לא בטוח שהשם שלה מוכר בכל בית, אבל הפנים של גיה באר גורביץ' בהחלט כן. "אני רואה תגובות של אנשים שכותבים 'היא גם פה' 'גם פה היא השתלטה על הסדרה' 'אי אפשר כבר לראות אותה', זה מצחיק. לפני כמה ימים הלכתי לקנות קרטיב בפיצוציה והמוכר אומר לי 'את מזכירה לי מישהי'. אמרתי לו 'כן, את עצמי', אז הוא אמר 'לא, את מזכירה לי איזו שחקנית'. לאנשים קל יותר לזכור דמות מאשר את שם השחקן. חוץ מזה יש לי שם קשה, הוא לא קליט כמו בר רפאלי".
מאז שחצתה את הקווים, מהאינטרנט לפריים טיים, נראה שהיא נמצאת בכל מקום. ב"צומת מילר" היא מגלמת את אנאלי, צרפתייה מינית, עצלנית וכנה יתר על המידה; ב"להעיר את הדב" היא מאיה, תלמידת תיכון שמחפשת לעשות רושם; וב"אחיות המוצלחות שלי" היא המפקדת החיוורת והאנמית צילי. במקביל, באר גורביץ משחקת שלל דמויות במערכונים של "טלוויזיה מהעתיד", ממשיכה לזרוח בפיד הפייסבוק עם סדרת הרשת הוויראלית "בנהאל", ובימים אלה מעלה מופע זוגי חדש עם בעלה, השחקן יוגב יפת.
החריצות והווירטואזיות הוכיחו את עצמם, ומהר מאוד היא מצאה את עצמה מסומנת כ"דבר הבא" בקומדיה. בתוכנית "עושים צחוק" הקומיקאי והשחקן ערן זרחוביץ' תיאר אותה כמי שעומדת בפני הפריצה הגדולה בקריירה, וכחצי שנה לאחר מכן מוספי התרבות אהבו לאהוב אותה וכינו אותה כיורשת של ליאת הר לב ויעל פוליאקוב, ואולי אף המגויסת הבאה ל"ארץ נהדרת". "חבר אמר לי שזרחוביץ' מדבר עליי, פתחתי טלוויזיה ולא האמנתי, כמעט צבטתי את עצמי", היא אומרת. "אני לא מרגישה שאני 'הדבר הבא' ביום יום. לא אומרים לי את זה, ואיפה יגידו? במכולת? 'את הדבר הבא ותביאי 5.90 שקל על החלב'?".
לפני ההתפוצצות הטלוויזיונית, באר גורביץ', 27, צברה את רוב תהילתה בתרבות השוליים של הרשת, כשהפכה לגמרי במקרה למתנחל ויראלי בן 13. "נסעתי עם בעלי למשפחה שלי בקיבוץ. זה היה פורים והתעצבנתי שלא התארגנתי בזמן על תחפושת כי הייתה בערב מסיבה. הלכנו לחנות יד שנייה והתחלנו למדוד כל מיני דברים. הייתה שם כיפה ירוקה ושמתי אותה. יוגב אמר לי להוציא קצוות של שיער כמו פאות, ואמר שאני נראית כמו ילד דתי קטן. הוצאנו את הטלפון והתחלנו לאלתר. ככה בעצם נולד בנהאל".
סדרת הרשת על נערי הגבעות הפכה את באר גורביץ' ובעלה, שמגלם את החבר הטוב אליקים, לסלבס של הרשתות החברתיות. כל אחד מעשרת הסרטונים הגיע למאות אלפי צפיות, נבנה סביבם קהל מעריצים מגוון (עד מפתיע), נוצרו חיקויים, פארודיות ותחפושות. הדמות של בנהאל הגיעה לכל קצות הארץ והייתה כל כך טבעית ומשכנעת, שחלק גדול מקהל הצופים לא לגמרי הבין מה בדיוק הוא רואה.
