"יש את כל אמהות הזילוף האלה של היום, איך קוראים להן?"
אמהות משקיעות.
"אני לא ממש כזו. ליום הולדת שנתיים של אריאל עשיתי עוגה מכוערת. איכשהו זה יצא כמו רכבת, אבל הקצפת התקלקלה, מי שחושב שזו עוגה יפה לא ראה עוגה בחיים שלו. ממש לא כמו העוגות אלזה עם תחרה משוקולד שעובדים עליהן עד שלוש בבוקר".
אכזבה. ימית סול לא תצטרף לקבוצת "אמהות משקיעות" בפייסבוק. אמנם יש לה את הלוק, את החיוך המושלם של אמא צעירה (34), שמצד אחד מתקתקת קריירה אינטנסיבית ומצד שני יודעת בדיוק איפה תבנית הקאפקייקס ומה עושים איתה. אבל היא רוצה שנדע שהיא לא, לא באפייה ולא בחיים. "אנחנו לא צריכות לדגמן איזו שלמות שמצפים מאיתנו", היא מבהירה. "מותר לנו להגיד שקשה לנו. אני יכולה להגיד לאמא שלי או לאחותי - אני מתמוטטת כרגע, תבואי עכשיו! אני לא יכולה להתמודד עם מה שקורה לי. ובכלל, דברים לא באים לי בקלות. אנשים רואים בי איזו תמונת שער עם ריסים ואיפור ותאורה מדויקת והכל מושלם, אבל אני כמו כולם. אני מכירה את ההרגשה שקשה, ואני מרגישה שבתוך תעשיה שמקדשת כוכבים ופיות, יש לי אחריות לספר את זה".
"אחריות" היא מילה שחוזרת לא מעט בשיחה עם ימית סול. היא אחראית למשפחה שבנתה, לאריאל בן השנתיים וקצת, אחראית להצליח בנישואים שניים אחרי גירושים; אחראית למחקר בנושא איתור מוקדם של סכיזופרניה שיהפוך אותה לד"ר לפסיכולוגיה, אחראית להגיב להתראות ממגן דוד אדום, שם היא מתנדבת כחובשת ומדריכה. להיות כל הדברים האלה וגם שחקנית קומית זו סתירה שכבר מתחיל להיות לה קשה ליישב. "אני פחות נהנית לשחק מבעבר", היא אומרת, רגע אחרי עליית העונה החדשה של סברי מרנן, שם היא מגלמת תאומות בקו עלילה סלפסטיקי; "כבר הרבה שנים שאני לא ממש נהנית מזה, את מגיעה ויש איפור ושיער וטקסט, את לא חושבת על מה את אומרת וחושבת, הכל כבר מוכן. ואז מחכים המון בין לבין, מכוונים תאורה. זה זמן מבוזבז, שיכולתי לעשות בו דברים אחרים".
לרוב השחקנים זה לא מפריע.
"אולי בגלל זה הפכתי לשחקנית פחות טובה עם השנים, כי פחות יכולתי לזייף. הפרפורמנס שלי פחות טוב. יש לי חברים שזה בוער להם בעצמות, לעמוד על במה או כשנדלק האור האדום של המצלמה. אצלי זה לא באמת בער. והיום אני באמת פחות הולכת לכל אודישן, רק אם יש משהו שממש מדליק ומצחיק אותי אני הולכת".
תחושת המיצוי הזו הגיע במקביל למעבר של ימית למאחורי הקלעים. בעונה החדשה של סברי מרנן (שישי, 21:30 בקשת, ערוץ 2) היא שותפה בכתיבה, מאחוריה גם קרדיט של תסריטאית בסדרה "משפחה שולטת", ובימים אלה היא עובדת על עוד תוכנית לנוער. בכל הפרויקטים האלה היא פועלת בתוך אותה חבורה - שבראשה רובי דואניס וכוללת גם את יניב פולישוק ואלי דראי, אולי לא הקבוצה הכי אליטיסטית בברנז'ה, אבל בהחלט כזו שיודעת לספק רייטינג (20.5% בסוף שבוע שעבר, ליתר דיוק). לדברי סול, זה לא מגיע על חשבון איכות.
"כשאני כותבת או משחקת אני מעדיפה בידור, אין לי כוח לראות סרטים שיקרעו לי את הלב, אז הגיוני שאני גם לא כותבת פרוייקטים כאלה".
איך זה התחיל בכלל?
