המשורר רועי חסן, מודל 2017: כותב שירים לשלמה ארצי ולחנן בן ארי (מהלהיט "החיים שלנו תותים"), עורך השקה לספר השירה השני שלו בבית ביאליק, כותב טור שבועי במקומוני ידיעות ומלמד כתיבה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. כשהוא חוזר בסוף היום הביתה, לחדרה, זה כבר לא לשכונת הרכבת שיכון סלע, בה גדל, אלא לבית אליעזר, שכונה ותיקה ומבוססת הבנויה על טהרת הבתים הפרטיים. עמירה, אשתו, והוא קנו שם לאחרונה בית. "עיתונאים שבאים לפה נורא מופתעים. הם מתקשרים אלי, לא בטוחים שהגיעו למקום הנכון. 'הגענו לשכונה של בתים צמודי קרקע. התבלבלנו בכתובת?'. מה הם ציפו, שארד אליהם מהקומה השלישית בשיכון רכבת עם טייפ על הכתף ורולים בשיער? ימי השיכון עברו".
זה אותו חסן שרק לפני שלוש שנים פרץ לתודעה עם שיר המחאה "מדינת אשכנז". שם הוא ניגח אשכנזים שלא תוקעים כף אלא נוגעים מרחוק ומסבנים ידיים, וחתם בשורות "לא התאבלתי על קניוק ושרפתי את הספרים של נתן זך". מאז חסן התחיל להתרחק מאותה התדמית. הוא לא מסתיר שנעים לו עד מאוד בחיקו החמים של המיינסטרים. "אני לא פוחד בכלל מלהיות מיינסטרים. להיפך, מעולם לא היה לי שום רצון להיות שוליים של משהו. אני כותב למיכה שטרית ולקובי אוז, אבל זה גם כבוד גדול בשבילי לכתוב לשלמה ארצי. אחד השירים האהובים עליי הוא 'ימים כאלה' מ'חום יולי אוגוסט'. כל עוד אני עושה את הדברים בדרכי, מיינסטרים זה על הכיפאק".
מה זה בדרכך? תרשה לי לצטט מהשיר שכתבת עם בן ארי: "תודה שאת אוהבת אותי ומלטפת את ימיי... אל תתחילי להתייאש, אני מבטיח להוציא את הפח כל יום בשש". חסן של לפני שלוש שנים היה מתחבא מתחת לשולחן מול טקסט כזה.
"אני רוצה לכתוב ולהתפרנס מזה. מה רע בהתחדשות, בהתנסות ובכיפיות? חושבים שאני מסתלבט כשאני אומר שאני רוצה להיות כמו עומר אדם, אבל המטרה שלי היא להגיע לכמה שיותר אנשים. יש איזו רומנטיזציה בכל מה שקשור לעוני ולקושי. אני לא רואה שום דבר רומנטי בזה. לי היה מספיק מהעוני בחיים האמיתיים, אני לא צריך עוד מזה כדי לכתוב שירה. בילדותי חלמתי על שמפניה תוססת בגביע זהב, כמו ששתה הראפר נוטוריוס B.I.G. היו לי חלומות של ילד שרוצה להיות מצליחן, לצאת מזה, וברוך השם אני בדרך לשם. השאיפה שלי היא להתפרנס בכבוד, להתקדם בחיים, לתת לילדים הזדמנות לחיים יותר טובים ממה שהיה לנו. אני שואף שלא יהיה לי חסר כלום ואני לא מתבייש בזה. לכתוב היום על מקום של עוני וקושי זו תחפושת, כמו לדבר על עצמי כצ'ארלס בוקובסקי, משורר שיכור ששורץ בברים. אני לא שם וזה לא קוסם לי".
השאלה אם יהיה אפשר להמשיך להאמין לך כשאתה כותב על אמא שלך ועליך שורות כמו "אין לי כסף לתת, אבל לא אמרתי לה שאין לי כסף לתת. אמרתי לה שיהיה בסדר", בשעה שאתה כבר לא שם, בקיום הדחוק הזה.
