מלאך, שטן ובקבוק של ערק נפגשו ברכבת ישראל

הודעת המחבר

את העותק הראשון של "מוסקבה – פטושקי" שכחתי על דלפק הבר שעליו הוא ניתן לי. עוד לפני שהספקתי לקרוא את המשפט "ומיד התחלתי לשתות", מיד התחלתי לשתות ושכחתי מהספר. את העותק השני שקיבלתי, גם כן כמתנת שיכורים, שמרתי לנסיעת רכבת מטרונדהיים לאוסלו, אבל מסרתי אותו לאחת הנוסעות. אני חושב שהיא היתה בת 4, וכנראה גם נורבגית מדי לתרגום העברי, אבל הייתי כבר שיכור כחמור הבר. את העותק השלישי של "מוסקבה – פטושקי" קניתי במיוחד לנסיעה שלפניכם – נסיעת רכבת מתל אביב לקריית מוצקין, הפטושקי הישראלית – בדרך לפגוש שם את אהובתי. אני חושב שהיא רוסייה. או אולי אוקראינית. בכל מקרה היא מנבלת את הפה לא מעט.

תל אביב. בדרך לתחנת השלום

כולם אומרים: שרונה, שרונה. מכולם שמעתי עליה, אבל אף פעם לא ראיתי אותה בעצמי. כמה פעמים כבר (אלפי פעמים) עם הראש בעננים מרוב שתייה, או הרוס עד העצם למחרת, עברתי את תל אביב מצפון לדרום, ממערב למזרח, מקצה לקצה, או סתם בערבוביה – אבל את מתחם שרונה לא ראיתי אף פעם. אומרים שבשרונה משלמים 38 שקלים לכוס ערק אחת. ועוד אומרים, שבשרונה בכלל לא שותים ערק, רק פסטיס – שזה כמו ערק, רק ב-42 שקלים.

והנה, גם היום לא ראיתי אותה, למרות שלא הייתי כל כך שיכור. רק כוס אחת לחיזוק הנוגדנים. ועוד כוסית קטנה כדי להפסיק להיות נגד כל דבר. ובאמת, עד שהגעתי לתחנת הרכבת כבר הייתי בעד כל דבר כמעט. אז קניתי בקבוק ערק איילים בעד הנסיעה וצנצנת קורנישונים נגד הבחילה. "כן, כרמליצ'קה, כן," פצחו בשירה מלאכי הקריה, משרתי אדון העולם עזריאלי, שומרי גשר החיים והמוות. "תעצום את העיניים, כרמליצ'קה, שתעבור לך קצת הבחילה."

אז עצמתי את העיניים ושאלתי את מלאכי הקריה: "לאן הולכים האיילים כשנגמר ערק האיילים?" ענו לי המלאכים בשאלה: "מה עושות האיילות בלילות?" ניחשתי: "הולכות עם האיילים?" ענו לי המלאכים המתוקים: "נכון, כרמליצ'קה, נכון מאוד." שאלתי את מלאכי הקריה: "ואני, אני יכול ללכת איתם?" אמרו המלאכים: "עד כאן. זה כבר משכב בהמה."

מלאכים גסים יש פה בציון! ואני בכלל נוסע לאהובתי במוצקין. במוצקין במקום פלואוריד יש להם ערק במים, ובמקפיא – ערק עם קרח. במוצקין פרח האניס אינו קמל לעולם. ושם מחכה לי הבחורה שאני אוהב. בואו, סעו איתי – הו, עוד תראו אותה! התפללו בעדי, יהודים טובים, ואמרו את תפילת הדרך: יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו – לחיים!

השלום – סבידור מרכז

ומיד התחלתי לשתות.

סבידור מרכז – האוניברסיטה

"אסור לשתות אלכוהול ברכבת."

