טום קרוז לא ראה את הבת שלו כבר כמעט חמש שנים. סורי קרוז, ילדת הסלבס המפורסמת, חגגה לאחרונה 12; היא צצה מדי פעם בצילומי פפראצי, במצעד הגאווה או ביום כיף עם אמא קייטי הולמס, אבל מאז גירושי הוריה ב-2012 היא הלכה והתרחקה מאור הזרקורים. מעט מאוד ידוע על שגרת חייהן של קייטי וסורי, אבל הידיעה על הנתק אומתה במגוון כלי תקשורת: כוכב הקולנוע המצליח בעולם, הנציג המוכר ביותר של הסיינטולוגיה, ניתק כל קשר מבתו והוא נעדר לחלוטין מחייה.
גם אם לא שמעתם על זה עד היום, קשה להאמין שהתגלית מפתיעה אתכם. למרות שזאת התנהגות קשה לעיכול, כמעט לא אנושית (כמובן שזה אנושי לנטוש את ילדיך, רבים עושים זאת ובטח אבות, אבל זה עדיין נחשב לחציית קו של "אנושיות" מוסרית), אצל טום קרוז זה נשמע סביר והולם את הטרולילו הזה שאנחנו מכירים. כי קרוז הוא לא אנושי, מפה אולי יכולה להתחיל התשובה. הוא לא אנושי וזה בסדר, ככה אנחנו אוהבים אותו. אבל זה עדיין לא מסביר למה הוא התנתק מבתו הביולוגית היחידה. הולמס, קובעים כל הדיווחים המהימנים בנושא, אינה האחראית למצב. אין איזה הסכם מסתורי שמונע מקרוז לפגוש את בתו. הוא בחר לוותר על החלק הזה בחייו, להשאיר אותה מאחור ולהתמקד בסרטיו ובאמונתו.
החשודה המיידית בהקשר הזה היא אכן הסיינטולוגיה, הדת שקרוז הוא הפרזנטור הראשי שלה. חשודה אבל לא אשמה, וכדי להבין למה נחזור אחורה: לפני כך וכך מיליארדי שנים, חייזר מרושע בשם זנון כלא את נשמותיהם של חייזרים פושעים בהר געש בכדור הארץ... טוב, לא כל כך אחורה. אפשר להתחיל מזה שכמו כל כת או פלג דתי קנאי, הקהילה מרחיקה את חבריה מהעולם החיצוני, בדגש על בני משפחה ואנשים קרובים שיצאו מהכת או מתנגדים לה. בסיינטולוגיה הנוהל מחייב במיוחד כשבני משפחה מקבלים את התווית SP, ראשי תיבות של Suppressive Person או "אדם מדכא", כזה שכל תקשורת עמו פוגעת בתהליך הרוחני ומאיימת על הנפש.
אחרי הגירושים מקרוז, ואולי עוד לפניהם, ניקול קידמן קיבלה את התואר המפוקפק SP. שני ילדיהם המאומצים, שנשארו עם קרוז וחונכו לסיינטולוגיה, ניתקו קשר עם אמם רוב חייהם בטענה שהיא "פאקינג SP". על פי הדיווחים לאחר הגירושים של קרוז מקייטי הולמס, גם היא קיבלה במהרה את התואר המושמץ. סורי, אז בת שש, סומנה מצדה כמקור פוטנציאלי לצרות ("Potential Trouble Source" או בראשי תיבות PTS). אז למה הסיינטולוגיה לא אשמה? כי בכירים שעזבו את הדת טוענים כי מעמדו המיוחד של קרוז מאפשר לו להפר את הכללים כרצונו. ייתכן שעודדו אותו להתרחק מהולמס ומסורי, אבל אף אחד לא מכריח את טום קרוז לעשות שום דבר.
הסיינטולוגיה לא מנהלת את קרוז ולא כולאת אותו. היא רק מביאה את מהותו לידי ביטוי. ובמהותו, טום קרוז תמיד רצה שליטה. שליטה מלאה - בסרטיו, בגופו, בנפשו. ובאופן שמתלבש על היד שלו כמו הכפפה ההיא מ"דו"ח מיוחד", אחד העקרונות המנחים של הסיינטולוגיה הוא שהאדם אחראי לרגשותיו. הוא זה שבוחר את המצב המנטלי שלו, או כדבריו של המייסד רון ל. האוורד, "ישות גורמת לתחושות של עצמה". אז אולי גם אהבה אבהית היא סוג כזה של תחושה שאנחנו יכולים לבחור אם היא מקדמת אותנו או מפריעה לנו לנהל חיים מפוכחים וממוקדי מטרה?