"בטיסה חזור מברצלונה נתקענו שש שעות בשדה התעופה. הייתה שם קבוצה של דתיים שפתאום זיהו את יוגב והתחילו להגיד, 'הנה ההוא מבנהאל, ההוא מבנהאל'. אחד מהם פנה אליי ואמר לי, 'סליחה את יכולה לצלם אותנו?', לא שמעתי אותו בהתחלה אז אמרתי לו 'כן, כן, בנהאל. זה אני'. הם לא קלטו על מה אני מדברת. הם היו משוכנעים שבנהאל זה באמת בן. סדר ההלם היה כזה: השוק הראשון שזה מבוים, השני שאת הדמות מגלמת שחקנית ולא שחקן והשוק השלישי הוא שיוגב ואני נשואים. אנשים לא האמינו שאליקים ובנהאל הם זוג. הם חוו רעידת אדמה".
על המוות של אביה: "הייתי מסתובבת ומעשנת סיגריות. כלום לא עניין אותי"
גיה באר גורביץ' נולדה בקיבוץ געתון לאמא מורה ואבא מנצח בתזמורת, ויש לה אחות ואח גדולים ממנה. את הילדות בקיבוץ היא מגדירה כתקופה מאושרת שהשפיעה רבות על היצירה שלה. "היה לי כיף שם. יש בקיבוץ יער מדהים ומין מעיין שיצא מהמחצבה. הרבה ממה שקורה לבנהאל מגיע מהלך הרוח של הילדות שלי. היינו יושבים בזולות או מטיילים. פחות מול מחשב. הרבה מההשראה במערכונים שלי היא משם".
כשהייתה בת 11 אביה נפטר ממלנומה, סרטן עור אלים. "הוא לא הרגיש טוב והלך לבדיקות. זו הייתה תקופה שלא הייתה מודעות לשמש ולנזקים, והוא היה מלא בים. לא הספקתי להכיר אותו כאדם בוגר, אבל כילדה אני זוכרת ממנו מלא. היה לו טמפרמנט חם וישיר, שאת זה לקחתי ממנו. המוות שלו שינה אצלנו את התפיסה לגבי החיים אבל הוא לא פירק לנו את המשפחה".
את זוכרת את הימים של המחלה?
"אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי שאבא חולה והוא יעבור טיפולים. הבנתי שהמצב לא טוב. ההורים היו גלויים איתנו מאוד מהתחלה, היינו מלוכדים במחלה ואבא היה אופטימי מאוד. הוא ניסה הכל, נסע לארה"ב לחודשיים של טיפולים, אפילו נסעתי אליהם לשם. באיזשהו שלב הטיפול הזה הגיע ל'בלינסון', אז הוא חזר לכאן. ככה עברה שנה ועל פניו הייתה התקדמות טובה, אבל בסוף זה לא הצליח".
איך המוות שלו השפיע עליך?
"כשהייתי בכיתות ז' ו-ח' הייתי ממש באבל. בקושי למדתי, הייתי מסתובבת ומעשנת סיגריות, לא עניין אותי כלום חוץ מלהיות עם חברים. הייתי מבלה בתנועת נוער ואחר כך היינו הולכים, מעשנים נרגילות ושותים בירות".
את זוכרת איזה רגע של שפל בתקופה ההיא?
"אני זוכרת שנהג האוטובוס קרא לי 'מופרעת' וזה ממש הפתיע אותי. היה לי דימוי של ברדקיסטית. הייתי מבריזה המון מבית ספר, אבל זו הייתה תקופה שהייתי חייבת לעבור ולא יכולתי אחרת. אמא שלי בלעה את הצפרדע, כמו שאומרים. היא תמכה ודאגה עד שעברנו את זה. היא עצמה הייתה שבורה. היא ואבא שלי חיו 30 שנה יחד, וכשהוא נפטר רק שתינו נשארנו בבית כי אחי היה בצבא ואחותי אחרי צבא".
איך נראית מערכת היחסים שלכן היום?
