יותם קושניר שונא פורנו. "העולם בסכנה", הוא אומר. "ילדים ונוער נחשפים בגיל סופר מוקדם לפורנוגרפיה וזה יוצר תמונה לא נכונה של סקס. מי שראה פורנו עשר שנים לפני שעשה סקס בפעם הראשונה, יהיה הכרחי בשבילו להכניס לשם אלימות כדי להתעניין. רף האלימות הולך ועולה ואיתו הגירוי. זה באשמת האינטרנט ומשרד החינוך ופאקינג סטיב ג'ובס, וכולם חסרי אונים".
קושניר הצעיר, בן 27, הוא מהדור האחרון שהתחיל להתבגר לפני שהיה אינטרנט בכל בית. "היית צריך להתחבר עם מודם שתפס לאמא את הטלפון", הוא נזכר. "בתקופתי היה ניסיון עילג לחינוך מיני בבתי ספר, היום גם את זה אין וההורים לא מדברים עם הילדים, ובכל מקרה הנוער לא ירצה להקשיב למישהו מעל גיל 30 מדבר על זה. נער שמגיל 8 רואה כל יום פורנו – כשהוא יגיע לסיטואציה אינטימית עם בחורה, הכלים שלו להתמודד יהיו פגומים מהיסוד. הוא יחשוב שיש לו זין קטן ושהחזה של החברה שלו קטן מדי, ושאם השדיים שלה נופלים לצדדים כשהיא שוכבת על הגב, משהו לא בסדר, ושהיא אמורה לגמור רק מחדירה בלי כלום מסביב. וכשכל זה לא יקרה הוא יחשוב שהוא לא בסדר. זו בעיה".
אתה פמיניסט?
"קשה לי להגיד שאני פמיניסט, כי כשגבר משתמש במילה הזאת יש בזה משהו רכושני. אין לי דרך לצאת מזה טוב. זה שיח מאוד מורכב לגברים. אבל ברור לי שהרבה יותר קשה להיות אישה. שהדימוי שגברים מחויבים לו הוא פחות תובעני ממה שנשים מחויבות לו. אני לומד עם חבורה של בנות נשיות ודעתניות ומבין דברים. זה מתחיל מהרמה הכי בסיסית, של מה אתן צריכות לעשות ביום-יום כדי להיחשב אטרקטיביות, וזה משוגע. וגם ברמת המאקרו, פערים בשכר וכל זה. הנה, תראי מה קרה לאיילת זורר. לנשים קשה יותר להתבגר בתחום הזה. המשחק שנקרא 'העולם' הומצא ותופעל על ידי גברים והוא מוטה לטובתנו".
"אני יודע כמה קשה לגבר ישראלי לא להקריח"
אני מזהה את יותם קושניר מרחוק לפי הבלורית המצוינת שלו. "אנחנו שלושה דורות של שיער טוב", הוא אומר. "גם לסבא שלי היה. אני יודע כמה קשה לגבר ישראלי לא להקריח. אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לשמור עליו".
הוא נולד בתל אביב, אח בכור למשפחה שמאוחר יותר יצטרפו אליה יפתח, מטפס מקצועי וספורטאי מצטיין בצה"ל; ונועה, חיילת. ילד רב כשרונות, מנגן על פסנתר, משחק פוטבול אמריקאי, חובב בישול. ההופעה הראשונה שלו על המסך היתה כניצב ב"זהו זה", כילד בסצנת ליל סדר, ליד מיכאל מושונוב. "אני חושב שהתחלפנו באבות, אני הייתי הבן של מוני ומיכאל של אבא שלי". הוא עשה תפקידי אורח ב"החיים זה לא הכל", "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" ו"קוויאר ועדשים", והופיע גם ב"אליפים", שם הכיר את נכדתו של סטף ורטהיימר, מיה. "זה היה בחור ובחורה שיצאו ואז כבר לא יצאו", הוא מציין בלקוניות ומבקש לעבור לנושא הבא.
הנושא הבא הוא מצבך הזוגי העכשווי.
"אני בזוגיות אבל אני ממש לא רוצה לספר על זה הרבה. זה שלי. אני כן יכול לספר שאני אוהב לחזר. אני אוהב את המשחק הזה ואני אוהב את הקצב של הדבר, זה קצת נוסטלגיה כי אין את זה היום, הכל מהר מהר".
