קצת אחרי שהתיישבנו בבית הקפה, בדיוק כשירדנה ארזי לקחה עוד שלוק מחליטת הצמחים וצדי צרפתי החליט סופית, אחרי התלבטויות לא פשוטות, לנסות לראשונה בחייו הפוך-נטול-על-סויה, הנייד של ירדנה החל לצלצל. היא הרימה את המכשיר, הביטה על הצג בחשש, ומיד העבירה לצדי. הוא מצדו לקח אותו בצייתנות וענה בטון סמכותי: "הלו?".
אחרי שתי שניות הגיש לה אותו בחזרה: "ניתקו", הוא אמר.
"זהו, אני הולכת למשטרה", היא פסקה.
מתברר שבזמן האחרון יש לה מעריץ צמוד, קצת יותר מדי; "הוא מטריד אותי, מתקשר רק כדי לשמוע את הקול שלי ומנתק", היא מספרת. "אז אני נותנת לאחרים לענות. די, אני אלך עם זה למשטרה".
זה הצד הפחות נחמד של ההערצה, אני מניחה.
"בחיים לא האמנתי לבלוף הזה – הערצה, מעריצים. בהופעות, כשהקהל שר איתי את השירים שלי, הייתי אומרת: אלוהים, תודה'. אבל בתקופות שיצאתי עם שומרי ראש וטלטלו לי את האוטו – את זה לא סבלתי. טוב, אולי נזמין עוגה?"
צדי: "אבל אסור לך".
למה אסור?
"היא לא אוכלת לחם וכאלה".
את לא בקטע של פחמימות?
ירדנה: "אני רוצה להיות כוסית (במלרע, א"נ). אבל אם שלושתנו חולקים אז זה בסדר".
צדי: "לי אין בעיה, כפית אחת לא תעשה לי שום דבר".
אתם לא אוכלים הרבה, אה? בגלל זה אתם נראים כל כך טוב?
ירדנה: "אני משתדלת לגלות ערנות למה שאני אוכלת, בואי נגיד ככה. מגיל מאוד צעיר אני מודעת לאחריות שיש לי על הפרצוף שלי, ואני עושה מה שצריך: תזונה, ויטמינים. אני לא מתעמלת, אבל הולכת הרבה ברגל. בגלל שאין לי רישיון, את כל הסידורים אני עושה ברגל – תק תק תק".
צדי: "אני לא עושה כלום, לא התעמלתי בחיים. אני עושה ספורט במיטה, ארבעה ימים אני לא זז. אנחנו עכשיו בשלישי? אז משישי-שבת לא יצאתי מהבית, למה לצאת?"
ירדנה: "איזה כיף לך, אני לא יכולה להרשות לעצמי".
צדי: "אבל מראה זה בעיקר עניין של גנים. אמא שלי בת 92, נראית נהדר".
ירדנה: "יש לו אמא פצצה. ואני דומה לסבתא שלי. לא מזמן הזמנתי מונית, אז הסדרן אומר לי – נולדת אחורה. אני צריכה לזכור את המשפט הזה. יפה, נכון?"
"עופרה הייתה בחורה בודדה"
בסוף הוחלט לוותר על העוגה, ובכל זאת היה לי מתוק. פשוט כי שניהם אנשים לבביים כל כך – מחויכים, זורמים, פשוטים כאלה. אנשים טובים, אנרגיות טובות.
קצת מצחיק להציג שני סמלי תרבות ענקיים כמותם, ובכל זאת כמה מילים לפרוטוקול: ירדנה היא אחת הכוכבות הגדולות של הזמר העברי; ילדה טובה מחיפה שהתגלתה בלהקת הנח"ל ומאז לא הפסיקה לשיר – תחילה בלהקת "שוקולד, מנטה, מסטיק" עם חברותיה לאה לופטין ורותי הולצמן; אחר כך טיפחה קריירת סולו לתפארת.
צדי הוא הבמאי הלאומי שנגע בהכל, בעצם: מתכניות מיתולוגיות כמו "סיבה למסיבה" עד תצוגות אופנה וטקסי מלכות יופי; מהצגות תיאטרון עד שירים לאירוויזיון; וגם מחזות זמר, מופעי יחיד, ערבי בידור ומה לא.
בימים אלה הם משתפים פעולה ב"ישנן בנות" בערוץ 24 (ימים א'-ג', 19:00-22:00), שבמסגרתה הם מחפשים, לצדה של דנה אינטרנשיונל, את להקת הבנות החדשה של ישראל. "זאת סגירת מעגל לשבת ליד ירדנה", מתמוגג צדי, "יש משהו מאוד מרגש בזה שהחיים מובילים אותנו לאותם מקומות".
