מה אנחנו מדמיינים כשחושבים על בדידות? ככל הנראה אדם מבוגר, מה שאנחנו נוהגים לכנות ערירי, בחורף, בבית אפלולי שתריסיו מוגפים, מוקף געגועים וחרטות. בדידות, במובנה המסורתי, מתקשרת לזקנה, לקור, לקדרות, לעצב, לבידוד פיזי וחברתי ולריחוק רגשי. הבדידות נדמית לנו כגורל נוראי, סיבה שאנשים מתחתנים ועושים ילדים והולכים למסיבות כשלא מתחשק ומתעקשים על זוגיות אומללה וגוררים את סבתא שלוש שעות בפקקים לארוחת חג. בדידות היא דבר איום, לא סתם "אמן תישארי לבד לנצח" היא אחת השורות הקשות שנכתבו בעברית ואביתר בנאי כבר לא שר אותה בהופעות. גם כי הוא דתי אבל גם כי זה לא משהו שתאחל לאף אחד.
בשנים האחרונות הבדידות מוגדרת כמגיפה. נכון, הכל היום מוגדר כמגיפה. חרדה, דיכאון, השמנה. שני אנשים יחלקו סימפטום והשלישי יכריז על זה כמגיפה. אבל הבדידות היא כבר לא אותו אימג' קשיש וערירי שיש לנו בראש, היא מתפשטת. היא נחווית באופנים רחבים הרבה יותר ועל ידי מגוון אוכלוסיות, עד כדי כך שמנסים לטפל בה ברמות לאומיות. עם תקציבים והכל. בבריטניה, למשל, מינו שרה לענייני בדידות. זה נשמע קצת כמו ספרות אלגורית, מיניסטריון האמת האורוולי או משרד הקסמים הפוטרי. גרסת המציאות: מיניסטריון הבדידות. אבל תשעה מיליון בריטים דיווחו על בדידות כרונית ועל כך שלא החליפו מילה עם איש במשך חודש, וחייבים לטפל. כי הבדידות מסוכנת לבריאות, תורמת למחלות לב, לחץ דם גבוה, דיכוי המערכת החיסונית ודיכאון. מזל שיש שרת בדידות.
ההבנה החשובה לגבי בדידות היא שהיא לא תמיד קשורה ללהיות לבד או לכמה חברים או מערכות יחסים יש לך, אלא לאיכות הסובייקטיבית של מערכות היחסים האלו. עד כמה אתה מרגיש מחובר או מנותק רגשית, באופן כללי או בתקופות מסוימות, מהאנשים בחייך. למעשה, שישים אחוזים מהאנשים שדיווחו על בדידות היו נשואים. יש סוגים שונים של בדידות ולפעמים קשה לנו לזהות אותה במכלול התחושות שלנו, אבל ברגע שמבינים שהיא שם הרבה יותר פשוט לטפל בה, להיפרד ממנה, או סתם להתיידד איתה.
בעבודה
המשרד הוא המקום שבו רובנו מבלים את רוב שעות הערות שלנו, אנשים נוטים להפחית בחשיבותם של חברויות משרד, אבל הן קריטיות. בני זוג לעבודה הם נושא ששווה לדון בו ורובנו מאמצים חברה או חברה לקיוביקל שאנחנו יכולים לא להחליף איתם מילה בסופי שבוע או מחוץ לשעות העבודה, ועדיין ישמשו כחמצן חברתי בכל הרמת כוסית מביכה. הם מאירים את חיינו ובהיעדרם מקום העבודה קודר ובודד. סימנים שאתם בודדים במשרד:
אין לכם עם מי לאכול צהרים. נכון, רובנו גם ככה אוכלים מול המחשב, במיוחד אמהות שזמנן קצוב, אבל נעדיף לעשות זאת תוך שיחה עם האדם שיושב לידינו. אין עצוב יותר מהצעדה הבודדה לעסק הסלט בהרכבה עצמית, בידיעה שאפילו אין לך עם מי ללכת לקנות את הסלט העצוב הזה. או התהייה אם מישהו יאסוף לך עשרה שקלים ליום ההולדת, וגם זה רק כי הוא יראה בפייסבוק שלך ולא יהיה לו נעים כי יש לו אישיות של משקית ת"ש.