נכון לעכשיו, קושניר החליט לקחת את הדרך הארוכה, וללכת ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים; עכשיו הוא מגיח לרגע מספסל הלימודים לטובת הסדרה "פצועים בראש" של חנן סביון וגיא עמיר בהוט, שם הוא מופיע בעלילת משנה מותחת שבמרכזה צעירה שנרצחה בקוסטה ריקה (חמישי ב-22:15 בהוט3, ובהוט vod). "בבית הספר מבינים שלפעמים פרסומת או סדרה זה משהו שיכול לשלם לך חצי שכר לימוד, אז זורמים. הפסדתי יומיים לימודים, לא נורא. הרעיון בבית ספר הוא שאתה שחקן, אחלה, אני אמור להתלהב מזה? תהיה עם רגלים על הקרקע".
לא חששת שיגידו שאתה מלוהק כי אתה הבן של?
"כבר הבנתי איך זה עובד – יגידו שאני בן של. כי זה מעניין, וגם אני מתעניין בדברים כאלה. נולדתי לאבא שלי וזה מתנה, נקודה. אם זה עוזר ל'הוט' להביא צופים ל'פצועים בראש', אז אני זורם. אני לא אטרפד את זה בגלל האגו שלי".
התפקידים הראשונים שלך זהו זה, החיים זה לא הכל והבימה - שם שיחקת לצד אביך גם ב"קוויאר ועדשים". הרבה עבודה עם אבא.
"כשראיתי את ההפקה מחודשת של 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' היה לי ברור שאני חייב להיות חלק מזה. זו הצגה שראיתי בגלגול הראשון שלה אולי 20 פעם, מכתה י"א. התאהבתי בבימוי, בכתיבה וכן, גם במשחק של אבי קושניר. עשיתי אודישן, שרתי ורקדתי מול צחי פטיש ויוני רכטר, אבל את יודעת מה - אולי קיבלתי את זה בגלל אבא שלי. אני באמת לא רוצה להגיד שלא. מה שלא יהיה, אני שמח שזה קרה. אבא שלי שחקן מנוסה וללמוד ממנו על הבמה זו מתנה".
יש לו הרבה תכניות לסיום הלימודים. "אני מקווה לצאת משם שחקן יוצר, לא לחכות להצעות, כי שחקן שמחכה שיציעו לו דברים יהיו לו חיים מאוד מתסכלים".
מה אתה רוצה ליצור למשל?
"הייתי רוצה לאסוף חבורת שחקנים שתציג את שייקספיר בכל הארץ. להציג ברחבות של מתנ"סים, לגרום לאנשים להיתקל בשייקספיר במקרה. שילד יקבל חשק להכנס לוויקיפדיה ולקרוא קצת".
מירי רגב תשמח.
"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, זה לא ראיון פוליטי. זה פשוט מה ששייקספיר התכוון – במקור אלה היו מחזות שהקהל היה זורק דברים על הבמה, וצריך לחזור לזה. תל אביב היא בועה. נולדתי כאן ואני משוגע על העיר הזו, ואני מבין את הבועה – אנשים באים הנה כדי לעשות את מה שהם רוצים. שחקן נוח לו יותר לגור כאן. אבל זו בועה, לטוב ולרע".
אולי מהבועה הזו צריכה לצאת אמירה אנטי ממסדית, ולאו דווקא שייקספיר?
"תראי, אין תרבות חתרנית בארץ. סייד קשוע כתב ב'הארץ' משהו יפה: שאין כאן תרבות שתערער על הנחות היסוד של המדינה. מקסימום, יש קצת הכאה על חטא. אם יש לי משהו חתרני להגיד, זה יהיה דווקא על מה שקורה לנוער היום. אני רוצה לעשות הצגה או סרט שקשורים לזה, למצוא מובילי דעה שיגידו שזה בסדר, את יכולה להגיד לא, או שצריך להתלטף ולהתנשק לפני שעושים סקס. כמה הזדמנויות יש באמת להוביל דעת קהל, ואני לא מתכוון למכור את הבליינדספוט דרך האינסטגרם?"
אני מבינה שאתה לא בעד.
"תכתבי שאמרתי שזה אחד הרעיונות הכי רעים ומהר לסגור אותו. כל מי שמעורב בזה ומנסה להרוויח מזה – זו בושה גדולה והוא צריך להתבייש ולהכות על חטא. אני רוצה להאמין שדברים שעושים רע לא יצליחו".
"נולדתי לאבא שלי וזה מתנה, נקודה"
מעולם לא פגשתי את קושניר האב, אבל נדמה לי שהם דומים לא רק במראה החיצוני ובחיתוך הדיבור. גם הגישה המפוכחת כלפי השואו ביזנס, שילוב של יובש, אדישות, אולי אפילו יהירות, מוכרת מאיפשהו. אבי קושניר, קל לשכוח התחיל בצד האפור של העסק, כפועל במה ומנהל הצגה. הוא התגלגל לסטנד אפ בשנות השמונים והתגלה בליהוק מפתיע לצד נתן דטנר, בצמד ה"בטלנים". אחר כך הגיעה "זהו זה" האיקונית, "החיים זה לא הכל", ובשנות האלפיים – חוזה טאלנט ברשת כמנחה ("רוקדים עם כוכבים", "כלוב הזהב").
