אחרי כמה שנים בהם אימן אברם גרנט באנגליה, עברה צופית גרנט להתגורר איתו בחו"ל. הפרידה מישראל לא הייתה קלה, אבל אחרי 16 שנות נישואים היא הייתה נחושה להצליח בחיים המשותפים החדשים בלונדון. "במשך הרבה זמן קרעתי את התחת בהעברת הבית שלנו בשלמותו מישראל ללונדון", היא מספרת בהרצאה שהיא מעבירה במסגרת "סקול אוף לייף" – המיזם החדש מאחוריו היא עומדת. "יום אחד, אחרי כל המאמץ הזה, אברם נכנס, הסתכל מסביב ואמר לי: 'צופי, זה כנראה נועד לקרות. הבית הזה נראה בול כמו הבית בישראל'. הוא בכלל לא שם לב כמה עבדתי כדי שזה יקרה, כדי שהבית באמת יראה וירגיש כמו בישראל".
הקהל באולם בולע את המילים של גרנט בשקיקה. יושבות שם הרבה נשים בשנות החמישים לחייהן, אבל גם כמה גברים צעירים, זוג דתיים ובחור עם זקן היפסטרי. הם מכירים אותה מהטלוויזיה ורבים מהם כנראה הגיעו לכאן כדי שתלמד אותם משהו על תעצומות נפש וכוח פנימי. כשגרנט מספרת להם על החריקות ההן בחיי הנישואים, שהתגלגלו בסופו של דבר לגירושים מתוקשרים אחרי 22 שנות נישואים, היא בעצם מנסה להסביר שכמה שלא תברח מזה, קלישאות מתבררות כנכונות. כדי להתחזק באמת, צריך קודם כל להתפזר לרסיסים.
"במבט לאחור, אין ספק שאני חושבת שהגירושים שלנו הם סוג של כישלון, אבל באותה נשימה אני יכולה להגיד לך שהם גם ההישג הכי גדול שלי", היא קובעת. "למדתי שם גם דברים חשובים, באמת. לא בכל יום אנחנו מזדמנים לתוך מציאות שבה הבן אדם הכי קרוב אליך יכול להפוך להיות האויב הכי גדול שלך, ושם נבחנת האישיות של כל אחד בצורה בלתי רגילה. גירושים הן מבחן אישיותי יוצא דופן".
עמדת בו בכבוד?
"תקשיב, ההישג הכי גדול שלי בחיים האלה זו החברות המטורפת שנוצרה בינינו. אני אראה לך הודעות של אברם ושלי, סתם מאתמול בלילה, ותראה על מה אני מדברת. אתה לא מבין איזה רגש יש בינינו. באמת כל כך חשוב לנו שלשני יהיה טוב, זה עושה לנו להתגעגע כל הזמן. לא מזמן ראיתי שהוא שלח הודעה למישהי שעובדת איתי וכתב לה 'תשמרי על המשפחה שלי'. הוא אף פעם לא כותב 'תשמרי על הילדים שלי', אלא גם רוצה שהיא תשמור עלי, על צופי. הוא שולח את החברים שלו לראות את ההופעה שלי, דלתות מסתובבות, למרות ששלושת רבעי מההופעה זה ירידות עליו".
נשמע כמו מתכון לקאמבק.
"לא. גם הילדים הבינו שדי, צריך להיפרד. כמה שנים יכולתי להיות לבד, רחוקה ממנו כשהוא מאמן שם? גם בשבילו, לא רק בשבילי. למה הוא צריך להסתובב בעולם ולהרגיש שיש לו איזה חבל שקושר אותו לפה? בשביל מה?".
