בטקס פרסי המבקרים עלתה ג'סיקה צ'סטיין לבמה ופתחה את הפה. מאז שפרצה ליומיום ההוליוודי, בסך הכל לפני חמש שנים, ידועה השחקנית הג'ינג'ית כאחת הכוכבות הפטפטניות והתקשורתיות ביותר – אלא שהפעם היא לגמרי העלתה את הרף. צ'סטיין, כהרגלה לבושה שמלת ערב הורסת, זכתה באותו לילה להיות האדם הראשון המקבל את פרס ה-MVP, המביע הערכה על הישגים מיוחדים בשנה החולפת - ופשוט לא הצליחה לשמור על הפוליטיקלי קורקט שלא נהוג לסטות ממנו באירועים כאלה. רק כמה ימים קודם התקיימה ההכרזה על המועמדים לטקס פרסי האקדמיה לשנת 2015, בה לא נכלל אף אדם שחור בקטגוריית השחקן והשחקנית ואף לא אישה אחת בקטגוריות הנחשבות לבימוי ולתסריט מקורי. צ'סטיין, חביבת המבקרים ומי שהייתה מועמדת לאוסקר פעמיים (על תפקידיה ב"העזרה" וב"כוננות עם שחר"), פצחה בנאום תודה נרגש שהפך במהרה למונולוג פוליטי שקורא לגיוון אתני בתעשיית הקולנוע "ולעמידה נגד הומופוביה, סקסיזם, מיזוגניה, אנטישמיות וגזענות". על סף דמעות היא ציטטה את מרטין לות'ר קינג כשאמרה כי "חיינו נגמרים ברגע שאנחנו מפסיקים לדבר על הדברים שמטרידים אותנו", ועודדה את כל יושבי האולם "טו פליז ספיק אפ". טוויטר יצא מגדרו, ואפילו אופרה ווינפרי הריעה.
האמירה הזאת של צ'סטיין (37) זוכה להד נרחב על רקע המעמד הכמעט חד פעמי שלה בהוליווד. עד לפני שש שנים אפילו לא הצליחה להשיג אודישנים בלוס אנג'לס – אבל בחצי העשור האחרון היא מתקדמת במהירות למעמד השחקנית המובילה בדורה, עם השתתפות במספר מדהים של 18 סרטים, רבים מהם שוברי קופות. בזמנה הפנוי היא מתפקדת כאושיית סטייל, חביבת תוכניות האירוח וגם סלבריטאית הנערצת על ידי מיליונים. במצב כזה אמורות להיות לה כל הסיבות לעלות על הבמה, לחייך יפה ולדאוג לא לעצבן אף אחד. אלא שצ'סטיין, כנראה בזכות העובדה שהעבירה שנים ארוכות גם בלי להיות כוכבת, מסרבת להתיישר. בשנים האחרונות הספיקה להביע מחאה כנגד ההעדפה של האולפנים ההוליוודים להפיק סרטי גיבורי על בכיכוב גברים, לדאוג לשינוי תסריטים בעיתייים בסרטים בה השתתפה ובכלליות – לא להפסיק לנסות לשנות את הממסד השמרני שבתוכו היא פועלת ולהוות השראה עבור שחקניות אחרות. סופרסטארית הוליוודית, הגרסה עם המודעות החברתית.
"אני חושבת שככל שנגיד יותר ויותר שדברים הם לא בסדר ככה נקדם שינוי", היא אומרת. "ככל שנסתכל על תסריטים ונשאל את עצמנו - האם אחד התפקידים האלה יכול להיות מגולם על ידי אדם שחור? האם מישהו מיוצרי הסרט יכולה להיות אישה? האם חלק מהתפקידים יכולים להיות נשיים? ככל שנוכל לעשות את זה ולראות את כל הצבעים והמגדרים היפים שיש בעולם, כולנו נהיה מאושרים יותר".
ללבוש ארמאני ולהיות חזקה
הסיפור הקבוע על ג'סיקה צ'סטיין מתחיל תמיד במונח "מטאור" - כוכבת ענקית שהתברגה לשורת השחקנים המוערכים ביותר בהוליווד בזמן שיא. ואכן, מאז פרצה לתודעה ב-2011 עם תפקידה בסרט "עץ החיים" של טרנס מליק, היא לא מפסיקה להוכיח את עצמה כמלכת מסך ורסטילית. פעם אחת היא גואלת את העולם מנוכחותו של אוסמה בן לאדן ב"כוננות עם שחר", פעם אחרת היא מגלמת בת ננטשת ב"בין כוכבים" המדובר, ויש גם תפקידים של נשים כל אמריקאיות עם חיבה לפאי, כמו זו שגילמה ב"העזרה". הפעם אנחנו נפגשות לקראת צאתו בישראל של סרטה החדש, "שנה קשוחה מאוד" (A most violent year) - סרטו של ג'ייסי צ'נדור, הבמאי שהביא לעולם את "התמוטטות" ב-2012.