מה שהיה, תשכח מזה
המטרה המוצהרת של המסע הרוחני הסיינטולוגי היא השגת שליטה מוחלטת על עצמך. אין פה אל חיצוני שעליך להיכנע לו, להפך: בדרך להארה אתה אמור להיפטר מהישויות החייזריות שרוחשות בתוכך וגורמות לחרדות, רגשות רעים ותשוקות הרסניות.
ב"אודיטינג", הסשנים שעוברים המאמינים, הם מעלים זיכרונות ורגשות שליליים ממעמקי השכחה (ובהמשך גם מגלגולים קודמים), אבל במקום לפרש אותם כדי להגיע למה שנקרא "תובנה" כמו בפסיכואנליזה, הם לומדים לראות אותם במערומיהם ולהסיר מהם את המטען הרגשי, לשלוט בהשפעה של הזיכרונות והמחשבות על המצב המנטלי שלהם. זה נשמע מסובך, אבל התהליך פשוט למדי: יושבים בחדר הטיפול עם מכשיר פרימיטיבי למדידת התרגשות (מד הזעה במקרה הזה), ומעלים זיכרונות שמעוררים רגשות. המכשיר מזהה את ההתרגשות ומתריע, ואז חוזרים וחושבים על הזיכרון המעורר בצורות שונות עד שהוא מאבד מכוחו והמכשיר נרגע.
יסלחו לי הסיינטולוגים על התיאור הפשטני והלא מדויק של התהליך, אבל אין הכוונה ללעוג לרעיון הבסיסי. שיטות טיפול פסיכולוגיות מודרניות, חיוביות ואפקטיביות מערבות תהליכים די דומים - עם הבדלים מהותיים, כמובן - שבמהלכם לומדים להניח למחשבות טורדניות. בסיינטולוגיה כמובן שנכנס האלמנט הקנאי של הקבוצה, שגורם למאמינים לטהר את עצמם שוב ושוב באופן אובססיבי תוך התמסרות תובענית הולכת וגדלה, אבל אם נחזור לטום קרוז, דבר אחד בטוח: הוא לא נראה כמו אדם שמפחד ממטלות תובעניות.
אחרי יותר מ-30 שנה ב"כלא האמונה", ההגדרה הקליטה של הדוקומנטריסט אלכס גיבני לכנסיית הסיינטולוגיה, כבר קשה להפריד בין האישיות של קרוז למסגרת הדתית. אי אפשר גם להשתמש בו כדוגמה לחיים הסיינטולוגיים, כי הוא חי גרסה פרטית ואקסקלוסיבית שלה עם יחס ומשאבים ששמורים רק לו. בשלב זה של חייו, קרוז הטמיע את עצמו באופן מוחלט במנגנונים של הכנסייה, וכמו כוכבים אחרים בסדר גודל דומה, נסגר עוד ועוד בבועה אטומה של פרסום ועושר. שני הכוחות תורמים אחד לשני, כשפמלייתו מורכבת מחברי הארגון, והארגון כולו משמש מין פמליה מורחבת ששומרת עליו, מזינה את האגו שלו וחוסמת אותו מהעולם החיצוני.
ההסתגרות פנימה לתוך סגנון חיים קיצוני ומנותק היא מאפיין שקרוז חולק עם עמיתים כמו לאונרדו דיקפריו וג'וני דפ. ההבדל הוא שקרוז מעולם לא נמשך לסמים, פורקן עול והוללות. אם לשפוט לפי סצנות השכרות ב"בחורים טובים" ו"ג'רי מגוויר", נראה שהוא לא היה שיכור בחיים שלו. זה פשוט לא משהו שקונטרול פריקים עושים.
מי נגד מין
גם בלי להידרש לשמועות על נטייתו המינית, ברור שקרוז הוא אדם פחות מיני מדיקפריו למשל. שמועות על יחסים של קרוז עם שחקניות ודוגמניות צעירות מתבררים לרוב כתעלולים יח"צניים, ומערכות היחסים האמיתיות תמיד היו פומביות ועוררו חשד קל. גם על המרקע קרוז אינו טיפוס מיני; הוא מתקשה להחזיק סצנות רומנטיות והכימיה היחידה בסרטיו היא עם העמיתים הגברים (מי אמר "טופ גאן"?).
