את יכולה להיות שחקנית בכל איבר בגוף, ושנתיים לא לקבל תפקיד. אני מנסה לא להיות רק דבר אחד

מכירים את הקלישאה על התורים, אלוהים והחלוקה? אז ליאנה עיון עמדה בכולם וזכתה בלוק, בכישרון ובשכל. אין ספק שהיא נועדה להיות כוכבת – ועדיין, כשהיא הולכת ברחוב לא ממש מזהים אותה. "כל הזמן אומרים לי, 'את מוכרת לי', אבל לא מזהים מאיפה", היא צוחקת במבוכה. "שואלים אותי אם אני שחקנית, ואז במה שיחקתי. אני מוצאת את עצמי עומדת מול בן אדם שאני לא מכירה ועוברת על קורות החיים שלי, ואז השיחה עוברת לשאלות כמו 'אולי מהצבא? אולי אנחנו שכנים?'. זה קצת מביך, אבל אני אוהבת את זה". 

עיון מדבבת סרטי אנימציה מגיל 7, בגיל 10 כבר הייתה ילדת פסטיגל, ומגיל 18 היא משחקת בסדרות ילדים ונוער. בקרוב נראה אותה בסרטים "בתולים" של מאור זגורי ו"בחורים טובים" של ארז תדמור, ובסדרה של גורי אלפי "מי שמע על חווה ונאווה", אבל אל תגידו לה שעוד רגע היא סוף-סוף מתפוצצת. "אין לי ציפייה שיום אחד כולם ישמעו עליי. אני לא מסתובבת בעולם ותוהה אם היום הוא היום שבו אפרוץ ואם אני צריכה להתלבש בהתאם. זה נכון שיוצאים עכשיו הרבה דברים שהשתתפתי בהם, אז מצד אחד יש תחושה שהכל קורה, ומצד שני אין לי צילומים עכשיו. וזה מבלבל, אני מרגישה שאין לי יותר מדי, אבל גם יש לי המון. כרגע אני רק קוצרת את הפירות". 

הכל קורה, ומצד שני כלום לא קורה. את טיפוס של מאפס למאה?
"אני מנסה להיות בן אדם של אמצע, לא פחות מדי ולא יותר מדי. אני בן אדם די רגיש, ואם אומרים שבמקצוע הזה צריך עור של פיל, אז אני לא חושבת שיש לי כזה. אני מנסה לפתח בי משהו אחר, אולי תודעה חזקה ומעמיקה יותר".

ובעברית?
"במקום לשכנע את עצמי שאני בחורה קשוחה וששום דבר לא חודר אליי, אני מנסה לשמור על הרגישות שיש בי מצד אחד, ומצד שני לא לאפשר לכל דבר להרוס לי את היום. זה מין ריקוד עדין כזה. אני לא יכולה שלא להיות מושפעת מדברים, כי אז לא אהיה בחיבור. כבר הרבה שנים אני מנסה להבין איפה אני הכי באלמנט שלי, איפה אני רגועה ולא מוסרטת". 

אבל בחרת מקצוע שהוא מאוד נע ונד. 
"נכון, אז תחשבי כמה נורא זה היה אם לא הייתי עובדת על זה. כולם חיים בלחץ מאוד גדול, לא רק בתחום המשחק, אני לא בלחץ כי אני שחקנית, אני בלחץ כי אני בן אדם שחי בישראל. אני מנסה שתהיה לי שליטה על החיים, למרות שאין לי". 

אז איך את נשארת בזון שלך?
"אני מתרגלת מדיטציה ולומדת על התחום הרוחני, למרות הקונוטציה השלילית שיש במילה הזאת, 'רוחניות'. אני מנסה גם להרגיש את הדברים וגם לדעת לשחרר אותם, לא להיתקע, לא להיאחז. כמה נחמד להיות מסוגלת לא להתעצבן ממישהו שלא נחמד אלייך". 

מאוד נחמד, איך עושים את זה?
"אני לא שליחה של זה, אני בעצמי לומדת כל יום. אוף, זה יישמע נורא, אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת, אבל אני מנסה לפעול מהלב ורואה איך אני משתנה בקשרים שיש לי בחיים, בזוגיות, במשפחה, עם חברים או מול הפקידה בבנק. ברור שגם לי יש את הימים שאני עצבנית והכל קשה לי ואני מקללת את כולם, אבל כשאני מצליחה אז אני לא בתנודות מכל דבר קטן". 

