קבוצת הוואטסאפ המצומצמת של הפיג'מות לא צפצפה היום. בעצם, קובי לא מצליח להיזכר מתי היא צפצפה בפעם האחרונה. הפרקים החדשים של העונה התשיעית, שעלתה בערוץ הילדים ב-HOT ביום ראשון האחרון, צולמו לפני שנתיים, ומאז השלושה, שהכירו בתאטרון צה"ל לפני 16 שנה והפכו יחד לאימפריית ילדים, לא מי יודע מה בקשר, שלא לדבר על האקסית של פרג', דנה פרידר, שעברה ממנו אל הרומן שגווע ממש עכשיו עם אלי פיניש (כי כבר הבנו שהיא רוצה אותם מצחיקים, קרחים ובשלים). "מבחינתי, כל כמה שירצו אותי ויאהבו אותי אני אמשיך לעשות את הפיג'מות", אומר פרג'. "יש כאן פרמטר של פרנסה, אני טוב במה שאני עושה שם. הפיג'מות זה הלחם והחמאה שלי".
אתה לא אוהב את זה?
"היום אני דווקא יותר אוהב את זה. בתחילת הדרך בכלל לא אהבתי את מה שעשיתי, הייתי קשה, מתווכח עם רובי דואניס הבמאי, עם עודד ואילן. כל הזמן רציתי שנהיה טובים יותר. אבל אף אחד לא יגיד שהפיג'מות זה אמנות. זה מוצר, מותג מצליח, גידלנו דור, אבל לא עשינו אמנות. אני משדר תכנית פעם בשבוע בגלי צה"ל עם אחי בן ושם אני פוגש את הילדים שגדלו עלינו. מוזר לי שחיילים גדלו עלי, זה גורם לי להרגיש נורא זקן, אבל זו עובדה. ואני חייב לומר שאני די מרוצה מהם. אם זה הדור שגידלנו, זה בסדר גמור. אני לא מתחבר לשמרנות של להתלונן על הדור הצעיר, הרי גם אנחנו גדלנו על סטלה המגמרת ועל הפטמה של קרן מור שנתפסה בצריח בחמישייה הקאמרית, ויצאנו בסדר גמור".
היה קשה לעבוד עם דנה?
"בהתחלה זה היה קשה, ואז קצת פחות. המקום של דנה מונח בחיים כפרק שיש בו זיכרונות טובים מתקופה מסוימת, לקשר איתה הגעתי אחרי קשר של 11 שנה, ופתאום החיים הזוגיים שלי נצבעים במדורי רכילות, אבל מבחינתי זה חלק מתרבות הכלום והשום דבר, להתעסק בזה. אני לא ילד בן 20 מגאליס, שנמרח בעיתונים בלי שהוא עבר משהו כדי למלא את העמודים האלה".
"לא אכפת לי שיקראו לי משתכנז"
קובי פרג' איש כבד. רציני, מחושב, זקן מ-34 שנותיו. לא צוחק הרבה, לא מתחנף, מלא ביקורת עצמית. "נולדתי זקן, אני רק עכשיו נכנס לגיל שלי", הוא אומר.
הוא חי בנווה צדק, עם חברה מזה שנתיים וכלבה בשם חווה. מדי יום הוא הולך לחדר עריכה ועובד על הסרט התיעודי שנמצא במרכז חייו כבר ארבע שנים, שיגולל את סיפורה המסועף של משפחת פרג' אליה נולד, שושלת הצלמים המפורסמים מהסטודיו המיתולוגי בתל אביב, שהונצח בשיר הפרחה, "השמש של פרג' קורעת את הים". הסרט, הוא מקווה, ישודר ביס דוקו בקיץ הבא, ויעזור לפרג' לפרוק מטען שהוא סוחב מילדות על כתפיים צנומות. "כל החיים ידעתי שאעשה את הסרט הזה. העבודה על הסרט לא נגמרת, גם כשהולכים לישון וגם כשהאישה מנסה להוציא לך את זה מהראש. אני עובר כאן תהליך התבגרות אישי ומקצועי ויש מקום לציין את המשפחה הזו בתרבות הישראלית. המשפחה שלי הייתה נטע זר בקפה רובל של שנות ה-70, היו מצביעים עליהם כסיפור סינדרלה. מבגדד בעיראק הם הלכו וקנו בניין בדיזנגוף, והצליחו במה שהם עשו. זה מאבק בין דורי של אנשים שרצו שהחברה תקבל אותם כאמנים אבל הלכו עם הפרדוקס המסחרי והתניעו כאן תרבות צריכה. לא מאוד שונה מנינט בקריית גת של ימינו. הם התעסקו במקצוע מאוד רומנטי, הצילום".
