אחד התחביבים המרכזיים של הטלוויזיה האמריקאית בשנים האחרונות הוא פריצה של כל הגבולות המוסריים. בזמן שהקולנוע ההוליוודי עדיין מתחלק לטובים נגד רעים ולבני האור מול בני החושך, הטלוויזיה מציעה שייק סמיך של עמימות ערכית שגורמת לטוני סופרנו להיראות כמו ילד טוב ירושלים: פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו מזדהים עם רוצחים סדרתיים ("דקסטר"), ברוני סמים ("שובר שורות"), גנגסטרים קשוחים ("הסמויה") ופוליטיקאים מושחתים ("בית הקלפים"). יש רק גבול אחד שלא נפרץ עדיין, ונותר על תלו כמבצר האחרון של המוסר האנושי. טאבו כל כך גדול שאפילו HBO לא העזה בכלל להתקרב אליו – פדופיליה.
עכשיו גם זה נגמר. בשנתיים האחרונות, יותר ויותר סדרות טלוויזיה החלו לשחק עם מקל הדינמיט הנפיץ הזה, פלירטטו איתו, נגעו-לא נגעו בו. החל מ"בלש אמיתי", דרך "קצה האגם" ועד "ברודצ'רץ'" – הפדופיל בדרך כלל מוצג כהתגלמות הרשע הטהור, כאדם שאין לצופה שום אפשרות לחוש כלפיו אמפתיה, ושגזר דינו הבלתי נמנע הוא מוות, ואם אפשר בייסורים. הרי אם כל גיבורי הטלוויזיה האהובים עלינו הם פושעים ורוצחים, מישהו צריך לאייש את התפקיד של הנבל המתועב, ומי מתאים יותר למשימה מאשר הפדופיל?
למה זה קורה דווקא עכשיו? אחת הסיבות העיקריות היא שבשנים האחרונות נחשפו מספר רשתות פדופיליה ענפות וחשאיות, שפעלו ברשת במשך שנים ארוכות, וכללו עשרות אלפי חברים מכל העולם. השילוב בין המרחב האלמוני של הרשת והפעילות הפדופילית, שגם כך נוטה להתחבא במחשכים, יוצר קומבינציה מבעיתה במיוחד. חשיפתן של הרשתות האלה עוררה תחושה עמוקה שאף ילד לא מוגן, ושרשתות רבות כאלה עוד פועלות מסביב, ולא יתגלו לעולם.
כך, למשל, במרץ 2011, בתום חקירה רחבת היקף של שלוש שנים, עצרה משטרת האיחוד האירופי 184 חשודים בחברות ברשת פדופילים עולמית באינטרנט בחשד שניצלו כ-230 ילדים בגילאי שבע עד 14, במה שהוגדר כ"מקרה החמור ביותר מסוגו בעולם עד היום".
בנובמבר 2013 הכריזה משטרת טורונטו על מעצרם של 348 בני אדם מרחבי העולם, החשודים בהפקת ובצריכת סרטי פורנוגרפיה בהשתתפות קטינים. באותו חודש, נמסרו לאינטרפול שמותיהם של למעלה מ-1,000 גברים שיצרו קשר עם "ילדה" וירטואלית מהפיליפינים, ושידלו אותה לבצע אקטים מיניים מול מצלמת הרשת. הילדה, ששמה "סוויטי", נוצרה על ידי הארגון "הפדרציה הבינלאומית להגנה על זכויות ילדים". שותפיה לצ'אטים בווידיאו שוחחו כביכול עם קטינה מהפיליפינים אך למעשה תקשרו עם צוות במחסן באמסטרדם, שהקליט את השיחות וחיפש רמזים אחר זהותם של הפדופילים. בסך הכל זוהו בעזרת סוויטי פדופילים ב-71 מדינות.