ב"שנה קשוחה מאוד" מגלמת צ'סטיין את אנה מוראלס הניו יורקית, נצר למשפחת מאפיונרים, הנשואה באושר ובעושר למהגר לטיני – אבל מוראלס (המגולם על ידי השחקן אוסקר אייזיק, חבר קרוב שלה ומי שלמד איתה בג'וליארד). הסרט סובב סביב הניסיון של משפחת מוראלס לשרוד את השנה הנחשבת האלימה ביותר בתולדותיה של העיר ניו יורק, 1981, במרדף אחר החלום האמריקאי. אבל נחוש בדעתו לנהל את עסקי הנפט המשפחתיים בצורה לגיטימית וישרה ומגלה די מהר, בין היתר בעזרתה של אנה, שהדרך אל האושר רצופה שחיתויות.
"כשרואים אותה לראשונה היא מתאפרת, ואז קל לחשוב 'אוקי, אני יודעת מי הדמות הזו', אבל לקראת סוף הסרט מבינים שאי אפשר לעשות שום דבר בלי החתימה שלה", אומרת צ'סטיין על דמות הרעיה התומכת שהיא מגלמת. "היא למעשה זו שמושכת בחוטים של כל החברה".
מי שמכיר את הרקורד הקולנועי של צ'סטיין, כאמור, יופתע מעט מבחירתה בתפקיד של האישה טובה, משנית לגבר הנמצא במרכז. השחקנית התבטאה לא אחת על ההזדמנויות המוגבלות הניצבות בפני שחקניות בתעשיית הקולנוע ועל טיב התפקידים שמציעים להן, ואף אמרה לאחרונה: "אני חושבת שיש כמה שחקניות בגילאים 50-60 שלא מקבלות מספיק הזדמנויות". בתגובה לטענתו של ראסל קרואו, לפיה נשים מעל גיל 40 זוכות לאותן הזדמנויות כמו גברים, אמרה: "כל מי שאומר שיש תפקידים רבים לנשים בגילאים האלה כנראה לא הולך לקולנוע מספיק". לבסוף גם יעצה לו "לדחוף את הרגל לפה".
מוזר לראות אותך מגלמת בלונדינית עם מחשופים, מישהי שמרגישה כמו קישוט למאפיונר אלים.
"אני דווקא תפסתי אותה כמי שנמצאת במסע אחר כוח. איך נשים משיגות כוח בשנת 1981? הרבה מזה בעזרת איך שהן נראות, למשל. ארמאני כיכב בזמנו על השער של טיימס מגזין, אז לצורך העניין היא לובשת רק ארמני, כי יש לה הרבה כסף, כסף חדש. ובכל זאת, המחשופים שלה ענקיים והציפורניים שלה ממש ארוכות. היא חושבת שהיא ג'קי או, אבל היא עדיין הבת של המאפיונר מברוקלין".
ההשראה לגילום התפקיד, מסתבר, הגיעה מההארה שחוותה בקולנוע: "בזמן שקראתי את התסריט, בדיוק ראיתי סרט תיעודי שעוסק בדיק צ'ייני. ישבתי עם הבמאי ג'ייסי צ'נדור ואמרתי לו, מה שאני ממש אוהבת באישה הזו, זה שהיא לא הסטריאוטיפ הרגיל של איך שאישה כזו אמורה להיות. היה לי אינסטינקט, ואמרתי לו שאם נעבוד ביחד זה מה שאני רוצה לחקור, שהיא בעצם הדיק צ'ייני בשותפות שלהם. הוא אולי ג'ורג' בוש – הפנים של הדבר, ויחסית בור - אבל לה יש סיפור משלה לספר על זה".