אם הוא ייצא עם מישהי, אצטער בשבילי
שנתיים עברו מאז שנפרדו. הילדים המשותפים, דניאל בן ה-22 ורומי בת ה-20, כבר התרגלו לסיטואציה החדשה, וגם צופית. היא קצת כזאת - אפילו כשהרגשות כמעט גולשים החוצה מרוב בעבוע, יש איזה מבט מפוכח שמתפקס על היעד הבא. בשנה האחרונה היא מנהלת זוגיות עם דוד חן, בן גילה, גרוש ואב לילדים שמחזיק בגלריית "נקודת חן" ביפו. לאחרונה עברו לגור ביחד. "אתה בכלל לא מבין איך אני מתרגשת. סגרתי לי עכשיו חודש ביוון לספטמבר, ככה במרחק שעה טיסה, בלי תכניות. חן יהיה איתי חלק מהזמן כשהוא ירצה, וכשיצטרך הוא יחזור לילדים שלו".
באים לאהבה חדשה בגיל 50 עם יותר מגננות?
"הפוך. זאת תחושה מדהימה, התחדשות. יש בזה משהו מאוד עצמאי, מאוד שקט בהבנה הזאת שיש לי בן זוג בגיל שלי שהוא קודם כל חבר. עם כל המורכבות, בעיקר יש לי עכשיו שקט".
אברם לא מקנא לו?
"לא, אין שום קנאה. הוא לא מכיר את חן כל כך".
ואם הוא ייצא עכשיו עם מישהי? תצליחי לשמוח בשבילו?
"יכול להיות שאני אצטער בשבילי על משהו. יכול להיות שתהיה גם איזושהי רכושנות כזאת שתרעיד את אמות הסיפים, אבל לא התגרשנו בגלל מישהי או בגלל מישהו. אם אדע שטוב לו, זה כל מה שחשוב לי".
היא עוצרת את השיחה כי מתחשק לה גלידה. עדיין מוקדם בבוקר, אבל גרנט לא מתבלבלת לפני שהיא בוחרת בטעם קינדר בואנו. כמה דקות לאחר מכן, היא מתנצלת על כך שלא מדובר בסורבה. "כעיקרון אני משתדלת לשמור על אורח חיים טבעוני, אבל לכל אחד יש מעידות", היא אומרת. "אני בדרך כלל מאוד מקפידה, בעיקר מתבססת על ירקות. אם הייתי אוכלת את מה שאמא שלי אכלה בגיל שלי, לא הייתי נראית ככה. אני מטפלת במה שצריך לטפל".
הלחץ עליה בנושא הזה גדול. מי שהתפרסמה כבחורה הפרועה מ"מילקשייק" נמצאת כבר שמונה עונות במרכז הפריים טיים בעמדת המראיינת עם הדמעה ב"אבודים", אחת הנשים המעטות שמחזיקות לבדן משבצת שידור כזאת. כדי להרגיש בנוח על המסך, היא אומרת, נגזר עליה להשקיע הרבה אנרגיה בכל המסביב. "אני מרגישה שהרבה יותר קשה לנשים להזדקן מלגברים בעולם המערבי, הסביבה הרבה פחות סלחנית. אפילו אם אומרים 'את נראית טוב טבעי', בסוף הכל את צריכה לעשות: לצבוע את השיער ולסדר, ולקחת הורמונים ולעבור ניתוחים ולהרים ולהוריד. זה באמת בא ממקום של דימוי עצמי קולקטיבי נמוך. קשה להשמין פה ולא קל להתבגר פה, אפילו מעיק. הדבר היחידי שאני יכולה להגיד לנשים זה: תמשיכו, תמשיכו להילחם, ואם בא לכן להיות שמנמנות עם ביקיני, תהיו שמנמנות עם ביקיני, עזבו. מקסימום יגידו מאחורי הגב 'וואלה איזו שמנה', או כמו שאומרים עלי: וואי, איך היא התבגרה. כאילו מה אתם חושבים, שאני אשאר בת 25?".
אז את נלחמת?
"אני עושה בוטוקס, אני עושה במצח, עשיתי הרמת עפעפיים ואני אעשה מה שאני רוצה. אני לא מתביישת בזה".
יהיו חוגים פמיניסטיים שיטענו שזה מחיר כבד מדי.
