היה חם, והתינוק שלי הזיע. הוא גרר את עצמו בסלון עצבני ותשוש, השיער הלח שלו דבוק לקרקפת. זה היה בשבת בבוקר, והמזגן לא היה מחובר לטיימר, פשוט לא חשבתי שנצטרך אותו, רק תחילת יוני. בעלי אמנם חילוני, אבל זה היה תורו לישון, וחוץ מזה מה, אני אגיד לו להדליק את המזגן במקומי? על מי אני עובדת פה? אם אסור אז אסור, ותמיד לימדו אותנו: דת זה לא תמיד נוח. עזבו נוח, היו יהודים בהיסטוריה שמסרו את נפשם כדי לא לחלל שבת, אשכרה מתו בייסורים כדי לקיים את מצוות השבת הקדושה, ואני? קצת חם לי, אז מה.
אבל גם לתינוק חם. מה הוא אשם שאנשים קפצו למשרפות לפני מאה שנה, מה אכפת לו שאימא שלו נולדה במקרה למשפחה דתית ומאז היא באינרציה של קיום תרי"ג, הוא סובל ולא ברור לו למה. 38 שנים חייתי בלי לחשוב כמעט על הדת שאני מקיימת – אז אני לא ממש מתחברת למצוות, אז אני לא מי יודע מה מתלהבת מהתנ"ך, אז אני לא לגמרי סגורה על זה שיש איזה קב"ה על העננים, לא נורא, אני דתייה וזהו, זה ממילא לא כל כך קשה ואולי יש פרס בסוף. ופתאום יש לי תינוק ואני צריכה להחליט: האם אני מגדלת אותו לתוך זה? האם זה באמת עד כדי כך חשוב בעיניי? האם יש פה אמת גדולה מספיק כדי שהוא ימשיך לנגב למענה את הזיעה מהמצח בתנועות עייפות בבוקר השרבי הזה? ואולי גם למשך כל חייו?
*
בשנים האחרונות אני כבר לא בטוחה שאני יודעת מה מחבר אותי לדת. אני עדיין מקיימת מצוות. אני מתפללת שחרית ומברכת על האוכל, ולא נוגעת בטלפון עד שיוצאים שישה כוכבים, ליתר ביטחון. אבל הלב שלי כבר לא שם. ואחרי הלבבות, אולי, ידעכו המעשים. אני מאמינה באלוהים, זה כן, אבל אולי רק כי התרגלתי לרעיון מגיל אפס. ואולי אני פשוט רוצה להאמין באלוהים, בכוח-על שיודע מה הפואנטה של הכל, ואולי גם מתישהו מתכוון לגלות לי, אם רק אדליק נרות שבת מספיק פעמים ואברך ברכת המזון.
אבל הרי יש אפשרות שזו פיקציה, ואז – למה להמשיך בקיום מצוות? לדתיים שונים יש סיבות שונות: כי זה מאזן אותך; כי את אוהבת את הקולגות למגזר; כי השבת מרגשת אותך; כי התנ"ך מרתק אותך; כי זה מאחד את המשפחה; כי זה נותן לך משמעות.
אבל מה אם זה כבר לא נותן לי משמעות?
"מאז שבני נולד הרגשתי שאני לא יכולה למסמס את המשבר האמוני. אם הדת היא נוירוזה שלי, למה שאוריש לו אותה? ואם הדת היא אמיתית ויש לי ערוץ תקשורת לאלוהים, למה שאגזול את זה ממנו?
לאורך השנים היו לי כמה משברים אמוניים. מכולם יצאתי עם אנטי-קליימקס מאכזב של "טוב, שיהיה", ממשיכים בכל זאת. עכשיו, לראשונה, הרגשתי שאני לא יכולה למסמס את זה, לא כשאני מופקדת על נשמתו של יצור אחר. כי אם הדת היא בסך הכול נוירוזה אישית שלי, שילוב של או.סי.די שכופה עליי להמשיך לקיים טקסים באוטומט, ושל אישיות חרדתית שרוצה להאמין שיש פואנטה לכל הבלגן בחיים שלה, למה שאוריש את ההפרעה הזאת לבן שלי? ומצד שני - אם הדת היא אמיתית ואלוהים קיים ושומר על הקוסמוס ולי יש ערוץ תקשורת מסודר אליו, למה שאגזול אותו מהחיים של בני?
