אולפן החזרות הקטנטן של נבחרת "הכוכב הבא" נראה כמו קייטנה מוזיקלית. מחוץ לחדרי ההקלטות מסתובבים צעירים עם אייפדים ומזמזמים לעצמם שירים. בין הבייגלה, הצחקוקים וכוסות הקפה המצטברות, ניגשת אחת המפיקות לחבורה הצוהלת ומזכירה להם שבפנים עדיין מצלמים. בתוך כל ההמולה הזאת, נוכחותם השקטה של האחים אריה וגיל גת כמעט ולא מורגשת. כמעט, כי החזות החריגה שלהם בולטת למרחקים: צמד חסידי ברסלב מהודרים עם כיפות שחורות ומקטורן ארוך עד מתחת לברכיים. "דה רבי ברדרז", כפי שהם מכונים בתקשורת העולמית.
תוך ימים ספורים מאז הועלה הביצוע שלהם ל"sound of silence" של סיימון וגרפונקל ליוטיוב, זכו השניים למאות אלפי צפיות. החילונים מתים עליהם, החרדים מפרגנים ורואים בנגינתם "קידוש השם", ואפילו צוות ההפקה שמסתובב על הסט מאוהב בשני העופות המוזרים האלה. נראה שרק האחים גת אדישים לתופעת האחים גת. אבל היי, למי יש זמן לאגו טריפ כשלכל אחד בבית מחכים שישה ילדים ואישה, שלא לדבר על זה שעוד חצי שעה צריך להתפלל ערבית?
"היינו מחכים שנתיים לאלבום של פינק פלויד"
"מאז שאני זוכר את עצמי תמיד אהבתי מוזיקה וניגנתי", מספר אריה (48), האח הבכור למשפחת גת, שמבלה כבר כמעט עשר שעות בחדר החזרות ונמצא כעת בשלב הקריטי שבין עייפות להיפר-ערנות. הוא מתיישב, קם, מתמתח ושולח מבטי ערגה אל מכונת הקפה. הוא מדבר בסבלנות ובנועם, מתנסח היטב ומרבה לחייך, אך מבטו העייף מסגיר כי בשבועות האחרונות סיפר ליותר מדי אנשים את סיפור חייו, נשאל שוב ושוב את אותן שאלות, וראה מעט מדי את אשתו והילדים. לדאבונו ולמזלי, הוא נחמד מדי בשביל להודות בפני שהוא פשוט עייף.
המשיכה שהוא מדבר עליה צמחה לפני יותר מ-20 שנה באילת, העיר שבה בחרה משפחת גת החילונית לגדל את שלושת בניה – אריק, בנימין וגילי. לימים, שלושתם יחזרו בתשובה וישתדלו להמעיט בדיבורים על התקופה ההיא, אבל אז, באילת של שנות ה-70, איש לא תיאר לעצמו שיש חיים מחוץ לארץ האבטיחים, הגלשנים והשמש. "חיינו חיים פשוטים ללא דאגות: ים, תמימות, חברים טובים. מין בועה כזאת", מספר אריה. " בעידן שלפני האינטרנט והפלאפונים, כשהיו מחכים לקו טלפון שמונה שנים, לא היה כל כך קשר בין אילת לשאר הארץ. זאת היה עולם מאוד חמוד ותמים".
בטח לא תופתעו לגלות שהאהבה המוזיקלית הראשונה שלהם הייתה להקת הפינק פלויד. "שמעתי אותם לראשונה בגיל 10", נזכר אריה. "אז היה הרבה יותר קשה להשיג אלבום שלהם. כשהיה יוצא פינק פלויד חדש היינו מחכים בארץ איזה שנתיים עד שהוא יגיע. היינו משיגים אותו מחבר שהדוד שלו נסע לארצות הברית והשיג אותו שם מאיזה חנות. הוא היה מביא ואז היינו מקליטים את זה. בקיצור, מאוד שונה מהיום".
לאחר שסיים שירות צבאי בגולני אריה חיפש דרכים להתפרנס. הוא ניגן בפסטיבל הג'ז באילת ועבד כמדריך סקי מים לתיירים, ובשלב מסוים עבר לתל אביב והחל לעבוד בחנות תקליטים, שם גם התחבר למוזיקאים צעירים והקים את להקת "סדקים". אבל למרות כל אלו – הוא תמיד חש ריקנות. שם התחיל התהליך הארוך של החזרה בתשובה. "היו לי הרבה רגעים רוחניים בחיים, אבל הרגע הכי חזק היה רגע שקשור ללב ולשכל ביחד", נזכר אריה. "קיבלתי ספר שנקרא 'אורחות צדיקים', זה ספר קדוש שמצאתי בו מוסר ודרך חיים. מגיל צעיר מלמדים אותך שאם אתה לא מעז, אם אתה לא יודע איך להתחיל עם בחורות ואיך לדבר עם אנשים – אז אתה חנון ופראייר ולא תצליח בחיים. אני הרגשתי תמיד הפוך, שהכוח בא ממקום אחר ובספר הזה מצאתי חיזוקים. הייתי בן 32 וזה שינה לי את החיים".