"היום אני מאוד קרובה לאמא. היא ישנה אצלנו לילה בשבוע בבית. מגיעה במיוחד מהקיבוץ. אנחנו ביחסים טובים מאוד. פתוחים וקרובים. לפעמים קשה לי שהיא רחוקה, כל הילדים שלה פה והיא בגעתון. קשה לי לחשוב שהיא לבד אבל אני יודעת שיש לה את האחים שלה ואת החברים שלה. אני מאוד מאושרת מזה שהיא בלי אגו. המון פעמים אני מאוד עסוקה ולא יוצא לי לבוא. היא לא מתעקשת שנבוא אליה ובאה אלינו. העבר שלנו הוא חלק מתקופת מרדנות שכל ילד עובר. אצלי זה היה עם המון כעס כי על מי יכולתי לכעוס? על מי שנשאר ולא הלך. אם היא הייתה מתה בטח הייתי כועסת על אבא שלי. זה חלק מהתהליך האבל, ועם תקופת הנעורים שבה כל אחד מחפש למרוד זה היה שילוב קשוח".
בגיל עשרים החליטה לעזוב את הקיבוץ ולנסות להגשים את החלום שלה, ללמוד ריקוד באופן מקצועי בתל אביב. את חיידק הבמה תפסה בבית, מהמשפחה המורחבת דוד של גיה הוא רמי באר, רקדן וכוראוגרף ששימש כמנהל האמנותי של להקת המחול הקיבוצית; סבה, מנחם באר, היה ארכיטקט שבנה בין השאר את אחד האולמות של צוותא בתל אביב בו היא מופיעה היום עם "אנסמבל ציפורלה". "עברתי מקצה לקצה. ממקום שקט קטן לעיר הגדולה. עד אז היית בגעתון, באותה נקודה עם אותם האנשים' ופתאום אני גרה בבניין ולא יודעת מי השכנים שלי, שגם אם נעבור בחדר מדרגות לא תמיד נגיד שלום. זה היה מוזר. עד היום אני תמיד אומרת שלום, אבל הם רק מהנהנים חזרה".
למה הפסקת עם הריקוד?
"למדתי במשך שנתיים והתכנון היה לעבור להולנד ולהמשיך ללמוד שם. כבר התקבלתי לבית ספר שרציתי ברוטרדם, ואז גיליתי גם שהתקבלתי גם ללימודי משחק ב'בית צבי', שזה משהו שתמיד היה ברקע. אירופה הייתה פנטזיה של הרבה שנים, בין היתר כי ברגע שאת שם - בית הספר שולח אותך לרקוד בכל מיני מקומות בעולם. אבל כשהמנהל מרוטרדם שאל אותי מה אני הכי רוצה לעשות, הבנתי שזה משחק וחתכתי".
לא עזבת לאירופה אבל כן השתקעת בעיר. איך המעבר השפיע עלייך?
"בתל אביב יש כל יום מה לעשות. יצאתי הרבה, היו לי דייטים עם בנים. עד לאותה נקודה לא הייתה לי זוגיות בכלל. אבל קלטתי שהמסיבות של הקיבוצניקים הרבה יותר פרועות מאשר בברים תל אביביים. בקיבוץ יש לאנשים קיבולת רצינית של שתייה, יותר קרחנות".
"הרגע שבו עמדתי עם יוגב מתחת לחופה היה הפיק של החיים שלי. רגע מאוד רוחני"
בגיל 24, אחרי שהקדישה במשך שלוש שנים את רוב שעות היום ללימודי המשחק, הגיעה הסחת הדעת הגדולה. "יוגב ואני שיחקנו בהצגת ילדים 'הגיבורה' בתיאטרון 'אורנה פורת'. אני הייתי החברה של הגיבורה, והוא הודי. הוא קרע אותי מצחוק מהתחלה, אבל לקח זמן עד שנהיו יחד. היה לי אנטי לצאת עם מישהו מהקאסט כי פחדתי שאם זה לא יילך נהיה כל הזמן תקועים בוואן ביחד. גם חשבתי ששחקנים הם סתם פלרטטנים ומתחילים עם כל מה שזז, ולא רציתי משהו כזה. עם הזמן הכרנו והבנתי שהוא רציני".