"תראה, אני בהגדרה שלי פוסט פמיניסטית, קצת מקדימה את הפמיניזם. אני חושבת שהמצב של הנשים עם כל הפמיניזם הזה הוא בכי רע. יש משהו בצורה שבה הקודים הפמיניסטיים מתנהלים שמשדר גבריות ואגרסיביות, ואני אומרת את זה בצער. אני מסתכלת על ההתנהלות של נשים בכנסת ורואה שם משהו נורא אלים בהתנהלות. רוחב לב ורחמים אלו תכונות נשיות בילט אין, לא סתם יש לנו רחם, ואנחנו לא משתמשות בכלי הזה של הרחמים מספיק".
איפה את מזהה את זה בעיקר?
"תראה, דבר ראשון – חשוב לי להבהיר שמשה קצב למשל ראוי לכל עונש שהוא קיבל, מה שהוא עשה זה באמת דבר איום ונורא. אני לא יודעת אם הנשיא היה צריך לחון אותו, ממש לא בטוחה, אבל אני חושבת ששדולת הנשים הייתה יכולה לקום ולומר, כפי שכתב שייקספיר בסוחר מוונציה:'מידת הרחמים לא תוקף לה: כגשם רך רועפת משמים על פני הארץ'. איזה כוח יש למידת הרחמים, והיא לא משתקפת בהתנהגות של נשים היום".
יגידו בשדולת הנשים: למה היא לא מדברת על הקורבנות?
"תקשיב טוב, אף אחת מכל הנשים שיקראו את הכתבה הזאת לא תוכל להסתכל לי בעיניים ולהגיד לי 'איך את יכולה להגיד דבר כזה, את לא מבינה מה זה להיות אישה'. אני הייתי קורבן לפדופיליה שנה וחצי בין גיל תשע לגיל עשר וחצי, הייתי קורבן לאונס, קורבן להטרדות מיניות, התעללות מינית מצד מדריך במשך שנה שלמה בתוך הפנימיה. הייתי קורבן של גברים יותר מפעם אחת בחיים שלי, עברתי כל הטרדה מינית שעולה על הדעת, גם כאישה בוגרת. אני ילדת אביוז שהתפתחה לנערת אביוז ולאישה שקל להתעלל בה. רק לפני מעט מאוד שנים יצאתי מהמקום הזה. למרות ובזכות כל זה אני באה ואומרת – הכוח שלנו כנשים הוא ביכולת שלנו לדבר בשפה של חמלה. חשוב לי לדייק את זה – אבוי לנו אם לא הייתה לנו את התנועה הפמיניסטית, אבל יחד עם זה אני אומרת 'בוא נחתור לפוסט פמיניזם', בוא נסתכל עוד צעד אחד קדימה ולא נתלהם".
לאן היית מובילה את המאבק הפמיניסטי?
"האלימות הכי קשה שקיימת היום בקרב נשים זאת אלימות כלכלית. נשים בכלל לא מודעות לזה שהן עוברות את זה, ואני לא מדברת רק על השכבות הסוציו אקונומיות הגבוהות. יום אחד יש לך בית ששווה מיליון שקל ולמחרת אין לך שקל. נשים לא יודעות בכלל מה קורה בחשבון הבנק שלהן. גברים עושים מלא כסף, חיים ליד אישה עשרים ושלושים שנה ויום אחד הם מתגרשים. הכי טבעי להם לומר: 'נתתי לזאת הכל, למה היא צריכה לקחת חצי מה-300 מיליון דולר שלי? שתיקח 2-3 מיליון'".
בגירושים שלך זה לא היה ככה?
"אנחנו הסתדרנו יפה".