לטענתה, הכימיה בינה לבין צ'נדור, שזרם עם כיוון המחשבה שלה, הייתה חלק משמעותי בבניית התפקיד. "לפעמים אני מקבלת טיוטה ראשונית של תסריט, זה עוד לא מוכן, ואני חייבת לדבר עם הבמאי ולקבל את התחושה האם הוא אוהב את הדרך שבה אני הולכת עם התפקיד, או האם אין פתיחות לזה. ג'ייסי ללא ספק היה פתוח לזה".
להלחם בשנאה דרך אהבה
הריאיון עם צ'סטיין מתקיים בסוויטת מלון חמישה כוכבים בלב אזור הסוהו בלונדון. סביב הכוכבת מכרכרות יחצניות, מפיקות ועוזרת אישית אחת, ששכרה השנה כדי להתמודד טוב יותר עם "טרדות היומיום" – שם קוד למצב שבו את אחת השחקניות הכי מבוקשות בעולם. כך, רק בשנה החולפת כיכבה בארבעה סרטים מצליחים, "בין כוכבים", "היעלמותה של אלינור ריגבי", "מיס ג'ולי" וכמובן "שנה קשוחה מאוד", שכבר זוכה להערכה רבה (אך פספס מועמדות לאוסקר) ויוצא לאקרנים בימים אלה. הפרצים האידיאולוגים העזים בנאומיה נראים פתאום זרים על רקע היומיום מדושן העונג הזה, וגם על רקע קורות החיים הצחים מבוהק שלה. למען האמת, לא נראה כאילו יש לצ'סטיין יותר מדי על מה למחות: היא יפיפיה, מוכשרת - וכן, גם לבנה. את בגרותה העבירה בסקרמנטו, קליפורניה, אזור מנומנם למדי; בהמשך למדה בג'וליארד, בית הספר למשחק הטוב במדינה, וכשפרצה סופסוף לתודעה זכתה מיד לתשבוחות ולחיבוק גדול – כולל זכייה בגלובוס הזהב ומועמדות לאוסקר. לא בדיוק רוזה פארקס. אלא שמבחינתה, דווקא ממקומה בטופ, היא אוחזת בכוח וגם במחויבות לבקר ולשנות את המציאות שבה היא עובדת: "אני מאמינה שלהיות חלק מהתעשיה אומר שאני חלק מהבעיה", היא קובעת. "אני לא מאמינה בגלגול אחריות, כולנו קשורים לזה. ככל שאמשיך לשתוק לנוכח עוולות שנעשות כלפי אחרים, אמשיך לגרום לאחרים כאב".
כך, למשל, היא מתרעמת בקול על מי שמציע לה תפקידים נשיים לא מכבדים: "יש אנשים שבאמת חושבים שהתפקידים האלה טובים! בדיוק הייתי באיזה אירוע וחברים מפיקים שלי, שאותם אני אוהבת, אמרו לי – מתי אנחנו הולכים לעבוד ביחד? הם שלחו לי תסריט שלטענתם היה ממש טוב, ואני חשבתי לעצמי – אתם משוגעים?! (צוחקת) אתם באמת חושבים שזה תפקיד טוב לאישה? אני תמיד כנה. חבר'ה, אם אתם חושבים שזה תפקיד טוב לאישה, כל שחקנית שהיא, אתם משוגעים. ההיקף של התפקיד בכלל לא משנה, זה רק חייב להיות תפקיד שמעניין לעשות".
באחת הסצינות הזכורות ביותרבסרט החדש, זורקת אנה סיגריה על הרצפה ומטיחה בגבר שלצידה שהתנהגותו כלפיה "מאוד חסרת כבוד", בקשיחות השמורה לבתו של מאפיונר. צ'סטיין טוענת שהתגובה הרושפת הזאת הפכה את הסצינה לאחת האהובות על הצופים – אבל כשיושבים מולה, קשה להבין מאיפה בדיוק הזעם הזה יצא. במהלך הראיון היא מחייכת חיוך חם וגדול, מדי פעם אפילו משחררת צחוק מתגלגל ופרוע, משדרת רוגע ודואגת להקיף את עצמה בנרות ריחניים שישרו עליה ועל הסובבים אותה שלווה. היא מאוד חביבה לכולם, דואגת להזכיר את היותה טבעונית ומצטיירת כדמות רגועה ורוחנית, כמעט היפית: "אני מאמינה שמה שאני נותנת לעולם זה מה שאני מקבלת בחזרה. אדיבות מושכת אדיבות, והדרך היחידה להלחם בשנאה זה דרך אהבה. כך אני מנסה לחיות את חיי", היא מסבירה.