"אנחנו גם מדברים דומה", אומר קושניר הבן, "כל אחד מאיתנו יודע מה השני חושב. התעצבתי סביבו. אני לוקח את זה באהבה. אני לא רוצה שזו תהיה כתבת גאולה, שבה אני משתחרר מהצל של אבי. אם רוצים להגיד שאתה בן-של, ימשיכו להגיד את זה כל הזמן. רק היום ראיתי פוסט בפייסבוק של הקאמרי, כתבו שם על השחקנית איה שבא, שהולכת בדרך אמה, זהרירה חריפאי. איה היא אישה מבוגרת, יש לה ילדים – לא איזו צעירונת בתחילת הדרך. ואם עליה עדיין אומרים שהיא בת של, אז מה אני אגיד?"
סחטיין על האצילות ועדיין, גם לך ודאי קצת פרסום לא מזיק.
"מה זה פרסום? זו בסך הכל תוצאה, בגדול חיובית, של עשייה שנוגעת באנשים. אם נגעת במישהו, גם אם זה בריאליטי - אז מגיע לך לקבל הטבות מזה. בתחום שלנו זה עוזר לפתוח דלתות ולקבל תפקידים מאתגרים, ולא נכון להתכחש לזה. אבל אותי לא מעניין פרסום לשם הפרסום. זה ייקח אותך מרחק מסוים, אבל אחר כך תצטרך לתת משהו מעצמך".
איזה אתגר למשל מעניין אותך בתחום המשחק?
"שיחקתי אישה כמה פעמים בתרגילים, אבל זה יצא כמו הפולנייה של אבא שלי ב'זהו זה'. אני צריך לחקור את זה יותר לעומק, אני לגמרי מוכן לזה. אני רואה את הסדרה 'טרנספרנט' ופשוט מת עליה, היא מצחיקה ומבריקה, והם מתעסקים שם המון בעניינים של מגדר ולהט"ב. בעוונותי אני גבר סטרייט אבל לימדו אותנו בסמינר על ג'נדר קוויריות, למדתי שזה ספקטרום ואתה יכול להיות איפה שאתה רוצה להיות על הספקטרום הזה. אני לומד הרבה דברים".
"תמיד הרגשתי שאבא שלי אהוב, לא מפורסם"
הזוגיות שראה בבית הייתה יציבה ולא מתוקשרת. אמא שלו, כרמל, היא בעלת סטודיו לעיצוב שמעולם לא השתכשכה בביצה. אבא שלו, כמו האבות של כולם, עבד נורא קשה. "בזהו זה עבדו כמו משוגעים", הוא נזכר. "אחר כך, מגיל 12 עד 17 שלי, הוא עשה 28 הצגות בחודש עם 'להציל את איש המערות', זה כל ערב. לא אמרתי לו שהוא חסר לי, הבנתי שזו המציאות של חיים של שחקן. הייתי נוסע איתו לפעמים, מחכה מאחורי הקלעים. כילד בגיל הזה אתה כבר מבין את המשמעות, אתה מבין שהעבודה הקשה הזו מתורגמת לכך שיש לך כסף לאוכל ובגדים".
מה סוד ההצלחה שלו לדעתך?
"הוא הסחבק מהכפר הירוק, מהפנימייה, שכולם מרגישים שהוא חבר שלהם. תמיד הרגשתי שאבא שלי אהוב, לא מפורסם. זה אולי נשמע פלצני אבל ככה הרגשתי".
אבל יש שאומרים שההנחיה לא עושה לו טוב, שהוא נראה קצת כאילו איבד את התשוקה.
"בידור הפך להיות כמו מילה גסה, אבל לא עדכנו אותי שזה דבר. בעיניי אבא שלי מאוד נהנה מכל מה שהוא עושה, בין אם זה משחק או בידור. למה, אם אתה מנחה זה פוגע לך באימג'? הלוואי עלי כזו קריירה".
צילום: ליאור קסון | איפור ושיער: שושי אופיר | סטיילינג: רנה גליקסמן ולימקה | בגדים: חליפה שחורה: NAMES, נעליים: FIOCCONERO, ג'ינס, חולצת כוכבים וקרדיגן שחור: RENUAR, תכשיטים: MADMEN JEWELRY, משקפי שמש: DITA לחברת DUKE OPTIC.