להבין דברים ולא למסך אותם

עיון (27) היא הבת של דיאן וירון עיון, וככזו היא פחות בחרה בעולם הבידור ויותר גדלה לתוכו: אביה היה הבעלים של "זזה", אולפני ההקלטה שהיו מקום מרבצם של שחקנים ומוזיקאים מהגדולים בארץ. עיון ואחיותיה, יסמין (32) ועדן (25), העבירו שם את רוב זמנן החופשי עד שליאנה נקראה אל הדגל, נכנסה לחדר ההקלטות והחלה לדבב סרטי ילדים. 

כשהייתה בת 12 הוריה התגרשו. "לא חוויתי אז את הגירושים כמשבר, אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שזה כן היה", היא אומרת. "לא קישרתי את הגירושים לזה שלא היה לי חשק ללכת לבית הספר, שהציונים שלי היו פחות טובים ושלא רציתי להיות בבית. אבל כשאת ילדה את לא באמת מבינה מה קורה. אמא שלי עברה להתגורר ממש קרוב, ובסך הכל הילדות שלי זכורה לי כמיוחדת. ההורים שלי לא היו מאלו שישבו עלינו שנעשה שיעורים, הם נתנו לנו יכולת לבחור וגם לשאת בתוצאות של הבחירות שלנו". 

אפילו שהייתה תלמידה טובה, משהו במערכת החינוך הפורמלית לא התאים לה ובתיכון היא עברה למסגרת אקסטרנית. "למדתי 4 יחידות מתמטיקה, ביולוגיה, צרפתית והכל, אבל לא נהניתי מהמאסה המטורפת של המידע. היו לי מורים שלימדו אותי שלוש שנים ולא זכרו איך קוראים לי. אז אמרתי לאבא שלי שזה לא עובד לי, אין לי כוח למפעל הזה, אני רוצה משהו אחר. והוא זרם".  

כשעיון התבגרה ורצתה לפתח את יכולות המשחק שלה היא פנתה אל זוגתו השנייה של אביה, מגישת הטלוויזיה מירי נבו (ממנה יש לעיון אח נוסף בן 12 בשם יונתן), והיא לקחה אותה לפגישה בסוכנות שלה. עיון הוחתמה מיד. "אני והאחיות שלי יודעות שמירי תהיה שם תמיד", מספרת עיון על מערכת היחסים עם נבו. "יש סיטואציות שנפנה למירי ולא לאמא או לאבא שלי, נלך ישר אליה. אני מאוד מעריכה אותה, אנחנו שלוש בנות וכל אחת מהן – אללה יוסתור, לא שקטות ונחבאות אל הכלים. אבל היא כזאת רגישה וחכמה, והיא ידעה איך לנווט בטבעיות אל הלב שלנו". 

איך ההורים שלך הגיבו על הבחירה להיות שחקנית?
"בהתאמה לילדות שלי, להורים שלי לא היו דרישות שאעשה תואר. היה רגע שהם שאלו, 'את לא רוצה ללמוד? אולי כדאי שיהיה לך עוד משהו ביד', אבל הם מעולם לא התערבו לי. הם כן היו שם לכל דבר, אבל בהבנה שאני אינדיבידואל שצריך להתגבש. גם יסמין אחותי היא שחקנית ואנחנו תמיד עוזרות אחת לשנייה".

את זוכרת את ה"כן" הראשון שקיבלת?
"בטח, זה היה ל'שכונה'. לפני כן עשיתי המון אודישנים, וכבר חשבתי שאולי אני לא אמורה להיות במקצוע הזה ואולי אני צריכה לוותר, ובדיוק אז התקשרו מ'שכונה' ואמרו שהתקבלתי. הייתי אמורה להתגייס, אבל אמרתי שאין מצב שאני לא עושה את זה, גם במחיר של לוותר על הגיוס. לשמחתי דחו לי אותו והכל הסתדר".