סמול טוק מטבחון. בכל משרד יש את הברקודה שתופסת אותך בעמדת הקפה ומלהגת בלי לשחרר רק כדי לא לבלות עוד דקה מול צג מחשב אדיש. אולי זה אתה?
אמרת לפחות פעם אחת את המשפט "זה כמו בתיכון" או "זה כמו בילדות". ולא מהצד של המקובלים.
אתה נכנס לחדר וכולם משתתקים. האם הם דיברו עליך? או סתם תכננו את הבילוי המגניב אחרי העבודה שלא תוזמן אליו אבל תראה אחרי זה בסטוריז של כולם? איזה חרא זה, כמו בתיכון.
ברשת
למרות הציפיות היפות להישאר מחוברים תמיד, הרשת ממש לא פתרה את הבדידות שלנו. למעשה, היא מחריפה אותה, מכניסה אותנו לסחרור של השוואה עצמית, צורך תמידי לשקר והרגשה שאנחנו לא מספיקים ולא בסדר והחיים של כולם הרבה יותר יפים משלנו ובחיים לא יהיה לנו האשטאג קאווה גרופ. וזה הכל פייק, אם עדיין יש צורך להסביר, לכולם בדיוק אותו דבר אם לא יותר גרוע.
ואלה הסימנים לבדידות ברשת:
אתם מעלים תמונות TMI ברשתות חברתיות. כולנו נפלנו בזה לפחות פעם. תמונת שרירים בים, חצי עירום מול הראי במקלחת, ישבן מרומז משתקף בחלון ראווה. כל דבר שיביא לנו לייקים ולבבות וריאקשנים וואו ותגובות עם אימוג'י להבה וצווחות "הלגז אושוויץ!". כל צורה של יחס שתזכיר לנו שיש עוד אנשים בעולם ושאנחנו לא עומדים למות פה לבד. אלו תמונות שפעמים רבות נמחקות, או עוברות - במבוכה מסוימת - לטינדר, ראייה מרשיעה לקיומו של רגע אחד בזמן שבו ההזדקקות שלנו הייתה שקופה לגמרי.
משוחחים עם הזולת בכל מחיר. פוסטים עם תהיות כמו "מוח כוורת: מישהו יודע באיזו שעה נפתח הספארי?". זה היה יכול להיפתר בגוגל בשנייה אבל החלטתם להקדיש דיון שלם לסוגיה על מנת לחתור בכח למגע אנושי.
לייב/מסיבת צפייה. אתה לא עמוד עסקי (שחסמנו) או פוליטיקאי (שחסם אותנו) ועדיין כופה עלינו נוטיפיקציות של לייבים? שווה לנסות להתבונן פנימה ולהבין מה חסר.
וכחנות אובססיבית. הנושא אינו בנפשך, אבל עדיין תיכנס לוויכוחים בלתי נגמרים שיארכו שעות? אולי משעמם לך בעבודה, אפילו הגיוני, אבל לפעמים גם ריב הוא סוג של תקשורת אנושית, וזה עדיף על כלום.
תיעוד רשת מפורט של הטיול הרומנטי שלך לפריז. סטוריז, תמונות, פוסטים ארכניים ורגשניים שאינם מעניינים איש, במקום ליהנות מרגעים עם בן או בת הזוג? אולי אתם סובלים מבדידות בזוגיות (ע"ע).
מעל לחמש קבוצות וואטסאפ פעילות בכל רגע נתון. זו גם דרך להפגת בדידות אבל גם רמז לכך שהיא שם. וזה בסדר.
