"תראו אותי, אני דומה לקלסתרון. מאבטח צועק לי 'תפתח את הבגז', ואני בכלל עם אופניים". הקטע הזה הוא חלק מהסטנדאפ של מוחמד נעמה, אבל מבחינתו זה לא רחוק מהחיים האמיתיים. אולי בגלל זה, כשהוא קרא השבוע את חוק הלאום - כולל ביטול הערבית כשפה רשמית בישראל – מוחמד החליט שזה סבבה. מבחינתו, חייו כסטנדאפיסט ערבי שנולד בדיר אל אסד ומתגורר ברמת גן לא עומדים להשתנות. "אני לא מבין מה אנשים רוצים", הוא אומר. "מה, אני צריך חוק חדש כדי לדעת שאני סוג ב' פה? מה את חושבת שהשתנה? אנשים מדברים בלי לקרוא, אבל אני קראתי וזה בדיוק נוסח מגילת העצמאות מ-1948. יופי, זו מדינת היהודים, מה חידשת לי?".
החומרים האלה יוצרים אמנם מציאות מורכבת, אבל בשביל מוחמד הם מכרה זהב קומי. "כל כך אין לנו תשתיות בכפר שיש תמרור 'עצור ולך ברגל'. חבל, זה דופק את המכוניות וזה כואב לנו, כי זה מכוניות שלכם", הוא אומר בהופעות ומצליח להוציא מהקהל הישראלי את סוג הצחוק המאוד ספציפי של מי שהעמידו לו מראה עקומה מול הפרצוף. "אתם לא עוברים בנתב"ג שיקוף או כלום", הוא אומר על הבמה. "אני בשדה תעופה עובר בדיקת MRI, גילו לי אבנים בכליות".
אבל חוק הלאום זה עניין רציני, ואני שואלת אם כל הסיפור הזה לא עושה לו חשק לצאת ולמחות. "לא. אני מבין את הדרוזים שיוצאים למחות, המחאה שלהם צודקת כי הם שירתו בצבא", הוא אומר ולא מצליח יותר להחזיק את הפרצוף הרציני. "האמת שאני נהנה מזה שהדרוזים מתעצבנים. יא אידיוטים, נדפקתם עכשיו. אבל תשמעי, לי החוק באמת לא משנה. זה ספין פוליטי של ביבי, הוא מריח בחירות ורוצה מצביעים. הרי הוא עשה אותו דבר עם 'הערבים נוהרים לקלפיות'. זאת הגאונות שלו".
אין משמעות להכרזה שהערבית אינה שפה רשמית יותר?
"למה, הערבית הייתה פה שפה רשמית פעם? נו באמת. תביאי לי ילד יהודי אחד שיודע ערבית. אם אתם רוצים לתקן פער בין יהודים וערבית, תתחילו לעבוד בזה. זוהיר בהלול עוזב עכשיו את הכנסת, אבל למה? איפה הוא חשב שהוא היה?".
חברי הרשימה המשותפת קרעו את נוסח החוק ויצאו מהמליאה.
"בסדר, ראיתי את ההצגה הזו. לעבוד בשביל המגזר הם לא עובדים. תשמעי מה אני אומר לך - אין שום דבר משותף ברשימה הזו, ליברמן הוא זה שאיחד אותם. הם לא מייצגים אותנו בכלום. מה איימן עודה עושה כל היום? וזחאלקה? פלא שהוא לא יושב בכלא. הוא הוא היה עושה יותר אם הוא היה בממשלה עם ביבי".
אתה רציני? הם היו צריכים לשבת בממשלה עם ביבי?
"תתפלאי, היו להם הצעות. הרשימה המשותפת לא תקבל את אותם מנדטים אם יש בחירות היום, הערבים יצביעו לאלטרנטיבות אחרות ויש להם. לא שהצבעתי אי פעם. כשהיו בחירות ישנתי. ואני כבר יודע שבבחירות הבאות אני אשן. למה לי להתעורר בשביל זה?".