"אני עדיין כותב את החיים שלי, ואני רחוק מלהיות עשיר. קניה ווסט המשיך לכתוב על השכונה והדלות גם כשכבר מזמן יצא משם. אף אחד לא יוציא ממני את השכונה שגדלתי בה ואת חוויית החיים שלי, לא משנה מה יש ומה אין לי. אגב, אני כותב באותו השיר ש'הבושה כיסתה אותי כשחיכיתי לה בביתי החדש'".
ביחס לכמה שמלכלכים עליי אני מאוד מאופק
בימים אלה חסן (33) מוציא את ספר השירה השני שלו "זהב אריות", אותו יצר במימון המונים. לקח לו יומיים וחצי לגייס את הסכום הנדרש של 20 אלף שקל. ספרו הראשון, "הכלבים שנבחו בילדותנו היו חסומי פה" שיצא לפני 3 שנים, זכה בפרס ברנשטיין לשירה אבל גם למנעד ביקורת רחב ביותר. בצד אחד, מבקר ספרות שכינה את חסן "אלתרמן של דורנו", מהצד השני כאלה שכינו אותו "גמד ספרותי", "חנפן" ו"גרפומן". היה שם הכל חוץ מאדישות לשיריו. כך או כך, אין אחד שמערער על העובדה שחסן בא וניער את עולם השירה המאובק והחנוט. או יותר נכון, בעט בישבן הזחוח של המילייה הספרותי בארץ. גם עכשיו, כשהוציא ספר שירה הרבה פחות פוליטי ויותר אישי, קטן ומהורהר, נקלע שוב לקו האש. רק בסוף השבוע שעבר, במוסף הספרים של "הארץ", נכתב עליו "קצת משורר, הרבה תגרן". למה? כי חסן כמו חסן, מיקם בספר את השיר המתריס "אם יהיה שלום כל הערסים יבואו". בשיר הוא מלגלג על אשכנזים שמאלנים סוציאליסטים שמחרישים נכסים שקיבלו בירושה, ושכל מה שקשור בערביות קוסם להם ממקום אוריינטליסטי, בעוד שהם מתנשאים מעל כל מה ששונה מהם בתרבות הישראלית, כמו מזרחים ודתיים. בסוף השיר הוא חותם במשפט שעשה את כל הרעש: "חבר ערבי אמר לי עליהם פעם – אלה בחיים לא יעשו שלום, כי אם יהיה שלום כל הערסים יבואו". ובפשט, חסן תוקף את אותם האנשים שלטענתו לא יעשו שלום רק כדי לדאוג שלא יחזרו לפה הפליטים הערבים, שבעיניהם זה עוד מאותו דבר: ערסים.
מה חשבת על הביקורת שקראה לך תגרן יותר ממשורר?
"זה לא הפתיע אותי. כבר מזמן הבנתי שאמנות מחאתית, פוליטית, מותרת רק כשהיא נגד הכיבוש. אם תדבר על אפליה ועל אשכנזים, זהו, זו תגרנות וסכסכנות ואני אדם שמחפש ריב ומדון. זה מצחיק חוסר היכולת של אנשים לקבל ביקורת ולהתבונן פנימה. במקום זה, הופכים אותי ליצור אלים. זו לא פעם ראשונה שמייצרים סביבה אלימה בכל מה שקשור אליי. זה צפוי וגם עלוב שככה מושכים לייקים ואש".
אתה טוען שמייחסים לך סביבה אלימה, אבל כשהשירים של משוררי ערס פואטיקה ראו אור, ובתוכם, השירים שלך, הרשתות החברתיות געשו. כל מי שכתב פוסט או תגובה נגד השירים חטף חזק ואישי, ונקרא "גזען" או "פריווילגי". אנשים פחדו לדבר.