בזוגיות
בדידות טריקית ובלתי צפויה כי היא לא אמורה להתרחש, אבל האמת שהיא גרועה יותר מבדידות רומנטית (ע"ע). אין דבר גרוע יותר מלהיות לבד כשאתה בזוג, זרות וניכר רגשי הם צלחת פטרי שעליה ישגשגו בדידות, ערך עצמי נמוך ודיכאון.
אתם מתרחקים באיטיות אחד מהשני. התחביבים שלכם שונים? אתם יוצאים בנפרד? החברים אחרים? הצפייה הטלוויזיונית שלכם לא תואמת וכל אחד יושב עם מחשב ואוזניות? השיחות ביניכם טכניות ופרוצדורליות? יכול להיות שאתם סתם הורים לפעוטות, אבל אם המצב הזה מתמשך אולי כדאי לבדוק איפה, בעצם, החיים שלכם כן נפגשים, ואיך אתם מרגישים כשזה קורה.
אתם עושים אאוטסורסינג רגשי. כשיש לכם מעגל חברים קרוב שאתם מדווחים לו על כל מהלך רגשי ובן הזוג לא נמנה עליו אתם מתרגלים, בעצם, לא לשתף אותו בחייכם.
אתם בוגדים. לא משהו שיש להתגאות בו, אבל ברוב המקרים בגידות מעידות על הקשר שבו אתם נמצאים יותר מעל האדם שאתם.
רומנטית
אתם פשוט נורא נורא רוצים אהבה ולא מוצאים. ואיך זה? אתם כאלה חמודים, ולמה לכולם יש ולכם אין? ואיך כל העולם מסתדר בזוגות ולכם אין מכסה? אנשים מוכנים לעשות הרבה בשביל למצוא זוגיות, כולל להחליף אישיות שזה ממש קשה. וזה בסדר, מותר לרצות ומותר לנסות ואפשר ללכת עם זה די רחוק, אבל אם את מתחילה להתכתב עם אסיר תדעי שהגזמת. הסימנים רבים מספור, אבל הנה כמה:
פרסום פוסט "רוצה אהבה" ויראלי בפייסבוק. כשאת מוכנה להיחשף ב"הצינור" ואז לכלות את ימייך בסינון הודעות דוחות בפרטי, כנראה שאת ממש בשלה.
מזייפים גיל באתרי היכרויות. כדי להתאים ליותר רובריקות. טקטיקה ידועה, שמסתמכת על נטייתן של נשים להתאהב ולהוריד סטנדרטים.
מסתובבים בגינות כלבים. גם אם אין לכם כלב, פשוט זה נראה כמו מקום שמכירים בו.
מוכנים לפשרות מרחיקות לכת. שאחרי זה יחזרו וינשכו אתכם בתחת, כי הקשר המעוות הזה עם אמא לא הולך להיפסק בקרוב וגם נורא קשה להוציא מישהו מסיינטולוגיה.
ברילוקיישן
עברת דירה, התחלת בית ספר חדש, עשית רילוקיישן? אתה בודד. אין מה לעשות. זו בדידות קצובה, אורכה משתנה בהתאם לאופייך, אבל לזמן מה היא תהיה שם. סימנים:
את מורידה סטנדרטים. להתחבר עם ישראלים, גם אם הם לא מתאימים לך, גם אם בישראל היית שונא אותם מכל הסיבות הלגיטימיות, רק כדי שיהיה מישהו לדבר איתו בעברית.
חוזרים לשורשים. להיקלע לשישי בבית חב"ד. גם אם הקידוש היחידי שראית בחייך היה בפרקים של "האח הגדול".
מעורבות חברתית. להגיע לישיבת ועד בית. ולהיות מעורב רגשית בריב על איטום גג או איסוף גזם.