בקבקתי את הבקבוק והצעתי למאבטח קורנישון, אבל הוא סירב ברגישות ובנחישות. קורנישונים כמו שלך, כרמליושקה, הוא אוכל לארוחת בוקר. "אבל זה בכלל לא אלכוהול, אדוני שוטר הרכבת, זה ערק. תגיד לי, מי המציא את הערק? בני דודינו הערבים, נכון? אבל איך ערבים-מוסלמים שותים אלכוהול? פשוט: ערק הוא לא אלכוהול, הוא חלב אריות. 400 גרם לביאות ו-200 גרם איילים זה המתכון, אני חושב. ואם לחומייניסטים ולפונדמנטליסטים ולג'יהאדיסטים מותר להתענג על כוסית קטנה לחיזוק האמונה בח'ליפות עולמית שלא יהיה בה אף טיפה אחת של אלכוהול – מי אנחנו, יהודים שמחי לבב, שנלין? אתה מבין?"

תל אביב, מחוץ לתחנת האוניברסיטה

נזרקתי מהרכבת.

ואיך בכיתי, אתם לא תאמינו, נהרות בבל וכבר בגולה תל אביב. "אל תבכה, כרמליצ'קה, אל תבכה," שרו לי מלאכי הקריה, שומרי הבור הקדוש. "שמור את מעט המים שעוד נותרו בך!" "איך לא אבכה?" שאלתי את המלאכים המתוקים, "עכשיו לעולם לא אגיע לאהובתי במוצקין." אמרו לי מלאכי הקריה: "בתחבולות תעשה לך מלחמה, כרמליצ'קה. כמו אבותיך לפניך – תסליק את הערק!"

מלאכים ממולחים יש פה בציון! עשיתי כדברם. חזרתי לתחנה וביקשתי להיכנס בשביל לקנות מים מינרליים. הזקיף ראה שמדובר במעבר סחורות על רקע הומניטרי והכניס אותי פנימה. ניגשתי למכונת המשקאות וביקשתי מהמכונה בקבוקון מים מינרליים. המכונה ביקשה ממני בתמורה 8 שקלים. 8 שקלים ל-500 מ"ל מים מינרליים? הו, אדוני צבאות! אתה שעזרת לנו לשחרר את הגולן המושלג, לאן הולכים הרווחים כשהאדם צמא?

אז שתיתי את המים, ושפכתי את הערק לבקבוקון הריק, ועליתי על הרכבת הבאה למוצקין.

תל אביב אוניברסיטה – חיפה חוף הכרמל

"לא קצת מוקדם מידי לשתות?" שאלה אותי נוסעת אחת, גברת מבוגרת בלי שיניים. אז שאלתי את הגברת מתי השעה הנכונה להתחיל לשתות.

"האנגלים," ענתה המבוגרת, "מתחילים לשתות אחרי הצהריים, הגרמנים מתחילים בערב והרוסים התחילו במלחמת קרים הראשונה." "ואנחנו? מתי אנחנו הישראלים מתחילים לשתות?" "כשיהיה שלום," חייכה הגברת בלי השיניים, "אז נתחיל."

וגברת אחרת, עוד יותר מבוגרת אבל עם הרבה יותר שיניים, סיננה מבין שיניה: "מי בכלל שותה ברכבת? ועוד בזמן מלחמה?" "אבל אני לא חייל," בכיתי, "אני לא חייל!" "לא חשוב," פסקה הגברת העוד יותר מבוגרת. "חשוב לשמור על עירנות. היא מצילה חיים."

חיפה מרכז – לב המפרץ

"היום כל העורף חזית," הסביר לי חייל אחד שנסע להגן על המולדת. נתתי לו שי לחייל: שלוק מהערק וביס מהקורנישונים.

"אבל אם כל העורף חזית," הקשתי, כי אני קשה-עורף מטבעי, "אז איפה הכליות והלבלב והישבן? נגיד, אם פרה של תנובה היא כולה זנב, אז היא יודעת לגרש טוב-טוב את הזבובים, אבל מאיפה יבוא החלב?"

"זה כבר סמנטיקה," השיב החייל. סיפרתי לו שפעם הכל היה פה סמנטיקה, פרדסים וסמנטיקה. המייסדים אפילו התלבטו אם לקרוא למדינה "ישראל", "יהודה" או "סמנטיקה".

בסוף שאלתי אותו אם כוחות הביטחון כבר יודעים מי רצח את ארלוזרוב. הוא לא ידע מי זה ארלוזרוב.

לב המפרץ – חוצות המפרץ

על אבק החלון מישהו כתב "חחחחח". הוספתי: "ל"ת."