בראש השנה האחרון הם התחתנו, אחרי שהוא הציע לה נישואין כשהגיש טבעת בתוך מלבי. יפת הוא יוצר ובימאי מוכשר בעצמו. סדרת הרשת שלו "שיחות יוצאות" נבחרה לייצג את ישראל בגמר תחרות סרטי המובייל של הונג קונג, שם זכה בשני הפרסים הגדולים. מלבד זאת גילם את יגאל עמיר בסרטו של עמוס גיתאי, "רבין היום האחרון", והוא מביים את הסדרת "בית הכלבים" בערוץ ניקלודיאון. העשייה המשותפת, היא אומרת, עושה להם רק טוב. "אנחנו מקליטים הרבה שעות של אילתור ואז כותבים. צוחקים ונהנים, אבל לוקחים את זה מאוד ברצינות" (באר גורביץ' ויפת יופיעו בערב ניסוי חומרי סטנדאפ באוזן בר בת"א בתאריכים 27.5, 10.6 ו-24.6).
איך נראים חיים של שני שחקנים בבית?
"אנחנו שני עצמאיים ואין ודאות כלכלית. אז יש תמיד את החשש הזה. אבל אנחנו לא מפחדים או מודאגים מזה".
התחתנת בגיל 26, זה לא מוקדם מדי?
"היינו כבר שנתיים ביחד אז החתונה הייתה דבר מרענן. אני גם ממש מאמינה בדבר הזה של חיבור של שתי נשמות. הרגע שבו עמדתי עם יוגב מתחת לחופה היה הפיק של החיים שלי. רגע מאוד רוחני".
יצרתם מלא דמויות יחד. איך התחילה העבודה המשותפת שלכם?
"ב'בית צבי' הדגש הוא תיאטרון, היה לנו רק פעם בשבוע משחק מול מצלמה. אז באתי בגישה שתיאטרון זו האמנות הכי נעלה, שאני הולכת להיות שחקנית תיאטרון, שטלוויזיה זה לא מספיק טוב. בהרמת כוסית בעבודה בראש השנה, ב'בית ליסין', יוגב סיפר לי שהוא עושה סרטונים מצחיקים ביוטיוב, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. יוטיוב? מה זה אומר. אז אמרתי לו שאני רוצה לעשות סרטונים של שירה. לקחת שירים של משוררים ולהקריא אותם. הוא אמר בלב 'מי זו ההזויה מהתחת הזו', אבל חייך בנימוס".
איך זה השתנה?
"התחלתי לראות דברים שהוא עושה וזה מאוד הצחיק אותי. באותה תקופה גרתי בדירת שותפים בפינסקר והיו המון צרפתים בשכונה, ופעם אחת כשנסענו יחד במונית שירות ומלא צרפתים עלו, פתאום יצאה לי דמות כזו ויוגב אמר לי 'אולי תצלמי את הדמות הזו' וככה העלנו את ז'ולייט, שלימים השתתפה גם בסדרה 'אנחנו במפה', של 'שלישיית מה קשור'. באותה שנה הסרטון שהעלינו הגיע למאה אלף צפיות. עניין הצפיות תמיד מפתיע אותי. נניח כשהעלנו לראשונה את הסרטון של בנהאל, חשבנו שזה נישתי, בדיחה פרטית שלאף אחד לא יבין. אבל יש לסדרה 90 אלף אנשים שרשומים לעמוד. רק איתו גיליתי מה זה ויראלי באמת".
אמרת קודם שבנהאל נוצר בגלל שלא הייתה לך תחפושת. על מי הוא בכל זאת מבוסס?
"תמיד אמרתי שהדמות של בנהאל היא כמו אח שלי, אבל בעצם זו אני בבן, מהתקופה שאחרי המוות של אבא שלי. בנהאל מעשן כי אני עישנתי אז, המחנה שהוא בונה זה מחנה שאחי בנה. הייתי נוסעת אז בטרמפים כי אין איך להגיע מגעתון לנהריה אחרת, וגם הוא. הרבה מתנחלים שואלים אותי באיזו התנחלות למדתי, אבל סגנון החיים של קיבוץ והתנחלות מאוד דומה. יש בשניהם חיבור לטבע ולציונות. פחות טלוויזיה ומחשבים".