וברגע שהתינוק פער בי את הסדקים הראשונים, הם המשיכו והתרחבו. פתאום, אחרי שבחנתי מחדש את אורח החיים הדתי שלי דרך שאלת "האם הוא מספיק חשוב כדי להנחיל אותו לדור הבא", לא הצלחתי להתנער מהתובנה שלא, כנראה שזה לא. ואם זה לא חשוב מספיק לדור הבא, למה זה בעצם חשוב לי?
הייתי צריכה לדבר עם מישהו שיעזור לי להבין מה אני מרגישה כלפי אלוהים.
*
"אני לא בדיוק רב, אין לי הסמכה רשמית", הבהיר מראש יונדב תפוחי. אבל אצלנו באולפנה, אם לימדת דת והיה לך זקן קראו לך רב, והרב יונדב מלמד במכינת "רוח השדה" שבבארות יצחק שיעורי גמרא, הלכה ואמונה. אבל מעבר לסילבוס הפדגוגי, הוא בעיקר יושב ומדבר עם התלמידים שלו על אמונה – המושג החמקמק הזה, הפרטי כל כך וציבורי כל כך, ההיסטורי כל כך והאקטואלי כל כך, המדובר והנסתר. התלמידים באים אליו כדי להתוודות על קשיי האמונה שלהם, והוא מקשיב. "אמונה זה דבר שמאוד מעסיק אותי", הוא אומר, "ובהוראה אני חווה את הנושא דרך עיניים רבות ושונות".
"38 שנים חייתי בלי לחשוב כמעט על הדת שאני מקיימת. אז אני לא ממש מתחברת למצוות, לא מתלהבת מהתנ"ך. לא נורא, אני דתייה וזהו. זה ממילא לא כל כך קשה ואולי יש פרס בסוף"
הנושא הזה ליווה אותו כל חייו. הוא בן 32, אב לארבעה, צמח בישיבת רמת גן ושלוחותיה והיה מהשותפים המייסדים של הגרעין התורני והישיבה בהוד השרון. בתקופת הצבא חווה טלטלה אמונית. "פתאום הבנתי שאני לא באמת מאמין באלוהים שסיפרו לי עליו עד עכשיו, וזה זעזע אותי. נפל לי האסימון למה הרגשתי זר בסוף תקופת לימודי הישיבה שלי. זה ערער אותי ברמה שגרמה לי לבחון מחדש חיים של תורה ומצוות. זה היה מוזר, כי אלוהים עדיין היה מאוד נוכח וחיובי בחיי, ודווקא זה פתח לי פתח לחפש את האלוהים שבו אני כן מאמין". אחרי השירות החל לעבוד בחברות הייטק בתחום הביטחון, עד שלפני שנתיים הכל השתנה; אשתו ואם ילדיו הדס נהרגה בתאונת דרכים ליד היישוב עטרת, ככל הנראה כתוצאה מיידוי אבנים, ועולמו התהפך. ואולי דווקא התיישר בחזרה.
"אחרי המוות של הדס היו כאלו שהכירו אותי, אפילו במשפחה, שהיו בטוחים שעכשיו אני עובר לתל אביב והופך סופית לחילוני", הוא נזכר, "אבל תקופת האבל הובילה אותי לנקות הרבה מאוד הסחות דעת ומאבקים שהייתי כבול בהם. שם הבנתי שאלוהים הוא חלק ממני, ואני צריך למצוא את הדרך האישית שלי אליו". הוא עזב את ההייטק, והחליט לחזור לבית המדרש. ללמוד וללמד תורה ואמונה, דווקא מהמקום של השבר ושל הספק.
החיבור בחזרה לאלוהים שחווית הוא בדיוק ההיפך ממה שקורה לי. עם השנים אני פחות ופחות מזדהה עם הטקסט הדתי – גם ברמה המיתולוגית של סיפורי התנ"ך, גם ברמה הפרקטית של קיום המצוות.
"אז למה את מקיימת אותן?".
כי אני עדיין מרגישה קשר לאלוהים כשאני מקיימת מצווה, ואני לא רוצה לאבד את הקשר הזה, גם אם הוא הולך ודועך. אני עדיין רוצה להרגיש את אלוהים.