"אני לא אוהב להופיע בפני שמאלנים"
נסו לשים את מוחמד בן ה-29 באחת המגירות הקבועות של הסטריאוטיפים הישראליים ותראו את עצמכם נכשלים, ניסיון אחר ניסיון. ערבי מחמד? לא ממש. פלסטיני מיליטנטי? נסו שנית. ערבי משתכנז? גם לא. היפסטר שרוצה להתרכז בחייו האישיים, להתרחק מהמציאות הבלתי אפשרית כאן ולהתחיל מחדש בברלין או בניו ג'רזי? ביץ', פליז. מוחמד מחובר בווריד לחדשות. הוא לא יעזוב את סיר הלחץ שלנו כל כך מהר. "מה את אומרת, תהיה מלחמה? אם כן, זה יביא לי ים של חומרים. בצוק איתן חגגתי", הוא צוחק, "זה המון בדיחות. הקונפליקט ביננו מעניין אותי, אני לא יכול בלעדיו כנראה".
אני רואה אותו מופיע בליל שישי ב"סטנדאפ פקטורי", רביעי מתוך חמישה קומיקאים שיופיעו בזה אחר זה במרתון "שישי המצחיק". כשמישהי בקהל צוחקת ברמת התקף שיעול, מוחמד מיידע אותה: "אם את נחנקת כאן בהופעה שלי, זה אירוע לאומני".
לפניו מופיע עופר שכטר. ניכר שהקהל שמגיע לכאן לא עושה הנחות, לא לסלבס ולא לאף אחד. מוחמד - הקומיקאי הערבי היחיד הפעיל היום בארץ - עולה על הבמה כפוף וחייכן עם תיק שגדול בכמה מספרים על גופו צנום. זה הגאג שלו: הוא מניח את התיק ומאתגר את הקהל להסתכל עליו ולא על התיק. להאמין לרגע שהוא לא מחבל. "יש גזענים בקהל?", הוא צועק, מופתע כשאף אחד לא מרים יד. "אני אוהב ללכת למשחקים של בית"ר ולצעוק 'מוות לי', 'מוות לי'".
כשמישהו בקהל מספר שהוא מאשדוד, מוחמד אומר שהוא מקווה שהם נהנים מ"השואו שאנחנו מכינים לכם כל יום". גלעד שליט, לדבריו, חבר טוב: "אחרי הכל, חמש שנים העברנו ביחד". הוא חד ונוקב, מודע לאפקט שהוא מייצר: הקהל צוחק, אבל יש מתח באוויר. אחרי הכל, זה לא כנס פעילים של מרצ כאן. הפקטורי הוא מקום שבו חומרים מהסוג שלו עלולים להיות נפיצים.
"אני לא אוהב להופיע בפני שמאלנים. קהל של סטנדאפ זה הקהל הכי אמיתי שיש", הוא אומר אחרי ההופעה. "אולי לא טוב שתכתבי את זה, שלא אאבד קהל, אבל זו האמת ואני אוהב שזה אמיתי. בני אדם הם צבועים והם צריכים שיראו להם את זה. אני לא מסתכל עלייך עכשיו כיהודייה אלא כאדם, ומבחינתי כולם גזענים. אני רוצה שאנשים יחיו, יחוו, יצאו מהקופסה. למה לשנוא את האחר? בוא תאהב אותו".
בכל זאת, לדבר מול קהל ישראלי על זה שהכנת להם פצצות? מישהו עוד עלול ממש להתעצבן יום אחד.
"יהודים חושבים שאני מחבל, חמאסניק, אז אני משחק על הקטע הזה. ובינתיים הערבים אומרים שאני מתחנף ליהודים, את מבינה? אבל אני לא חייב לאף אחד כלום. אני מעצבן את כולם, זה כיף. אם כולם אוהבים אותך, יש בעיה איתך".
את ההווי היהודי, על כל פנים, הוא מכיר מכל הכיוונים. "הייתי בליל סדר עם חברה שלי", הוא סיפר פעם. "אחרי 'שפוך חמתך על הגויים' גמרתי באיכילוב. עשו לי קומפרסים עם חרוסת".