בצבא שירתה עיון כפקידה עד שסימנה מטרה: לעבור לתיאטרון צה"ל ("פשוט דפקתי על דלתות. לשמחתי 'שכונה' הייתה באוויר ונראה לי שזה פתח לי את הדלת"). מאז היא הספיקה לשחק בסדרות "ביום שהאדמה רעדה", "קיבוצניקים", "בת השוטר" ו"בלקספייס"; בין לבין כיכבה בקמפיינים של קלווין קליין לפקטורי 54 ומותג ההלבשה התחתונה "פיקס". ברקע ניהלה מערכת יחסים עם החבר המיוחס שלה, דוד שיסל, בנו של הבמאי והשחקן מחבורת לול, צבי שיסל ז"ל. 

כיום גרה עיון בדירה שכורה בשכונת לוינסקי שבדרום תל אביב. היא עברה אליה אחרי הפרידה משיסל. "כשנכנסתי לדירה היה לי קצת קשה, גם היה חורף, ולא הבנתי מה אני עושה בה", היא נזכרת. "הרגשתי שאני שונאת את הספייס הזה. אבל לאט-לאט התחלתי להבין איך יהיה לי נעים, והיום אני מאושרת מהבית שלי". 

בטח מתחילים איתך מלא.
"לא כזה. אולי אני משדרת משהו לא נכון, אין לי מושג, אבל לא ניגשים אליי כמעט בכלל. ואם כן, אז זה קורה דרך האינסטגרם, שזה באסה. בוא דבר, כמו פעם, נצא לבירה".

את רוצה זוגיות? 
"כרגע אני נהנית מהלבד שלי, ומהחיים שיצרתי לעצמי לאחרונה, הספייס שלי חשוב לי". 

איך נראית השגרה שלך?
"כל יום הוא ממש אחר. אני מאוד בסדר עם לא לעשות יותר מדי, אין לי בעיה סתם לשבת ולא לעשות כלום. הרבה אנשים אומרים לי, 'וואי, איזה כיף לך'. הם לא מבינים שצריך הרבה מאוד יכולת כדי להירגע. וזה לא תמיד פאן, לפעמים יש גם תחושה של 'מה אני עושה עם החיים שלי?' ו'ככה זה ייראה?'. אז אני כל פעם עושה משהו אחר, עכשיו אני לומדת פסנתר וצרפתית".

מה קורה כשאת לא מקבלת תפקיד שאת רוצה?
"אני צורחת לתוך כרית. סתם. זה נורא מבאס לא לקבל תפקיד, אז אני אהיה בזה, אשב עם התחושות הלא כיפיות ואז אשחרר ואגיד שזה לא נועד לי. אבל כשיהיה תפקיד שהוא בשבילי – לא תהיה מישהי אחרת שתקבל אותו".

מה, את ממש זן.
"כן, אני בתקופה מעצבנת, התקופה ההיפית שלי. אפילו החברים שלי נוזפים בי ומגלגלים עיניים. כנראה בגלל שלא היה לי טיול אחרי צבא ולא נסעתי לחפש את עצמי בהודו, עשיתי את המסע הזה בתנאים שלי". 

למה לא עשית טיול אחרי צבא?
"כמעט נסעתי להודו, כבר הוצאתי ויזה והכל, ואז קיבלתי תפקיד. אולי זה לא נכון לי לטוס לשנה ולהיאבד, אבל כן רציתי להתבונן פנימה ולהבין למה אני מרגישה משהו מסוים, למה משהו מכעיס אותי או פוגע בי, למה אני רבה עם בן הזוג שלי על שטויות. רציתי להבין דברים ולא למסך אותם. אם פעם הייתי אומרת לך שאני רוצה להיות שמחה, היום החלום שלי הוא להכיר את עצמי כמה שיותר טוב".

מנסה להיות בסבבה עם עצמי

אומנם עיון שמה דגש על ההתפתחות האישית שלה, אבל היא מרוצה בהחלט מהקצב של ההתפתחות המקצועית. "משחק זה הדבר שאני הכי אוהבת בחיים, אבל הוא לא קבוע. מצד אחד זו יכולה להיות כל המהות שלך, אבל מצד שני אין קורלציה בין המקצוע למציאות", היא מסבירה. "את יכולה להיות שחקנית בכל איבר בגוף שלך, אבל גם לא לשחק בשום תפקיד שנתיים. אז אני מנסה לא להיות רק דבר אחד, ולא לשבת בבית ולכסוס ציפורניים עד שאקבל את התפקיד הבא".