"כולנו נולדים עם הנטייה לנשגב, עם השאיפה לאלוהים. גם חילונים, או שהם מדחיקים את החוויה הדתית או פשוט קוראים לזה בשם אחר. לא סתם יש פסטיבלים ענקיים של קומיקס ויקומים מקבילים ומדע בדיוני. אנחנו חייבים את זה".
למה?
"לטרי פראצ'ט יש את הספר Hogfather, יש שם קטע שמדבר על הצלת המיתוס. בקטע הוא אומר שחייבים להציל את סנטה קלאוס, כי חשוב שיאמינו בו, כי אם הוא יתפוגג מהעולם השמש לא תזרח יותר. כלומר, טכנית כדור הארץ יסתובב, ויהיה כדור גז לוהט במרחק כזה וכזה מאיתנו וימשיך לבעור, אבל השמש לא תזרח. כי כשאנחנו רואים שמש זורחת, זו לא רק תופעה אסטרונומית. יש כאן התרחשות אנושית תרבותית הרבה יותר רחבה ועשירה. וזה לא משהו שאנחנו יכולים להתנער ממנו".
הרב יונדב תפוחי (בתמונה): "יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ותורה שבעל פה תמיד מנצחת. זה ג'וקר. יש לנו את היכולת להגיד 'אלוהים התכוון למשהו אחר'. אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לקרוא מחדש את הכתוב"
אני מבינה שאנחנו צריכים את הדת כדי שתיתן לחיינו משמעות. אבל הרי אם אלוהים קיים או לא, זו עובדה, אין לה קשר לרצונות שלנו. או שהוא קיים ואז התורה היא אמת וחייבים לקיים מצוות, או שלא. כמו שאמרו לי בבית הספר, זו לא תוכנית כבקשתך.
"הנטייה הדתית קיימת בנו בין אם נרצה בה ובין אם לא. אלוהים שאני מדבר עליו היום, שהדתיות שלי קשורה בו, הוא אלוהים שאני יודע להגדיר רק מבחינה סובייקטיבית. אלוהים האובייקטיבי, החיצוני, המיתולוגי, זה לא משהו שאני מתעסק איתו בכלל, לא משהו שאני יודע לומר שאני מאמין בו".
מה זאת אומרת אלוהים סובייקטיבי? זה אלוהים של מיליונים לפניך, שברא את כל היקום, שנתן תורה מאוד ספציפית עם רשימת הוראות. זה לא קול פנימי שלך.
"כאדם דתי אני מצהיר על מחויבות לפסיקה שהיא אנושית. כשאנחנו שואפים לחברת מופת, אנחנו מתכנסים יחד וכותבים משהו שאנחנו קוראים לו תורה. אחרי זה אנחנו מחליטים שכדי לקיים אותה אנחנו צריכים להתכנס באיזושהי קבוצה חברתית גדולה יותר, אז אנחנו קוראים לזה עם ישראל. אנחנו מחליטים שאנחנו צריכים מרחב גיאוגרפי כדי ליישם את הרעיונות שלנו, אז אנחנו קוראים לזה ארץ ישראל. אנחנו מסדירים את זה בצורה חברתית וקוראים לזה דת. בסוף זה מאמץ אנושי, אבל משהו מאוד מתוק, מאוד אמיתי, של מאמץ ליישם את השאיפה לאלוהים".
רגע, אתה אומר שאלוהים והתורה הם יצירה אנושית? זה אתאיזם.
"לחלוטין. דמותו של אלוהים היא תוצר של החוויה הדתית שלנו, והתורה היא פועל יוצא שלה".
רחלי: "אני לא יכולה סתם לבחור בפרשנות אתאיסטית כשמשהו לא מתאים לי. הייתי רוצה לנסוע עם הילד שלי בשבת לים. במקום זה אנחנו בוהים בתקרה בבית"
יונדב: "אני מתקשה להבין אנשים שעושים את מה שאת עושה בשבת. שבת שאת מתארת, בלי משפחה וקהילה, היא דבר לא בר-קיימא בעיניי"
אתה בעצם מסכים עם אלה שאומרים בלגלוג שדת זה אופיום להמונים, פשוט אתה חושב שזה דבר חיובי כי הדת עוזרת לנו לקיים חברה מוסרית. אבל אתה עדיין חושב שהיא שקר, המצאה שלנו. אז איך אתה יכול לחיות לפיה?