"בחיאת רבאק, איזה זיון שכל. 'חוששים לדבר', מי ישמע? איזה פאסיב-אגרסיב. הופכים אותנו לשדים שיבואו למישהו הביתה עם נבוט. איזו דמוניזציה. את יודעת מה, אני חוגג את הביקורת הזו עלינו. זה שם באור חזק את אלה שדוברים את הדיבור הזה. זו ביקורת שמגיעה מאותם אלה שכותבים עלי בטוקבקים 'היה צריך לשלוח אותך ללמוד מקצוע' או 'לך לעבוד עם אבא שלך בסופרמרקט'. אלה אנשים שלא צריכים להראות את הפרצוף שלהם, אז שיחשבו פעמיים. בשבילי, זו גושפנקה שאני במקום הנכון".
גם מבקר הספרות ד"ר חן מרקס כתב עם צאת הספר הראשון: "כל ביקורת שתיכתב תהפוך בסופה לביקורת על זהותו של המבקר עצמו. אם אכתוב ביקורת שלילית על הספר – אוכרז כאשכנזי עוין, בן לאליטות הישנות, שבאמתחתו דרכון גרמני, עבר מפוקפק בשירות השמאל, ואינספור דירות בשדרות רוטשילד". אחרי אותה הקדמה, הוא פשוט פרסם שירים שלך בטור בלי מילת ביקורת אחת.
"אני זוכר שקראתי את הביקורת ההיא ואמרתי 'אידיוט'. הוא בא ומדמיין סיטואציה ואז הולך אחורה שלא יקלע לסיטואציה שדמיין לפני רגע. הוא זה שמייצר סביבה אלימה סביב שירה מזרחית וסביב רועי חסן. דחיל רבאק", חסן מתרגז. "מה אתם מקשקשים? אני זוכה להכי הרבה התקפות. מתנהלים מולי באלימות ואז הופכים אותי לאלים".
אתה הרבה פעמים תוקף בתגובה לביקורת. ויזלטיר כתב עליך בפוסט אישי שאתה חנפן וכתבן - אתה ענית לו שהוא תרח ושאתה שם עליו זין.
"את יכולה לבדוק שבתשעים אחוז מהמקרים, כשמבקרים אותי, אני מתעלם. ביחס לכמה שמלכלכים ומקטרגים ושונאים אני מאוד מאופק. אבל במקרה של ויזלטיר ועוד כמה, כשהביקורת הופכת להיות לא עניינית ויורדת לפסים אישיים, אני גם יודע לרדת. אפשר לא לאהוב שיר שלי ולהגיד 'חרא שיר', אבל כשאומרים לי שאני לא משורר, זה לפתוח איתי חזית. נגמרו הימים שאחד כמוהו יגיד לי או לכל אחד אחר, 'אתה לא משורר'. מי אתה שתגיד את זה? בעיניי, לבוא ולהגיד על מישהו שהוא לא משורר, מתוקף תחושה מדומיינת שאתה אסמכתה לקבוע, זו אלימות תרבותית והדרה. אתה והפטרונות שלך, לכו תזדיינו.
"אין לי עצם בלשון, אני משחרר ואז אני מיד מצטער שירדתי לרמה האישית ונגררתי אחרי השטות הזו. מצד שני, אני לא כזה קשה עם עצמי בדברים האלה. הזירה של השירה פה בארץ כזו כבדה וכולם לוקחים את עצמם ברצינות, אז קצת רוקנרול. ההוא מקלל, ההוא מחזיר".
כשחתמתי על ספרים גיליתי שרוב הקוראים שלי בכלל אשכנזים
ההתחלה של חסן הייתה בערבי השירה של "ערס פואטיקה" שייסדה עדי קיסר. הוא פרש מהקבוצה אחרי מספר ערבי הקראה, אבל ציבורית, עד היום הוא נתפש כחלק ממנה. חסן נקלע למצב קצת מוזר לאור העובדה שבמציאות, עדי קיסר, תהילה חכימי והוא בנתק כבר מעל לשנתיים, "מה, כולם צריכים להיות חברים? אנחנו לא מסוכסכים או משהו, אבל גם לא חברים טובים. זה מדהים אותי שעדיין משייכים אותי לשם. כל ראיון אני מדגיש שאני כבר לא שם ועדיין מציגים אותי כחלק מערס פואטיקה. כנראה שזה עושה חיים קלים לתקשורת לשים אותנו תחת אותו הטייטל. בכל אופן, אין פה סיפור. החלטתי להמשיך הלאה, לעשות את הדברים שלי כפי שאני רואה ומבין אותם. לא להיות במסגרת. ועדיין, אני חושב שעדי הובילה מהלך גדול ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממנה".
