בסוף החודש שעבר פורסם בניו יורק טיימס טור יוצא דופן שנשא את הכותרת הדו משמעית – I Have a Character Problem (כלומר, בעיה באופי, אך גם בעיה עם דמות). מי שהייתה חתומה עליו היא אנה גאן, השחקנית האנונימית לפנים, שפרצה עולמית בתפקיד סקיילר ווייט, אשת הפרברים הבינונית והסבירה בסדרת הלהיט של AMC "שובר שורות", תפקיד שעליו זכתה גם בפרס האמי השבוע.
"גילום סקיילר בחמש השנים האחרונות היה הדבר הכי מתגמל שעשיתי כשחקנית", פתחה גאן את מאמרה, "אבל הוא גם הביא אותי למקום שבחיים לא הייתי לא יכולה לדמיין". היא התכוונה לגל השנאה חסר התקדים כלפי הדמות שצופי הסדרה רכבו עליו ברחבי האינטרנט, בעודם מכנים אותה "האישה הכי שנואה בטלוויזיה", מגנים אותה על שאיננה מעריכה את חייה הטובים וקוראים לביטול דמותה, אם אפשר באופן אלים.
גאן תהתה מה השתבש בסימפטיה של הצופים והסבירה לעצמה ולקוראים שבעלה הטלוויזיוני, וולטר, הוא אחרי הכל הדמות הראשית ולכן מוקד ההזדהות העיקרי, והיא בכל זאת היחידה שמנסה לשים לו מקלות בגלגלים עם זוטות כמו טיעונים מוסריים. אבל הויכוח אודות מי, אם בכלל, יושב כאן על תקן הפרוטגוניסט, נזנח במהרה כשגאן גילתה שהיא עצמה הפכה למטרה – ולא רק לטראש טוק. "בשלב מסוים נראה שסקיילר פשוט נשמטה מהשיחה ואנשים כיוונו את הרגשות השליליים שלהם ישירות כלפיי... מישהו כתב 'מי יודע איפה אני יכול למצוא את אנה גאן כדי שאוכל להרוג אותה?'...איך חוסר חיבה כלפי דמות הופך לזעם רצחני כלפי השחקנית שמגלמת אותה?", נזעקה גאן. איך באמת? למה אנחנו כל כך שונאים את סקיילר, ובעצם למה בכלל לטרוח לשנוא דמות פיקטיבית? ואולי זה בכלל מוקד לניקוז רגשות שליליים שמאפשר לנו להיות בני אדם טובים יותר? לא, זה לא, אין שום סיכוי.
סקיילר כמובן איננה הדמות המושמצת הראשונה וגם לא האחרונה. סביר להניח שכבר את הקירות במערות הניאנדרטלים עיטרו דמות או שתיים שזכו לנהמות בוז. עד שמקלט טלוויזיה עמד במרכזו של כל סלון אמריקאי (ושני עשורים אחר כך, גם ישראלי) כבר היה ברור כשמש שהזדהות עם הדמות הראשית עולה בעשרות מונים אם היא מגובה בשנאה למי שעומד בדרכה. רק תשאלו את אמא ואבא על ג'יי אר המניאק מ"דאלאס", רודף הממון והנשים, שכולם התעסקו בשאלה מי ירה בו, אבל בעיקר היו מבסוטים שמישהו עשה את זה; או על אלקסיס הנקמנית מאופרת הסבון האייטיזית "שושלת", ששמה היה במשך עשור מילה נרדפת לתכננות וקשיחות קרה; השיא הנוכחי הוא כנראה בג'ופרי ברת'יאן מ"משחקי הכס", ילד-מלך סאדיסט ומוג-לב שמתעלל בסנסה התמימה, רוצח זונות בשביל הקיק ואין רשת חברתית נטולת עמוד שנאה פופולרי כלפיו. העניין הוא שאלו דמויות שהמשורר התכוון מלכתחילה שנשנא, אלא שהקהל, בתפקיד שנוא למדי בעצמו, התחיל לבחור לעצמו שנואים ושנואות שבכלל לא היו על הכוונת של הכותבים. כלומר, הם יורים גם בטובים.