וכל זה עוד לפני שהגענו לכנסייה הקתולית – כנראה חממת הפדופילים הגדולה ביותר בעולם. משבר גדול התרגש על הכנסייה עוד בזמן כהונתו של האפיפיור הקודם, בנדיקטוס ה-16, אז אירע גל אדיר של אירועי תקיפות מיניות כלפי ילדים מצידם של אנשי כמורה בדרגות שונות, שהושתקו על ידי הדרגים הגבוהים בכנסייה באופן מודע. סגירת תיקים משפטיים עלתה מיליונים רבים לאוצר הוותיקן, אבל הלכלוך צף מחדש. בשנים האחרונות התפטרו בישופים מאירלנד, מגרמניה ומבלגיה בשל האשמות בהתעללות מינית בילדים. אחרים נשארו בתפקידיהם חרף ההאשמות. בדצמבר 2013 הכריז האפיפיור פרנציסקוס על הקמת ועדת מומחים מקצועית שתייעץ לו בנושא התעללות בילדים בתוך הכנסייה הקתולית. כנראה שאלוהים נזכר סוף סוף לרחם על ילדי הגן.
על מכשפות ופדופילים
אתם אולי תופתעו, אבל פדופיליה לא תמיד נחשבה לסטייה מעוותת השמורה לנבלים שטניים. למעשה, היחס השלילי לתופעה הוא עניין חדש יחסית, שנמצא עדיין בחיתוליו, אם מותר להשתמש בביטוי בהקשר זה. אמנם מקור המילה "פדופיליה" הוא ביוון העתיקה, ומשמעותה "אהבת ילדים", אבל בתקופה ההיא זה נחשב לנורמטיבי לחלוטין עבור גברים סטרייטים לנהל רומנים מחוץ למשפחה עם נערים שרק החלו לחקור את מיניותם. היוונים אפילו ראו בכך מוסד חינוכי-מוסרי חשוב ומרכזי בתרבות שלהם.
כך, למשל, מערכת היחסים בין הפילוסוף סוקרטס לבין הנער אלקבידיאס הייתה ידועה ברבים, ותלמידו של סוקרטס, אפלטון, אף כתב כי "אין מכיר אנוכי ברכה גדולה יותר לגבר צעיר בראשית חייו מאשר מאהב בעל טוהר מידות, או למאהב מאשר נער נאהב". כנראה שוודי אלן ורומן פולנסקי פשוט נולדו בתקופה הלא נכונה.
אין צורך להרחיק עד ליוון העתיקה בשביל להיתקל ביחס חיובי לפדופיליה. עד סוף המאה ה-19, במדינות כמו ארצות הברית ובריטניה, גיל ההסכמה החוקי הממוצע נע בטווח שבין 7 ל-12 שנים. אולי בגלל זה יצירות ספרותיות שפורסמו בתחילת המאה הקודמת, למשל "לוליטה" של נבוקוב, שמתמקד בכמיהתו של אדם בן 30 לילדתו החורגת בת ה-12, ו"מוות בוונציה" מאת תומאס מאן, העוסק בהתאהבות של סופר מבוגר בנער צעיר – הרשו לעצמן לטפל בנושא בצורה הרבה יותר מורכבת ונועזת. גם לואיס קרול, שכתב את "אליס בארץ הפלאות", נהג לצלם ילדות קטנות בעירום, ובעוד שרבים מסיקים מכך שהוא היה פדופיל, בפועל זה היה מקובל לחלוטין באותה תקופה, וצילומים כאלה אף עיטרו כרטיסי ברכה ויקטוריאניים כסמל לטוהר ולתמימות. רק במאה ה-20 עלה גיל ההסכמה לטווח שבין 14 ל-18, ופדופיליה הוגדרה בספר האבחונים הפסיכיאטרי האמריקאי (DSM) כהפרעה בעוררות המינית (פראפיליה) שהמאפיין העיקרי שלה הוא משיכה לילדים מתחת לגיל 13.