גם אי אפשר לקחת מהערבים של ערס פואטיקה את התחושה שחסן קיבל, שיש לו משהו טוב בידיים. הוא ראה שמשהו קורה לקהל כשהוא עולה לבמה ומטיח בתיאטרליות המזוהה איתו את המילים שכתב. השלב הבא היה לפרסם את השירים. חסן שלח את "מדינת אשכנז" למוסף תרבות וספרות של "הארץ", ומיד פורסם. לשאלתי אם הוא מצטער שזה השיר הראשון שהוציא לאור, דבר שתרם במידה רבה לתדמית "הבריון" שלו, הוא עונה "אני ממש לא מצטער. כאמן, זו הצלחה מסחררת ליצור מנעד רגשי כל כך גדול אצל קוראים. אהבה וחיבור לצד כעס ושנאה. אנשים כתבו לי ש'מדינת אשכנז' יצר אצלם רתיעה ואז סקרנות לקרוא עוד שירים שלי ואז הם גילו בי גם צדדים אחרים. בשבועות האחרונים שלחתי למי שתמך בי בהד סטארט את הספר השני עם הקדשה, וגיליתי שרוב הקוראים שלי הם בכלל אשכנזים".
חשבת אז שתעורר כזו סערה?
"אני אדם מאוד מחושב. כל דבר שאני עושה זה לא במקרה. זה מה שכיוונתי אליו ורציתי שיקרה, אבל עדיין לא צפיתי שזה יעשה את מה שזה עשה. אמרתי 'בסדר, אולי תעצבן שני אנשים', אבל לא העליתי על דעתי שזה יגרור ארבעה מאמרים, מתקפות משני חתני פרס ישראל ואת כל אותן התגובות".
אתה מיתמם. השתמשת במילים כמו בכלי נשק.
"ברור שאני לא תמים. דיברתי על זך וקניוק ובשיר אחר על רפי לביא. ידעתי על איזה כפתורים ללחוץ. אין לי בעיה עם פרובוקציה באמנות. בחיים האישיים אני משתדל להיות מנומס, אבל כמשורר אני לא רואה שום סיבה לנימוס. אני מעורר כעס ונוגע בדברים שנזהרו לא לגעת בהם קודם או נגעו בהם בצורה עדינה ומלטפת. בחרתי בזך כי הוא משורר אשכנזי וגזען. יש לי אישיו איתו מאז שהייתי ילד. הערצתי אותו עוד לפני שקראתי שיר אחד. הגעתי לספרים של נתן זך בחרדת קודש, כמו שפותחים ספר תורה. אהבתי אותו בלי באמת לאהוב, כדי להיות חלק ממשהו. הוא לא משורר גרוע אבל המרחק בינו לבין מה שעשו ממנו, זה שמיים וארץ".
את התגובה החזקה ביותר לדברים שכתב, קיבל דווקא מכיוון אחר. "אבא שלי בחיים לא אמר האשכנזים והאשכנזים. הפעם הראשונה שהוא אמר משהו בנושא היה אחרי כתבה ראשונה שהייתה איתי בעיתון. יום למחרת הפרסום, הוא התקשר אליי ואמר לי משפט אחד 'אל תתעסק איתם'".
ואחרי כל הרעש שיצרת עם הספר הראשון, איך מצליחים לכתוב את השני בלי חרדות ביצוע?