"אצלי זה הגיע מאוחר יותר", משתף גיל. "אני זוכר שבהתחלה היה לי נורא מוזר שפתאום אי אפשר לנגן יותר עם אחי בשבת, אבל מהר מאוד התרגלתי. יום אחד אריק אמר לי 'בוא תראה מישהו שאתה חייב להכיר'. וככה פגשתי את הרב שלו. זה היה בקבר יוחנן בן זכאי בטבריה, בסביבות שתיים בלילה, אחרי שיעור תורה בצפון. הרב נכנס איתי לבד לתוך בית הקברות באמצע הלילה עם נר. לא יכולתי לעמוד מול העוצמה הזאת. ראיתי ישר את הקדושה מול הפנים – לא הייתי צריך סמינר וכל מיני דברים כאלה".
אריה עבר להתגורר בירושלים ומצא שידוך. גיל השתחרר מהצבא וטס לניו יורק, שם החל להתחזק. כעבור שנה חזר לאילת ועבד כמציל – ג'וב שהחזיק מעמד כשנה וחצי, בזכות הימנעות ממשמרות בשבת והתעלמות אמיצה מבחורות בביקיני. יום בהיר אחד קם ועזב לישיבה בירושלים. לקח לו שנתיים נוספות למצוא את בחירת ליבו, גם היא חוזרת בתשובה, ולהקים משפחה משלו. בתוך כל זה, אריק קלפטון, ג'ון לנון ובוב דילן – אבותיו המוזיקליים – הלכו והתרחקו ממנו.
"בתחילת החזרה בתשובה היה ניתוק מכל המוזיקה הלא-דתית שגדלנו עליה, אבל מצד שני נחשפנו לניגונים ולסגנונות חדשים, ולכלים חדשים כמו קלרינט", מספר גיל. "אני ואריק התחלנו לנגן בלהקות חתונות וליצור חומר מקורי. רק לאחרונה התחלנו לחזור קצת לביטלס ולפינק פלויד. בשנה וחצי האחרונות אנחנו מופיעים במדרחוב בירושלים, ודרך זה גילינו את המוזיקה הישנה והטובה מחדש".
אריה: "אני חושב שהניחוח של השירים האלה מעולם לא הסתלק מאיתנו. גם כשהיינו שרים שירים של הקודש אז תמיד הצליל הזה היה קיים. עבדנו הרבה שנים על חומר מקורי, שמבחינת הטקסט אלו שירי קודש ומבחינת הלחן והעיבודים שלנו זה נשמע לגמרי סבנטיז".
ומה עם השפעות חדשות? החבר'ה הצעירים בתוכנית לא הכירו לכם סגנונות אחרים?
גיל: "הם מנסים להגיד לנו 'אולי תעשו קצת יותר שמח, אולי תעשו משהו יותר עכשווי' אבל זה לא ממש מצליח להם (צוחק). אנחנו תקועים בסבנטיז, אבל בכל זאת יש אהבה גדולה פה בחדר הזה".
לא צריכים להסתיר את התוכנית מהילדים
בעיניים חילוניות, מבעד למסך הטלוויזיה, קל לקטלג אותם כ"דוסים מזמרים". באודישן הראשון שלהם, צביקה הדר אף הביע חשש שבגלל הפאות והחליפות השחורות האחים גת עלולים להצטייר כגימיק, ותו לא. עוד לפני שזה קרה, דאגה התקשורת העולמית לתייג אותם מחדש: "הכוכבים הלאומיים החדשים של ישראל", "יקירי התקשורת", "כוכבי הריאליטי-רוק בשחור" ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים. בתוך כל זה, קל לשכוח שהעולם החרדי מורכב ומסועף לא פחות מהעולם החילוני, שיש עוד הרבה גיווני ביניים בין "דוס" ל"רוקסטאר".
אריה מתנדב לעשות סדר בעולם ההגדרות הדיכוטומיות שבנינו לעצמנו. "אנחנו באופן עקרוני שייכים לחסידות ברסלב. בתוך חסידות ברסלב עצמה יש הרבה מאוד זרמים, כי לרבי נחמן אין יורש או אדמו"ר שבא אחריו כמו בחסידיו אחרות. כך נוצרו זרמים שונים – יש ברסלבים שרוקדים ברחובות, שאנחנו לא שייכים אליהם; יש כאלה שיותר קנאים. אנחנו משתדלים ל... אין לנו איזו הגדרה."
