורים של במאית. יש בזה אמירה.
"אני הייתי רוצה שזה יהיה מובן מאליו. ברור שכיף שיש במאית, היא אישה, היא יכולה להבין אותי. יש בכלל בסרט כוח נשי, שתי מלהקות ומפיקה ראשית, סטיילינג מחרפן, והאיפור והעיצוב האומנותי, 75% על הסט היו נשים, זה כיף. אבל לא הייתי רוצה שזה יהיה אישיו בכלל".
אז נעבור לגברים, איך היה לשחק את המאהבת של שלומי שבן?
"הוא כזה בן אדם מושלם, כל כך בגובה העיניים וחברי וכיפי, ובסצנות האינטימיות שלנו אני זו שהרגישה יותר בנוח וניהלה את זה. הוא מאוד כיבד וגם חשש, והיה מצחיק לראות איך התהפכו היוצרות, והאישה הצעירה מנהלת את הדבר הזה".
הכימיה המשיכה לעולם האמיתי בטוויסט אחר לגמרי, וליה הפכה לשמרטפית הילדים של שלומי שבן ויובל שרף. "אני עושה להם בייביסיטר ומקבלת כסף, אבל הם גם משפחה, אני יכולה ללכת אליהם כשאני מתגעגעת לילדים ולשבת עם יובל, היא כמו אחות גדולה, בכלל 'איים אבודים' היה משמעותי בשבילי, זה הסרט שבו אמרתי לעצמי שזה מה שאני רוצה להיות".
אללוף מספרת שהסצנה שהכי נשארה איתה בסרט היא הסצנה האחרונה, שמחזיקה את כל התהליך שעדן עברה וליה עברה יחד איתה. "בתחילת הסרט עדן לא הכי מעריכה את החיים, וגם לי כליה היה קושי להעריך את החיים ולראות את הטוב ולהכיר תודה", היא אומרת, "ולאורך הסרט עדן לומדת לאהוב את החיים ולהוקיר אותם וזה משהו שעברתי יחד איתה. בסצנה הסופית תום לחשה לי משהו באוזן שגרם לי לצחוק ולבכות בצורה כל כך אינטנסיבית".
מה היא לחשה?
"'תגידי תודה על החיים'. גם עכשיו זה גורם לי לבכות. זה ממש היה טיפול פסיכולוגי, זה השפיע עליי כי היינו כל כך קרובות ומחוברות והיא ידעה מה מפעיל אותי ומרגש אותי, וזה הולך איתי עד היום".
למה בתור ליה לא הייתה לך הערכה לחיים?
"הנפש שלי מורכבת, היה לי קשה לראות את הטוב, הייתי במקומות יותר חשוכים, היו ימים שהיה לי קשה לקום בבוקר ולהתניע את היום, מין שאלות כאלה של 'מה אנחנו עושים כאן?', 'מה המהות שלנו פה?', דברים שנראה לי שכל אחד עובר בגיל ההתבגרות, לפעמים זה עובר מהר ולפעמים זה נשאר ומכביד, ולי זה ישב. היום אני כבר לא שם, אני מצליחה לראות את הטוב וליהנות ממנו".
בלגן שצריך לסדר
הדמיון בין עדן לליה לא מתבטא בבחירות האופנתיות. ביום-יום תמצאו את אללוף בבגדים רחבים, בצבעים סולידיים, נושאת על כתפה תיק צד שעליו המסר הבוער "תחזירו אותם הביתה עכשיו". הדמיון נמצא דווקא במנעד הרגשי, או כמו שהיא מעידה, "בוויסות הרגשי". "בתור ילדה הייתי ביישנית, סגורה ועצורה, והיה לי קושי בוויסות רגשי שעד היום יש לי, הכל באמוציות קיצוניות, לשלילי ולחיוב. היה צריך לטפל גם בביישנות שלי מול אנשים, וגם בזה שיש לי עולם סוער בפנים ובלגן שצריך לסדר. כשאני אוהבת אני אוהבת, כשאני נפגעת אני נפגעת, לא בקטע של מאניה דפרסיה".