"רצח על רקע כבוד המשפחה? איפה הכבוד כאן?"
שמו של מוחמד מתחיל להישמע יותר ויותר בעולם הסטנדאפ, מתקדם לפרונט בשקט אבל בעקביות. אחרי כמה שנים של טפטוף קטעים ל"מופע שנות ה-80" ו"מלחמת המינים", עכשיו הוא עובד על מופע יחיד משלו ובמקביל מופיע על המסכים. את הבכורה הקולנועית שלו עשה לפני שנתיים בתפקיד קטן בסרט המדובר "מעבר להרים ולגבעות" ובקרוב יגיע סרט בכיכובו, "המלחינה". לאחרונה סיים להצטלם גם ל"פאנץ'" שתשודר השנה ביס. הסדרה מבוססת על סצנת הסטנד אפ של שנות ה-90 ב"דומינו גרוס", וכל קומיקאי שמשתתף בה מגלם דמות שמבוססת על סטנדאפיסט מיתולוגי - גרייניק ואלתרמן, אסי וגורי. הדמות של מוחמד מבוססת על עבד מואסי, הסטנדאפיסט הערבי הראשון.
מואסי לא הצליח בסופו של דבר לפרוץ אל המיינסטרים. הוא פרש מסטנדאפ והפך לשייח' בבאקה אל גרבייה. מוחמד, אם יורשה לנו להמר, יגיע רחוק יותר בסצנה. "אני מרגיש שהפריצה קרובה", הוא אומר. "עבדתי בשביל זה הרבה וידעתי שזה יקרה. הציעו לי ללכת לריאליטי כמה פעמים, אבל לא רציתי. אני לא רוצה את האינסטנט, אני בונה את עצמי. להתפרסם עכשיו ואפילו לקבל מיליון שקל, זה לא מה שיעזור לי להגיע למופע משלי".
גם קהל ערבי מכיר את מוחמד. יש לו מופע שלם בערבית. בעיקר לוועדי עובדים וערבי חברה, בתוך תחומי הקו הירוק ומחוץ להם. לפעמים הוא משלב ומתרגם את עצמו לשתי השפות תוך כדי. "אפילו בהתנחלויות הופעתי, קריית ארבע ואריאל, וגם מול חרדים ובבתי כנסת. בכל מקום שבו המנהלים שלי מציעים אותי, רוצים אותי. התווית הזו של ערבי דווקא עושה לי טוב, כי אני לא מדבר על מה שכולם מדברים - חברה שלי עשתה ככה ואשתי עשתה ככה, כל זה. אני שונה".
המופע שלך בעברית מאוד פוליטי. מול ערבים זה אחרת?
"כן. הם לא צריכים לשמוע על גזענות, הם כבר מכירים את זה. אז אני מדבר איתם על החיים, על זוגיות, על טמטום של אנשים. דברים שמפריעים לי בחברה עצמה. דברים כמו רצח על כבוד המשפחה, שזה דבר שמטריף אותי. איפה הכבוד כאן? בכלל, אני מדבר על השוביניזם של הגברים בחברה שלנו. החברה הערבית צריכה עוד להתפתח. ואנחנו דור חדש עכשיו, ניזונים מכל הסושיאל מדיה, אנחנו לא כמו הדור הקודם. צריך להתקדם".
מוחמד לא חוסך מילים ופאנצ'ים גם מהפלסטינים שמעבר לגדר. באחד הפרקים של "מלחמת המינים" הוא דיבר על אחד הנושאים היותר נפיצים מבחינתם ומבחינתנו: "אני לא מבין פלסטינים שרוצים את זכות השיבה. הם רוצים לחזור לעכו, ליפו. מה יש להם לחפש שם? זה מלא ערבים".