ואז קובי המורד רצה להיות שחקן ולא צלם?
"ההורים שלי לא אהבו את זה, אבל תמיד הייתי ילד נון קונפורמיסט, המצאתי לעצמי את החוקים. אבל אני לא מרגיש ששברתי את השושלת כי אח שלי עדיין עושה את זה".
אפשר לקרוא לך משתכנז, לא?
"לא אכפת לי אם יקראו לי ככה. מבחינתי אני מתקרב למה שרצינו להיות. רק בגיל 30 התחברתי למזרחיות שלי באמת, התחלתי לשמוע אום כולתום ולהבין שזה זורם לי בדם. כשעמיר בניון פרץ התרגשתי. ראיתי את הסדרה של רון כחלילי, על הערסים והפרחות, והיו שם כמה דברים שמאוד התחברתי אליהם, וכמה שפחות. רמת השיח לא אחידה. יש מקום שאני מרגיש שמוכרים לי קיטוב וריחוק, ולא מדברים על פתרונות, רק על הבעיות. אבל כשאני קורא על שחקן שלא מקבל תפקידים של טייס כי צבע עורו שחור, אני מבין על מה מדובר".
חווית את זה?
"בואי נראה: שיחקתי עיראקי בסרט של אבי נשר, עיראקי בסרט "מפריח היונים", ועכשיו אני עושה סרט על עצמי – עיראקי. רק לא מזמן לקחו אותי בפעם הראשונה לשחק תפקיד של חבר של הגיבור. חבר חסר עדה".
אבל הדמויות העיראקיות שלך הן לא חלק מהבעיה? אתה מחקה עיראקי נלעג בפיג'מות, וגם השוטר בבלאומילך הוא מזרחי שמוצג כלא מתוחכם, לא משכיל.
"פרוק מ'אלכס חולה אהבה' הוא חלק מהבעיה? יוסף שילוח היה שחקן אדיר, בכל מדינה אחרת הוא היה לואי דה פינס, הוא לא היה צריך ללכת בצורה שהוא הלך, הוא עשה קריקטורות מדהימות וגם להיות צייר קריקטורות זה חשוב. אז כן, אני מחקה את נאג'י העיראקי ולא משלה את עצמי שזה ספר של יעקב שבתאי, אבל אם אני חלק מהבעיה אז גם הרשל'ה היה חלק מהבעיה. אפשר לחשוב שלא היה כאן הומור על אשכנזים נלעגים. גם אני עושה בפיג'מות דמות של פולני, יורם צופרבולר".
אבל זה לא אותו דבר. לצחוק על המזרחי זה לצחוק על החלש.
"אם לא נצחק ממבטאים והתנהגויות קיצוניות, ממה נצחק? אני לא המצאתי את זה. יצפאן צחק על העיראקים לפניי. הומור עצמי הוא בסיס ההומור. אני לא רוצה להיות פוליטיקלי קורקט. זה לא שלא אכפת לי שבכנסת יושבים פחות מזרחים מאשכנזים, אני מודע לזה לחלוטין, אבל לא חושב שהמצב קשור לילד ששומע בטלוויזיה מבטא מצחיק, ואולי בכלל לא יודע מה זה עיראקי וזה סתם מצחיק אותו".
_i.jpg "סדרות נוער - הפיג'מות (צילום: יוסי צבקר, יחסי ציבור )")
אתה כבר יודע למי תצביע בבחירות?
"אני מחכה ליובל דיסקין, הוא ראש הממשלה שלי. יאללה, שיחזור מהטיולים שלו ויכנס לפוליטיקה. הוא האדם הכי שפוי באזור. יש לי הרבה בוז לממשלה היוצאת, לכל אחד ואחד מהם. בעיקר ליאיר לפיד. עכשיו אנחנו חייבים פרצופים חדשים, יותר נקיים".