אבל קרוז אינו יצור נטול תשוקה. ברור שיש לו תשוקה אינטנסיבית מאוד, רק שאי אפשר להבין למה היא מכוונת. כריסטיאן בייל, שביסס עליו את דמותו הקריפית בסרט "אמריקן פסיכו", תיאר את התנהגותה כ"נחמדות אינטנסיבית בלי שום דבר מאחורי העיניים".
כשחקן, קרוז עצמו תמיד מוציא המון אנרגיה. מאמץ כל שריר, מזרים בכוח דם לפרצוף, והתוצאה תמיד נראית מעט ריקה מרגש. כשהוא בוכה בסרטים כל פניו מתעוותים, כל האנרגיה בגופו מתפקעת בכוח בלתי נשלט, עד שדמעה אחת קטנה זולגת לה. סצנות הבכי מרגשות ברובן, וקרוז אינו שחקן רע, אבל המאמץ והאינטנסיביות הופכים את הבעת הרגש מפעולה אנושית מעוררת הזדהות למפגן כוח קרוזי טיפוסי, כמו סצנות הריצה שחוזרות בכל סרט בכיכובו.
אלמנט נוכח במיוחד במשחק השליטה העצמית הוא הגוף בן ה-56 שקרוז משקיע מאמצים אינסופיים בתחזוקה שלו. גם בהקשר הזה הוא התגלמות מושלמת של המונח הסיינטולוגי להארה - Clear, נקי, בהיר. הוא ניקה את עצמו מכל השדים והחייזרים, מכל ההשפעות הרעות והאנשים המדכאים. ומה שנכון לחיי הרגש והגוף נכון גם כשמישהו אומר "אקשן".
בתור הזהב הקולנועי שלו, מסוף שנות ה-80 עד לתחילת שנות האלפיים, קרוז היה גמיש יותר מבחינה מקצועית ונכנס לפרויקטים מאתגרים שלא היו בשליטתו. כשעבד עם במאים כמו סטנלי קובריק ("עיניים עצומות לרווחה") ופול תומס אנדרסון ("מגנוליה") הוא לקח סיכונים אמנותיים שאכן השתלמו והובילו להופעותיו הטובות ביותר. בעשור האחרון זה כבר לא קורה.
השליטה היא כיום המוטיב העיקרי גם בקריירה ההוליוודית של קרוז, שכבר שנים רבות מפיק ומנהל את סרטיו באופן מוחלט, מבחירת הבמאי ועד הפעלולים וחלוקת השוטים. הוא ידוע כשחקן מסור שמקדיש את עצמו לעבודה עם הבמאים ופועל כחומר בידי היוצר, אך גם כמי שמעורב בכל פרט קטן. כחלק מהניהול המהודק של קשריו האנושיים והמקצועיים, הוא מקפיד לשמור על קשר עם כל שחקני המשנה בסרטיו, גם שנים רבות לאחר הצילומים. דקוטה פנינג ששיחקה לצדו ב"מלחמת העולמות" עדיין מקבלת ממנו מתנה בכל יום הולדת, והוא אפילו שומר על קשר עם הילד הקטן והמתוק מ"ג'רי מגווייר", שהפך בבגרותו ללוחם MMA. זה נוגע ללב אם שוכחים לרגע את המצב עם סורי.
להיות או לא להיות עוגיפלצת
אחרי גירושיו מניקול קידמן, קרוז פיטר את היח"צנית הוותיקה שלו והחל לקדם את האג'נדה של הכנסייה הסיינטולוגית בכנסים ובראיונות. כשהחלו לדלוף סיפורים מטרידים על מנהגיו המוזרים ונטייתו המינית הוא החליט להיכנס למערכת יחסים פומבית ומוחצנת עם השחקנית העולה דאז קייטי הולמס.
למרבה הצער, הניסיון לשווק את הזוגיות החדשה והמאושרת התפוצץ בפרצופו עם הריאיון המטורלל ההוא בתכנית של אופרה וינפרי. קרוז ניסה להכריז על אהבתו להולמס, קיפץ על הספה, כרע על ברכיו וצעק בהתרגשות. במקום לשכנע בכנות אהבתו, הוא שכנע את העולם שנשרף לו השכל. זה היה מפגן כמעט מרהיב של מה שקורה כשטיפוס שמחזיק את עצמו קצר מאבד שליטה.
