אנחנו אוהבים נוסטלגיה. ובאוהבים, הכוונה לאובססיביים באופן חולני. כל אייטם על "הממתקים של פעם" מתקבל בצרחות, אנחנו מעבירים את חיינו בגעגועים בלתי פוסקים לתכניות טלוויזיה שאהבנו (די, אנשים, "חברים" הסתיימה לפני 11 שנים), הולכים להופעות לציון 20 שנה לאור הירח, או לרוקסן, או לאלבום "אדום" של איגי וקסמן שמי בכלל חשב אי אז בניינטיז שהוא כל כך משמעותי שיציינו 20 שנה ליציאתו. אנחנו מקליקים על "איך הם נראים היום" של כל מי שאנחנו זוכרים באופן מעורפל מילדותנו, והולכים להופעות של אמנים שהצליחו לפני 30 שנה ואז מתמרמרים על כך שהם מתעקשים לשיר גם שירים חדשים. הפיד שלנו מלא באייטמים בסגנון "38 דברים שרק מי שגדל בניינטיז יבין" או "31 צעצועים של ילדי אייטיז" או "14 טעויות אופנתיות של דור האלפיים". לאחרונה, אנחנו גם עושים שרים לפוסטים של עצמנו מהעבר שפייסבוק החליט להזכיר לנו עליהם, מה שהופך את הנוסטלגיה לעסק דבילי אפילו יותר, כי זאת נוסטלגיה למשהו שקרה לפני שנה. המתקדמים גם הורידו כבר את אפליקציית "טיימהופ" שמתזכרת אותם מדי יום בתמונות, פוסטים וציוצים מאותו היום בשנים שעברו.
ויש עוד. "גם זה יעבור" של טונה הצליח לא מעט בזכות הקליפ והמילים הנוסטלגיות, סדרות כמו "שנות השמונים" או "הגולדברגים" עובדות, נטו, על זיכרונות ועושה רושם שאין דבר שאנשים אוהבים יותר מאשר להגות בכל הדברים הנפלאים שהיו פעם כשלא היה וויי פיי ופייסבוק ואנשים לא יכלו לשבת כל היום ולהיזכר במה הם עשו פעם. הנוסטלגיה הזאת מעניינת כי היא לא נוסטלגיה טבעית, כזאת שמתעוררת כשאנחנו מעלעלים באלבום ישן או נוסעים ליד הבית שבו גדלנו. זאת נוסטלגיה מלאכותית שנוצרת על ידי אתרים ברשת שגילו על מה ללחוץ לנו כדי שאנחנו נלחץ עליהם. כזאת שמטרתה למכור משהו או למשוך גולשים, מה שהופך אותה לצינית ונצלנית אבל, מה לעשות, עדיין כיפית. כמובן שנוסטלגיה משתלבת מעולה עם הרשת כי קיומה תלוי בסוג של ארכיון, ומה היא הרשת אם לא ארכיון אחד עצום, תרבותי (הכל מתועד, הכל ביוטיוב) ואישי (כבר יש כמעט עשור של תמונות שלנו באינטרנט).
העניין הוא שאין נוסטלגיה אחת. עבור כל אחד היא נראית אחרת, הזיכרון הקולקטיבי של כל דור שונה לגמרי והדברים שנצרבו בנו רגשית ייחודיים לשכבת הגיל שלנו. כתוצאה מכך, כל דור בטוח שהעשור שבו התבגר הוא המוצלח מכולם, שהמטען התרבותי שלו משמעותי יותר, שכל מה שקרה לפניו מגוחך ומיושן וכל מה שהתרחש אחריו שטחי, דל וגרוע. כולם טועים, כמובן, מאחר וכל העשורים היו מטופשים ונפלאים באותה המידה. והנה ערימת קלישאות ענקית שתוכיח את זה.
עוגות סברינה וסטרייטים עם שפם: אתם בני 50 פלוס
נולדתם בסיקסטיז, גדלתם בסבנטיז ולכן אתם מביטים אחורה בגעגועים וקדימה בשיפוטיות, כי שום דבר לא יצליח לשכנע אתכם שהצעירים של היום יודעים מה זה מוזיקה או קולנוע. אחרי הכל, הם לא שמעו בזמן אמת את פינק פלויד ופליטווד מק, או בכלל היו בסביבה בימים היפים שבהם לסטרייטים היה שפם, לנשים היו גבות ליצן דקיקות ומעוגלות וכולם הסתובבו עם פרמננט ופדלפונים בגזרה גבוהה. אתם נזכרים בערגה בימים שבהם היה אפשר להטריד מינית בלי שאחרי זה יעשו לכם שיימינג בפייסבוק, אחרי הכל בסך הכל הצעתם לאיזה "שאפה" "סיבוב על הרמה". הנוסטלגיה שלכם מרגישה קצת יוז' כי היא כבר הספיקה לחזור אלינו ביותר מדי גלגולים ולהפוך לפרודיה על עצמה. אבבא, "מופע הקולנוע של רוקי" וסרטי בורקס מוכרים גם לילדי אייטיז וניינטיז, אפילו מנורות הלבה המכוערות עשו קאמבק מצער לפני עשרים שנה. עצוב לכם שכבר לא מגישים כמעט עוגות סברינה בשומקום (עדיפות לפרווה) אבל אתם קצת מתביישים להודות שגרתם בבית עם שפריץ פנימי על הקירות, וילון חרוזים ועציץ מקרמה שבתוכו שרך מפואר שגירד את התקרה. הצבע ששלט בילדות שלכם כבר לא לגיטימי היום ובצדק: חום.