הם נפגשו לראשונה ב- 76', כשביים את "שוקולד, מנטה, מסטיק" לאירוויזיון עם השיר "אמור שלום". בהמשך נפגשו בעוד צמתים רבים בקריירה, ועם הזמן הפכו לחברים קרובים. "זה קשר שנבנה עם השנים", אומרת ירדנה, "בהתחלה פחדתי ממנו".
צדי חופשי ופתוח, ירדנה יותר שקולה ודיפלומטית. מדי פעם, כשהוא מפטפט, היא עוצרת אותו בקריאה: "צדקו!". ככה היא קוראת לו. כשמסתכלים על התמונות מהאלבומים האישיים שלה, נשאבים בבת אחת למכונת זמן מטלטלת: כל תמונה היא פיסת נוסטלגיה, עוד אבן דרך בתרבות הישראלית. הנה היא באוטובוס עם צדי ועם אהוד מנור, מטיילים בהאג לפני ההופעה הראשונה באירוויזיון; וכאן היא בביתה, בחזרה לפני אחד המופעים של "שוקולד, מנטה, מסטיק", כשצדי מלמד אותה את הצעדים בשחור-לבן; ופה הם יורדים מהמטוס בדבלין, לתחרות האירוויזיון ב-88', אז ייצגה אותנו עם "בן אדם", שיר שנבחר בתחרות קדם-אירוויזיון מיוחדת שהוקדשה לשיריה.
"היית אז בשיאך", אני אומרת לה, וצדי מהנהן בהתלהבות: "עם קמפיין היסטרי של בנק לאומי! היסטרי! עם צילומים מאוד דומיננטיים שלך, עם הרבה נוכחות. זה היה משהו מיוחד".
ירדנה: "אבל אני לא זוכרת שום זוהר מהתקופה ההיא. אני זוכרת בעיקר המולה, ושאני מרגישה אבודה ורוצה להשתבלל".
צדי: "אין ספק שהיא הפסידה את הפרטיות לגמרי. אז הדרך הקלה זה להתחבא".
ירדנה: "אבל זה גם עניין של אופי. אני אף פעם לא חיפשתי את תשומת הלב".
איך היה להיות בפסגה: שמח או בודד?
"אף פעם לא הרגשתי בפסגה. תראי, כשצריך להוריד את הכלב ולעשות קניות וארוחת ערב ויש לך תינוקת, ו-40 הופעות בחודש והקלטות, את לא מרגישה בפסגה. את קמה בבוקר לעבוד".
אבל בכל זאת היית זמרת השנה, לא פקידת בנק.
"וזה רק הכריח אותי לעבוד עוד יותר קשה. תראי, זה היה נורא מחייב, התואר הזה, את לא יכולה לנוח. את צריכה להקליט עוד שיר ועוד אלבום וכל הזמן לחשוב על הדבר הבא. זאת הייתה מלחמה".
צדי: אני חושב שהישרדות זה הדבר הכי קשה במקצוע הזה. זה המבחן האמיתי. אם שרדת המון שנים יכול להיות שיש בך משהו. פסגה זה לא לשבת רגל על רגל ולהגיד אני כוכב".
זה נראה כאילו המעריצים אז היו הרבה יותר אמוציונליים. אתם יכולים לדמיין היום קרב מעריצים כמו זה שהיה בין ירדנה לעופרה?
צדי: "ירדנה ועופרה היו שתי כוכבות ענקיות שעבדו באותו זמן, זה לא קורה הרבה. וזה קרב שהתקשורת בנתה בעיקר. אני עד היום אומר – 'הייתי במחנה של ירדנה'".
ירדנה: "לא ייאמן שעד היום שואלים אותי על זה, נהגי מוניות אומרים לי באיזה מחנה הם היו".
הייתה ביניכן איזו אינטראקציה במהלך התקופה ההיא?
ירדנה: "לא, לא באמת".
אף פעם לא חשבת להזמין אותה לקפה? בהפוך על הפוך?
צדי: "עופרה הייתה בן אדם מאוד מאוד פרטי. היא הייתה בן אדם סגור. עופרה הייתה בחורה בודדה, לא היה לה אף חבר".
ירדנה: "אי אפשר היה להגיע אליה".
אתם יודעים, כשהייתי קטנה חשבתי שיש פרלמנט כזה של כל האמנים הגדולים בארץ: ירדנה ארזי, שלמה ארצי, גידי גוב, גלי עטרי, אילנית. חשבתי שכולכם נפגשים מחוץ לעבודה, חברים כאלה.