איפה אתם מרגישים יותר מחוברים לאלוהים, בנגינה או תפילה?
גיל: "זאת שאלה טובה".
אריה: "אני חושב שזה הולך ביחד, למרות שההנאה הגשמית זה לכאורה לא אותו דבר. אדם יכול להגיד שהוא נהנה יותר כשהוא אוכל גלידה מאשר בצום של יום כיפור".
הייתם מוזיקאים חילונים במשך הרבה מאוד שנים. היום, בתור אנשים דתיים, המוזיקה מרגישה לכם אחרת?
אריה: "מבחינתי זה שונה".
גיל: "באמת, אתה מרגיש שזה שונה?"
אריה: "כן, בטח. דברים שראית בעבר בצורה מסוימת אתה רואה אחרת. דברים שפעם נתנו לך השראה כבר לא עושים לך את זה, פתאום הם נראים רדודים וריקים. מצד שני אתה יכול להגיע לעומקים ולדקויות שבכלל לא חשבת עליהם כששמעת את השיר הזה בעבר. היום כשאני שומע שיר אני גם לומד איך להרגיש את השיר ואיך לעבוד איתו".
איך אתם מסתדרים עם כל הצעירים שמקיפים אתכם בנבחרת?
אריה: "אני מגלה, בתור אדם לא צעיר, שהדור החדש הוא דור חריף וחכם. אני חושב על עצמי כשהייתי בגיל הזה ואומר איפה אני ואיפה הם. איזו חוכמת חיים, איזה התנסחויות, איזו פתיחות! זה אחרת. אצלנו הכל היה יותר סגור, לא היינו מדברים על דברים. אז זה כיף להיות איתם. לי כיף במיוחד בתור אבא לקטנים".
אגב קטנים, הילדים שלכם יודעים שאתם סלבס בעולם החילוני?
גיל: "אצלי זה מסובך קצת, בין השאר בגלל שהילדים שלי קטנים יותר מהילדים של אריק. אצלי הם לא ראו ולא נחשפו – מבחינתם אבא הלך לעבוד, לנגן, ובסוף היום הוא חוזר הביתה".
אריה: "אצלי הם קצת יותר חשופים. הם אפילו ראו איזה ביצוע או שניים בסינון של כל מה שאסור לראות. אני מרגיש שהם רוצים לדעת ואני לא יכול להסתיר את זה מהם. חוץ מזה, בשבילי התוכנית הזאת דבר טוב אז אני לא מרגיש שאני צריך להסתיר אותו".
ומה תעשו כשתלכו ברחוב עם הילדים ומישהו פתאום יבקש חתימה מאבא?
אריה (צוחק): "אני לא הולך ברחוב. או שאני בבית או שאני באולפן. אם אני כבר הולך זה בשכונות חרדיות מאוד, שרוב האנשים בהם לא יודעים על התוכנית. פה ושם מזהים, אבל לא באופן משמעותי".
"התחרות היא קצת הפוכה ליהדות"
ל"כוכב הבא" הם הגיעו במקרה. צייד כישרונות של התוכנית הסתובב ברחובות ירושלים ונדלק על צמד החרדים עם הגיטרות והמיקרופונים, שהצליח לאסוף סביבו מיקס אנושי מרתק בפני עצמו. אך למרות היותם שועלי במה לא קטנים בכלל, האחים גת מודים ששום דבר לא הכין אותם לחשיפה והאינטנסיביות של תוכנית פריים טיים בערוץ 2. "יצא לי להיות בטלוויזיה פעם בתחרות כשרונות צעירים, כשהייתי בן 16", מספר גיל, "אבל לא היה רייטינג כזה וזה לא היה בלייב. החוויה פה הייתה הרבה יותר גדולה ומרגשת".
אריה: "לי זה לא קל הדבר הזה, בעיקר כי כל החיים ישבתי מאחורי התופים. עכשיו, בתור זמר די חדש וגיטריסט שיודע פחות או יותר 12 אקורדים – זה הרבה יותר קשה וחשוף. אני מרגיש ששני דברים מאוד עזרו לי להתמודד עם ההופעה בתוכנית – הניסיון, כלומר הופעות הרחוב שעשינו במשך כל כך הרבה זמן, וזה שחזרתי בתשובה. בלי שני הדברים האלה אני חושב שלא הייתי מחזיק מעמד".
עם יד על הלב, התחרות חשובה לכם?
גיל: "רוצים להגיע למקום ראשון אבל לא אוהבים תחרויות".
אריה: "התחרות היא קצת הפוכה ליהדות. מה שהיהדות מלמדת היא שכל אדם הוא יהלום מיוחד בפני עצמו, ולמה משנה מה הוא עבר וכמה הוא התלכלך וכמה הוא חטא. להתחיל להגיד בתור בני אדם, שאנחנו בסך הכל עפר מהאדמה, מי יותר גדול ומי טוב, זה הרי משהו כל כך מצומצם וכל כך שקרי. אבל זה הפורמט, זה חלק מהעולם. זה שיושב למעלה לא עשה טעות בזה שהוא שם אותנו כאן".