"אני לא חושב שמדובר בהמצאה כי זו לא מערכת חיצונית שיצרה האנושות, אלא תוצר טבעי של הדחף לנשגב. וזה לא שקר, אלא הבעה של אמת כמו רעיון הצדק או המוסר. לי לא דחוף שהכול יבוא מלמעלה, בצורה חיצונית. הפוך – אני מחפש דווקא שהמקום האלוהי והמקום התורני יהיו ממקום פנימי.
"זה כמו בהצגה – יש את ההצגה, ויש את מאחורי הקלעים. אם אני הולך עם מישהו להצגה והוא כל הזמן מצביע לי על החבלים שמושכים את השחקנים הוא הורס לי את ההצגה. אני מודע לאחורי הקלעים, אבל לפעמים חשוב פשוט להתרכז בהצגה עצמה. להיות בהשעיית הספק, בתוך הרגע. אני חושב שגם מי שכתבו את הטקסטים הדתיים במקור ידעו שיש חבלים, אבל הם אמרו – עם ההמון נדבר על אלוהים חיצוני, על ההצגה".
קצת כמו במחזמר Book of Mormons. שני מיסיונרים מגיעים לאפריקה, וכשהם רואים אפריקאים אונסים ילדות הם ממציאים קשקוש על צפרדע קסמים שבגללה אסור לאנוס. וזה עובד, האפריקאים מאמינים בזה והצפרדע הופכת לדת שלהם. אין באמת צפרדע, אבל עכשיו לפחות לא אונסים שם ילדות. אבל למה היום צריך צפרדע? למה שלא פשוט נהיה מוסריים בלי לכבול את עצמנו לדת כזו או אחרת שמגיעה עם סט הוראות שכבר לא רלוונטיות?
"כי תיקון עולם לא יכול לבוא מעבודה פרטית אלא מעבודה חברתית: משפחות שנעשות לקהילה, קהילות שמצטרפות לאומה. רק ככה אפשר להשפיע באמת על העולם. וכשעושים עבודה חברתית ממילא חייבים נורמות, וברגע שהולכים לנורמות תמיד יהיו פספוסים ופשרות, והמטרה היא לצמצם את הנזק. כל דת התחילה ממקום נקי וטהור ונהרסה מעצם זה שהפכה לנורמטיבית. היתרון שאני רואה ביהדות זה שיש בה עיקרון מתפתח. אני רואה איך המוסר במקרא משתנה, ויש נוסחים מוקדמים ומאוחרים, ויש את התנאים שמוציאים פסוקים מהקשרם המקראי כי יש להם מערכת מוסרית הלניסטית. זה משהו שאני רוצה להיות חלק ממנו: עין אחת אל העבר, אחת אל העתיד".
"אם כתוב במפורש 'עין תחת עין', מאיפה יש לנו את החוצפה להגיד שלא ייתכן שנוציא למישהו עין ושאלוהים התכוון למשהו אחר? כי אנחנו מבינים ש'עין תחת עין' זה קונספט"
היהדות משתנה? חשבתי שכל הקטע זה שיש תורה אחת והיא עברה מדור לדור כמו שהיא.
"אבל יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ותורה שבעל פה תמיד מנצחת, זה ג'וקר. וזה בעצם אומר שבכל דור ודור יש לנו את היכולת להגיד 'לא לא, ה' התכוון באמת למשהו אחר'. אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות לקרוא מחדש את הכתוב ברוח איך שאנחנו מבינים את אלוהים".
"לא בשמים היא". כמו בסיפור על תנורו של עכנאי, שבו אפילו בת קול משמיים לא יכלה לשנות את מה שהחליטו בני האדם.
"כן, באקסטרים. אם כתוב במפורש 'עין תחת עין', מאיפה יש לנו את החוצפה להגיד שלא ייתכן שנוציא למישהו עין ושאלוהים התכוון למשהו אחר? כי אנחנו מבינים ש'עין תחת עין' זה קונספט".
בספר "חיי פיי" – תתכונן לספוילרים – הגיבור נתקע בסירה בלב ים עם נמר ועובר הרפתקאות מפחידות ומדהימות. דקה לפני הסוף מסתבר שיש מצב שבכלל לא היה שם נמר. אבל הגיבור אומר: בין שני הנרטיבים שמסבירים את הטראומה שעברתי בים, אני בוחר בסיפור שנותן לחיים שלי משמעות – זה עם הנמר.