"רובי דואניס ביים אותי בפיג'מות והבין שזה שאני מופיעה על שערים לא אומר שאין לי מה להגיד אז הוא לקח אותי לכתוב. הוא הראה לי איך פותחים פרק וסצינה, ואז הגיעו עוד כמה פרקים ועוד סדרה, לרמה שהיום אני יכולה להגיד כן, אני תסריטאית".
אז אפשר לשאול אותך על ההומור העדתי בסברי מרנן?
"אני לא חושבת שזה הומור עדתי. היו עלינו ביקורות הרסניות אבל בעיני, העדתיות זה לא מה שבא כאן לידי ביטוי באופן פוגעני, המוצא לא ברור אלא המשפחות השונות".
את עיברתת את שם משפחתך מסוויסה לסול, זה כן עדתי?
"לא, גם זה לא. זה קשור ליחסים שלי עם אבא שלי. זה נכון שחייתי בסביבה לבנה ולא חוויתי אפליה כמרוקאית, זה לא אישיו בחיים שלי".
היה בי משהו מתנצל על איך שאני נראית
אישיו שכן מלווה אותה מאז ומתמיד זה איך שהיא נראית. "נוח לי עם החיצוניות שלי, אבל תווית של יפה וטיפשה זה משהו שפחדתי ממנו יותר מדי במהלך החיים. ידעתי שיכולים לקחת אותי פחות ברצינות בגלל משהו שאני מייצגת, וזה לא נגמר לגמרי. גם בכתיבה אני צריכה להוכיח את עצמי יותר בגלל איך שאני נראית. במשך השנים שמתי לב שניסיתי לצמצם את ההופעה שלי כדי לא לאיים".
איך?
"היה בי משהו שמתנצל על איך שאני נראית. הייתי נחמדה גם למי שלא נחמד אלי, מחמיאה לצד השני בהגזמה, לא מתאפרת, לא הולכת על עקבים. זה קצת עבר לי. היום אני לא אעצור את עצמי מלנעול נעלי עקב אם בא לי, אין לי על מה להתנצל יותר. אבל חשוב לי להגיד שהג'ינס עדיין לחוץ עלי. וזה בסדר. אני אמא ואני בת 34, הג'ינס לא חייב להיות רפוי לי על הגוף. זה משהו ששמתי אליו לב במיוחד בהריון ואחריו. כל ההתיחסות היא לנראות שלך - את לא נראית בהריון, את נראית יופי, לא רואים עלייך".
איך מורדים בזה?
"מעלים 20 קילו", היא מחייכת, "זה מה שהעליתי בהריון, ואחרי הלידה היה לי שלב שנראיתי כמו טרנינג שהקיאו עליו, לא הייתי דוגמנית כוסית. הייתי עייפה כל הזמן, אולי הייתי יפה יחסית לסיטואציה ואולי מאושרת וקורנת - אבל לא דוגמנית".
היא נולדה בחיפה וגדלה במבשרת ציון, לאבא קבלן ואמא גננת, שהתגרשו כשהייתה ילדה. בגיל 15, התגלתה בסוכנות הדוגמנות אימאג', ומיד לוהקה לקמפיינים של "אירוקה" ו"ד"ר פישר", כאלה שמינפו את היופי של בת השכן, נשגבת ומושגת בו בזמן. שנות ה-90 והאלפיים אהבו את ימית, היא נחשפה לציבור בעיקר כמנחה ("יש בעיר מסיבה", "אל תפיל את המיליון"), וגם התמקמה על הרדר של הדור הצעיר, עם תפקידים בסדרות ילדים, הנחשק בהם הוא החלפתה של אלונה טל ב"פיג'מות" למשך 6 עונות. היא אפילו טעמה קצת הוליווד כששחקה לצד אדם סנדלר ב"אל תתעסק עם הזוהאן", אבל למרות שהעבודה בשואו ביזנס זרמה בקצב סדיר; תמיד נותר איזה חוצץ בינה לבין הקהל שלה. משהו שמנע ממנה להיות הבחורה הכי מפורסמת בארץ - אולי היו אלה הנישואים בגיל 20 הזעיר לאיש שהעסקים איל פלדמן שקצת הרחיקו אותה מהביצה (הם התגרשו אחרי ארבע שנים), ואולי הלימודים האקדמים התובעניים. בימים שבהם לא הייתה על המסך, היא בדרך כלל הייתה עסוקה בתוך מחקרים פסיכולוגים, עשתה תואר ראשון ושני באוניברסיטת חיפה- גם כשהסתבר לה שאיש סביבה לא מבין למה.
