מעטות הפעמים בהן ניתן לראות שינוי של ממש בצורה בה בני אדם מתקשרים זה עם זה. ככה אולי הרגישו מי שבראשית המאה העשרים הכניסו לביתם טלפון אחרי שנים בהם נאלצו לסור לסניף הדואר ולהשתמש בטלגרף. בנובמבר האחרון ובטקס לא רב, השיקו בוואטסאפ רכיב חדש - סטיקרים. תחילה הם הופיעו רק למשתמשי האפליקציה באנדרואיד, אולם אפל סגרה במהירות את הפער, וכעת, בגדול, כל מי שרוצה יכול ללחוץ על סמל הריבוע המקופל בתחתית שורת הטקסט ולהיחשף לעולם רחב ומטופש של דמויות ודימויים שיחסכו ממנו את העול האנושי הנורא מכל - להביע את עצמו בכתב.
הסטיקרים הם "מדבקות" ויזואליות, ובחצי השנה האחרונה הן צברו פופולריות בקרב משתמשים רבים. ועל אף שוואסטאפ מציעה מספר לא קטן של חבילות סטיקרים להורדה מחנויות האפליקציות, זירת הסחר המעניינת באמת בסטיקרים מתרחשת בשוק הפרטי. כלומר, בסטיקרים שמשתמשים פרטיים יצרו (בשלל אפליקציות קטנטנות שפותחו בתקופה האחרונה בדיוק למטרה הזו) והפיצו לחבריהם בשיחות אישיות או קבוצתיות. הדינמיוּת הזו של הסטיקרים ממצבת אותם כגרסה מעודכנת של האימוג'יז. הסטיקרים הרי מאפשרים את אותו חיווי רגשי מהיר - הם חוסכים את ההקלדה, ומעשירים את ההתכתבות בצבעוניות חביבה וילדותית. אבל בשונה מהאימוג'יז הם ניתנים לתמרון. יצירת סטיקרים חדשה מתאפשרת בקלות יחסית, ולכן במקום לצרוך מוצר טכנולוגי קיים, הסטיקרים מעודדים השתתפות פעילה.
וזה מסביר גם מיהו בעצם קהל היעד של הסטיקרים. סליחה, אבל זה החלק בטקסט שמדברים בו על פערי הדורות מהזווית הטכנו-תרבותית. כי האמת שצריך להודות בה - מכוערת, אבל העובדה שהסטיקרים הפכו לכל כך שגורים רק אחרי ששולבו בוואטסאפ מעידה על קהל היעד שלהם. כי לא מדובר בהמצאה חדשה בשום צורה, כן? סטיקרים הם סטייפּל של אפליקציית טלגרם, וזמינים (בפופולריות לא מדהימה) גם במסנג'ר של פייסבוק. אם היינו רוצים להשתמש בהם לפני נובמבר 2018 היינו יכולים, אבל לא כזה רצינו. אולם מרגע שנכנסו לוואטסאפ, הם התגלו מחדש כמוצר יעיל ומהנה שיש לו ביקוש, וחשוב מכך - כמוצר שלא צריך להתאמץ בשבילו יותר מדי. לא רוצים להכין אותם בעצמכם? אין בעיה, שמרו בכוכב (פייבוריטס) סטיקר שהכין מישהו אחר, זה ידרוש מכם לחיצה אחת על המסך. אבל וואטסאפ היא רכיב כל כך בסיסי בהוויה הישראלית, שהכּניסה של הסטיקרים אליה יצרה מצב חדש: בא לנו עליהם. קודם לא רצינו, אבל דווקא העובדה שלא צריך להיכנס לטלגרם, שלא צריך לפתוח לשונית של מסנג'ר בשביל להשתמש בהם - היא סוד הצלחתם.
כי אנחנו עייפים מאוד. 'אנחנו' הם משתמשי הסטיקרים - ציבור מעורה אך מותש; יצירתי אך עצל. נכונים לאמץ טרנדים טכנולוגיים, אבל לא מחויבים לרדוף ולרכוש כל גאדג'ט או דגם חדש של טלפון. אנחנו רוצים להיות חלק מהדיבור, אבל אין לנו כוח לפתוח עוד אפליקציה. שמחנו כשאינסטגרם אימצה את פורמט הסטוריז, כי זה חסך מאיתנו את העמדת הפנים שאכפת לנו באיזושהי צורה מסנאפצ'ט. די, אנחנו אנשים בוגרים, אין לנו זמן ופנאי מחשבתי להכיל רשת חברתית נוספת, אבל אנחנו גם בשום פנים ואופן לא הורינו. כלומר, אנחנו לא מביטים על טכנולוגיה חדשה כאילו היא באה להשמיד אותנו. הסטיקרים שייכים עכשיו למשפחת וואסטאפ-פייסבוק-אינסטגרם, וזה מה שהשגיר אותם. מה שהפך אותם לצו השעה. וכשהשעה הזאת תחלוף, נשכח מהסטיקרים כשם ששכחנו מעשרות פיצ'רים חמודים אחרים שניסו להעשיר את השיחות בינינו, כמו גיפים, משחקונים בסגנון Words With Friends וה-poke המיתולוגי של פייסבוק.