רוס גלר הוא הכי גרוע
הכל התחיל במרשה בריידי: "משפחת בריידי", ששודרה בארה"ב בין השנים 1969-1974 סיפרה את סיפורה של המשפחה הכי לבנה והכי מעצבנת אי פעם (שאז עוד יכולה הייתה לטעון לאיזושהיא חתרנות כי בכל זאת דובר בפרק ב' של חיי משפחה). האחות הבכורה מרשה הייתה יפה, בוגרת, פופולרית ואחראית – או כל מה שיוצרי הסדרה רצו שהבנות שלהם יהיו. עבור האמריקאים עצמם, לעומת זאת, מרשה הייתה קצת יותר מדי. היא חינכה את האחים והאחיות שלה ותמיד היה לה מוסר השכל בשלוף. עם כל עונה הם הרגישו חופשיים יותר לבטא בקול רם את הרצון לבעוט בישבנה הצדקני של בריידי בחזרה לאימון המעודדות שלה. עד כדי כך שלמרות שהסדרה ירדה לפני כמעט ארבעים שנה, עדיין אפשר למצוא באינטרנט עמודים המוקדשים לשנאתה של מרשה, שלא עשתה שום דבר חוץ מלהיות לגמרי בסדר.
קאט קדימה לניינטיז, עשור השיא של הטלוויזיה האמריקאית, שהביא לנו כמה גיבורים שנואים שאם היו מתקיימים מחוץ לסט בוודאי היו נעלבים עד עמקי נשמתם. רוס גלר, האח החננה של מוניקה, הפך שנוא מעונה לעונה ונחשב לדמות הכי פחות אהודה מבין החברים. אתר BuzzFeed טרח ופירט שלושים וחמש (!) סיבות בגינן גלר הוא הכי גרוע שיש, ביניהן: הוא מתנשא, קנאי, ילדותי, מטיפני, לא כיפי, לא סקסי, ויותר מהכל – הוא פשוט בכיין.
עוד דמות ששברה איתי שיאי השנאה באותו עשור הייתה דונה מרטין מ"בברלי הילס 90210", שהטיעון הנפוץ ביותר לאנטגנוזים כלפיה הוא פשוט "הפרצוף שלה". גם כאן השנאה לדמות התערבבה לבלי היכר בשנאה בטורי ספלינג עצמה, ובעיקר בקנאה בהיותה ביתו של המפיק החזק באל.איי, אהרון ספלינג, שאשכרה יכול לסדר לה תפקיד מרכזי בסדרה המשודרת ברחבי העולם. זה, כמובן, בשילוב היותה שחקנית שהתואר "בינונית" מחמיא לה. דונה מרטין נחשבה למתחסדת רצינית והעלילה המרכזית עבורה הסתכמה בבתוליה ומתי תאבד אותם. ספלינג מעוררת אנטגוניזם עד היום, ולקחה את זה צעד אחד קדימה בתכנית ריאליטי מצליחה למדי, בעיקר בזכות שונאיה האדוקים. לפחות אי אפשר להגיד שהבחורה לא יודעת להתפרנס.
עד סוף שנות התשעים היו רוב הדמויות השנואות בעל-כורחן מפוזרות היטב בקאסט, אבל בתחילת שנות האלפיים הן כבר היו הכוכבות הראשיות ולעיתים אפילו היוו את הקאסט כולו, כמו למשל בדוסון קריק. אפילו מעריצי הסדרה האדוקים לא יכלו לגמרי להכחיש את השנאה לארבעת גיבוריה, שהיו תלמידי תיכון אבל התנסחו כמו סנטורים משופשפים במינימום, ושוחחו על מיניות ויחסים כאילו הם גורמיו המפורקים של מישל פוקו ולא ארבעה בני שבע-עשרה חרמנים. דוסון, גיבור הסדרה, היה יומרני וצדקן במיוחד וזכה לתואר הדמות השנואה ביותר בקאסט המלודרמטי – ויש לו יותר מדף אחד בטאמבלר כדי להוכיח את זה.