חוצות המפרץ – קריית חיים

אמרתי בליבי: "אתה יודע מה הבעיה שלך, כרמליושקה?" עניתי בכבדי: "שאני שיכור כמו עדר חזירים?"
"לא," אמר הלב, "שאתה יהודי גלותי. זאת הבעיה שלך. מעולם לא נקלטת בחלום הישראלי. הנה, תראה את בני עמך ברכבת: כל אחד פה כבר עשה אקזיט. מה, יש פה כאלה שעושים אקזיט 3 פעמים ביום – אחד אחרי כל ארוחה. ומה איתך, כרמליושקה? אולי פעם אחת גם אתה תעשה מכה קטנה, שגם לך יהיה לך כסף למים ברכבת? אתה האחרון בעשירון התחתון. כל העם כבר מזמן עבר לאלפיון העליון."

קריית חיים – קריית מוצקין

אז המצאתי אפליקציה למסחר אונליין עם השטן. וכבר רציתי למכור את האפליקציה החדשה לשטן, אבל הוא דרש לקבל את הנשמה שלי כחלק מהליך הרכישה. אמרתי לשטן: "אני לא יכול לתת את הנשמה שלי, היא חייבת להגיע איתי למוצקין!" "אני בכלל מטריאליסט," אמר השטן, והוסיף: "גם דקארט מכר בסוף את זכויות ההפצה לשד הרע."

אלוהים אדירים! מאיפה נפל עלי השרץ הזה? אפילו השטן לא עד כדי כך שטני! "זה נכון," אמר השטן, שבכלל לא היה השטן. "מולך ניצב הספינקס, והוא לא יתן לך להיכנס למוצקין אם לא תענה על החידה הבאה." "לשם מה לו חידות, לנבלה?" חשבתי.

והוא פתח בחידה: "במלחמת הקוממיות, האצ"ל טיהר את הקריות והלח"י שחרר את חיפה. באו החסמבאים ומכרו את חיפה לחברת גז קנדית ואת הקריות החכירו לסינים ל-100 שנה. עכשיו טרומפלדור, שכידוע אינו יכול לנהוג, יוצא מעזריאלי לקריית מוצקין בכרמלית, ובאותה שעה בדיוק ירון זהבי יוצא באוטובוס. בהנחה שהכרמלית נוסעת ב-10 קמ"ש, ולא עובדת בשבת, והאוטובוס נוסע ב-25 קמ"ש בגלל הפקקים, ומפסיק לעבוד בחצות, חשב ומצא לאן יגיע טרומפלדור?"

"למוצקין?" ניסיתי בלב מלא תקווה.

"דווקא לא! חה-חה! טרומפלדור היה מגיע לתחנת תל אביב השלום! וירון זהבי? לאן היה מגיע ירון זהבי?"

"אולי למוצקין?" – כמעט פרצתי בבכי.

"ולמה לא לתחנת תל אביב השלום? מה יש לך נגדה?! חה-חה!" – והספינקס, כאילו נהיה לו חם פתאום, כאילו הוצף כולו זיעה מרוב חדוות ניצחון ושימחה לאיד, התחיל לנופף בזנבו כבמניפה: "גם זהבי יבוא לתל אביב השלום!... אז מי משניהם יגיע למוצקין, חה-חה? למוצקין, חה-חה, למוצקין אף אחד לא יגיע!..."

איזה צחוק היה לו, לחלאה! וזה עוד מילא, אילו רק עמד שם וצחק, מילא! אבל הוא, בלי לחדול מצחוקו, תפס אותי באף והתחיל למשוך אותי לאנשהו...

"לאן? לאן אתה מושך אותי באף, ספינקס?..."

"אתה עוד תראה לאן! חה-חה! אתה עוד תראה!..."

על המישורת בתחנת תל אביב השלום

הוא הוציא אותי אל המישורת – ונמוג באוויר...

הסתכלתי סביב. קשה היה לראות בגלל כל האבק, אבל אני חושב שעל שלט התחנה נכתב: "תל אביב – מתחם שרונה".

וזהו. איבדתי את הכרתי, ולא אמצא אותה שוב לעולם.

ונדיקט ירופייב, "מוסקבה – פטושקי", הוצאת עם עובד. מרוסית: נילי מירסקי

• עודד כרמלי