על הזרוע מקועקעת לה תזכורת מגיל 16, המילה "balance". היא מספרת שהצורך באיזון הוא שגילה לה את עולם המשחק. "אמא שלי לקחה אותי לחוג דרמה כדי לשחרר אותי, והתאהבתי בזה. רציתי להיות רק על הבמה, הרגשתי שיש לי שם מקום, שאני טובה בזה, שאוהבים אותי. הייתי ילדה רגועה ושקטה, ועל הבמה משהו השתחרר. בתיכון עשיתי קורסים של משחק מול מצלמה ושם זה התפתח, והיום זה הדבר שאני הכי אוהבת. בגלל שהכל אצלי קיצוני, במשחק יש לי מקום לבטא את זה, וזאת הנחת שלי. העבודה על הדמות של עדן הייתה כמו עשר שנים של טיפול פסיכולוגי, למדתי על עצמי כל כך הרבה".
אללוף גדלה בגבעתיים, השלישית בארבעה אחים. אמה עובדת סוציאלית ואביה עובד בחברת השקעות. "ההורים תמכו לאורך כל הדרך ולקחו אותי לאודישנים. זה כמובן מגיע עם חשש, כי הם רוצים שיהיה לי טוב ויודעים שהנפש שלי רגישה ואני בן אדם עם מורכבויות. גם זה שהמקצוע לא יציב, בטח לא כלכלית. אבל כשהם הבינו שבלי זה אני לא קיימת, לא הייתה ברירה".
איך השתלבת בעולם המשחק?
"עשיתי אודישנים לפני הצבא, ואז התגייסתי והייתי מדריכת איסוף קרבי בסיירים ולקחתי את הזמן גם כדי להכיר את עצמי ולהעמיק. כשהשתחררתי, עידו טאקו המליץ לי על הסוכן שלו ופשוט שלחתי לו הודעה. נפגשנו והקליק היה מיידי. כבר בפגישה הראשונה הוא הפנה אותי לאודישן לסרט של תום נשר, הוא ישר אמר 'זה חייב להיות שלך'".
זה דבר מאוד גדול, לחוות כזאת הצלחה בתפקיד הראשון. את מתחילה בטופ, זה יכול לערער ולייצר ציפיות גבוהות.
"בחוויה שלי זה לקח לא מעט זמן, הייתי צריכה להשתכלל בדרך. אומנם קיבלתי את התפקיד בגיל 20, אבל זה לא בא לי בקלות. מבחינתי זה תמיד היה שם וחיכיתי לרגע שזה יקרה. זה היה החלום הכי גדול שלי. שחקנים בדרך כלל רוצים עוד תפקיד ועוד תפקיד, אבל בגלל שזה היה כל כך טיפולי בשבילי, אחרי הסרט הרגשתי שאני לא צריכה עכשיו שום דבר, כרגע מלא לי ושלם לי, והתפקידים אחר כך הגיעו כשהייתי מוכנה להיכנס לעוד עולם, לספר עוד סיפור. הצטלמתי ל'גחליליות' ב-HOT, שזאת סדרת מדע בדיוני עם נינט ודאנה איבגי, המוכשרות והטובות, המושלמות והיפות, ול'ים המוות' לצד ניב סולטן, שהיא ממש מנטורית, אביהו פנחסוב, רועי ניק ואופק, בן הזוג שלי. זאת הייתה חוויה כיפית. אנחנו לא משחקים זוג, אנחנו משחקים חברים לא ממש קרובים, אבל כן היו לנו כמה סצנות יחד, ושם היה לנו מאוד כיף. היו לי חששות ב'קרוב אלי' שהוא יראה ניואנסים שיהיו לו פתאום לא אמינים, אבל לא היו לנו הרבה ימי צילום יחד, וגם החוויה הייתה מדהימה כי הוא בן הזוג הכי מפרגן אבר, מבחינתו הצלחה שלי זאת גם הצלחה שלו, הוא גאה בי מאוד".
ההצלחה לא מכניסה מתח?