ודוסון לא לבד. אחת המגמות המפתיעות בעשור האחרון הייתה שנאה גורפת לדמות הראשית בסדרה ולה בלבד: מרדית' גריי ואלי מקביל היו גיבורות שנואות בקאסט אהוב למדי, והשתייכו שתיהן לז'אנר התאונה הנוירוטית שרק מחכה לקרות לנו על המסך. גריי ומקביל היו שתיהן במצב אופטימלי לעומת חבריהן לקאסט (משמע, לבנות, עשירות ורזות להחריד) ועדיין הצליחו להפוך את עצמן לסמרטוט אנושי שלא מסוגל לבצע בחירה נורמלית אחת בחייו. כל שלוש העונות הראשונות של "האנטומיה" נסבו על חוסר יכולתה של מרדית' (איך אפשר לא לשנוא בחורה עם השם הזה?) להיענות לחיזוריו של דרק שפרד נטול הפגמים, פשוט כי היא מאוד מסובכת. בסוף רוב הצופים הביעו יותר סימפטיה לגרושתו, אדיסון, שאפילו קיבלה ספין אוף משלה ("מרפאה פרטית") מאשר לגריי המבאסת.
לז'אנר הגיבורות הזה הצטרפו אחר כבוד גם סוזן המעצבנת מ"עקרות בית נואשות", ננסי מ"העשב של השכן" ועכשיו גם פייפר מ"כתום זה השחור החדש", שניחנו בנטייה לבחור גרוע ואז להתפלא בתום גמור מהשלכות מעשיהן. פייפר, בדומה לננסי לפניה, ספגה הרבה אש על היותה הדמות הכי לבנה ואקספיסטית בטלוויזיה מאז מרשה בריידי, רק שלעומת האחרונה, היא אשכרה נמצאת בעולם שבו יש גזעים אחרים. פייפר מוצגת, וגם תופסת את עצמה, כלובן התמים לעומת עולם הפשע היענו שחור מטבעו, והיא עדיין מרשה לעצמה להיעלב מהכינוי "טיילור סוויפט". נו, באמת.
לא אוהבים נשים
ניסינו, אבל אי אפשר להתעלם מכך שרוב הדמויות השנואות על המסך הן נשים. המגמה בולטת במיוחד אצל דמויות כמו סקיילר וייט, כרמלה סופרנו, ריטה מורגן או בטי ואחריה מייגן דרייפר, שנמצאות שם על תקן נשותיו של הפרוטגוניסט שלא משנה כמה מעוותת התנהגותו, כולם איכשהוא בעדו, ונגדן. במקרים מסוימים הנשים נתפסות כמי שמחבלות בכוח המוחלט של הדמות שהיא מוקד ההזדהות ומחזירות את כל העסק לרמת המציאות המבאסת, וזו הרי לא הסיבה שלשמה התכנסנו סביב המסך.
וינס גיליגן, יוצר "שובר שורות", טען שמדובר פשוט בהירתעות של הקהל מהזדהות עם דמות חלשה בעולמה, ורצון להזדהות עם דמויות כל יכולות – שבדרך כלל משוחקות על ידי הבעלים (אפילו ג'סי אמר שוולט הוא לא פחות מאשר השטן). אבל עם יד על הלב, האמת היא שיותר קל לקהל הצופים (גם הנשי!) לשנוא דמויות נשיות, וקל וחומר לכתוב אותן כצדקניות, היסטריות עסוקות בשטויות ומבאסות באופן כללי. בעיקר כי המשימה העיקרית של נשים על המסך היא למצוא חתן או להיאחז בזה שכבר יש להן, וזה ממש, אבל ממש לא משהו שבא לנו לצפות בו.
אפשר בכל זאת להתחיל לקוות שהשטאנץ הזה הולך להשתפר: הצלחתן הטלוויזיונית של טינה פיי, איימי פוהלר ומינדי קיילינג, החתמתה של הקומיקאית האפרו-אמריקנית איסה ריי ליצירת סדרה ב-HBO (אל תשכחו איפה שמעתם עליה בפעם הראשונה), והסגידה של השנתיים האחרונות ללינה דנהם מבשרות שינוי פוטנציאלי. היי, זה לא שנפסיק לשנוא את המארניות של העולם, אבל לפחות נוכל לאזן את זה עם השושנות לצידן, שאי אפשר להפסיק לאהוב.