גיל מהנהן בהסכמה ואריה שותק לרגע. אפשר לשמוע את גלגלי המוח שלו עובדים במרץ. בסוף הוא מוצא את הניסוח המדויק: "יש בתוכנית הזאת חזון. זה כר דשא פורה. העובדה שלקחו אותנו לכאן, ולא נבהלו מאיתנו שאנחנו שחורים עם זקנים פאות ואוי ויי – זה כבר אומר הרבה. יש פה מיקס ישראלי מעניין של אנשים ובמה נפלאה עם כוח עצום. אפשר להגיע פה לאמירה שתהיה רלוונטית לכל עם ישראל. ואם יש לך משהו אמיתי להגיד, אז למה לא? כל עוד זה לא חוצה את הקווים האדומים שלא טובים לך לגוף, לנפש, לתורה".
אני מסתכלת על אריה במבט שואל, והוא ממהר להסביר: "אנחנו לא יכולים לשיר שירי ניאוף, עם מילים כמו "I want to kiss you", "come to my bed" וכו', וגם לא שירים שמורידים לעצבות".
אבל זה עניין מאוד סובייקטיבי. כל שיר אפשר לפרש בכמה דרכים.
אריה: "נכון, צדיקים גדולים יכולים לקחת כל דבר ולקדש אותו. אנחנו משתדלים לא להכניס את עצמנו לניסיון של שירים מורכבים שקשה להעלות למעלה. לנו את את הכוחות האלה. מה שביכולות שלנו אנחנו מבצעים, ואם צריך אז מתייעצים עם רבנים".
בינתיים האחים גת מסתפקים בחומרים פחות שנויים במחלוקת. זה לא אומר שתהליך בחירת השירים פשוט עבורם; הם שוקלים כל מילה בטקסט בכובד ראש, מנהלים ביניהם שיחות ארוכות ומסתגרים בחדר ההקלטות עם המפיק המוזיקלי של התוכנית מבלי שאיש יורשה להיכנס פנימה. את החומרים המקוריים שלהם הם החליטו בינתיים לא לשיר בתכנית. "רצינו, אבל לא בטוח שזה ילך", משתף אריה. "במקום התחרותי הזה, הזמן הוא קצר מכדי ששיר מקורי יצליח לעשות את העבודה".
איך היחסים עם השופטים?
אריה: "מהרגע הראשון שנכנסנו לאולפן כולם קיבלו אותנו כמו שאנחנו. אפילו רני, שהיה צריך ליישב לעצמו כמה עניינים לגבינו – בעיקר בנושא השירות הצבאי – קיבל אותנו בזרועות פתוחות".
גילי: "כמו ההפקה, גם השופטים מאוד מתחשבים בנו. במיוחד בעניין האילוצים הגשמיים, המשפחה והפרנסה. מאפשרים לנו לצאת מוקדם יותר הביתה, למשל".
אתם מרגישים שמפאת הגיל והשוני התרבותי שלכם, השופטים מתייחסים אליכם יותר בכבוד?
אריה: "לא יודע אם לקרוא לזה כבוד. הרי בסוף המוזיקה היא זו שמדברת. כל הדברים החיצונים נעלמים וכל מה שחשוב הוא שצריך להביא ביצוע טוב".
מה לגבי שירת נשים? קצת מקומם לעבוד עם מתמודדים, מקסימים ככל שיהיו, שמסרבים לשמוע נשים שרות.
אריה: "תראי, זה חלק מהציוויים שלנו בתורה. זה בדיוק כמו העניין של להניח תפילין. אם אני מאמין לספר בן 300 עמודים, למה שאני לא אאמין בעמוד ה-301, ששם כתוב משהו שהוא לא בדיוק נראה לי? יש מצוות שהן יותר מובנות ויש מצוות שפחות. יש מצוות שאפילו שלמה המלך לא הבין. אם שלמה קיים בלי להבין, גם אני יכול להרשות לעצמי לקיים ולא להבין? ואם זה מפריע למישהו אני יכול בדרכי נעם וסבלנות להסביר לו".
אז לא מפריע לכם לשיר מול ריטה?
גיל: "כשריטה עצמה לא שרה אין שום בעיה".
אתה שר לילדים שלך בוב דילן לפני השינה?
גיל (צוחק במבוכה): "לא".
לסיכום, אולי איזה רמז קטן על ההפתעות שמחכות לנו מכם בהמשך?
אריה: "חליפות סגולות נוצצות, שיר של טינה טרנר וארבע רקדניות מאחורה".