ירדנה: "אוי, איזה חלום יפה זה, חלום מקסים בעיניי. מה, כמו מועצת גדולי התורה?"
צדי: "יש דברים כאלה בהקשרים של עבודה. הייתה תקופה שהיינו חבורה – ירדנה וחנה לסלאו ושולה חן וציפי שביט. יואו, איזו תקופה זאת הייתה".
ירדנה: תראי, היו התכנסויות. כשעשינו את 'ברנשים וחלומות' ב-1980 נוצרו חברויות מאוד טובות עם שולה חן ואבי קורן, וחנה לסלאו ואביב גלעדי, וששי קשת. ויש לי תמונות מפסטיגלים מאחורי הקלעים שאנחנו שפוכים – גידי גוב ורבקה זוהר ואדם. היינו חברים".
שיואו!
צדי: "אבל אחרי שההפקה נגמרת זה נעלם. החברויות האלה בדרך כלל מתפוגגות".
לא ידענו לעשות כסף
הוא בן 73, רווק, יליד תל אביב; היא בת 62, נולדה בקיבוץ כברי וגדלה בחיפה. נשואה בשנית לנתן תומר ואם לאלונה, עורכת דין ("תודה לאל שהיא לא בעסק, מקצוע ממש לא מומלץ"). בעלה הראשון היה עמוס טל-שיר, המפקד שלה בלהקה, לו נישאה בגיל 20.
מצחיק שצדי מגלה רק עכשיו שבעצם, כשטסו יחד לאירוויזיון ב- 76' ירדנה כבר הייתה נשואה: "באמת?", הוא מתפלא, "לא ידעתי".
היא מחייכת: "כן, אתה יודע, אז זה כבר היה...", היא מביטה בי ומשתתקת. ובכן, אז זה כבר היה הסוף. של חיי הנישואים, וגם של "שוקולד, מנטה, מסטיק", בעצם (אגב, ב-28 בפברואר היא תארח את חברותיה ללהקה בהופעה שלה בזאפה תל אביב).
"באירוויזיון זה כבר חרק", נזכרת ירדנה, "אני רציתי קריירה בינלאומית, לאה רצתה רוקנרול, ורותי – הדבר היחיד שעניין אותה זה להתחתן עם שמעון, אהבת חייה עד היום, טפו חמסה. רותי עשתה טבלת ייאוש לא של ימים, אלא של שעות".
צדי: "היא רצתה בית".
ירדנה: "בספירה של הקולות באירוויזיון, כל פעם שהמצלמה הגיעה אליה היא הייתה עושה עם השפתיים: 'שמעון, שמעון, שמעון'. כל העולם רוצה להחתים אותנו והקלטות ועניינים, והיא על כל שעה עושה איקס – השתגעתי. בגלל זה אני אומרת שלהקה זה דבר לא אנושי, כי כל אמן הוא אינדיבידואל. משהו כמו הגשש החיוור יש פעם בדור, אין דברים כאלה".
צדי: "אבל הגשש היה בזכות פשה (המפיק פשנל, א"נ), לא בזכות השלישייה. צריך מישהו מעל שיחזיק את העסק נורא חזק, כמו שפשה עשה. הם הבינו שהם עסק כלכלי, ושאם הם רוצים להצליח הם צריכים לוותר".
עשיתם כסף אז?
ירדנה: "עשו כסף, בואי נגיד ככה".
צדי: "מישהו הרי עשה כסף מזה. אבל המפיקים, לא אנחנו".
כי בתקופה ההיא לטאלנטים לא הייתה מודעות לכסף?
ירדנה: "איפה!? בכלל לא!! אני זוכרת שהיו קוראים לי לעשות קולות רקע בהקלטות והייתי מאושרת, נורא החמיא לי. לא עלה בדעתי שמישהו צריך לשלם לי!"
צדי: "ואני עבדתי למשל בטלוויזיה, הייתי שותף לתכניות, אהממ..."
ירדנה: "הכי נחשבות!"
צדי: "והמון פעמים לא קיבלתי כלום. זה היה בקטע של 'לעזור. לזמר, למפיק, 'אל תדאגו לתפאורה, אני אפתור את הבעיה'. לא שילמו לי כלום, האווירה הייתה של שליחות".
אם הייתם מתחילים את הקריירה היום, הייתם עושים פי כמה כסף. יש תחושת החמצה קצת?