זמינות מוחלטת. להגיע לכל אירוע אפשרי, גם כזה שלא מעניין אותך. בסן פרנסיסקו יש עכשיו "מסיבות קריאה שקטה", שבמסגרתן אנשים נפגשים כדי לקרוא זה לצד זה בלי לשוחח. הכל כדי לא להעביר עוד ערב בבית.
בחופשת לידה
בדידות שאינה מדוברת מספיק למרות שהיא די גורפת. היא מפתיעה, כי היא כוללת תינוק שזה עתה הבאת לעולם בידיעה שכך לא תהיי יותר לבד לעולם, אבל איכשהו חופשות לידה נוטות להיות תקופות די בודדות בחיים. אנחנו נתלשות מהעבודה, מהחברים ומהחיים, ושוקעות לטיפול אינטנסיבי ומסביב לשעון ביצור חסר ישע שבואו נודה – לא ממש מתקשר או נותן פידבק. סימנים:
פוצחת בשיחות עם זרים מוחלטים. כשתמצאי את עצמך משוחחת בלהט במשך ארבעים דקות עם נשים בגינה, כדאי שתזכרי – כשאת לא מאתרת את האמא הכי משוגעת בגינה, את האמא הכי משוגעת בגינה.
סופרת את הדקות עד לזריחה. כי איכשהו, היום מרגיש פחות בודד מליל ההנקה הלבן.
מצטרפת לכל קבוצת אמהות אפשרית. כי גם דיונים על קקי של תינוקות אחרים (פלוס תמונה) עדיפים על הדממה המצמיתה שבחייך.
חברות חופשת לידה. חברות ייחודית שמבוססת על תזמון וגיאוגרפיה. לא אלו שהיינו בוחרות לעצמנו בימים כתיקונם, אבל ברגע ספציפי בזמן, ולאורך כמה שנים, הן היחידות שבאמת יודעות מה עובר עלינו.
פיתוח יחסים חולניים עם דמויות טלוויזיוניות. האם התאבלתם על וויל מ"האישה הטובה כאילו הוא אדם אמיתי? האם צריך להזכיר לכם מדי פעם שעומר ליטל ופרנק אנדרווד הם לא חברים שלכם? (טוב, פרנק אנדרווד לא חבר של אף אחד). אובסס לדמויות טלוויזיוניות תקף לכל סוגי הבדידות (ובכלל, לחיים), אבל כל מי שבהתה ברשימת הפרקים האינסופית של "הכלה מאיסטנבול" בויאודי ואמרה לעצמה "חבל שאני לא בחופשת לידה עכשיו", בטח תבין.
בירוקרטית
כל מי שנקלע, בין אם בעצמו או עם הורה או ילד, להתמודדות בריאותית או כלכלית מול אחד ממשרדי הממשלה או בבתי חולים, מכיר את זה. זה אתה מול מערכת אדישה ורעה, וכולם נגדך. כשמערימים עליך כל כך הרבה קשים, בין אם זה בשביל לקבל ביטוח לאומי או הקלה או עזרה שמגיעה לך, אי אפשר שלא להרגיש לבד לגמרי. רק אתה, הר של טפסים שלא ייגמר, ושעות על גבי שעות של המתנה. ואלה הסימפטומים:
פרסום פוסטי תלונה בפייסבוק. שבהם תפרטו בארכנות את כל תלאות הטופסולוגיה שאתם עוברים ולאף אחד לא באמת יהיה כח לקרוא, אבל הם יתנו לכם לייק לב. אתם לא באמת תפתרו את הבעיה (אלא אם יש לכם חברים עיתונאים בפיד), אבל תקבלו הזדהות ותרגישו טיפה פחות לבד.
התקף זעם. כשאתם רואים מישהו בבית חולים או במשרד ממשלתי בהתקף צרחות, מישהו שמאבד את זה, מה שנהוג לכנות "הישראלי המכוער" ולשלוף טלפון כדי לצלם - תעצרו רגע. תיגשו אליו - ממרחק בטוח בלבד - עם כוס מים. כי זה הכי לבד שהוא היה בחיים שלו, וכי זה על הילד שלו או על אבא שלו או על הבית שלו, וכי אולי יום אחד גם אתם תהיו שם.