"בדיוק. וזה לא משנה איזה מהסיפורים אמיתי, אלא איזה הופך אותו לאדם טוב יותר. יונג פעם התנסח בסגנון: אם זה עובד – זה אמיתי".
פעם הייתי מסבירה ככה למה אני דתייה – אני בוחרת בנרטיב לפיו יש אלוהים ואכפת לו ממני אישית. ואלוהים צריך שגם אני אעשה בשבילו דברים, כדי שאראה לו שאכפת לי ממנו בחזרה. וככה הקשר בינינו מלווה את החיים שלי ומחזק אותי. אבל כיום אני מרגישה שאני מעדיפה את הנרטיב השני, בלי הנמר בסירה.
"כשהדס נהרגה הרחקתי מהילדים שלי דיבורים על העולם הבא. אני מרגיש שאלה הסחות דעת שלא מאפשרות להתמודד עם האבל. חשוב שנעכל שהפרידה היא סופית. אמא מתה וזהו, נגמר. יש בזה משהו מאוד קשה להתמודדות, ומצד שני יש בזה משהו אמיתי. זה מאפשר להתרכז באמירה שאנחנו נושאים בקרבנו את הזיכרון של אמא. ככה אני מרגיש לגבי הדתיות – שיש הרבה דברים שדווקא כשאני נותן להם פרשנות 'אתאיסטית' הם הרבה יותר אמיתיים ומשמעותיים, שלא לומר חוזרים למקורות".
"יום שבת, לתינוק שלי חם ואין מזגן. מה אכפת לו שאימא שלו נולדה במקרה למשפחה דתית ומאז היא באינרציה של קיום תרי"ג? הוא סובל"
אבל אני לא יכולה סתם לבחור בפרשנות אתאיסטית כשמשהו בדת לא מתאים לי. נגיד, הייתי רוצה לבלות עם הילד שלי בשבת, לנסוע איתו לים, לראות סרטים, לעשות יצירה, לקפוץ לסבא וסבתא. במקום זה אנחנו בוהים בתקרה בבית, כי כמה כבר אפשר להרכיב פאזל שלושה חלקים עם תינוק בן שנתיים, וכל השאר מוקצה ואסור. אז לשיטתך אני יכולה פשוט לבחור בדרך שתהיה לי אישית יותר משמעותית גם אם היא נגד ההלכה?
"אני מתקשה להבין אנשים שעושים את מה שאת עושה בשבת, שממשיכים לחיות בתבנית שכל כך לא מתאימה להם. אני הייתי מוכרח לשנות. אם הדת אמורה להיות משהו שמצעיד אותנו לעבר עתיד טוב יותר, אז כשיש לי קושי אני צריך להבין למה ולאן זה מוביל, למה אני משלם מחיר. חשמל בשבת וביום טוב זה מבחינתי סוגייה פתוחה. וברגע שזה נפתח לי, השאלה שנשארת היא אם אני באמת מעוניין שהשבת שלי תהיה עם חשמל ודברים של חול. ואם לא, אז איך אני כן רוצה שהשבת תיראה? מה כן חשוב לי שיהיה בה? צריך לבנות מסגרת שלאו דווקא צריכה להיות תענוג, אבל כן שתשקף את מה שחשוב לי. וככה לעשות רה-אינטרפרטציה לכל המערכת. למשל, שבת שאת מתארת בלי משפחה וקהילה, בלי תוכן חיובי, היא דבר לא בר-קיימא בעיני. צריך לפרק את הבינאריות האורתודוכסית שמכריחה לבחור בין משמעת עיוורת לכפירה. וצריך לשאול מה חשוב לי".
אילו דברים שינית למשל?
"נגיד תפילה. אני לאו דווקא מתפלל בקביעות או במניין. יש פסיקות קדומות שאומרות שמי ששב מהדרך אסור לו להתפלל שלושה ימים כי אין לו יישוב הדעת. מתי יש לי 'יישוב הדעת'? זה נתון ללב".
גם את הילדים אתה מחנך ככה, שהדת היא המצאה אנושית ושצריך לפרק אותה ולקיים רק את המצוות שמתאימות לך?