אז איך את מסתדרת עם המסר שעולה מהסרט, שעל מנת להצליח חייבים להיות במידה מסוימת מושחתים ואלימים?
"זה מעניין. אני חושבת שג'ייסי צ'נדור הוא קול חדש מדהים בתעשית הסרטים האמריקאית, אם מסתכלים על הסרטים שלו, כולם מתעסקים עם קפיטליזם בצורה כזו או אחרת. גם ב'התמוטטות', הוא מנסה להעיר הערה על המצב של ארה"ב. האם אמריקה, כשמנסים להצליח בה, כופה על הבנאדם לאבד את המוסר שלו, כופה עליו לאבד את עצמו? אני לא רוצה לומר מה התשובה, אבל אני חושבת שג'ייסי בצדק מראה את הדברים בארה"ב בצורה ביקורתית".
איך את שומרת על המוסר שלך?
"כנראה אחד הדברים הכי טובים שאי פעם קרו לי היה זה שעבדתי עם טרנס מליק בתחילת הקריירה שלי (בסרט "עץ החיים"). זכיתי לגלם אישה שהייתה התגלמות החן והאהבה והחמלה. במשך שישה חודשים גילמתי מישהי שהיא כל מה שרציתי להיות בחיי, מושא שכמעט בלתי אפשרי להשיג, כי היא לא אנושית במידה מסוימת, היא מלאך. אני חושבת שלזה הייתה השפעה גדולה מאוד גדולה על הקריירה שלי".
אז להניח שלפני כן לא היית ממש מוסרית?
(צוחקת) "לא, אבל בקולג' כן הייתי מרוכזת יותר בעצמי, ומאוד מודאגת לגבי הקריירה שלי – האם אני הולכת לעשות את זה. אחרי שסיימתי את הלימודים מישהו שמאוד אהבתי מת, וזה לגמרי שינה את החיים שלי, הרעיון שמה שחשבתי שחשוב לי הוא בעצם כלום. בכנות, אני אוהבת את הקריירה שלי, יש לי את הג'וב הטוב ביותר בעולם, אבל הייתי מוסרת הכל בשניה אם זה אי פעם היה אומר שאגרום כאב וסבל בעולם. הערכים שלי מאוד שונים מאיך שהם היו כשהתחלתי".
העולם הוא עדיין עולם גברי
צ'סטיין ממעטת לדבר על חייה הפרטיים, ודאי לאחר הנבירה המסיבית שנעשתה בשנים האחרונות בסיפור חייה יוצא הדופן וביחסיה המעורערים עם אביה הביולוגי, שהלך לעולמו לפני שנתיים. חיי הזוגיות שלה הם לרוב מחוץ לתחום, והיא אף הבהירה בעבר כי "אני לא מדברת על חיי הדייטינג שלי". בשלב זה בקריירה שלה היא כבר יודעת היטב שכל סטייה מהתסריט הקבוע בתגובה לשאלות המראיינים תצוטט לאחר מכן בעשרות מגזינים ואתרים ברחבי העולם. כך קרה לאחרונה כאשר נשאלה באשר לזוגיות שהיא מטפחת עם ראש מחלקת יחסי הציבור בארמאני, ג'יאן לוקה פאסי דה פרפוסולו, והתוודתה בפני פיפל מגזין שהיא "לא בטוחה שנישואים הם כזה עניין חשוב" ושהיא "לא יודעת אם לנישואים יש בכלל חלק בחיי".
את מדברת על אנה כעל דמות עוצמתית, אישה חזקה מאחורי גבר חזק. זה עובד לשני הכיוונים?
"מה שמעניין פה זה שהיא ללא ספק אישה חזקה, וכשהסרט נגמר אפשר לדמיין שהדמות שלה רק התחילה להיחשף. ב- 1981 העולם הוא עולם גברי - אם היא הייתה נולדת גבר, היא בעצמה הייתה משתלטת על החברה של אביה, אבל כמו שבדרך כלל קרה לנשים באותה תקופה, החברה ניתנה לבעלה".
ואיך את מתחברת לזה באופן אישי?
"אין ספק שכאישה הרבה יותר קל להתקיים היום מאשר לפני 30 שנים. אבל בדיוק קראתי משהו שפטרישה ארקט אמרה, כאילו השיחה על יחסי נשים-גברים מתקיימת כבר 30 שנים, וזה שובר את ליבי קצת. עדיין יש לנו דרך ארוכה ללכת".