במשפחה
להרגיש רגשות דרך אנשים אחרים. לפעמים אתה חווה את הבדידות שלך דרך הילד שלך, ברגע אחד קטן וחסר משמעות עבורו. נגיד, כשהוא מגלה שהוא לבד בגינה וכולם בפליידייטים או כשילד לא מסכים לשחק איתו, או כשנודע לך מאמא אחרת שיש יום הולדת שהוא לא הוזמן אליה. וזה כואב כל כך שבא לך לשרוף את העולם.
כשמתה לך חיית מחמד, ואתה אמור לחזור לעבודה אחרי יומיים למרות שהאבל שלך אמיתי ומוחשי וכבד, אבל אם תגיד את זה למישהו יסתכלו עליך מוזר. כי זה כולה כלב, או רק חתול, תתאפס על עצמך. אתה לא אמור להרגיש כל כך עצוב ולבד, זה הרי לא בן אדם. לא לגיטימי להרגיש שבא לך למות בעצמך בגלל כלב, אבל לפעמים זה פשוט מה שיש. או, אם את רווקה, את יכולה להתאבל על דייט אחד במשך חצי שנה. אחד, כושל, שאת לא מצליחה לצאת ממנו, ויודעת שאף אחד לא יבין.
כשאתה שונה
להיות דתי בין חילונים, הומו בין סטרייטים, מוסלמי בבית "האח הגדול", עני ב"2025". להיות הרווקה האחרונה בין החברות או היחיד או היחידה שעדיין לא התגייסו בין החברים וסתם יושבים בבית ומחכים שיעבור הזמן. חריגות חברתית היא אחת הבעיות שהרשת מאוד הקלה עליהן. אם בניינטיז היית ההומו היחידי בכפר או, להבדיל, המעריץ האובססיבי היחידי של "באפי" בשכבה, לא היה לך הרבה מה לעשות עם זה. היום, תוך דקה וחצי, אתה מוצא קבוצת פייסבוק שמתאימה לך. ואז רב שם עם כולם ומקים אחת משלך. הבדידות תמיד שם כשאתה שונה, במיוחד במצבים שבהם אין סביבה תומכת או אוזן קשבת, אבל יותר קל למצוא נחמה. סימנים:
נקלע שוב ושוב לשיחות שאתה לא מבין או מעוניין בהן. כי כמה אפשר לשמוע על הכנות לחתונה של חבר, כשאתה אפילו לא בזוגיות או כשלך אסור להתחתן? (וכן, ההיפוך המגדרי הוא במטרה לא ליפול לסטריאוטיפים לפיהן רק נשים מדברות על חתונות עם חברות).
תחושה של צופה מהצד בחיים. כי כולם כל הזמן עושים ומתקדמים, ואתה עסוק בניסיון להדביק איזשהו קצב מדומיין בעולם שאתה לא מבין.
לטווח קצר
בכיסי אוויר בטיסה. אתם אנשים רציונליים ואתם יודעים שסטטיסטית הכל יהיה בסדר עם הטיסה המעט מקרטעת הזאת באזור סחוף הרוחות שממנו בחרתם להמריא. ובכל זאת אתם נתקפים מצוקה רגשית איומה ולא יכולים שלא לחשוב על כל מי שהשארתם מאחור, כל מה שלא הספקתם, ועל איך אתם עומדים למות פה לבד עם טלפון במצב טיסה.
בקורס נהיגה מונעת. גם ארבע שעות מהחיים שלכם - עם אנשים שאין טעם להיקשר אליהם כי לא תיפגשו יותר בחיים - יכולות להרגיש כמו נצח.