באותה תקופה, לצד הצהרות בעייתיות על תרופות פסיכיאטריות - האיש האשים את ברוק שילדס שהיא אדם חלש בגלל שהשתמשה בתרופות כדי להתגבר על דיכאון אחרי לידה - דלף וידאו מכנס סיינטולוגיה שבו קרוז דיבר למאמינים ונראה מוטרף ומנותק מהמציאות. הכוכב הגדול בעולם הפך לבדיחה, וגם הנישואים עם הולמס עוררו שמועות על הסכמים סודיים ובדיחות על כליאה ושטיפת מוח. גירושי הבזק (נסגרו תוך פחות משבועיים) ב-2012 קיבעו את התדמית המטרידה, עם דיווחים על כך שהולמס נאלצה להגניב טלפון סודי כדי ליצור קשר עם עורכי דין ולהימלט ממלתעות הסיינטולוגיה.
בשנים האחרונות צצו סיפורים חדשים שמבהירים את רמת הניתוק של קרוז מהמציאות. המגזין "ואניטי פייר" פרסם תחקיר נרחב על הניסיון של הסיינטולוגיה למצוא לו כלה ראויה אחרי הגירושים מקידמן, לפני שהולמס נכנסה לתמונה. לפי התחקיר, הסיינטולוגית נזדין בודיאני נבחרה לתפקיד בתום אודישנים ממושכים. לאחר שבועות של הכנה, היא נפגשה כאילו במפתיע עם קרוז ונכנסה למערכת היחסים המהונדסת. מאותו רגע הפכו חייה לכלא תובעני ומלחיץ עם דרישות טוטאליות וללא שביב של פרטיות, עד שעלתה לקרוז על העצבים ונזרקה לאחר כמה חודשים כי לא הייתה מספיק אדיבה כלפי מנהיג הכנסייה דיוויד מיסקביץ'.
שני סיפורים נוספים צצו בספרה של ליאה רמייני, יוצאת הסיינטולוגיה ואחד הקולות הבולטים נגדה. רמייני מספרת על ערב אחד שבו קרוז הכריח את אורחיו, בהם גם וויל וג'יידה סמית', לשחק מחבואים בשטח האחוזה. לא, זאת לא הייתה בדיחה, וכשרמייני התלוננה שאינה יכולה לשחק עם עקבים, קרוז הפך אותה בתגובה ל"עומדת".
מקרה נוסף התרחש בערב אחר במטבח האחוזה שלו. קרוז, מוקף בעוזריו, חיפש חבילה של בצק עוגיות לאפייה ולא ראה שהיא מונחת על הדלפק. בגלל שעוזריו לא רצו להביך אותו, הם עשו את עצמם מחפשים בכל הארונות. כשלא מצאו את החבילה, קרוז שטף את אחת העוזרות בצעקות משפילות. רמייני עצרה את האירוע במבוכה ואמרה, "אתם מתכוונים לחבילה הזאת פה?". הרושם שנותר לה מקרוז הוא של אדם קפריזי ומפונק, שלא מסוגל לבצע לבדו את הפעולות הפשוטות ביותר.
חוק שימור העצמי
לאחר מפולת השלגים התדמיתית של אמצע העשור הקודם, קרוז התרחק מעין הציבור. הוא ויתר למעשה על קיומו כסלבריטאי: הוא כוכב קולנוע נטו, מופיע רק בסרטים ובאירועי קידום. גם בחירת הסרטים שלו עברה תהליך התמקדות בסרטי אקשן מלוטשים בלבד. הוא נטש את חלום האוסקר והפסיק לבצע תפקידים מאתגרים. כלומר, התפקידים מאתגרים מאוד ברמה הפיזית, אבל האומץ מסתכם בביצוע פעלולים. ב"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" הוא נתלה על כנף מטוס בהמראה, וסרטו החדש "משימה בלתי אפשרית: התרסקות" קודם באמצעות תיעוד של פציעה שחווה על הסט. הקליפ מראה את טום קרוז בהתגלמותו המושלמת, מרסק את רגלו לתוך בניין בקפיצה כושלת בין גגות, ובמקום לעצור ממשיך ומדדה עד לסיום הצילום.