"אני יודע שמישהו אחר היה מפסיק לכתוב אחרי דבר כזה או לפחות עוצר לחשוב הרבה פעמים לפני שמעז לפרסם עוד משהו. אבל אצלי, כל התגובות והרעש קרעו אותי מצחוק. זה די עבר לידי. זה לא שלא קראתי והתעדכנתי. קראתי הכל. אני קורא טוקבקים, אני מת על זה. היו קללות ואיחולי מוות. אז מה? זה כיף. כל חיי התמודדתי עם דברים כל כך גדולים ומהותיים וקריטיים, והוצאות לפועל של ההורים ושיגעון של ההורים וזיבי, אז כותבים עליך כך וכך, הכל בסדר".
הבעיה היא שהעניין שאתה יוצר גורם לך לחטוף ריקושטים בכל צעד ושעל. כשמונית למרצה בחוג לספרות, היה מי שאמר "זה היגיון של כוכב נולד".
"אני נזהר לא לעוף על עצמי יותר מדי, כי כל דבר שקורה איתי מעורר תגובות. אבל אני חושב שאני משורר מספיק טוב, כך שאני מסתכל על כל זה משועשע. זכיתי לחשיפה מאוד גדולה ולהצלחה מאוד גדולה ויש הרבה שמנסים לאורך שנים ולא זוכים להצלחה ולכמות קוראים כזו. אני יכול להבין את הכעס ואת הרמת הגבה. התחושה של אותם אנשים היא שהבמה כל כך מצומצמת, ואני תופס מקום על חשבון מישהו אחר. שנאה וקנאה הם יצרים טבעיים. אבל מי שמצליחים באמת להרגיז אותי זה אלו שאומרים לי 'השתכנזת'. מה זה השתכנזת? למה, האוניברסיטה זה של אבא שלהם?".
למחרת ההשקה לובש בגדי עבודה ומשפץ בתים של עשירים
אנחנו יושבים בחצר הבית. לידנו, תלויה נדנדה שהתקין לאסי, בת השנתיים וחצי, בתו של חסן ועמירה (33), אשת חינוך ובת זוגו מגיל 19. בניגוד לדימוי, חיתוך הדיבור שלו רך. רק עישון הסיגריות בשרשרת יכול אולי להעיד על אי השקט התמידי שאוחז בו. "יש הבדל מאוד מהותי בין איך שאני נתפס, לוחמני ומאיים וכל הדמות הזו שאני תרמתי לה חלק נכבד, לבין הפגישה איתי במציאות, בה אני מדבר לאט ובשקט. יש גם דיסוננס בין מה שאני מבטא החוצה לבין איך שאני מרגיש בפנים. אני דרוך כל הזמן, בכל פרמטר בחיים. הרגליים מוכנות לניתור".
תמיד מוכן לניתור, אבל כרגע חסן בתקופה מאושרת. הוא כותב בספר החדש: "אנשי אלוהים / מתעוררים עכשיו לסליחות / בבית הכנסת. קצת לא נעים לי / להודות / בימים הנוראים האלה / אני מאושר".
"זה דפוק, אבל טקסטים שכתבתי על דם, זיעה ולכלוך, לא היה לי קשה לכתוב. כדי לכתוב שטוב לי ואני מאושר, הייתי צריך לעבור תהליך עם עצמי", חסן מספר. "זה מה שטוב בעבודה עם חנן (בן ארי). אני חמור סבר כזה והוא לוקח אותי למקום משוחרר יותר, לגוד ווייבס".
בראיונות עבר חסן סיפר על הדכאונות הקשים שליוו אותו כל חייו, אבל כל זה נגמר עם הולדתה של בתו הבכורה. "החלום הכי גדול שלי כנער היה להקים משפחה", הוא מספר, "במובנים מסוימים אני חי את החלום". לא פשוט למשורר להודות שטוב לו, אלו לא נחשבים חומרי שירה טובים, אבל לחסן לא אכפת כבר לזעום פחות. "החיים שלי התהפכו מקצה לקצה. אסי זה הדבר הכי גדול שקרה לי בחיים. עד בואה, הייתי בן אדם דכאוני, לא היה לי כל כך אכפת אם אחיה או לא. היום, השאיפה הכי גדולה שלי זה לחיות. כל עוד אחיה, אעשה כל מה שצריך כדי להתפרנס טוב, לדאוג לה, להיות האבא הכי טוב בשבילה. הדבר היחיד שבאמת הכי חשוב לי בחיים האלה זו המשפחה שלי. כל השאר מבאס להפסיד אבל לא נורא".