"הילדים שלי היום מקיימים תורה ומצוות כי הם חלק ממערכת שבה זה המובן מאליו. אני חושב שככל שהם גדלים הם מרגישים שיש מתח בין מה שאבא אומר לבין החוץ".
אז למה מלכתחילה לגדל אותם ככה?
"חשוב לי לחנך את הילדים שלי כדתיים ובסביבה דתית, אפילו שהם חוטפים ריקושטים בגללי ביישוב שמרני כשלנו, כי בסוף לא בוער לי שיכירו את 'האח הגדול'. לגדול על האתוס הלאומי זה חשוב בעיניי, וכשיתבגרו ויבואו עם השאלות הגדולות אוכל לשבת איתם לשיחת דה-קונסטרוקציה על כוס קפה".
"יש משהו שהדתיות מציעה שאין בחילוניות – המיתוס, העמל כחוויה משפחתית וקהילתית. לשבת עם אבא על הרצפה ולקרוא אגדות החורבן ובוכים ביחד. אין את זה בעולם החילוני"
כלומר, אתה מגדל ילדים דתיים כדי לשבור אותם אחר כך ולהגיד להם שהאלוהים שעליו הם גדלו לא קיים? אז אתה דן אותם למשבר כמו זה שאתה חווית.
"נכון. אבל זה שלב חשוב בהתפתחות. יש משהו מאוד טינאייג'רי בלאהוב את ניטשה, אבל אצל ניטשה רצח האלוהים פותח את הדלת להיות אלוהים בעצמנו, להיות באמת עצמאיים, באמת נותני החוק. יש משהו שאני מרגיש בעולם החילוני, שברגע שאין להם אלוהים שצריך לרצוח, התהליך להיות נותן החוק בעצמי, ההבנה שאני באמת עצמאי ובונה את העולם, הוא יותר קשה. כשהאדם הדתי רוצח את אלוהים הוא מבין שהוא באמת לבד".
רגע, אנחנו לבד?
"אנחנו לבד במובן שאין דבר זר וחיצוני שמכתיב לנו דרישות ומשמעת. ואנחנו יכולים להתכחש לזה, או להשלים עם זה ולהתחיל לעבוד עם זה. בסוף הצורך להיות חלק ממשהו הוא חשוב, אבל צריך להגיע ממקום מודע ובוחר. לכן הילדים שלי גדלים כחלק מהמערכת הדתית, אבל אני אשמח ליום שבו הם יגידו 'וואלה לא בא לי, לא רוצה להיות חלק'. ואז נוכל להתחיל לדבר באמת, שיח אמיתי על אלוהים".
אם המיטה חולה, אני לא רוצה להכניס אליה את הראש של הבן שלי. גם אם בעתיד הוא יבחר באתאיזם - למה שאכפה עליו את הדת עד אז, אם אני בעצמי לא בטוחה שאלוהים קיים? מה הוא מרוויח מזה?
"המיטה אולי חולה, אבל בידינו לרפא אותה. ובכלל, יש משהו שהדתיות מציעה שאין בחילוניות – המיתוס, העמל כחוויה משפחתית וקהילתית. לשבת עם אבא על הרצפה ולקרוא אגדות החורבן ובוכים ביחד. אין את זה בעולם החילוני".
אני לא מאלה שמוקסמים מהיופי שבמצוות. אני מאלה שמדליקים נרות לפני שבת כי חייבים, לא כי זה קסום ומרגש.
"אז למה לעשות את זה בכלל?".
אני עושה את זה כי צריך, אבל אני כבר לא בטוחה שצריך, ואני רוצה להרגיש דרך זה את אלוהים, אבל אני כבר לא מרגישה.
"את צריכה לחשוב אם אפשר לקשור את נוכחות האלוהים לשאלה איך אני מממשת את שאיפת הטוב שלי בעולם".
העליתי בפייסבוק את השאלה למה לקיים מצוות אם כבר לא מרגישים שזה מתאים. הרב מיכאל אברהם ענה לי בבלוג שלו שהתועלת מאמונה היא לא הסיבה למחויבות דתית, אלא שהסיבה היא "האמונה עצמה, המחויבות לצו ה' ותפיסת האלוקות שלנו". כלומר, תפסיקי לקשקש על תחושות וחיבור פנימי, מצוות מקיימים כי אלוהים ציווה וזהו. מישהו שאל את אברהם אם בא לו לעקוד את יצחק? אם זה נותן לו משמעות? זה פאקינג אלוהים, תסתום ותציית.