ירדנה: "לא, אני לא נותנת למחשבות כאלה להרעיל אותי. אני שומרת על הנפש שלי, לא נותנת לשום רע להיכנס".
מזל שלפחות את כל האלבומים שלך הוצאת באופן עצמאי עם בעלך, לא היית צריכה לשלם לחברות תקליטים.
ירדנה: "זה התחיל מזה שאף חברת תקליטים לא רצתה להשקיע בי. ואחר כך כשרצו, הציבו המון תנאים: רצו להכתיב לי איך ומה להקליט, ואני בגיל 30 כבר מיציתי את זה שמישהו חושב בשבילי. הייתי בצופים, בחבורת בית רוטשילד, בלהקת הנח"ל, בשוקולד מנטה מסטיק, ודי, את יודעת. רציתי עצמאות".
מזיוה רודן עד בר רפאלי
תגידו, אתם אוהבים את מה שקורה היום בעולם המוזיקה והבידור? אנחנו הולכים אחורה או קדימה?
צדי: "זו שאלה ששאלו תמיד. תמיד יש תחושה שמה שהיה קודם היה יותר טוב, גם בזמנו חשבנו את זה. תראי, אני לא רוצה להישמע מבוגר או לא מחובר, אבל מבחינה מוזיקלית פעם היו יותר דברים מעניינים. תחשבי על האקורדים, על השירים, על התרומה של הזמרים. תחשבי על שלום חנוך, אריק אינשטיין, מאיר אריאל".
ירדנה: "היום הם לא היו עוברים את הרדיו האזורי. היום התחנות תלויות במפרסמים, אין בעצם מדורת שבט. פעם אם זמר היה מוציא שיר, הייתה לו במה. היום אין".
צדי: "היום יש ריאליטי. אם הייתי היום שחקן או זמר, אין ספק שהייתי הולך לזה. היא תגיד שלא".
ירדנה: "כי לא הייתי עוברת אודישן. באודישן ללהקת הנח"ל נאלמתי דום, לא יצא לי קול. מזל ששמעו אותי קודם שרה בבית רוטשילד, אז אמרו – זה בסדר, התקבלת. אני לא במיטבי במבחנים".
צדי: "תראי, היא הייתה בת מזל, החיים פינקו אותה. אם לא היה מצליח לה, היא הייתה הולכת לאודישנים ולא מוותרת. אבל הלך לה מהרגע הראשון, היה לה המון מזל".
הכוכבים של אותה תקופה עשו גם קולנוע, את לא כל כך. תמיד כשאני רואה את "הלהקה" את כל כך חסרה לי שם.
"לא פנו אליי. לאבי נשר היה את המילייה שלו. ולא הלכתי לאודישנים, בגלל זה לא עשיתי קולנוע".
אבל היית כוכבת ענקית, לא קיבלת הצעות בלי אודישנים?
צדי: "אין דבר כזה, עושים אודישן על כל דבר. בזמנו יהורם גאון הגיע מארצות הברית לעשות אודישן לקזבלן, והוא היה כבר כוכב גדול בגשר הירקון, הפך את המדינה עם 'התרנגולים'".
את ז'אנר הריאליטי הם מאוד מעריכים: "בחורה מקריית שמונה שחולמת ויכולה להגשים את החלום שלה, זה פנטסטי בעיניי", אומרת ירדנה. "קיבלנו זמרים מעולים ככה".
צדי: "יש לך את מרינה ואת שירי מימון ואת נינט וגבסו והראל סקעת ועידן עמדי".
ירדנה: "מרינה היא גאון".
צדי: כן. ההתייחסות שלה לטקסט, הכריזמה, הקול. אף אחד ב'כוכב נולד' לא רצה אותה, אמרו שהיא עשויה מדי, שיש בה משהו פלצני. לולא הייתי נלחם היא לא הייתה בתכנית, ואז איפה היא הייתה מקבלת במה? היא הייתה מופיעה בפסטיבלי ג'אז באילת, פעם בשנה".
ירדנה: "מי היה נותן לה להגיע לשם? מי היה מקבל אותה לשם בכלל?"
צדי: "לפסטיבלי ג'אז היו מקבלים אותה".
ירדנה: "אולי היו עושים לה טובה ונותנים לה לשיר באיזה לובי".
כל הכוכבים האלה של תכניות הריאליטי טוחנים השקות. יוצא שגם הכוכבים הכי מוכשרים הופכים בסוף לכוכבי רכילות.
ירדנה: "אני לא הולכת לפרמיירות אבל אני נורא מקנאה באלה שהולכים, הם נטולי תסביכים".