בנהאל יועד מהתחלה להיות סדרת סרטונים?
"לפרק הראשון היו 200 אלף צפיות אבל רק פרק השלישי החלטנו לפתוח לו עמוד משלו. עד פרק ארבע הכל מאולתר. הכי לא מתוכנן. משם החלטנו לעשות את זה כמו שצריך, עם תסריט, צלמים".
חוץ מהקומדיה אתם רוצים גם להגיד משהו דרכו? על דת? מתנחלים?
"נפגשנו עם הרבה חבר'ה של התנחלויות כי רצינו להעמיק את התחקיר באיזה שלב, אבל אנחנו לא מתעסקים בכלל בדת. חבר מגוש אמונים סיפר לנו שיום אחד בתיכון הם החליטו להקים יישוב חדש. לקחו אוהלים והקימו יישוב בכניסה ליישוב. הכי של ילדים. אז גם בנהאל מקים ישוב כי הוא הוא בורח אחרי שהסתכסך עם אמא שלו. גם אני רציתי לברוח מהבית אז הייתי על סלע עד שהייתי רעבה ואז חזרתי הביתה. זו הייתה תקופה שכעסתי, לא הבנתי מה זה מוות ולמה אבא שלי מת, לקחתי את זה באופן אישי. אני מרגישה שעשינו סדרה אישית, לא פוליטית".
"אני לא מינית כמו אנאלי"
את הצעדים הראשונים שלה בטלוויזיה באר גורביץ' עשתה בעונתה השנייה של התכנית "לילה טוב עם אסף הראל" ("זה היה בלייב ולא ידעתי מה זה טלפרומפטר, אבל אמא שלי התלהבה שהיא רואה אותי בזמן אמת ויודעת איפה אני"). משם המשיכה לאודישנים שנשאו אותה היישר ללב הפריים טיים, ל"צומת מילר" (פרק סיום העונה ישודר ב-28 במאי, 21:00, קשת 12). "לצומת הגעתי כבר רגועה כי שוב באתי לתפקיד של צרפתייה, הייתה לי את הדמות של ז'ולייט שאותה עשיתי שנתיים. ברגע שהתקבלתי אדיר הגדיל את התפקיד מאוד. הוא לקח עלילות שהיו קיימות ושינה אותן כדי שאנאלי תופיע יותר".
איזה תגובות קיבלת אחרי ששודר הפרק הראשון איתך?
"אנשים אומרים לי כל הזמן 'היי אנאלי, אנאלי'. גם בחו"ל, חבורה של ישראלים ניגשה אליי בברלין והתחילו לקרוא לי אנאלי. זה כיף. בטיסה חזרה מספרד שלחו אותי למסלול של המכס והיה שם אחראי צרפתי. הוא פתאום שאל אותי, 'תגידי, את הצרפתייה מאדיר מילר?' עניתי שכן, אז הוא שאל אם אני צרפתייה באמת וכשעניתי שלא הוא הופתע ואמר שאני עושה את זה ממש טוב. אני מסתמסת על זה עם אדיר כל הזמן ואומרת לו 'אתה לא מבין כמה מזהים וכמה קוראים לי'".
יצרו לך דמות שעושה רושם שמנשקת את כולם. זה היה מביך בשבילך?
"בסופו של דבר נישקתי רק את אדיר ואת עדי חבשוש. זה הסתיים שם. אם הייתי צריכה לנשק את כל הקאסט זה יכול היה להיות יותר מסובך. אבל זה היה אחלה. ראיתי אחר כך את הפרק ויצא מצחיק כי היא חיה בסרט שהנה הגיעה מלכת אנגליה. זו קומדיה ולא איזה נשיקה צרפתית גדולה. כולה נשיקה על הפה. גם לא עשינו על זה חזרות קודם הצילומים היו הפעם הראשונה שהייתה נשיקה".
