"אני לפעמים מתבאסת על ההורים שלי שהם לא מנעו ממני ללמוד משחק", אומרת יערה פלציג ונאנחת בשקט, "לא שהייתה להם ברירה, כן? הייתי עושה את זה בכל מקרה, אבל כשאני חושבת איך שהחיים שלי נראים, זה לא יאמן. כרגע אני לא עובדת בתאטרון רפרטוארי, אין לי הכנסה קבועה. זה נורא. הקיץ כולם סביבי נסעו לחו"ל ואני לא, כי אין לי כסף. אני חיה עם האצבע על הדופק, לא יודעת מה תהיה העבודה הבאה שלי, הכל מהרגע להרגע. זו הזיה, אני לא מבינה את חלוקת המשאבים במדינה הזו".
את שחקנית עובדת, כוכב עולה, זה נראה נוצץ מבחוץ.
היא צוחקת, "אני לא עשירה, אם כבר אפשר לשים אותי עם העוני. לא כל מה שנוצץ זהב, כן? כששיחקתי בסרט 'לא בתל אביב', הוא הצליח בפסטיבלים בעולם ופתאום את רואה איך כל מיני גורמים מתחילים לקחת על זה קרדיט, להיות גאים בו, אבל את אף אחד לא עניין שלא היה תקציב ואני עבדתי בחינם, 19 שעות ביום, במשך שבועיים. את זה הם לא רואים".
הפעם, פלציג בת ה-28 כבר מוכנה מראש. בסרטה החדש, "ירח בבית 12", סרטה של דורית חכים שעולה הערב, היא מגלמת את לני, בת מסורה לאב במצב סיעודי, שמטפלת בו במקביל לקיום חיי מושב שקטים, מודחקים ומייאשים. אל הדממה הזו מצטרפת אחותה, מירה (יובל שרף), אישיות סוערת וצינית, והשתיים מנסות להתקרב זו אל זו אחרי שנים של נתק, כשסוד מהעבר מרחף בין שתיהן. גם אם הסרט יקבל הכרה, פרסים ותהודה עולמית - פלציג כבר יודעת שזה לא יעזור לה כשיתקשרו מהבנק. לא שהיא הייתה עושה משהו אחרת, כמובן. "אני מאוד אוהבת את הסרט הזה, ובכלל, אני מתרגשת ממה שקורה עכשיו בקולנוע הישראלי. אני חברת אקדמיה וראיתי המון סרטים עכשיו, עושים כאן דברים מדהימים, אבל הבעיה היא שאף אחד לא תומך בזה. תראי מה קורה בגרמניה ובצרפת עם אמנים, למה אנחנו לא שואפים לזה? כאן אין אפילו רצון וניסיון, נלחמים כאן על 1% לתרבות מהתקציב וזה לא מעניין אף אחד, רק אותנו".
את חושבת שמשהו יכול להשתנות?
"יש תקופות שאני מפוצצת תקווה ויש תקופות שאני מפוצצת יאוש. הנה, שוב דיווחו על ירי בדרום ושוב אנחנו מתכוננים למלחמה, כי למה שלא תהיה? אנחנו מדברים עם מישהו, לפתור איזו בעיה? לא, אנחנו מדחיקים אותה בכל פעם. אי אפשר ככה, צריך לפתור בעיות מהשורש שלהן. זה מדכא מאוד. וזה לא ייאמן איך הדברים עוברים לידנו ככה".
במקומות אחרים קל יותר?
"אני מאמינה שכן. לאנשים בגילי במדינה הזו קשה להתחיל את החיים שלהם, זה לא שצעירים כאן רוצים לגור עם שותפים או עם ההורים, פשוט אי אפשר אחרת. אני חושבת לעשות שינוי. לעבור לאל-איי, שם אחותי גרה ועובדת במשחק, או לעבור לפריז ולנסות לחיות שם. אני אצטרך ללמוד צרפתית קודם, אבל זו בגדול התכנית".