צדי: "אוי, ירדנה, תפסיקי לבלבל את המוח, האנשים שהולכים לדברים האלה הם בשלב אחר. זה כוכבנים, הם בשוליים".
ירדנה: "צדקו!"
צדי: "רגע, באמת, הכוכבים האמיתיים לא ילכו לזה. אתה הולך להשקות כשאתה עוד לא הגעת. כשאתה מגיע לטופ, אתה לא הולך לזה. זה היה גם אז, פשוט קראו לזה כוכבנים. בהוליווד היו המון, גם בארץ. המון ישראליות טסו לאמריקה והיו שם כוכבניות. זיווה רודן לא הייתה כוכבנית? את יודעת מי זאת?"
הדוגמנית ההיא שהצטלמה פה בעירום ועשו לה את המוות אז היא ברחה לחו"ל?
"כן, והיא עברה באיזה סרט הוליוודי והזמינו אותה לפרמיירות ושמו אותה על שערים עם ציצים. גם היום אין פסטיבל קאן שלא מלא בדוגמניות שמסתובבות שם עם התכשיטים והשמלות. אגב, גם בר רפאלי עשתה את זה, כבר לפני שנים הזמינו אותה לפסטיבלי קאן, ולא כי כל הפסטיבל ידע מי היא".
ירדנה: "והיא התקדמה יפה מאוד".
צדי: "היא נוסעת, מקבלת כסף מחברת התכשיטים שלוקחת אותה, מסתובבת שם, הצלמים נהנים, כולם נהנים, ככה היה תמיד. כל הדוגמניות רוצות להיות שחקניות".
והשחקניות רוצות להיות זמרות, והזמרים רוצים להיות כותבי טורים, וכותבי טורים רוצים טלוויזיה. כולם רוצים להיות הכל.
"אבל לא לוקחים סתם זמרים לכתוב, אלה אנשים עם דעה. שלמה ארצי הוא בן אדם כותב, הייתה לו פינה בגלי צה"ל שהייתי בימי שישי מקשיב לה תמיד".
ירדנה: "ואני שומעת את יהורם גאון ברשת ב' – פגז! את יודעת, פנו אליי לעשות תכנית רדיו כזאת ואמרתי שאני לא מרגישה שאני ברמה הזאת. לא חושבת שאני יכולה למלא שעה או שעתיים באופן שהייתי רוצה".
מתוך חוסר ביטחון?
"מתוך צניעות, שזאת גם מילה חשובה. מאותה סיבה אני גם לא כותבת את השירים שלי: כשיש אנשים כל כך מוכשרים, אין לי את היומרות האלה. בפירוש".
שניכם דיברתם בעבר על חוסר ביטחון נורא גדול: אני תוהה אם זה משהו שעובר עם השנים? עם הגיל, עם ההישגים?
צדי: "כן. אין ספק שאתה פחות חושש, מסוגל יותר להתמודד. אבל! ביקורת רעה זה ביקורת רעה. תמיד. אני עדיין נפצע בקלות, אין מה לעשות".
ירדנה: "אני זוכרת שהנחיתי את תכנית הבוקר והיו מולי אגם רודברג ועומר ברנע – בני 20, יפים, אינטליגנטים, רהוטים. הייתי בהלם, זה הציב לי מראה מול בעיניים, ממש טלטל אותי. אני בגיל שלהם הייתי בדיוק להפך".
צדי: "כי זה דור עם פחות מודעות, וזה גם עניין של גיל. כשאתה צעיר יש לך פחות מודעות וכשאתה מתבגר פתאום אתה חושב - איך אני מדבר, מה אני אומר. אני כשהגעתי לכוכב נולד – בהתחלה זה היה גיהינום".
ירדנה: "אתה זוכר? פחדת פחד מוות".
צדי: "פחד מוות, באמת גיהינום. עד שאמרתי – אז לא תהיה נורא חכם. אז לא תתנסח הכי הכי בעברית גבוהה. ואז הפסקתי לפחד. אמרתי לעצמי: פשוט תהיה אתה, והכל יהיה בסדר".
ירדנה: "אני כל פעם בונה פחד חדש. שרתי בהרכבים, אז היה לי חוסר ביטחון לשיר לבד. התחלתי קריירת סולו, אז פחד חדש: איך מדברים על במה? הנחיתי את האירוויזיון, אז איך מרתקים אנשים למשך שעה וחצי ככה שלא יזוזו? עשיתי הצגות, אז איך מגישים תכנית בטלוויזיה? ככה זה, מרגישה כל החיים באודישן".