החשש מענייני הפרנסה לא הגיע משום מקום. "אמא שלי עלתה ממרוקו בגיל 5, הישר למעברת עולים בגבעת עדה. אבא שלי נולד במעברה בחדרה. הוא למד עד כיתה ט' ואז נאלץ לצאת לעבוד. זה לא מנע ממנו להיות אחד האנשים החכמים שאני מכיר, אבל לא באתי מבית משכיל שקוראים בו ספרים. הייתי מבקש מאבא שיעזור לי לעשות שיעורי בית ומהר מאוד הבנתי שהוא לא הכתובת. הוא עבד שנים במפעל אליאנס ואז פוטר בגל הפיטורים הגדול שהיה אז. היום הוא עובד בסופרמרקט. אמא שלי כל חייה הייתה מטפלת, אם זה במתמודדי נפש או בזקנים. כשהייתי נער, הם נקלעו לחובות לבנקים והוצאות לפועל ושיט כזה. זה סיפור ידוע מראש על אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך שמנסים להרים את הראש, ומוצאים את עצמם שקועים. עד היום הם לא כל כך עומדים על הרגליים. אבא גר בדירת עמידר ומנסים להוציא אותו משם. אמא שלי שוכרת חדר אצל חברה. הם פצע פתוח שחי בי ולא יעזוב אותי לעולם. האחים שלי ואני עוזרים להם, אבל כמה שלא אתן להם, לא אגיע לאחוז אחד ממה שהם נתנו לי בחיים. כל מה שאני עושה, אני עושה לכבודם".
שנים ארוכות חסן חשש שהחיים שלו ינועו באותו המסלול, שהוא יהיה דור שני להגירה לא מוצלחת. "התחלתי לעבוד בגיל עשר עם אבא שלי. בגיל 15 נאלצתי להביא משכורת הביתה, והמקום היחיד שהצלחתי למצוא בו עבודה זה המטבח. הייתי העוזר של העוזר מטבח. אבל להורים היה חשוב שאהיה במסגרת, שאעשה שיעורי בית. זה היה מאוד שונה ממה שהיה אצלנו בשכונה. הם לא אמרו לי לצאת לעבוד, זה אני שהבנתי שצריך שאעשה את זה. בצבא סירבתי להיות קרבי כי הייתי חייב לעזור בפרנסה של הבית. הכניסו אותי למעצר, אבל בסוף הבינו שיש בעיות אמיתיות. גם כשנתנו לי שבוע-שבוע זה לא עזר, ובסוף יצאתי מהצבא אחרי שנה וחצי דרך קב"ן", הוא מספר. "אני יכול להגיד שהייתה לי ילדות מצד אחד לא פשוטה, ומצד שני, הכי מדהימה בעולם. זה לא מתנגש. חוויתי והתמודדתי עם דברים שאנשים מתמודדים איתם בגיל מבוגר יותר או אם בכלל. הצלילה הזו לתהומות נותנת תובנות ותעצומות נפש. למדתי להיות פריק קונטרול בקטע של הפרנסה. לא משנה כמה כסף אצליח להביא, זה יעסיק אותי ויטריד אותי, החשש לא לגמור את החודש, להיקלע לאותו המקום בו ההורים שלי היו".
המשכת לעבוד במטבח גם כשכבר התפרסמו השירים שלך.