מה הדעות הפוליטיות שלך?
"הגיע הזמן שנחזיר את גבולות 67 למקום, אחרת יהיה מאוחר מדי. אני מרגיש שיש צימאון לדם, גם בתקשורת, גם ברחוב. הבעיה היא שאנחנו לא יודעים לייצר כוח. אנחנו חייבים לחזור לרחובות. זו ההזדמנות האחרונה שלנו לפני שנחזור להיות 12 שבטים".
ראית את סרטון ההיפסטר של בנט?
"לא הייתי מסוגל. הסלוגן הספיק לי. בעיני הדבר הכי מכוער ביהדות זה היכולת שלה להבדיל את עצמה מאחרים, שאנחנו שווים יותר מהגוי. אני עשיתי קידוש כל חיי בבית סבא וסבתא ואני אמשיך בשלב מסיים אבל העליונות הזו היא מחליאה. אפילו המילה גוי היא מכוערת, איך שהיא נאמרת".
"הביקורות שפכו עלינו הרים של חרא"
הפרויקט האחרון שלו, תפקיד השוטר ב"תעלת בלאומילך" של הקאמרי, שבמקור שוחק על ידי שייקה אופיר, אפשר לפרג' להזמין לאותה מסיבה כמה מהעולמות שמתקיימים בתוכו: חובב נוסטלגיה כבד ובדרן העממי. אל הפרויקט הגיע פרג' דרך חבר – היוצר וההוגה של הפרויקט, גורי אלפי, שכתב וביים את ההצגה יחד עם אלי ביז'אווי. אלפי ופרג' חולקים אובססיה לאפרים קישון, וכשלפרג' נודע שאלפי הולך על תעלת בלאומילך הוא ליהק את עצמו מיידית. ההצגה עלתה מאז כבר 80 פעמים. "בשלב של בלאומילך השוטר הוא דביל, אהבל, הוא בעצם אשם בהכל, איך אפשר לא לשים לב שמשוגע חופר תעלה? הוא מקבל עומק רק אחרי, עם הסיפור המקסים של השוטר אזולאי, שהתאהב בזונה, שרצה להשיג יותר ממה שהוא יכול. זה תפקיד ששייקה אופיר עשה ברגישות מדהימה. בינתיים הוא פשוט שוטר, ויש שוטרים כאלה והיו".
הביקורות לא התלהבו.
"למה את עדינה? הביקורות שפכו עלינו הרים של חרא. אני לא עובד בשביל הנדלזלץ או אף מבקר אחר. במבחן התוצאה יש יום אסל ויום בסל. אני נהנה מהמפגש עם הקהל, אבל עדיין קשה לי לקבל את זה שיש הצגה טובה יותר והצגה טובה פחות. לפעמים אני יוצא מבואס, כי דברים שרציתי לא עבדו כמו שצריך, אני חדש לכל ההוויה הזו. אני בכלל חייזר בתאטרון. יש שם אנשים בני גילי שנמצאים שם 14 שנה ולא שמעת עליהם, אבל עשו 20 מחזות ועבדו עם כל הבמאים והם יודעים שצריך לבוא ליהנות, לא לשפוט את עצמך כל הזמן. כשההצגה עובדת היא עובדת מצוין, כשלא – מתבאסים. בעיניי גורי עשה כאן משהו מאוד אמיץ. הוא מתעסק בחומר שאף אחד לא מתעסק, הריזיקה כאן יותר גדולה."
זה חידוש של סרט ישראלי קלאסי ופופולרי. מה הסיכון?
"בלאומילך לא נכנס לקטגוריה הזו לדעתי. זה לא "שיער" או "כנר על הגג", שהם עוגנים שחייבים להישען עליהם. בלאומילך ממש לא היה הימור בטוח, זה לא מחזה קלאסי. אין שם גיבור, יש הרבה חורים שגורי היה צריך להתמודד איתם".
קיבלת סטמפה איכותית עם הקאמרי? אתה שחקן תאטרון עכשיו?