"גרתי עם אתיופי, דתי וגיי. והגיי היה ימני"
ילדותו הייתה גלילית, פסטורלית במידת האפשר. "אני הסלב הכי גדול בדיר אל אסד, לפניי היה רק בשר", הוא צוחק. "אם אכלת פעם בשר, רוב הסיכויים שהוא מדבאח, מאצלנו. ויש אחלה חומוס. אין הרבה תשתיות בכפר, אבל אנשים במכוניות יוקרה. אחלה אנשים".
הוא הבן הרביעי אחרי שלוש בנות, ויש לו עוד אח ואחות צעירים ממנו. אביו היה שומר בבית ספר ואמו עקרת בית. הוא היה ילד תזזיתי ומצחיק, אבל לא חלם על הבמה אלא רצה להיות פרמדיק ואפילו התנדב כחובש באמבולנס כנער. "דוד שלי, אח של אבא שלי, היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה כשרבין היה ראש הממשלה", הוא מספר. "אני זוכר שרבין אפילו בא אלינו, הוא היה אחלה גבר. מהמשפחה של אמא שלי הם אחרים, כולם בתנועה האסלאמית, אבל היא כמוני: חיה ותן לחיות. זה המוטו שלנו בבית".
עשית שירות לאומי באיכילוב. מה היה התפקיד שלך שם?
"הייתי מתרגם, תרגמתי בין הצוות הרפואי לחולים שמגיעים מעזה לקבל טיפולים רפואיים. יש הרבה כאלה. גרתי בדירה בחולון ומה שהלך שם היה שיא החברה הישראלית - היינו אני, אתיופי, דתי וגיי".
נשמע כמו סיטקום.
"זה ממש היה ככה. ועוד הגיי היה ימני, את מאמינה? עם זה לא היה לי בעיה, אבל להכיר הומו מקרוב - זה משהו שלא ידעתי עליו בכלל. יכולתי להרוג אותו עוד רגע, אני מגיע מכפר, מה אני מבין בדברים האלה? היום אני פתוח להכל. למדנו שם מה זה בני אדם, הבנו שלא משנה מי אתה ומה אתה - קודם כל תהיה בן אדם ואחר כך תעשה מה שבא לך".
לאור ההקצנה וההסתה של השלטון, לא מעט ערבים שנולדו כאן מגדירים את עצמם היום פלסטינים.
"יש כאלה, אבל אני לא. זה לא שיש לי בעיה להגיד שאני פלסטיני, אבל זה פשוט לא נכון. נולדתי במדינה ששמה ישראל, זה מה שכתוב בתעודת הזהות שלי. אני ישראלי. יש לי חברים שמגדירים את עצמם אחרת. אני יכול להבין שאם אנשים רואים שמתגזענים עליהם כל הזמן, הם ירצו הגדרה אחרת. אני לא מתערב לאנשים בהגדרה העצמית. אגב, אני גם לא חושב שיהיה שלום בזמן הקרוב, למרות שהאנשים בעזה רוצים שקט. אין כאן אידאולוגיה, רק אינטרסים. החמאס ממומן ממדינות המפרץ ויכלו להקים כבר עשר מדינות אם היו רוצים".
לקומדיה הוא הגיע כמעט במקרה, כשהבין במהלך השירות הלאומי שהחיים במרכז יחייבו אותו להשלים הכנסה. דרך חברים הוא התגלגל לג'וב של טבח ב"קאמל קומדי קלאב", אז בבעלותו של רועי לוי. "הייתי עומד במטבח ומכין להם חומוס ולבנה ונאצ'וס, וכל הזמן שומע את כולם על הבמה, כמה הם מצחיקים. התאהבתי בעולם הזה. לא חשבתי שאני אהיה קומיקאי, לא הבנתי בזה כלום, אבל משחק עניין אותי וישר נמשכתי לעולם שלהם. נהיו לי שם חברים טובים, הם קלטו שגם אני מצחיק והיו לוחצים עלי לנסות גם. בסוף אזרתי אומץ ועליתי. הפעם הראשונה הייתה קשה מאוד, אבל נתפסתי לזה. רציתי רק עוד ועוד".