באר גורביץ' נכנסת בקלות לדמות הפתיינית הקומית, אבל קשה לשכוח לה את הדמיון הפיזי לבנהאל. היא לא גבוהה במיוחד, ובעלת מראה נערי ממש כמו המתנחל הקטן שהמציאה. אבל הפרק בחייה שבו היא מצרה על כך - הסתיים בהחלט. "היום אני לא מתעסקת במראה שלי בכלל. בתור מישהי נמוכה מגיל צעיר הפריע לי שחושבים שאני יותר קטנה. גם אחרי גיל 18 היו מבקשים ממני תעודת זהות. אני יכולה לשחק ילד בן 13 או ילדה בת 16, וכיף לי ככה".
אנאלי היא ממש לא ילד בן 13. זה היה נחמד לשחק מישהי סקסית?
"הדמות שלה מאוד פתיינית. זה כיף. דודה שלי היה מאוד מרוצה מזה. תמיד היא אומרת לי, 'למה את משחקת ילד? תהיי יפה. את יפה, תהיי יפה'. אחרי שהיא ראתה את אנאלי היא אמרה 'יופי יופי, את היית יפה. במיוחד עם הז'קט האדום יפה יפה וכל הכבוד'".
אז מי יותר קרוב אלייך, בנהאל או אנאלי?
"בנהאל זה מי שהייתי פעם אנאלי זה מי שאני היום, סתם. אני בתכל'ס מוטציה של שניהם. מוטציה מפחידה של ילד דתי עם אישה סקסית מצרפת. לא כדאי לפגוש לפגוש אותי בסמטה חשוכה", היא צוחקת. "אני לא מינית כמו אנאלי. חלק גדול מה שאהבתי אצלה זה את הלוקים שלה. כל פעם תסרוקת אחרת ואיפור. גם בחיים האישיים שלי אני מאוד אוהבת להתלבש, לדפוק הופעות".
הפריים טיים כן עושה חשק?
"להופיע בקשת? כן, בטח. מאוד מעניין אותי לעבוד עם אנשים שכיף איתם ויש מה ללמוד מהם. חוץ מזה, גם כיף לקבל את ההכרה וחשיפה של הטלוויזיה שמגיעה לבתים שסדרות רשת לא תמיד מגיעות אליהם".
"ארץ נהדרת", היא גם חלק מהחלום?
"החלום שלי זה להמשיך לעשות את מה שאני עושה. זה מין מקצוע כזה, שאם מגיעה הצעה אז עושים או או לא, ואני לא אוהבת לדבר באוויר".
מה קורה אחרי שיוצאים דברים כל כך גדולים?
"יש משהו באינטרנט שהוא בלתי אמצעי, אנשים כותבים לי הודעות או משאירים לי תגובות. אחרי שמשהו יוצא בטלוויזיה לעומת זאת, התגובות הן בדרך כלל ברחוב, כי אנשים לא כותבים לשחקנים בסדרות 'היי, עכשיו ראיתי אותך משחק'. באינטרנט אתה יותר זמין".
וכמה עוצרים אותך ברחוב?
"אני הרבה על אופניים, אז קשה לעצור ולזהות אותי. הרבה רוצים שאני אעשה להם את בנהאל וזה מביך, כי אני לא דומה לו ביום יום, אבל אני כן יכולה להגיד שההזדהות עם הילד הזה עשתה לי הרגשה טובה. ילדי השוליים לא מקבלים הרבה במה ולא מבינים אותם. אני מקבלת פידבקים של אנשים שאומרים לי שהם היו כאלה או שהם מכירים מישהו דומה שהיה שוליים. זה נעים".
צילום: רונן פדידה | סטיילינג: קרן נפתלי | איפור: אילנה פיצ'חזדה | שיער: עדן ירושלמי | בגדים: ג'ינס: דיזל, טופ: קרושה עדיקה, סט חצאית וחולצה נקודות: ליסה מארי פרננדז ב״פקטורי 54״, חליפה לבנה: Fila, עגילים: H&M, בגד ים: צימרמן ב״פקטורי 54״, שמלה ורודה: TOPSHOP, עגילים H&M.