"לא העזתי לעזוב עד שלא קיבלתי חוזה בידיעות, למרות שעבדתי בעבודה שלא סבלתי. קמתי כל בוקר ושנאתי את השמש. קיללתי את כל העולם. עישנתי מהבוקר עד הלילה. הייתי באאוט מוחלט. הרגשתי שזה גועל של חיים ורציתי למות, על זה שאני לא עושה עם עצמי כלום. מצד שני, תמיד ידעתי שיקרה לי מה שקורה איתי עכשיו. שבסופו של דבר אצא מהמטבח ואקח חלק בשדה התרבותי בישראל, אבל לא ידעתי מתי זה יקרה. לא תמיד הייתי סבלני. חייתי 12 שנים בשנאה יומיומית לקיום שלי. הייתי אומר 'פאק איט. זה יקרה עד גיל 40, אחרת לא אהיה פה'".
למה לא ניסית לצאת עם השירה שלך כבר קודם?
"לפני פייסבוק, בתור אחד שגדל בחדרה, לא הכרתי אף אחד. לא היו אנשים שאוכל לפנות אליהם, לא ידעתי יותר מדי. הייתי שקוע עד הראש במציאות שלי והיא לא אפשרה לי. כשאתה פותח מטבח בארבע בבוקר וחוזר בערב גמור, אין לך יכולת לחשוב איך לעשות את זה ולצאת מהמצב הזה".
כשסיים עם פרק הטבחות בחייו הפך בבת אחת לטבעוני. "כל יום הייתי אומר לעצמי שאני חייב להפסיק לאכול בשר ולהתעסק עם הדם הזה בידיים ואז בבוקר, הייתי מגיע למטבח וחותך עופות, פושט עורות של דגים. החיים היו דיסוננס על דיסוננס. עכשיו, אני מאוד חרדי בעניין הזה של הטבעונות, מהמקפידים. באופי שלי אני חרדי, כך שאם אני לוקח משהו, אני הולך איתו".
מה אמא שלך אמרה על זה?
"גם אני פועל מתוך סטריאוטיפים והיה לי חשש שהיא תאכל לי את הראש על זה. אבל כשסיפרתי לה היא אמרה שלא מפתיע אותה בכלל, שתמיד הייתי רגיש. לא קיבלתי שום ביקורת או לעג. זה מאוד מחובר להורים שלי, ממקום יהודי, חמלה והבנה של צער בעלי חיים. נתתי לאבא שלי אסמכתאות מהדת, וזה עוד יותר חיבר אותו למקום הזה. השיח הטבעוני הוא שיח מאוד חילוני ולבן. מאוד חסר שם שיח יהודי מסורתי מקרב. לימדתי ילדי פנימיות קולנוע, וכל הזמן שיגע אותם שאני טבעוני. שאני מוותר על האוכל של אמא שלי, על הדג המרוקאי בשישי. אני מדבר עם הנערים האלה על טבעונות והם מגלים המון חמלה, אבל כל הזמן חזרה הטענה שהתורה מתירה. בסוף הראיתי להם הרצאה של רב צמחוני ופתאום כל היחס שלהם השתנה לגמרי. צריך לדבר עם הציבור הזה בכלים שלהם".
לצד הרווחה והדימוי הבורגני החדש, מדי שישי חסן עובד בעבודות שיפוץ מזדמנות. "אמא של חברה שלי מתחזקת בתים של עשירים. אני עכשיו בפרויקט צביעת השער המזדיין של איזו טירה בהוד השרון שאף פעם לא גרו בה, אבל מתחזקים אותה בקביעות. כל יום שישי, חצי מהיום אני עושה עבודות להשלמת הכנסה. פעם מכסח דשא, פעם צובע. לא הכי קל לקום למחרת ערב של השקה שנעשתה לכבודך, לשמוע מילים מאנשים מכובדים, לחתום על הספרים ואז לעלות על בגדי עבודה ולנסוע באוטובוס כי אין לי רישיון. אבל אני לא מתבייש בזה וגם לא רואה בזה מעשה הירואי. כל מה שאני רואה לנגד עיניי זה את המשפחה שלי, שיהיה טוב ולא יהיה חסר שום דבר".