יש ביקורת על כך ששחקנים בסדרות היום לא למדו משחק. מה עמדתך?
"אני לא למדתי משחק, כי אני לא טובה במסגרות. אני חצויה בעניין הזה, כי אני יכולה להבין מישהו שלמד שלוש שנים וזה המקצוע שלו, ויכול להיות שהוא יעשה את התפקיד טוב יותר ממי שיש לו עוקבים. מצד שני זה בסדר מבחינתי כשמעדיפים מישהו אחר על פניי. אם מישהו לא חושב שאני מתאימה לתפקיד, אני לא בשביל זה. יש קסם באנשים שהם לא שחקנים, רואים את זה בכל העולם, יש כאלה שזכו באוסקר על התפקיד הראשון שלהם אחרי שגילו אותם בטעות".

מה עם דוגמנות? עשית בעבר קמפיינים. זה משהו שעוד מדבר אליך?
"אני לא שוללת, אבל אני לא חושבת שאעשה שוב קמפיין להלבשה תחתונה. אם אקבל קמפיין שמשלב את המשחק באופן אורגני, כמו שעשיתי לקלווין קליין – אז אסכים. התנאי הוא שלא ייקחו אותי רק על תקן פנים יפות. אני לא מרגישה מאוד בנוח בדוגמנות".

ואיפה את מבחינת דימוי גוף?
"אני ממש מנסה להיות בסבבה עם עצמי. זה מאוד קשה, זה משהו שמלמדים אותנו לא לעשות. אז אני מנסה לא לשים דגש על איך שאני נראית. אני יכולה להגיע לצילומים ולהגיד שעליתי במשקל, אין לי פחד מזה. כמו שאני יכולה להגיע עם תספורת כזאת או אחרת. המשקל שלי לא תמיד יהיה קבוע, זו ציפייה שאין לה אחיזה במציאות. אז אני אומרת – הגוף שלי חזק, הוא קורן, וזה מה שחשוב".

יש לך גם חלומות מעבר לים?
"היה לי איזה רעיון בראש לגבי אל-איי עוד מגיל 6. בגיל 22 נסעתי לבדוק את זה ונחלתי אכזבה גדולה. זה לא היה מה שדמיינתי, זה כמו תסמונת פריז, יש ממש תסמונת כזאת של אנשים שמפנטזים על פריז ואז כשהם מגיעים הם רואים את הזבל ברחובות וחוטפים סחרחורות והקאות, כי לא לזה הם ציפו".

מה היית אם לא שחקנית?
"שאלה טובה. הייתי עושה משהו שקשור במדיטציה. בסך הכל אני טיפוס לייד-בק, אני אוהבת שהחיים מפתיעים אותי". 

את קוראת טוקבקים?
"עשיתי את זה פעם אחת ומיד אמרתי 'לא תודה'. הבנתי שאנשים שכותבים משהו נסטי על מישהו אחר, הם לא אנשים מאושרים".

יש לך תוכניות לעתיד?
"נשמע לך מהריאיון הזה שיש לי תוכניות לעתיד? אני ליטרלי לא יודעת לאן אני הולכת אחרי הפגישה איתך. אין לי שמץ. פעם הייתי מאוד נחרצת בראיונות, אני זוכרת שיצאה כתבה איתי שהכותרת שלה הייתה 'צריך להעביר מסר לגברים שאנחנו לא צריכות אותם'. אחר כך קראתי את זה ואמרתי 'אוי ואבוי'. מאז אני לא יוצאת בהצהרות".

צילום: רותם לבל | סטיילינג: קורין סוויד | עוזרת סטיילינג: אדר אליאסקו | איפור: נגה תמיר | שיער: אלמוג כהן | הפקה: אור-אל רבינוביץ'

צולם במסעדת ה"הטרקלין" היכל התלמוד 4, תל אביב.