בכל רגע שבו לא תרגם באיכילוב או עבד במטבח של הקאמל, הוא חיפש במות להופיע עליהן. "נסעתי לכל מקום בארץ שאפשר להופיע בו. לא שילמו לי על זה, הייתי אפילו משלם כדי להופיע, אבל זה הפך לדבר הכי חשוב בחיים. הייתי במקומות שכמעט התחשמלתי מרוב שלא היו תנאים, הופעות קשות מאוד, אבל ידעתי שאני אגיע למצב שאתפרנס מזה. כבר שלוש שנים אני לא עושה שום דבר אחר".
כל הזמן הזה עבדת במטבח של הקאמל?
"בשלב מסוים המטבח נסגר וחיפשתי עבודות אחרות. נצא עכשיו מכאן, כל עבודה שתראי - אני עשיתי אותה. מלצר בחוף, מטפל בבית אבות, סניטר בבית חולים, עובד בקיוסק, AMPM, מסעדות, פיקולו, מלצר, ברמן, חנויות בגדים, כל הרשתות. כל עבודה שיש ושאני יכול להופיע תוך כדי. ברגע שעבודה הייתה מפריעה לי בסטנד אפ - עזבתי אותה. וברור שהייתה גם גזענות בחיפוש העבודה. יש כאלה שדורשים שירות צבאי, ולמה אני צריך להיות רובאי אפס שבע כדי להיות טבח בבית מלון? אני צוחק על זה במופע שלי".
ומה אמרו בכפר?
"עדיין אומרים. יש לכמה אנשים בעיה עם מה שאני עושה, אז המציאו עלי שמועות, מה לא אמרו עליי. שאני הומו, שאני נשוי ליהודייה, שיש לי ילדים. מה לא. וכל זה לא כי אני עושה סטנדאפ, אלא רק כי יצאתי מהכפר ואני גר בתל אביב. זה הכל. תשמעי, אני מעורר מחלוקת, אני לא הבחור הערבי המיינסטרים שנשאר לגור בכפר ובונים לו בית מעל ההורים. אף פעם לא הלכתי בתלם, אני לא כבשה".
"המודל שלי הוא ביבי"
כאילו זה לא מספיק בשביל שאמא ואבא ידאגו, לפני ארבע שנים הוא קיבל התקף לב. הוא היה רק בן 25, אבל אלה היו 25 שנים של חיים עם מום מולד. "יש שריר שמכניס את הדם ללב, לא היה לי, התקינו אחד קטן. הכחלתי בגיל שלושה ימים וכמעט מתתי, אחרי בדיקות גילו את זה והתקינו. הגוף שלי גדל וספיקת הדם עולה, אז צריך להחליף מדי פעם. אבל הזנחתי את זה ולא החלפתי בזמן, וב-2014 שילמתי את המחיר".
מה אתה זוכר מזה?
"הייתי בבית, לפני העבודה, ולא הרגשתי כלום. אני רק זוכר שאמרתי 'איה' וזהו. התעוררתי בטיפול נמרץ אחרי שבועיים. אני לא זוכר כלום מהשבועיים האלה, אבל כן ראיתי אור לבן. מתתי וחזרתי לחיים, נראה לי. אני חושב שזה שינה אותי. היום אני עוד יותר מבין שאסור לי לשנוא אף אחד. מי שרוצה שיהיה בחיים שלי בכיף ומי שלא, לא. אולי אני אמות עוד שעה, אז למה שנריב? השתנה אצלי משהו במוח".
עכשיו אתה בריא?
"היום אני בסדר, חי רגיל. כל המשפחה שלי רזה ככה, זה גנטי. אני לוקח תרופות לדילול דם, אסור לי לדמם כי זה ישר מיון. אסור לי גם להתאמץ יותר מדי, וזה דווקא מתאים לי. אני לא אוהב להתאמץ".