בתור. אתם יכולים לקשקש עם מי שמאחוריכם או לריב עם זה שלפניכם או להסית את החלק האחורי נגד החלק הקדמי לכדי מרד יפהפה בתפיסה הקרה שמבוססת על מספרים ועל לפני ואחרי, אבל רוב הסיכויים שסתם תתקעו את הראש באייפון כדי להרגיש טיפה פחות תקועים בגיהנום הפרוצדורלי הבודד שהוא חייכם.
אכלתי פיצה משפחתית לבד. המרחק בין – "איזה כיף לי, הלוואי והחיים שלי יישארו תמיד ברגע הזה עם הפיצה הזאת והסדרה הזאת בטלוויזיה, על הספה בחמימות הנעימה של הבית כי אני באמת לא צריך יותר כלום", לבין "אלוהים, איזו פנייה לא נכונה לקחתי כדי להגיע לרגע הנורא הזה בחיים המוחמצים ורצופי האכזבות האלו?" - הוא סלייס. סלייס אחד שמפריד בין אושר לסבל. בין אהבה לשנאה עצמית. בין חמימות לבדידות. הפתרון, אגב, הוא או להימנע מהסלייס או להזמין גם קינוח.
אחרי שנגמרת סדרת טלוויזיה. מה, לא אפגוש יותר את אלישה פלורק? את טוני סופרנו? את דון דרייפר? את באפי? איזו סדרה תמלא לנו עכשיו את החור הפעור הזה בנשמה? התשובה היא שתבוא סדרה חדשה, וגם אם לא אז עוד עשרים שנה יהיה ריבוט.
בחגים. כל מי שבודד ביום יום יהיה בודד יותר בחגים. לא סתם ניכרת עלייה בשיעור ההתאבדות ובטלפונים למרכזי תמיכה. ובשיעורי האנשים שמצטרפים לכת (טוב, זה ספציפית לא נתון מחקרי). החגים גוררים אותנו לחשבונות נפש ולהערכת מלאי, בדיוק בזמן שבו כולם עסוקים מכדי להיות איתנו. קצת כמו הטיסות, החגים הם כיסי האוויר של החיים שלנו, רגעים קצרים של אימה ממוקדת. ואגב, בודדים או לא, החגים קשים לכולם. אז הרגשתם קצת בדידות, סבבה, תתנחמו בזה שחצי מהחברים שלכם על סף התמוטטות עצבים.
כשהקן מתרוקן
הבדידות הקלאסית, המבוגרת, שכוללת ילדים שפנו לחייהם והשאירו אתכם לבד, אולי מלבד גיחות קצרות בסופי שבוע שנגמרות בערימת קופסאות אוכל או שקי כביסה. זה יכול למלא אושר, זה יכול להכניס לדיכאון, זה יכול להיות פתח לגדילה וצמיחה רוחנית ואישית, אבל באופנים מסוימים זה תמיד יהיה קצת בודד. סימנים:
התמכרות לערוצי לייב. כמות המבוגרים שמכורה לערוצי לייב של תכניות ריאליטי מכמירת לב. אם אי פעם סבתא שלכם נכנסה למונולוג מפורט על יחסיהם של אליאב ודנית, זה הזמן להצטער על כך שלעגתם לה. היא לבד, קולות של אנשים צעירים בבית הם לא עניין של מה בכך, וזה לא שאתם נכדים שמתקשרים כל שבוע.
פיתוח תחביבים. קדרות, למשל. תחביב שלא מועיל לעולם ושאיש לא מעוניין בתוצריו הכעורים, אבל עדיין נשמע כמו דרך הגיונית להעביר את הזמן בעיתות של לו"ז צחיח ותחושת נטישה.
תלונות למוקדי שירות. אנשים מבוגרים הם לא באמת נודניקים יותר, הם פשוט צריכים מישהו לדבר איתו. בשבילכם פיצוץ צינור ברחוב הוא מטרד, בשבילם הוא הזדמנות. תנו להם לטפל בו.