מהצפייה בסדרות הטלוויזיה העוסקות בנושא, מתקבל הרושם שפדופילים תמיד היו ותמיד יהיו מפלצות בעור אדם ולא אנשים שסובלים מהפרעה כלשהי, ושבנוסף לבעילת קטינים הם גם בדרך כלל נוהגים להתעלל בהם ואז לרצוח אותם. הסדרות "ברודצ'רץ'" ו"קצה האגם" מטפלות בנושא בצורה דומה, אף על פי שהראשונה ממוקמת בבריטניה והשנייה בניו זילנד, ולמרות הבדלים מסוימים בעלילה – "ברודצ'רץ" נפתחת במציאת גופתו של ילד בן 11 שנרצח בנסיבות מסתוריות, בעוד ש"קצה האגם" של ג'יין קמפיון סובבת סביב היעלמותה של ילדה בת 12 שנכנסה להריון. שתיהן מזכירות בנקודת הפתיחה שלהן את סדרת המופת האמריקאית הראשונה שעסקה באופן ישיר בנושאים כמו פדופיליה וגילוי עריות כבר בתחילת שנות התשעים – "טווין פיקס" של דיוויד לינץ'.
"טווין פיקס" נפתחה במציאת גופתה של נערה צעירה בשם לורה פאלמר, ונמשכה בחקירת האירוע שהובילה בסופו של דבר למסקנה האיומה (זה אולי המקום לציין שהכתבה הזאת היא בעצם ספוילר אחד גדול), שאביה אחוז הדיבוק של המנוחה אנס אותה לאורך שנים ובסופו של דבר גם רצח אותה. הטוויסט הזה מסתדר עם העובדה, שהרוב המכריע של מקרי ההתעללות המינית והאלימות בילדים לא מתבצע על ידי זרים עם סוכריות על מקל שאורבים מחוץ לגנים, אלא דווקא בתוך המשפחה. "הסיפור של לורה כלל אלימות מינית ופשע נוראי שבוצע בתוך המשפחה", סיפר לאחרונה בראיון מארק פרוסט, שיצר את הסדרה יחד עם דיוויד לינץ', "לאורך השנים, הרבה אנשים שעברו חוויה דומה בילדותם, באו אליי וסיפרו לי כמה הסדרה היתה חשובה להם, וכמה משחרר זה היה עבורם שהנושא הזה יצא סוף סוף מהחשכה ושהיה אפשר לדבר עליו".
ב"טווין פיקס" מקורו של הניוון המוסרי טמון הכי עמוק שאפשר – בגרעין המשפחתי עצמו. גם ב"קצה האגם" וב"ברודצ'רץ'" החקירה של העיירה השלווה חושפת את הריקבון שמסתתר מתחת לפני השטח. "אני מתעניינת מאוד במושגים כמו גן עדן", אמרה לאחרונה ג'יין קמפיון, יוצרת "קצה האגם", בראיון ל"טלגרף". "הרבה אנשים עוברים לעיירות קטנות כדי להיות מאושרים, אבל כמובן שאין כזה דבר גן עדן, לפחות לא בכדור הארץ. המוח שלנו משגע אותנו בכל מקום שאנחנו נמצאים. ככל שנדמה לך שאתה מתקרב לאידיאל, ככה האמת תהיה יותר כואבת".
ל"בלש אמיתי" מבית HBO, הסדרה הכי מדוברת של השנה, יש זווית קצת שונה על הנושא. הסדרה נפתחת ברצח של יצאנית בשם דורה לאנג, אך ככל שהבלשים מארטי וראסט מעמיקים לתוך המקרה, כך מתחילה להיחשף רשת ענפה של אנסי ורוצחי ילדים. מה שהתחיל בתור חקירה שמבטאת במובן הרחב יותר את החיפוש אחר מקורות הרוע האנושי, מסתכם בפרקים האחרונים כאשר יוצר הסדרה ניק פיזולטו מפנה את האצבע המאשימה לעבר שני כיוונים צפויים – כשפים פגאניים ופדופיליה. "הפוקוס של הסדרה על נושאים כמו מיסטיציזם והתעללות בילדים משקפים דאגות גוברות שיש לי בנוגע לחברה שבה אנו חיים, והן התבססו על נסיון החיים האישי שלי", אמר לאחרונה פיזולטו, שגדל במשפחה קתולית אדוקה בלואיזיאנה, "גדלתי במקום פרימיטיבי, שבו מיסטיקה ודת כרוכות זו בזו. טקסי ההתעללות המינית מייצגים את הצד האפל ביותר של האמונה, בסדרה שבה האמונה היא מוטיב שחזר על עצמו שוב ושוב".