"אני לא חושב. אם יבוא מחר מחזה שאני אהיה חרמן עליו באופן מיוחד אני אמשיך, אבל כרגע זה רומן והכי חשוב לי ליהנות".
"לא אעשה 'מחוברים' ולא ריאליטי ולא אסע להודו"
בשיא הצלחתן של הפיג'מות, החלו פלירטוטים עם עולם הפריים טיים – עודד פז רקד ב"רוקדים עם כוכבים", וקובי עקף אותו בצעד פוקס טרוט עם תפקיד נחשק ב"שבוע סוף" ברשת, שהתקדם לפיאסקו של "שבוע סוף החדש", ולעוד ניסיון סאטירה ב"נבחרת ישראל בטלוויזיה" בערוץ 10. הוא התמחה בחיקויים - אליקו, אורן זריף, אלון דה לוקו, והתחבב על הקהל, אבל לא הצליח להידבק, בין היתר, לדבריו, בגלל ששם הדעתנות הגיעה במינונים אפילו יותר גדולים.
"אני לא שחקן שיש לו רק יכולת לבצע, אני בא עם מכלול דעות ורצון להשפיע על תוצאה סופית. אני חושב שעברתי כברת דרך ויש לי משהו להגיד, לבחון, לשאול. כשאתה מוצא את עצמך ברצועות בידור גדולות בפריים טיים, עובד באינטנסיביות משבוע לשבוע – אתה רוצה להשמיע גם את דעתך על מה שנעשה, ולא חסכתי אותה".
אתה ממשיך לחכות לטלפון מתכנית הבידור הגדולה הבאה?
"כבר הגיע אחד כזה, לפני מספר שבועות, אבל אני עמוס עם הסרט, לא יכולתי להתחייב לשלושה ימי צילום בשבוע. מציעים לי גם לבשל ככל יכולתי ולשיר ככל יכולתי ולהיכנס לאקווריום עם עוד מפורסמים, לא אעשה את זה. שחקן אמיתי לא מוכר את הסוד שלו. לא אעשה 'מחוברים' ולא ריאליטי ולא אסע להודו".
גם לא כשפנקס הצ'קים יפתח?
"ההצעות לדברים האלה מאוד מפתות, קשה לסרב, אבל אני באמת לא מוכן להכיל את רמות הטראש האלה. אפשר לכתוב על הריאליטי אלף כתבות סוציולוגיות אבל זה הטראש הזול ביותר, ולזכייניות יש עשרות שעות של זה בשבוע, זה בלתי נסבל. אני מעקם את הפרצוף מול התכניות האלה, לא אכפת לי אם זה מצחיק. מאסתי בז'אנר".
ואתה צופה במה שנעשה בסאטירה היום?
"מאוד אהבתי את 'היהודים באים', הם עושים משהו נכון מאוד".
תעשה עוד סרט?
"אני לא יודע איך חיים מזה, מבימוי דוקו. כשמקבלים 300 אלף לשקל לסרט אי אפשר לממן משמרות עריכה ולחיות מזה. ניסיתי למכור את הסרט לזכייניות, אבל היום אני מבין שאין לו סיכוי להיות בפריים טיים. אנשים ישבו מולי בפגישות ואמרו לי שהם לא יכולים לתת לציבור מה שהוא לא רוצה – אבל אתם אלה שקובעים מה הוא ירצה! יש את תאוריית המזרק, היא מדברת על זה שהצריכה עובדת בכיוון אחד, מה שתתן לאנשים זה מה שהם ירצו. ולצערי אנחנו חיים בתרבות של כלום ושום דבר. אני מרגיש מרוב הערפל שהריאליטי יצר לא רואים כלום. מתי ראית דוקו בפריים טיים לאחרונה, שהוא לא הגירושים של אייל גולן או של ריטה? למה יש רק אילנה דיין אחת? היא היחידה שמאתגרת את הבלוטות".
אגב, מה בת הזוג שלך עושה בחיים?
"היא בת הזוג שלי וזהו".
אז היא לא מהתעשייה.
"היא לא קשורה לעולם הזה, לא. ואל תגידי תעשייה, נו באמת. אין אצלנו ארובות".
איפור: רפאל איתי ברון, סטיילינג: ישראל רחמני, בגדים: אמריקן אפרל, קסטרו מן