"באיזשהו אופן לא צפוי, לא".
הם יחד כבר ארבע שנים וחצי. בשבוע הראשון של אוקטובר הם עברו לדירה משותפת, ובה הם מגדלים את קנייה הכלבה. הם הכירו כשאללוף הייתה בת 17 ופסח בן 18, בקורס משחק מול מצלמה לנוער. משם הוא המשיך לתיאטרון צה"ל והספיק לצבור רזומה, בין השאר בסדרות "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" ו"עלומים", שעליה גם היה מועמד לפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסדרות הבינלאומי בקאן.
משני טינאייג'רים עם חלום הפכתם לשני שחקנים שמגשימים את החלום בגדול.
"זה מזל. עברנו כל כך הרבה בגלגולים האלה, צבא, קורונה, מלחמה והתחלת קריירה. עולם המשחק מפחיד וקשה, ומן הסתם שני שחקנים זה לא הדבר הכי קל בעולם, גם מבחינה כלכלית וגם בכלל, אבל אנחנו בני 22, אנחנו ילדים, יש לנו זמן לבנות את עצמנו, להחליט מה אנחנו רוצים. אני הייתי רוצה ללמוד פסיכודרמה, ואותו יעניין גם ללמד. אבל מה שהכי חשוב זה שהוא טוב לי, מכבד אותי ואוהב אותי".
יש לכם שאיפות בינלאומיות?
"האנגלית שלי לא מספיק טובה, אני עובדת על זה, אבל אני אוהבת את הקולנוע הצרפתי, וגם אבא שלי וכל הצד שלו מדברים צרפתית, והחלום שלי זה לעבור לחודשיים לפריז ללמוד צרפתית ואולי אם ירצה השם גם לעשות שם אודישנים".
גם את דריסת הרגל בחו"ל כבר הספקת לעשות עם הזכייה בפסטיבל טרייבקה.
"זה היה משוגע. היה גם מלחיץ לפני, לקחתי שיעורים פרטיים באנגלית, והיה גם עניין של מה אני רוצה ללבוש - האם אני רוצה להיות עדן או ליה? טסתי ליומיים, אפילו לא נשארנו שם, לא ציפינו לזכות. הזכייה הייתה נורא משמחת, בייחוד בימים כאלה, בתקופה כזאת שלנו בעולם".
בפסטיבל ירושלים זכה הסרט בפרס "סרט הביכורים הטוב ביותר", ואללוף עצמה זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. "ממש לא ציפיתי לזה, זה מרגש וגם מלחיץ, המקורות שלי הם סבתא עיראקית ואבא צרפוקאי, אני ממש מפחדת מעין הרע, אני באה מבית שלא צריך שכולם יידעו מה יש, לא צריך לנקר עיניים, הלחיץ אותי שאני מקבלת פרס, אז הלכתי לסבתא שלי, והיא עשתה טקס לשמירה מעין הרע, זרקה עליי מלח, ואמא שלי קנתה לי שרשרת חמסה".
לצד ההצלחה המקצועית, מגיעה כבר הצלחה יחצנית - והצטלמת לפקטורי 54.
"זה נחמד, אבל זה אף פעם לא היה חלום. דגמנתי בעבר אבל זה הגיע אליי באינסטגרם ופשוט קרה, זה היה אחלה כסף, בנה לי איזשהו ביטחון מול מצלמה ונתן לי כלים. זה כיף וזה לבוא ממקום אחר, אני לא דוגמנית, אני באה כשחקנית".
את מוכנה ל"להיות כוכבת"? מתכוננת להבין איך להתמודד עם הצלחה?
"זה החלק שקשה לי, גם להתראיין, מה שאני אוהבת זה לשחק. את המסביב אני משתדלת להעריך, אבל מפחיד אותי בטירוף להיות כל כך חשופה. הטיפ הכי חשוב שניב נתנה לי זה לא לקחת את עצמך יותר מדי ברצינות".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: קורין סוויד | איפור: נועה לוי | שיער: עדן ירושלמי | הפקה: טל פוליטי