אתם מטרחנים על איך ש"הסנדק 2" הוא הסרט הגדול בהיסטוריה (מקום שני: "מלתעות"), עדיין זוכרים את הזכייה של "הללויה" באירוויזיון, או בכלל את הימים שבהם לא היו שישים מדינות מזרח אירופאיות שמנקדות אחת את השנייה על חשבוננו. אתם זוכרים את מבצע יהונתן ואת המהפך, הזדעזעתם מרצח רחל הלר אבל עמוק בפנים ידעתם שעמוס ברנס לא עשה את זה. "גרון עמוק" בשבילכם זה גם פורנו וגם ווטרגייט וחשוב לכם שכולם ידעו שפעם, לפני שהפך ללסבית מבוגרת, רוד סטיוארט היה חתיך. היינו נשארים לדבר אתכם עוד קצת אבל יש סיכוי שתכריחו אותנו לשמוע על טכניקת הגיטרה של מארק נופלר.
מייקל ג'קסון היה שחור, "אי.טי" היה מושלם: אתם בני 40 פלוס
אתם הילדים של חורף שנת 73, ומבחינתכם האייטיז היא התקופה היפה ביותר או, לחילופין, המכוערת ביותר, תלוי כמה אתם סנטימנטליים/כמה ילדותכם הייתה אומללה/כמה קוק עשיתם. לזיכרונות שלכם יש טעמים של סוכריות תרנגול ועוגת היער השחור בקפולסקי. שאגב, רבים זוכרים את הכוכבית הקטנה בתחתית התפריט שציינה באופן מעודן ש"כל המנות יכולות להגיע מוקרמות". אתם מהאנשים שלא מסוגלים לראות את ביל קוסבי כאנס, זוכרים את מייקל ג'קסון כשחור ואת "עובדות החיים" כסדרה שגרמה לכם לרצות ללכת לפנימייה. ככל הנראה תכחישו את זה, אבל מתישהו בחייכם אמרתם את המשפט "לדעתי ההיסטוריה תוכיח שסינדי לאופר יותר גדולה ממדונה". זה בסדר, בעשור שבו בונבוניירות במילוי אלכוהול ודובדבן מסוכר נחשבו למתנת חג לגיטימית ובנות הסתובבו, מרצונן, בתספורת כסאח, טבעי שתפיסת המציאות תהיה קצת לקויה.
כמו כן, אתם חושבים ש"מועדון ארוחת הבוקר" הוא סרט הנעורים הגדול בהיסטוריה (למתקדמים: "הת'רס") ושבאופן כללי אין עשור עם סרטים טובים יותר כי מי יכול להתחרות ב"אי.טי", "בחזרה לעתיד", "שודדי התיבה האבודה" ו"הנוסע השמיני". אתם צודקים. וכן, גם לגבי "ריקוד מושחת". איפשהו בארון יש לכם חגורת כסף (כי בחו"ל יש מלא כייסים), קובייה הונגרית (לא הצלחתם) ואלבום עם תמונות מהחופשה בהילטון טאבה. אתם עדיין זוכרים איך כולם דיברו על המחלה החדשה הזאת, "איידס", ואיך ההורים שלכם ביקשו מכם לא להסתכל כשדיברו בחדשות על רצח נאווה אלימלך. נראה לכם לגיטימי לשיר את כל הפתיחים של תכניות הטלוויזיה של החינוכית, כולל אלה בשחור לבן, ואתם צוחקים מבדיחות על מרקו ורגע עם דודלי. כולם מדברים על האייטיז ומזכירים חותלות וסוודרים מצחיקים, אבל אתם מנסים להדחיק את המציאות האופנתית העגומה בהרבה - כל הבגדים שלכם היו מטופר.