לא מפחדת להתבגר
למען האמת, צרפתית תשב עכשיו על פלציג באופן די משכנע. כשהיא יוצאת מהמונית לפגישתנו, היא נראית כאילו יצאה מדף של ווג פריז: שמלה שחורה, תיק ומשקפיים נוטפי שיק, ואפילו הבטריה של האופניים החשמליים משלימה את מראה הנערה האורבנית. ומעבר לכל - היא כבר חודשיים מהווה הצהרה אופנתית על שתיים, עם תספורת קצרצרה מאוד, אדג'ית בצורה שהדמות הענוגה שלה ב"ירח בבית 12" לא מכירה. "לא הסתפרתי בשביל תפקיד", היא מבהירה, "רציתי לעשות את זה הרבה זמן. התפקיד הראשון שקיבלתי בקולנוע, לפני שמונה שנים, היה של חולת סרטן ועשיתי קרחת בשבילו. נורא פחדתי מזה, אבל ברגע שעשיתי את זה – חוויתי פשוט אושר. במשך השנים, כל הזמן רציתי לעשות את זה שוב וזה לא היה אפשרי מבחינת עבודה, לפני כמה זמן קיבלתי תזכורת מפייסבוק למה שהיה לפני שמונה שנים וזהו, לא יכולתי יותר, אמרתי די, אני חייבת, ולא היה שום דבר באופק שימנע את זה ממני. עכשיו אני סקרנית, נראה איזו השפעה תהיה לזה על תפקידים שאקבל, אני דווקא אשמח לפתוח קצת את הטייפקאסט".
יערה לא מחכה רק לתפקידים חדשים, אלא מתכוננת לקריירה הבאה שלה - תסריטאית. ביולי האחרון סיימה לימודי תסריטאות בבית הספר סם שפיגל, עליהם עמלה במקביל לעבודה במשחק, ועמם טיוטה של סרט ראשון באורך מלא פרי עטה. "אני אוהבת משחק, זה מה שחלמתי ומה שאני עושה, אבל אני צריכה ליצור גם מתוכי. הלימודים היו קשים מאוד, מאתגרים בטירוף. רציתי לעזוב מאתיים פעם והחזקתי מעמד והצלחתי לכתוב פיצ'ר, דרמה קשה, שאני רוצה גם לשחק בה".
המילים "דרמה קשה" הן גם אלה שהייתי מתארת בהן את ירח בבית 12.
"שתיהן קשות במידת מה אבל אחרת, הווייב אחר. בסרט שלי אני אחייך יותר. אני יודעת ש'ירח' יצא מאוד אינטנסיבי ועצוב, זו המטרה. מה שמעניין בעיניי זה היחסים בין האחיות - גם לי יש שתי אחיות, ומתוך כל מערכות היחסים שאדם עובר בחיים, אלה האנשים שחווים איתך הכי הרבה, אנחנו נולדים ומתים קרובים".
הדמות שלך שם מאוד סגורה, מודחקת, רוצה לצאת בסדר עם כולם.
"אני מזדהה עם זה. יצא לי להיות ככה לא מעט בחיים שלי, אני יודעת מה זה להדחיק. במשחק חופרים בפצעים, אבל תלוי באיזה פצע. דווקא בתסריטאות אני מרגישה את החפירה יותר. הסרט שכתבתי מבוסס על פרידה שחוויתי, על גיבורה שעוברת שינוי. זה עימת אותי עם לא מעט דברים".
יערה לא זורמת איתי על שיחת בנות ואפילו לא מוכנה לספר מה הסטטוס הזוגי שלה כרגע, "אני גרה לבד" זה בערך הרמז היחיד שהיא נותנת. ב"ירח בבית 12", למרות הקונטרה של הדמות הפרועה והמינית של יובל שרף, זו דווקא דמותה של פלציג שמנהלת רומן עם גפן ברקאי, הילד של השכנים ממול. הוא היה בן 19 בזמן הצילומים, היא בת 26; אבל הארוטיקה ביניהם לגמרי נוכחת - גם נתוניו הפיזים של ברקאי, שרוב הסרט לא לובש חולצה. "זה מעניין להראות כאן משהו שבדרך כלל רואים הפוך - שחקן מבוגר עם שחקנית צעירה. גם אני כששיחקתי ב'משפחה טובה', היה לי רומן עם רמי הויברגר, אלה דברים שנתפסים טבעיים, אז למה לא להראות גם את הצד השני?"
כשחקנית, הנעורים שלך הם הכוח שלך והנה, כבר בגיל צעיר את האישה המבוגרת.