"ידעתי שאני רוצה להגיע לפסיכולוגיה קלינית וזה מרתון. זה מצב שבו אם את מקבלת 90 במבחן את הולכת למועד ב', כי אחרת לא תתקדמי לתואר שני ולדוקטורט. קרעתי את התחת, והיה לזה מחיר גם בפרנסה, היו רגעים שהתלבטתי אם לקנות קפה ברכבת או באוניברסיטה, כי שם זה רק חמישה שקלים עם הנחת סטודנט. תביני, אני הראשונה במשפחה שלי עם תואר. לא באתי מבית של השכלה גבוהה, או יכולת כלכלית גבוהה".
וההורים היו גאים מאוד?
"זהו, שלא תמיד הם הבינו. כשהיה לי קשה בלימודים, אמא שלי אמרה: 'אז תעזבי'. היא לא הבינה את החשיבות. כשהודיעו לי שהתקבלתי לדוקטורט, ההורים שלי שמחו אבל כשהיה אייטם על זה בעיתון זה ריגש אותם יותר. אנשים לא מבינים כמה קשה ללמוד בארץ. על הדוקטורט שלי אעבוד במעבדה, כמה פעמים בשבוע, אבל לא מקבלים כסף, כי לא הגשתי מועמדות למלגה וגם אם הייתי מקבלת - זה לא משהו שמשלם חשבונות. אבל הסיפוק הוא אדיר, במיוחד כשאני מקבלת פידבקים מילדים שבעקבותיי שהתחילו ללמוד יותר, לבגרות או לאוניברסיטה".
את מדרדרת את הנוער להשכלה וחוסר הכנסות.
"אוי, לא חשבתי על זה ככה. אבל כסף זו לא המטרה היחידה שלנו בחיים. למידה מדברת אלי יותר, להקדיש מחשבה על דברים, להעמיק. חסר לי לפעמים העומק הזה בעולם של השואו ביזנס. זה מביך אותי. נאמר אם אני הולכת לארוע, ואני באה למישהו לתת לו נשיקה - אני רואה בעיניים שלו שהוא בעצם עובד, שזה צריך להיות קצר כי יש כאן עוד אנשים שצריך להגיד להם שלום".
כל אחת שמדברת על משהו שקרה לה, מיד אומרים שהיא רוצה להתפרסם
חוסר המוכנות של סול לשחק את המשחק הצבוע של התעשייה הפתיע לפני כמה שנים את הפקת הסרט "שלום ולהתראות", שבו היתה אמורה לשחק לצד ז'ראר דפרדייה. כלומר, עד שדפרדייה הטריד אותה מינית והיא קמה ועזבה את הסט. כשסיפרה בתקשורת על ההערות הפוגעניות והנגיעות של הכוכב הצרפתי סול שברה סטטוס קוו מקובל, בטח לזמנו, של שתיקה סביב אירועים כאלה. "לא דיברתי על זה מיד", היא משחזרת, "לא רציתי שיגידו שאני עושה את זה כדי להתפרסם. לקח לי כמה שנים לפתוח את הפה. אני לגמרי מבינה את אלה שלא מתראיינות על הטרדות בשמן, גם בפרשת איבגי. כל אחת שמדברת על משהו כזה שקרה לה, מיד אומרים שהיא רוצה להתפרסם. הנה, תראי את המסרים שרחלי רוטנר קיבלה אחרי מה שחשפה, זה נורא".
את מכירה את איבגי?
"לא. אני לא מכירה את כל פרטי המקרה הזה, ואם זה נכון, אני פשוט לא מבינה איך אנשים מרשים לעצמם להתנהג ככה. אני לא מבינה למה דפרדייה הרגיש שהוא כזה מלך שהוא יכול לדבר אלי ככה. אגב, הוא לא ספר אותי ולא התרגש כשעזבתי את הסט. המפיק לעומת זאת מאוד התעצבן, אבל זה עניין לי את התחת".
חוץ מהאשמות על רצון להתפרסם, אומרים שאנחנו הורסות את הכיף.
"ברור. אנחנו מסתכנות בלהיות כבדות ולא מפחידות, אלה שאי אפשר לצחוק איתן, לא זורמות ובגללנו כבר אי אפשר להתחיל עם בחורות. תשמעי, אני מחבבת את גוד'י ניר מוזס מאוד, פגשתי אותה וראיינתי אותה, אבל בשבוע שעבר היא העלתה בטוויטר ציוץ שפשוט החריד אותי, היא כתבה שנשים נשארות היום רווקות כי גברים במקום העבודה מפחדים להתחיל איתן, איזה שטויות. אנחנו חיים ב-2016, אם מישהו מעניין את יכולה לגשת אליו. ובמקביל הבוס שלך לא יכול להגיד לך שיש לך ריח טוב. והוא אמור לדעת בעצמו למה".