זה כמו מס שהייתי חייבת לשלם
היא נולדה תחת השם סופיה אלישיב בפתח תקווה. כשהייתה בת 5 התגרשו הוריה והיא ניתקה קשר עם אביה ועברה לחיות עם סבתה. בגיל 9 נשלחה להתגורר בפנימייה שהשאירה בה סימנים רבים, ובהמשך למדה בבית הספר "עיינות" שליד בית עובד ומאוחר יותר בבית הספר למשחק "בית צבי". במשך שנים ארוכות עבדה ופיתחה את הקריירה – אבל אחרי הגירושים, בנקודה בה דרכה נפרדה מזו של אברם, הבינה שזה לא מספיק ושחייבים להתעורר. התוצאה: צופית שיושבת מולי היא לא רק זו שרועדת בטלוויזיה מסיפור על אבא שקם יום אחד ונעלם לבנותיו, היא גם אשת עסקים ויזמית שנחושה לפצח את קוד עשיית הכסף. "אחרי הגירושים קלטתי שאם אני רוצה להמשיך לחיות כמו שחייתי קודם אני צריכה להמציא את עצמי מחדש. אם אני רוצה להמשיך לחיות ברמת חיים טובה אני חייבת לשנות משהו, כי זאת רק אני עכשיו", היא אומרת.
בשנתיים האחרונות ניסתה את מזלה בכמה כיוונים. תחילה השקיעה במלון מיוחד לניקוי רעלים ובהמשך שיתפה פעולה עם בן הזוג דוד חן בבית הקפה "שינדלר" ביפו. "במלון הפסדתי כסף בגלל שותפים שעבדו עלי, ונכנסתי גם לשינדלר ביפו שהיה באמת מקום מטריף וסיפור משגע אבל ניהול כושל ובעיקר דקירות, סכינים ופוליטיקה גרמו לדבר הזה לקרוס. הפסדנו שם מעל מיליון וחצי שקל".
אירוע כזה משאיר צלקות באגו?
"לא. אבל זה כן מדייק אותך. זאת הפעם הראשונה שלי בתחום הזה ואני לומדת איך לעשות וגם מה לא לעשות. זאת הייתה אחת השנים הכי משמעותיות שהיו לי בחיים, באמת הפסדתי כסף חבל על הזמן, ומצד שני - אני לא יודעת איך להסביר את זה, אני מרגישה שזה כמו מס אוניברסיטאי שאני צריכה לשלם".
הבחירה במילה אוניברסיטה לא מקרית. ב"סקול אוף לייף", הבייבי החדש שלה ושל איש הנדל"ן לוי קושניר, הבעלים של רשת "הום סנטר" וחבר קרוב של הגרוש אברם, היא מנסה לספק פתרון לבעיות מחיי היום יום שלטענתה אנחנו פשוט לא מודעים אליהן. הקורסים מתהדרים בשמות ישירים מאוד, כמעט פשטניים – "איך מאזנים בין העבודה והחיים?", "איך לבחור בן/בת זוג?", וגם "איך ליצור שינוי?", השיעור אותו היא מעבירה.
סקול אוף לייף הוא קואוצ'ינג באריזה אחרת?
"זה לא קואוצ'ינג, אבל זה גם לא העניין. אתה יודע מה הטכנולוגיה הכי מתקדמת בעולם? מודעות. היא זאת שתגרום לכך שתיקח טיפול. מה שאני עושה בסקול זה נותנת לאנשים את היכולת להיפגש בפעם הראשונה עם איזושהי מודעות שהם בכלל לא יכולים לחשוב עליה. המון אנשים מגיעים כי מישהו הביא אותם, ולפעמים אנחנו מגיעים למקומות ולא יודעים מה זה יעשה לנו וזה היופי. הכי חשובה הדרך".
ובדרך שלך, השתנית הרבה?
"אם יש דבר אחד שאי אפשר לקחת ממני זה את המקום הזה שבו שמרתי על עצמי כבן אדם לאורך כל השנים. אף פעם לא התהפכתי, אף פעם לא השתניתי. לא שינה אותי המקום הנורא נמוך שהייתי בו ולא המקום הגבוה מאוד שאני נמצאת בו. אני כל כך דומה לעצמי. אני בדיוק אותה אישיות שהייתי לפני 16 שנים ב'מילקשייק', אותה אישה ששתתה פיפי, רק טיפה יותר מפותחת".