ריח של נטורל פורמולה, פוסטר של מרקוס שנקנברג: אתם בני 30 פלוס
אמנם נולדתם באייטיז, אבל האישיות שלכם עוצבה בניינטיז ובגלל זה לכל זיכרונות הילדות שלכם יש ריח של נטורל פורמולה ו"לולו" של קשארל. אתם אוהבים לעבור ליד מגדל האופרה, להעלות זיכרונות מיוטבתה בעיר ולהודות ששייק בננה מלון על חלב זה הדבר הכי משלשל אחרי תה טיבטי. אתם בטוחים ש"קלולס" הוא סרט הנעורים הגדול של כל הזמנים ויודעים את כל המילים של הפתיח של "קרוב רחוק". לא משנה כמה סרטי מופת תראו, שום דבר לא ישתווה לרגע שבו קימברלי הורידה את הפאה ב"מלרוז פלייז", הסצנה המצמררת שבטח דיברתם עליה עם חברות מהטלפון השקוף והנייח בחדר בעודכם יושבים על פוף וצורחים על אבא שירד מהקו. נושא השיחה השני: איך עדן הראל היא האדם המגניב ביותר באירופה/בעולם. אגב, אתם לא בטוחים למה, אבל היה לכם בחדר כלי מזכוכית עם אבנים שקופות בצבעים שונים שהיה חשוב לכם במידה לא סבירה. וראש דשא. ובובת טרול.
אתם בטח זוכרים גם את פסטיבל ערד או ליל האהבה בצמח, אליו הגעתם (כדי לשמוע שירים שהקלטתם מהרדיו) עם שיער אדום (צבעתם אחרי שהשטיפה לא תפסה), חולצה גזורה, שרשרת קולר, קליפסים קטנים בשיער ודוקטור מרטינס. אה, וליוויס. 501. אותו אחד מהפוסטר של מרקוס שנקנברג שהיה תלוי לכם על הקיר, ליד אלו של אביב גפן וליאור מילר. היום זה נראה לכם מטופש, אבל לא כמו הקיר במטבח המשפחתי שלכם שבטח היה מלא בצלחות חרסינה כעורות. מי תולה צלחות על קיר? אותו אחד שמרגיש צורך לשים עוד מפת שולחן על המפה הקיימת ולקרוא לה "ראנר". טסתם פעם אחת לחו"ל והתרגשתם לראות, אפילו באירופה, את הג'ינסים המסקרנים של kenvelo. בחזור, הבאתם מהדיוטי חמישיית בשמים קטנים שהצחינה לכם את המזוודה וטייצים עם תחרה בקצה. רוב הסיכויים שהייתם קטנים מכדי לנסוע עם חברים לאיביזה ולעשות אקסטזי, אבל אולי הייתם עם המשפחה במלון הנסיכה או בקלאב הוטל אילת, ובטח גם לקחו אתכם בחנוכה למחזות זמר עם מיכל ינאי ואחרי זה אכלתם עוגת שוקולד חמה. הפעם היחידה שבה ראיתם את אבא שלכם בוכה היה ברצח רבין (או בהסכם אוסלו, תלוי באוריינטציה הפוליטית), הזדעזעתם מרצח דרק רוט ואסף שטיירמן, פחדתם ממחלת הפרה המשוגעת והתפדחתם מזה שההורים שלכם סוחבים לכל טיול מידנית. הפאוץ', אגב, עבר לכם כלגיטימי.
"נערות רעות" ואגם רודברג: אתם בני 20 פלוס
נולדתם בניינטיז, מה שהופך את הנוסטלגיה לכמעט בלתי חוקית עבורכם, אבל זה לא מונע מכם להתרפק בגעגועים על העשור הראשון של המילניום. אחרי הכל, אתם זוכרים את הימים היפים של טרום פייסבוק, כשהיו לכם רק מכשירי נוקיה כעורים או מנגו בלי שיחות יוצאות שלקחתם אתכם לרוק עצמאות כדי שההורים יוכלו להתקשר. אתם יודעים ש"נערות רעות" הוא סרט הנעורים הגדול של כל הזמנים, ש"חברים", "סקס והעיר", "בנות גילמור", "דוסון קריק" ו"ורוניקה מארס" היו חד פעמיות ואם אתם אתן, אז יצא לכן לפחות פעם אחת ללבוש חצאית על מכנסיים ולהרגיש מגניבות. אה, ועמוק בארון שמורה לכן איזו חזייה עם כתפיות שקופות וג'ינס בגזרה כל כך נמוכה שאפשר לעשות איתו בדיקת פאפ.
נעלתם סקצ'רז, היה לכם שעון ג'י שוק ובטוח קניתם, לפחות פעם אחת, סט קרמים מללין. לעצמכם, לא כמתנה למישהו שלא אכפת לכם ממנו מספיק כמו שנהוג היום. הסלב של העשור שלכם הייתה אגם רודברג ונראה לכם טבעי שכל דבר בעולם יגיע בריח/טעם פסיפלורה. הרצח שהכי זעזע אתכם היה של תאיר ראדה, אבל אתם ממש לא בטוחים שרומן זדורוב עשה את זה. בתקופה כלשהי בחייכם ממש פחדתם לחטוף סארס ואתם מתגעגעים לימים התמימים של תחילת האינטרנט. אולי לא לצליל ההתחברות המעיק, אבל קצת ל-mIRC ול-ICQ, לבלוג בישרא, ולסיפורים בבמה חדשה ולפעם הראשונה שבה טעמתם אייס קפה ברד ועף לכם המוח.