"אני דווקא חושבת שככל שאתבגר יהיו לי תפקידים יותר מעניינים. אני מחכה לזה כבר. קמטים זה משהו שאני מאוד אוהבת, למרות שבמקרה שלי הם בטח יהיו כועסים כאלה".
"אני לא מבינה למה ממשיכים לדבר על עדות כל הזמן"
פלציג נולדה בירושלים ("אני לא ירושלמית!") - אביה אמן, הוא יליד העיר שבה גדלה עד גיל 6. בילדותה הוריה התגרשו והיא עברה עם אמה, פסיכולוגית, לתל אביב. היא הקטנה מבין שלוש אחיות - האמצעית שחקנית כמוה, למדה בניו יורק ומתגוררת בהוליווד ("שמה תמר פלציג, לא שמעתם עליה כאן אבל היא עובדת, הא עשתה הרבה תאטרון ומשתתפת בסדרות"), האחות הגדולה מעצבת גרפית. יערה לא סתם רצתה להיות שחקנית כל חייה - היא הקפידה להסביר שהיא תהיה שחקנית איכותית. "הייתי ילדה שמחפשת במה בכל מקום, והייתי אומרת שאני אהיה שחקנית תאטרון, לא טלוויזיה. היום זה נשמע לי מצחיק, הטלוויזיה לא פחות איכותית ובכל מקרה אני לא מצליחה להגיע למצב שאני מסרבת לדברים, הלוואי שזה היה ככה. אני פשוט אומרת תודה על כל דבר שמציעים לי. ואפילו נלחמת בשיניים על דברים שאולי לא צריך. כשלמדתי משחק ב"ניסן נתיב" אמרתי שבחיים לא אעשה הצגות ילדים אלא רק תוכן שמעניין אותי לראות. נו באמת. איפה האמירה הזו ואיפה אני היום".
אז כן, היא עושה הצגות ילדים בתאטרון הילדים והנוער של אורנה פורת, ובזמן שנותר עובדת בחינם במיזם פרינג' בשם " פרויקט המחזאים" בצוותא ("הרבה שחקנית רצו להשתתף בזה, אז לא נורא שלא משלמים לי. באמת שאין להם ממה"). שורת הקרדטים שלה די מכובדת - בין היתר, שיחקה גם בסרט "השוטר" של נדב לפיד, בסדרות "אליפים", ו"משפחה חמה"; אבל לציבור היא מוכרת בעיקר כ"מיונז", חברתו של עוז זהבי ב"זגורי אימפריה", בטייפקאסט דומה לדמות שגילמה ב"עממיות" של נאור ציון, שאם היה עלינו להגדירו בשתי מילים היינו בוחרים ב: "האשכנזיה החמוצה".
הנושא העדתי, מגלה פלציג, לא יורד מסדר היום וגם לא בקרב מכריה - כשמאור זגורי, הבוס שלה לשעבר, פרסם ב"ידיעות אחרונות" טור בו נטען בין היתר שהאם המזרחית חמה יותר מהאשכנזית; והשחקנית נלי תגר ענתה לו בפוסט פייסבוק ארוך ונזעם - פלציג ישר ידעה במי היא תומכת. "אני בעד נלי, ואמרתי לה שאני מורידה בפניה את הכובע", היא אומרת. "מה שהיא כתבה מראה אומץ, קשה לעמוד מול אימפריה כמו מאור. אני חברה של מאור וחושבת שהוא יוצר אדיר, אבל הטור שלו היה מיותר. אני לא מבינה מה הוא רוצה, מלחמה?".
זגורי אימפריה לא הייתה חלק מהבעיה? את לא מגלמת שם את האשכנזיה הרעה?
"אני לא חושבת, הדמות שלי שם לא רעה אלא פשוט אחת שאומרת מה שהיא חושבת. מעולם לא ראיתי את "זגורי אימפריה" כסדרה שמנסה ליצור מלחמה בין אשכנזים ומזרחים, אלא להביא את המרוקאים לפרונט, לחשוף את הקהל למה שקורה בפנים. אישית אני פשוט לא מבינה ממשיכים לדבר על עדות כל הזמן. אנחנו כישראלים בעיקר מעורבבים, כל אחד הוא רבע כזה ורבע כזה, אז למה להתעסק בזה בכלל? נכון, יש לי עור לבן ואני בלונדינית, אז מה? אפשר די כבר? אפשר להשפט לפי מה שקורה בפנים ולא לפי החוץ?"