הוא גר ברמת גן עם שותף, סטודנט קנדי, אבל נמצא גם על הקו עם הכפר. החיבור העיקרי שלו עם שורשיו קשור בהיותו רווק בן 29, מה שבחברה הערבית מרים הרבה גבות. "משדכים לי כל הזמן. פעם אחת אפילו הייתי מאורס. זו מישהי שהתעקשו שאני אצא איתה, המשפחות מכירות אחת את השנייה, יצאנו בקושי שלוש פעמים ואחרי חודש היינו מאורסים. אפילו ידיים לא החזקנו. לא הכרנו בכלל".
אז למה הצעת?
"לא הצעתי. הציעו לה במקומי ואני זרמתי עם זה, אבל לא יכולתי, בסוף הייתי חייב לבטל. הייתי מדבר איתה חמש דקות ומשתעמם. לא היו נושאי שיחה, היא רצתה להיות בבית, לנקות ולכבס כל היום, זה לא מה שאני רוצה. זה בסדר, היא כבר מצאה מישהו אחר והיא נשואה".
ואתה מה? יוצא לדייטים גם עם יהודיות?
"ברור, מה נראה לך? אני 11 שנה כאן, יצאתי עם הכל, עם חתולים יצאתי. הייתי ארבע שנים עם בחורה יהודייה, מרוקאית. אני אומר על זה בהופעה שזה לא טוב כי היה יוצא לנו ילד עצבני שרוצה להתאבד. אמא שלה בהתחלה פחדה ממני, אבל כשהיא ראתה מי אני, היא נרגעה. המשפחות קיבלו את זה. אם אני רוצה משהו אני עושה אותו. גם אם זה קשה, אני אגיע ליעד, הכל טוב. אם מישהי מוצאת חן בעיניי, אני אפנה אליה".
בימים אלה הוא שוב מחזר אחר בחורה מהכפר. בת של חברי משפחה, אקסית שהוא מתכנן להחזיר לחיקו. "היא אשת קריירה, רופאה, אני ממש רוצה אותה", הוא אומר. "לאהוב בחורה זה קודם כל לעשות אותה שמחה ולא להציק לה יותר מדי. תהיה הגב שלה. אל תבקר יותר מדי, תהיה איתה. אני רוצה מערכת יחסים שיוויונית, לא מישהי שתבשל ותכבס לי. את זה אני יכול להביא מישהי שתעשה ב-200 שקל. אני רוצה אישה שתצליח, שיהיה לה יעד, שתלמד ותתקדם ותבנה לעצמה חיים".
אתה יוצא דופן בזה?
"יש הרבה צביעות בחברה הערבית במה שקשור ליחסים בין המינים. פעם אנשים היו הולכים עם יהודיות כי הן יותר ליברליות, אבל זה מתחיל להשתנות. אני לא אוהב שאם אני במערכת יחסים ומנשק מישהי, זה בסדר גמור, לי מותר, אבל הבחורה שתעשה את זה - אוי ואבוי, אסור לה. למה, עם מי אתה מתנשק בדיוק? בעיני, הכבוד של בחורה לא נמצא לה בין הרגליים. זו גישה מיושנת".
אחרי שיתמסד, מוחמד מתכנן גם לבנות לעצמו עתיד - שלא בהכרח יהיה תמיד על הבמה. "אני חושב שאני אהיה פוליטיקאי", הוא אומר. אני מחכה לפאנץ', אבל הוא לא מגיע. "ברצינות, את חושבת שאני צוחק? אני יכול להיות אחלה פוליטיקאי כשיגיע הזמן, פשוט היום אין לי בית פוליטי. אני אהפוך את העולם. והמודל שלי הוא ביבי, אני מת עליו".
מצחיק. זה בטח עובד מעולה בהופעות.
"אני רציני. אם היה לי 10 אחוז ממה שיש לביבי, אני אוכל לעשות שינוי בעולם. אני רוצה לקחת את דרך החשיבה שלו לקטע שלי. אני לא אסית, לא אהיה כמוהו, אבל אם תהיה לי את התהילה שלו ואת החוכמה שלו, אני אצליח. אני אהיה שר. תכתבי שמוחמד נעמה הולך להיות שר התרבות יום אחד. כי זה מה ששני העמים פה צריכים, קצת יותר תרבות".