"אבל בדיוק בגלל זה טוב שהתנערנו מסיפורי האבות, והתורה שבעל פה לא מתנהלת ככה. גם היסטורית, היהדות הולכת ומתפתחת לפי מה שמתאים ומתחבר".
כשהקבוע היחיד הוא מה מקרב אותי לאלוהים?
"מה מוביל אותנו לחברת מופת, לאנשי מופת. הרמב"ם ב'מורה נבוכים' מדבר על זה שיש דרגות נבואה, והנמוכה שבהן היא מי שפשוט מנסה לעשות טוב בעולם מתוך דחף פנימי. זה סוג של נבואה, רוח הקודש".
ומה לעשות עם זה שקיום מצוות כבר לא מרגיש לי נכון?
"אנחנו צריכים להתחבר למקומות שהדחקנו בתוכנו, לראות מלאכים כמו בתורה. אנחנו כבר לא מרשים לעצמנו היום לתת אמון בפנטזיה, לחיות בסרט. את נאחזת בתפיסה אורתודוכסית קלאסית – תורה אחת ודרך אחת. לי היה חשוב להתנער ממנה. רק זה שיחרר אותי. וההזמנה שלי אלייך היא לשחרר".
כמו התפיסה של: אם אתה אוהב מישהו, תשחרר אותו, ואם זו אהבה אמיתית הוא יחזור?
"בדיוק. ואם לא, אז לא. ואולי אם תשחררי, את תגלי שזה חסר לך, שזה חשוב לך, שאת רוצה לחזור לזה. אם אנחנו באמת מאמינים שאלוהים חשוב לנו וחלק מאיתנו, לט הים גו. ואולי ככה נגלה אותו מחדש".
*
עבר חודש מאז השיחה עם הרב יונדב. איך משחררים, כשתמיד לימדו אותך שעם אלוהים זה הכל או כלום, ואם משנים את החוקים זה כבר לא שחמט, ומי שלא עומד בחום שייצא מהמטבח, תבחרו את המטאפורה שלכם. רק רפורמים מרשים לעצמם לשחק עם הכללים, ורפורמים הם הרי גרועים יותר מהשטן, הם עושים בר מצווה לכלבים ומתחתנים עם לטאות ואוהבים את ישו. כל הדיבור הזה על שחרור וזרימה ולהקשיב לעצמי עושה לי בחילה אורתודוכסית על אוטומט, מוציא ממני את השמרן הזועף שצועק על פושטקים שעושים רעש בתפילה. אבל אני לא יכולה למסמס שוב את המשבר הזה ולהוריש הלאה חיים של אינרציה.
אני מכריחה את עצמי לשבור משהו בשגרה. כשאני הולכת למקווה בפעם הבאה, אני נכנסת בלי בלנית שתשגיח עליי, כמו בדרך כלל. אותה מצווה, רק בלי העיניים הבוחנות. "תקראי לי כשאת מוכנה", היא אומרת, ואני נכנסת, טובלת לבד בלי לקרוא לה ובורחת מהדלת האחורית כאילו הברזתי מבית ספר, מדמיינת את הבלנית צועקת אחריי בזעם ומנפנפת באגרוף כמו בסרט מצויר. זו הייתה טבילה מוזרה, שקטה, ארוכה יותר. אף אחת לא הכריזה "כשר!" אז לא ידעתי מתי לצאת. אבל יצאתי. בעצמי.
זה שינוי קטנטן, אבל הוא מזיז משהו בלב המאובן שלי. זה לא שינוי מספק כדי להגיע למסקנה משנת-חיים רגע לפני יום כיפור - הרי תיכף מלאכים ייחפזון, וגזר הדין ייחתם ושערי שמיים יתחילו להיסגר, ואני עדיין לא החלטתי אם יש או אין לי נמר בסירה ואם זה בכלל משנה. ועדיין, משהו זז בפנים ויצא לדרך.
בבוקר ראש השנה אני לוקחת את התינוק איתי לבית הכנסת, שישמע קול שופר, והוא מחזיק לי את היד כל הדרך לשם. אבל רגע לפני שמגיעים, אני עוזבת לו את היד. שירוץ לבד.