איפה פוגש אותך הדיון על חנינת קצב?
"אם קצב יקבל חנינה זה יהיה פשוט בזיון. ומה שיותר מכעיס זה שרק חברות כנסת מתקוממות על זה. איפה חברי הכנסת? למה אנשים לא מבינים כמה זה לא בסדר שרק נשים זועמות? אולי גברים לא יכולים להבין באמת מה עובר עלינו. אני מסבירה לבעלי שהוא יכול ללכת בחושך עם אזניות, ואני לא יכולה, פשוט לא, כי גדלתי עם פחד שגבר לא יכול להבין. ההיסטוריה אפשרה לנו להגיע למצב שבו אנחנו מפחדות, והגיע הזמן לשים לזה סוף".
זו תהיה פרידה כואבת מהפרסום
בעולם שבו החלום של רוב הצעירים הוא עדיין להיות מפורסם, ימית כבר חולמת על היום שאחרי. "רק אחרי שיעלם כל הרעש מהשם שלי, אוכל לטפל באנשים, שזה מה שאני באמת רוצה", היא אומרת, "זו תהיה פרידה כואבת מהפרסום, אבל אני בדרך לשם". עד אז היא מטפלת בנפגעי חירום. לפני כמה שנים חברה התמוטטה מולה ופונתה באמבולנס, וסול החליטה לעולם לא להיות שוב במצב שבו היא לא יודעת מה לעשות. היא עשתה קורס חובשים במד"א, הפכה למתנדבת וכעת גם מדריכת קבוצות במגן דוד אדום. "אני עדיין לא לגמרי יודעת למה אני עושה את זה", היא אומרת, "אני מניחה שזה נותן לי תחושה מדומיינת של שליטה. הרי ברור לי שאין לי באמת יכולת לשלוט במה שקורה, אני יודעת את זה קוגניטיבית, אבל יש משהו במד"א שמרגיע לי מקומות של חרדה".
את אמא חרדתית?
"קצת. הייתי שמחה להיות פחות כזו, להיות כמו האמהות שהילד נופל ואומרות 'לא קרה כלום, תקום', אבל אני לא כזו. יש ימים שאני אומרת 'איזה אמא מדהימה אני, איזה ילד מחונך, עברנו את כל הקטעים הקשים'. ואז אני קמה בבוקר ואומרת 'טוב, לא עבד, זה יקח עוד זמן'. ולפעמים אני רוצה לתלות את אבא שלו. אבל אז לא נעים לי לחשוב שהוא יגדל בלי אבא ועם אמא בכלא, ואני מוותרת".
עם מס' 2 זה גובר, את יודעת. הררי הכביסה.
"כן, ואצלנו זה לא הבית הכי שיוויוני, אני עושה יותר - אבל ישראל כבר מתחיל להכיר את מכונת הכביסה, אני דואגת שזה יקרה. שנינו מאוד רוצים עוד ילד. אני לא יודעת מתי בדיוק, זה תלוי הרי לא רק בנו אלא גם באלוהים. אבל זה יקרה".
אבא של אריאל, האדריכל ישראל נוטס, הגיע אחרי שנים לא קלות שכללו גירושים, התפכחות, מחשבות על גורל דומה לשל הוריה. "חיכיתי המון זמן להקים משפחה משלי, זה משהו שמאוד רציתי ובדרך נשבר לי הלב לא מעט", אומרת סול, "תמיד אמרתי שבני הזוג שלי הם החברים הכי טובים שלי, אבל עם ישראל זו הפעם הראשונה שזה באמת היה נכון. ועדיין, אני חושבת שתמיד תהיה לי איזו חתיכה חסרה ואני צריכה לקבל את זה".
צילום: אלון שפרנסקי | איפור ושיער: נאור אפל לסולו | סטיילינג: מיכה טרנובסקי | בגדים: שמלה לבנה: טופ שופ, חליפה אדומה: רנואר, תכשיטים: TOUS, עליונית צהובה: רנואר, חליפה כחולה: מנגו, חולצה צבעונית: twentyforseven, מכנסיים ורודים: רנואר, שמלת מעויינים: זארה