"איכס, מה זה התינוק המכוער הזה?"
מעלה נוספת שעזרה לסטיקרים להפוך לצורת התקשורת הכי כיפית של 2019 קשורה לאותה דינמיות שהזכרנו קודם. וואטסאפ הפכה את השיחה הקבוצתית לפורמט רוחש וגועש, שמקל במידה רבה על היווצרותן של תרבויות זעירות. ניסוח שיתאים לצ'ט הקבוצתי של העבודה, למשל, לא יתאים בהכרח למה שקורה בקבוצת המשפחה. מילים מסוימות, אזכורים תרבותיים, היסטוריה פרטית וחברתית - אישיויות שלמות קמות ונופלות בתוך השיחות הקבוצתיות האלה, והסטיקרים הם חלק מאיזה אוצר מילים קיבוצי, שמאפיין קבוצה סגורה. ובמילים פחות פלצניות, אם הכנת סטיקר של האחיין תהיה לו משמעות אחת בקבוצת בני הדודים שמחליטים איזו סבתא להסיע לאן בערב פסח ("יה, איזה חמוד, אני נמס!") ומשמעות אחרת לגמרי בקבוצה של החברים מהתואר ("איכס, מה זה התינוק המכוער הזה?").
אבל סטיקרים הם, אלא מה, יצורים פלואידיים. אפשר ורצוי להפיץ אותם, מה שחושף את חבריה של קבוצה אחת לאורח חיים של קבוצה אחרת לגמרי בחייך. הסטיקרים, בהקשר הזה, נענים לאחד הטנרדים התרבותיים החזקים של השנים האחרונות - הפיכת האישי והאינטימי לציבורי. לא רק גזרתם יפה תמונה של האחיין אלא הפכתם אותו לתוכן. למשהו שאפשר לתקשר באמצעותו, ולתווך בעזרתו לאחרים את החיים הפנימיים שלכם.
וכמובן שיש מי שמוכן ויכול להרוויח מזה. מעבר לחבילת הסטיקרים של "ארץ נהדרת" וכוכבי קשת 12, גם פוליטיקאים הבינו את כוחו של הסטיקר במערכת הבחירות האחרונה. מרב מיכאלי פרסמה חבילת סטיקרים בהם היא נראית בשלל תנוחות ועם שפע הבעות פנים מוגזמות, שיכולות לעזור למשתמש הממוצע להביע רעיונות מורכבים כמו "אחי, אתה לא מבין מה מרב מיכאלי עשתה", ולישראל ביתנו ולמפלגת לכחול לבן יש חבילת סטיקרים בחנות האפליקציות של אנדרואיד ואפּל, אם כי האחרונה בעיקר מוכיחה שאכן, כל רביעיית העומדים בראשה נראית אותו דבר.
דוברים של חברי כנסת ומפלגות נוספות כמו הליכוד הפיצו ביניהם סטיקרים בכיכובם של חברי כנסת שונים, מענת ברקו וחיליק בר ועד לראש הממשלה נתניהו בעצמו. שימו עליהן את ידיכם ותוכלו לאחל "בוקר טוב" עם מדבקונת של ביבי כשספל קפה מצויר מרחף לידו. אולי לא תשתכנעו להצביע לו (או שמעולם לא נזקקתם לשכנוע), אבל זוהי דרך אינטראקטיבית, חמודה וממזרית להיכנס לחייהם של האנשים. לא תעמולה, אבל בעצם הכי כן תעמולה, כי מרגע שהשתמשתם באייקון הזה שהוא הפרצוף של ביבי, עזרתם להפוך אותו לעוד יותר עוצמתי, לעוד יותר כל-נוכח במציאות הישראלית.
הדיון בפוליטיקה המקומית מוביל אותנו לאיכות האחרונה שהופכת את הסטיקרים לכל כך מפתים ושימושיים: הם יכולים להאיר על רגע קטן וחולף, ולתת לו את המקום הראוי שלו בהיסטוריית העולם. דוגמה שבכלל לא מבוססת על היסטוריה אישית: אם, למשל, הכנתם סטיקר יפהפה מהתמונה של שרה נתניהו בערב הבחירות, חיוך גדול על פניה וכפות ידיה שלוחות קדימה בצורה שמדמה לב, אתם לא לבד. אני הכנתי אחד, ובאחת מהפעמים בהן שלחתי אותו (לסימון "תודה, עשית לי את היום") קיבלתי חזרה את ההודעה הכתובה "יו, אתה השלישי ששולח לי סטיקר כזה". כי שרה נתניהו עושה לב עם הידיים זה רגע ממי קלאסי. זה משהו שאנשים מתעלפים עליו לרגע, צוחקים עליו, איתו וממנו במשך יום או יומיים ואז ממשיכים הלאה, לבדיחות אחרות. הסטיקר מאפשר לקחת את המומנט הזה ולהפוך אותו ליעיל ותקשורתי. למשהו שיש לו סימן וערך בעולם. זהו לא רק זיכרון פרטי, אלא צורת תקשורת חדשה.