קריירה של כוכבים מתקדמת בדרך כלל בכיוון ההפוך. בהתחלה מבססים את מעמדם עם שוברי קופות, ובהמשך הקריירה עוברים לפרויקטים "איכותיים". קרוז, לעומת זאת, החליט להקדיש את כל המשך הקריירה שלו ליצירת שוברי קופות, ותפקידיו שוטחו עד שהפך לכוכב אקשן בלבד. ניכר שהוא מנסה (ובדרך כלל מצליח) ליצור סרטים טובים, רק שמדובר תמיד בסרטי אקשן והרפתקאות.
הוא עדיין כוכב, בעיקר בשווקים שמחוץ לארה"ב, שמהווים נתח הולך וגדל בעוגת ההכנסות של הוליווד בכלל ושל סרטיו בפרט. גם כשסרט שלו נכשל מול הקהל הביתי, הוא מצליח לעבוד בעולם. אפילו "המומיה" מהשנה שעברה, שגרר ביקורות איומות ונתפס בתחילה כפלופ מוחלט, היה בסופו של דבר פרויקט רווחי.
הגישה הממוקדת של קרוז עזרה לשמר את קריירת המשחק הכי מצליחה בתולדות הקולנוע. אנחנו מתקרבים לסוף העשור הרביעי שבו הוא ממלא אולמות ונמצא באיי-ליסט, אם לא בראש הערימה. דמותו הציבורית התמהונית והפרטים האפלים מחייו האישיים כבר פחות פוגעים בדמותו הקולנועית, אולי כי הוא ויתר על כל מצג של אנושיות, בתפקידים כמו בחיים. הוא כבר לא מנסה לשכנע אותנו שיש לו נישואים מאושרים ונורמליים או מתאמץ להראות לנו כמה יפה הוא בוכה. הוא הפך לפרדוקס מעגלי, כוכב קולנוע שכל מטרתו היא להוכיח את היותו כוכב קולנוע, להמשיך לעשות סרטים מצליחים כדי להמשיך לעשות סרטים מצליחים. לשם מכוונת התשוקה שלו, לשם מכוונת היצירתיות.
המסירות שקרוז מפגין לביצוע פעלולים שניתן לעשות במחשב היא תמצית השלב הנוכחי בקריירה שלו. טוטאליות מכוונת מטרה שמטרתה היחידה היא טוטאליות. הוא גם מקפיד להופיע פצוע כמעט בכל סרט, כל כך מקפיד עד שהשריטות על פניו הן תמיד באותן נקודות - חתך על גשר האף ושריטות בלחי שמאל. צפו וזכו. החוויה הפיזית החליפה את החוויה הרגשית, הוא כבר לא מנסה לעורר הזדהות או רגש, כבר לא מנסה לשכנע אותנו שהוא אדם אמיתי. הוא שואף לשליטה מושלמת בגופו עד כדי מלחמה בהזדקנות, ולשליטה מושלמת בסרטיו ובתפקידיו עד ריקון מוחלט של כל אנושיות. ניקיון ומיקוד במטרה, כך הוא חי את חייו וכך הוא מנהל את הקריירה הקולנועית שלו.
לא עם בתי
האם טום קרוז מתגעגע לבתו הקטנה? שאלה טובה. הוא עושה רושם של אדם כמעט חסר רגש, עם תשוקה בוערת להצלחה, שהקדיש את חייו לטיהור כל חוויה נפשית או קשר אנושי שיפגע בדרכו להצלחה (המשך הצלחה, או הצלחה אינסופית). אדם ממוקד מטרה שכל מטרתו היא להיות טום קרוז בשלמות מזוקקת. זאת התורה שלפיה הוא חי את חייו, ועם כמה שהיינו רוצים להאמין ברגש אבהי, אין סיבה אמיתית לחשוב שהוא לא שלם עם בחירותיו. כמה שקשה לקבל את זה, ייתכן שלא אכפת לו שהוא לא ראה את בתו כבר חמש שנים. באמת, למה שיהיה לו אכפת? היא רק פוגעת לו ביחסי הציבור ובמצב הנפשי, מונעת ממנו להיות הטום קרוז הכי טום קרוז שהוא יכול להיות.
בשלב זה בחייו ואולי תמיד, יש רק דבר שעומד לנגד עיניו של טום קרוז: הוא הגיע להארה, ובהארה הזאת הוא רואה רק את עצמו. אז מה אנחנו מציקים לו על איזו ילדה שתקועה במנהטן עם האמא ה-SP שלה? תנו לו להיות טום קרוז, זה כל מה שהוא מבקש. זה כל מה שאנחנו צריכים ורוצים ממנו. רק אל תצפו ממנו להיות בנאדם.