זה לא מקרי שהפדופיל ב"בלש אמיתי" מתעסק גם בכל מני כשפים. יש באמת משהו שמזכיר ציד מכשפות באופן שבו החברה המודרנית מתייחסת לפדופיליה: תחילה, בכך שהיא לא עושה את ההבדלה – החשובה מאין כמותה – בין אנשים שנמשכים לילדים אך לא מממשים את תשוקתם, לבין אנסי ילדים, שראויים לכל צורה של קלון חברתי. בסופו של דבר, אסור לשכוח שפדופיליה היא בסופו של דבר הפרעה מינית. להבדיל אלף הבדלות, גם הומוסקסואליות הוגדרה באופן רשמי כהפרעה מינית עד 1973, אז הוסרה סופית מספר האבחונים הפסיכיאטרי והפכה לנטייה מינית לגיטימית. האם אותו דבר עלול לקרות גם לפדופיליה, או לפחות לכזו שלא מגיעה לכדי מימוש?
"הכוחות שהתייצבו מאחורי ההומוסקסואלים לא קיימים במקרה של פדופיליה", משיב פרופ' יוחנן פרס, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב, "זאת סטייה מכל הנורמות של כל החברות. זה מסכן את המשפחה הרגילה, הנורמטיבית, בנקודה הכי חלשה שלה – ילדים חסרי ישע. זה מאחד את כל הציבור שתופס עצמו כהגון וישר ומבודד את הפדופילים שחורגים מהנורמות, מהמינימום שנדרש מכל אזרח. אתה לא יכול לנקוט עמדה מתונה ופתוחה מבלי לקחת בחשבון את הנזק שעלול להיגרם לילדים. פסיכולוג יגיד לך שהשנאה לפדופילים היא פיתוח של שנאה עצמית – כלומר, מי שמרגיש שיש לו נטיות אפילו תת-הכרתיות או סימנים לפדופיליה בעצמו, יעשה מאמצים אינסופיים כדי לנקות את עצמו מאשמה, ובמקרים רבים הוא גם יצליח בזה".
פאניקה מוסרית
דוגמאות לרדיפת פדופילים לא חסרות. ארגונים כמו Perverted Justice האמריקאי ו-Besheket הישראלי שמו לעצמם מטרה לפרסם באינטרנט את שמותיהם ותמונותיהם של פדופילים, למען יראו וייראו. הארגונים האלה בדרך כלל לא מסתפקים רק בכאלה שהורשעו באינוס או בהפצה ובצריכה של פורנוגרפיה אסורה, אלא גם בחשודים שבסופו של דבר זוכו מההאשמות נגדם או אפילו באנשים שנכנסו לצ'אטים ולפורומים שמאפשרים שיח בין פדופילים, על מנת לעזור להם להתמודד עם מצבם. דוגמה לאתר אינטרנטי כזה הוא ה- ILCL ((Israeli childlover, ש"מספק תמיכה רגשית ומרכז מידע חיוני לאוהבי ילדים וילדות, לקרוביהם ולאנשים המתעניינים בנושא באופן כללי". חרף ביקורת רבה שהופנתה כלפי האתר ולמרות דרישות חוזרות ונשנות להסיר אותו מהרשת, נכון לעכשיו הוא עדיין פעיל.
ב-2004 עלתה לאוויר תכנית טלוויזיה אמריקאית ברשת MSNBC שנקראהTo Catch a" Predator", ומטרתה לחשוף ולעצור פדופילים. תחקירני התכנית התחזו לילדים באינטרנט, והזמינו פדופילים למפגשים מיניים על מנת לעשות להם אאוטינג. התכנית אף זכתה לגרסה ישראלית בשם "ילדות בסכנה", ששודרה בערוץ 10 בהנחיית דב גיל-הר, אך לאחר שעלו טענות שונות, בין היתר על כך שתחקירני התכנית למעשה פיתו את הפדופילים לבצע פשע שהם לא היו מבצעים בנסיבות רגילות, התכנית ירדה מהאוויר.