נלי תגר כתבה לזגורי ש"אישה היא הניגר של העולם", את מזדהה עם זה?
"כן, יש משהו בתזה הזו. אני חושבת על הנושא הנשי הרבה. אז כן, חשוב מאוד שיכתבו תפקידים נשיים, ברור, אבל זה לא שאין, יש גיבורות נשים. יותר חשוב שנשים יקבלו את אותו כסף כמו גברים. אני רואה תפקידים מדהימים. אני עושה את 'משחקים בחצר האחורית' בתאטרון ארנה פורת, זו פשוט מתנה".
זה כבר יותר מ-20 שנה שההצגה של עדנה מזי"א, שנכתבה בהשראת האונס בקיבוץ שמרת, שומרת על הרלוונטיות שלה. כשפלציג מגלמת את הנערה במרכז ההצגה, זה מהדהד לה לא מעט תחושות ומחשבות על מקומה של אישה בעולם ועל הבמה. "אני לא מרגישה שינוי בכל מה שקשור להטרדות מיניות", היא אומרת, "מתחילה להיות יותר מודעות, אבל זה עדין לא שינוי. זה משהו שאני חווה ורואה כל הזמן, זה לא משנה אם זה בעבודה, מכולת, קפה. אני גם לא חושבת שאצל שחקנים זה בולט יותר מאשר אצל אנשי הייטק או במשרד עורכי דין. אולי במשחק יש קרקע לסיטואציות אינטימיות, וההתעסקות העצמית מובילה לשאלות שקשורות למיניות. האפור מעט אפור יותר מאשר במשרדי הייטק, אבל בעצם הדברים האלה קורים בכל מקום".
עבדת עם איבגי, מה יש לך לומר על הפרשה בכיכובו?
"עבדתי איתו והוא גם היה מורה שלי, אני לא חוויתי איתו שום דבר כזה מעולם אז אני פשוט לא יודעת. הייתי מאוד עצובה לשמוע על זה, אבל אני לא יכולה לצאת להגנתו כי אני לא יודעת מה היה שם".
יש גברים שאומרים שהרסנו את האווירה עם הפוליטיקלי קורקט הזה, שאי אפשר יותר להתחיל עם נשים.
"די, אי אפשר להשתמש כל הזמן בטיעון הזה. יש עוד דרכים להתחיל עם בחורה שהן לא הטרדה מינית וזה לא התפקיד שלי להציע את הדרכים האלה. כל אחד יכול לדעת אותן בעצמו. והרי זו לא המטרה, הטרדה מינית היא לא כדי להכיר מישהי, היא כדי להנכיח את עצמך, להנמיך, להשפיל, לשלוט בסיטואציה. מה שאותי מטריף זה שכשאני מוטרדת, אני אף פעם לא עונה באותו רגע, תמיד רק דקה אחרי יש לי את התשובה המושלמת. זה מחרפן אותי שאני לא קולטת את זה בשנייה, אני רוצה לענות ישר וזה לא קורה. לפני כמה ימים למשל, היינו כמה שחקניות בחלל חזרות, ונכנס שחקן פנימה, הסתכל על אחת מהבנות במבט שלא משתמע לשתי פנים, ואמר לה 'הינו יכולים להיות זוג מהמם על הבמה'. זה אמנם לא נאמר לי, אבל זה העכיר את האוירה בכל החדר. רק אחרי שהוא יצא נפל לי האסימון איזה איכס זה כשנכנס גבר לחדר עם נשים, מכניס את האיכס שלו ויוצא, אבל היה מאוחר מדי לענות לו".
אז הנה, קיבלת במה. בואי תעני לו עכשיו.
"הייתי צריכה להגיד לו - אף אחת לא רוצה להיות בת זוג שלך. לא במציאות ולא על הבמה".
צילום: שרבן לופו | סטיילינג: קרן נפתלי | איפור: קרן שחם | בגדים: חולצת גולף: H&M, מכנסיים: ZARA, שמלה לבנה: PULL&BEAR, שמלה שחורה: ZARA.