אי אפשר להתעלם מהמוסר הכפול שקיים בחברה שלנו בהקשר לפדופיליה, ובאופן שבו היא בו זמנית מגנה ומזינה את התופעה. תעשיית הפרסום הופכת לעתים קרובות ילדים לאובייקטים מיניים בחסות קמפיינים של חברות אופנה, והתקשורת מדווחת על כל מקרה שקשור לפדופיליה בהרחבה מוגזמת ויוצרת סביב הנושא פאניקה מוסרית.
נכון לעכשיו, המקום היחיד בטלוויזיה הישראלית שבו נדון נושא הפדופיליה כמעט באובססיביות הוא במהדורות החדשות, אבל גם בקולנוע המקומי דווקא היתה לו הופעת בכורה בשנה שעברה, בסרטם של נבות פפושדו ואהרן קשלס, "מי מפחד מהזאב הרע". הסרט עוסק במסע הנקמה של אב באדם שהוא חושד שאנס ורצח את בתו, ובמסכת העינויים שהוא מעביר אותו, הכוללת שימוש במבער ובמסור חלוד, איתו הוא עורף את ראשו של הפדופיל הפוטנציאלי בעודו בחיים. "הנושא הזה לא כיכב בכותרות כשעבדנו על הסרט, רצינו דווקא להתרחק מדברים שקורים בארץ", מסביר פפושדו, "קסם לנו הרעיון של לשלוח אדם למסע נקמה במי שפגע בילדים שלו. תוסיף לזה את המוטיב המאוד חזק של אגדות ילדים, כי הרי אם אתה מפרק את כיפה אדומה ועמי ותמי וכל השאר, לכולן יש משמעות מאוד מינית. הזאב שבא לבלוע ומבוגרים שמפתים ילדים קטנים עם ממתקים, זה אחד הפחדים הכי עתיקים שלנו בתור חברה. עניין אותנו לשאול – האם המסע לעבר הצדק לא מסיח את דעתנו מהצדק עצמו?".
התגוננות או אובססיביות?
לעתים העיסוק התקשורתי בפדופיליה הופך לפדופילי בעצמו, כפי שקרה החודש כשילדה בת 7 שהותקפה מינית על ידי 6 נערים בפנימייה שבה היא לומדת, רואיינה על כך בתכנית "צינור לילה". בתגובה לראיון חטף המגיש גיא לרר אש מכל הכיוונים וכבר הספיק להתנצל, אבל הנזק נעשה. "לאמצעי התקשורת יש תפקיד מאוד מרכזי בתופעה שאתה מתאר", אומר ד"ר ישראל כ"ץ, מרצה לסוציולוגיה ולפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, "התקשורת יוצרת העצמה של התופעה הזאת. המשיכה של אדם מבוגר לאדם צעיר קיימת מאז ומתמיד. התחושה שזה מעניין, היא סיפור ששייך לעידן הזה. אמצעי התקשורת מתענגים על פדופיליה, מעצימים אותה. מצד אחד הם מתריעים ומזהירים, ומצד שני הם נמשכים לנושא, הוא כמעט סקסי. התקשורת היא ממש לא שחקן פאסיבי במקרה הזה".
התקשורת, כמובן, רק מזינה את הרעב שאינו יודע שובע שיש לנו כחברה, בנקמה באנשים שמאיימים לפגוע בנו, וחמור מכך, בילדים שלנו. אותם פדופילים נתפסים כמנוולים גדולים אפילו יותר מרוצחים, כאלה שצריכים להינמק בכלא ולא חלילה במחלקה הפסיכיאטרית. "אני זוכר שאחרי ההקרנה הראשונה של 'מי מפחד מהזאב הרע' ניגשו שתי אמהות לצחי גראד (שמשחק את האב הנוקם – א.פ) ואמרו לו: 'לפי דעתנו לא הלכת רחוק מספיק'", אומר פפושדו. "הוא הסתכל עליהן בהלם ושאל 'כמה עוד רחוק היה אפשר ללכת? ערפתי לבנאדם את הראש עם מסור'. זה היופי במעשיית אימים – תמיד יהיו אנשים שבשבילם זה יהיה יותר מדי מזעזע, וכאלה שזה לא יזעזע מספיק".
עוד במגזין: האם שיער הגוף הנשי עושה קאמבק?