בזמן שאתם נטפתם מעוד יום של אובך צהוב, רומי אבולעפיה עמדה על הר ירוק באנגליה וקיבלה הצעת נישואים. ההרים היו רעננים, העשב רטוב, הרוח צוננת, ואי שם בדרך לעיר הנופש באת' הטבעת נשלפה. זה כמעט עבר חלק. "עמדנו שם עם כל הנוף ברקע, זה באמת היה יפה, אבל ברגע שבן כרע ברך הוא התחיל ממש להתבלבל והמילים לא יצאו לא נכון", היא מחייכת."הוא אמר משהו כמו 'את יכולה להתחתן איתי?' ,ואני התחלתי לבכות. אני מאוד רומנטית, אל תטעי בי. הכרנו באינדינגב. אני התחלתי איתו, לא משנה איך בדיוק, אבל בואי נגיד שזו הפעם היחידה שנסעתי לשם, וזה הוכיח את עצמו".
כשחושבים על הארוס של אבולעפיה, בן זוגה בשלוש השנים האחרונות, המפיק בן גלעדי, כורע על ברכו ומחכה לתשובה, קשה שלא לחמול עליו מעט. קשה לשאול את רומי שאלות. תאמינו לי, אני עושה את זה כאן כבר שעה וחצי. בסוף כל סימן שאלה מגיע הטקס הקבוע: רומי מקמטת את מצחה, מקרבת את כוס הקפה בוץ שהיא שותה לפה, לוגמת, מחזירה, מיישרת את הקימוט, ואחרי שעוברות עוד כמה שניות היא מישירה מבט ואומרת: "לא יודעת". זאת לא אנטיפתיות, גם לא זהירות יתר, היא פשוט לא דברנית גדולה. "גם בחיים אני שותקת הרבה. יש לי קטע כזה, שאני אומרת מה שצריך במינימום מילים. תמיד הייתי ככה".
ובכל זאת, כמה מילים על בן.
"הוא חכם, כריזמטי, אמיץ, ומחובר לצד הנשי שלו. אני תמיד מקיפה את עצמי בבנות ובגברים שמחוברים לצד הנשי, ואז את יכולה להרוויח משני הצדדים. זה כמו אישה עם ערך מוסף. הוא יושב איתי ועם חברות שלי ונהנה, לא אכפת לו להיות הבן היחיד והוא באובססיה על בגדים וקניות, אז הוא קצת כמו החבר ההומו שלי לפעמים".
וכשאת שותקת, אני שואלת, זה לא מלחיץ אותו? אחרי הכל, אנשים נוטים לחשוב שהאדם מולם דומם בעיקר כי משהו בהם לא בסדר. רומי מביטה בי לרגע, ואז מכווצת את המצח, לוגמת מהקפה, חושבת עוד כמה שניות. "האמת, לא יודעת".
"הייתי לגמרי אאוטסיידרית"
ואולי מה שכולנו צריכים כדי להיראות מגניבים הוא לשתוק קצת, כי מודל אבולעפיה מוכיח את עצמו לא רע. השנה מלאו לה שלושים, ועדיין יש סביבה עננת קוליות מרעננת השמורה רק לאיט גירלז הטבעיות ביותר. מי שפרצה בתור ילדה בקלטת "כמו גדולים" של אריק אינשטיין, הייתה מושא אהבתו של בן ארצי בקליפ "אני אפס", המשיכה לחמש עונות ענוגות ב"שבתות וחגים" של רני בלייר והרטיטה לבבות בקמפיין ההוא של קסטרו, היא היום שחקנית יוצרת המתגוררת במערב לונדון ולוקחת את עצמה מאוד ברצינות, אבל גם מצליחה לשדר איזו נונשלנטיות שגורמת לכל היתר להראות מתאמצים מדי.
אנחנו יושבות בבית קפה בשוק הפשפשים ביפו, לא רחוק מהבית בו גדלה, ובו היא גם מתאכסנת בביקור המולדת הנוכחי. כאן התגלתה בגיל 12 ונשאבה לחיים מול המצלמה, כאן הכירה גם את הילד עידו רוזנבלום, שהיום מככב לצידה על המסך ב"החדש של עומרי גורדון", הסדרה שיצר (ימי שני בקשת, ערוץ 2). היא מגלמת עורכת דין קשה להשגה, ונראה שהקהל אוהב אותה ככה, קשוחה. "אנשים ממש נהנים מהסדרה, והאמת שאני עוד בהלם שבכלל פונים אלי ברחוב, כי אני חיה במקום שבו זה לא קורה לי", היא אומרת. "נחמד לשמוע דברים טובים על משהו שעבדת קשה בשבילו, ולדעת שיש משהו שלך בחוץ. זה פרויקט שהוא בידור ובשביל הכיף, זה פאן".
זה מפצה על כך שאת בערך הבחורה היחידה שאין לה סצנות סקס עם עידו?
"כן, נדפקתי אה? בסוף אני יוצאת הכי פחות נשכרת מזה. ככה כנראה בנוי המוח של הגבר, שרוצה את הבלתי מושגת. בכל זאת, זה תסריט שגבר כתב. אבל זה די חמוד שזה בסוף מה שיצא לעידו. הוא כתב מהבטן וחיבר כמה עולמות. אני מכירה אותו מהילדות, ההורים שלנו חברים, ועידו הוא אדם שבחיים לא יכול להפסיק להצחיק ולספר בדיחות. הסדרה היא מעין מפגש אמצע בין משהו נורא אמיתי ואישי לשפה שבה הוא מדבר, להומור".
ההיכרות ביניכם עזרה לך לקבל את התפקיד?
"זה משהו בחיבור. מולי שגב אמר לי שקיבלתי את התפקיד כי כבר באודישן ראו שיש ביני ובין עידו יחסים בלתי אמצעיים, יחסים שהם טבע שני שאי אפשר להגיד לו לא. אני מגיבה טוב להומור שלו. בכלל, אני אוהבת להסתובב עם אנשים אקסצנטריים כמוהו כי הם ממלאים את החורים ואני יכולה לשבת אחורה ולא לעשות כלום".
את לא אקסצנטרית בעצמך?
"פחות. אבל ככל שאני מתבגרת אני דווקא יוצאת מהמסגרת של עצמי. להתחתן, למשל, בעיני, זה לקחת סיכון מאוד גדול. הרי לא להתחתן זה כאילו יותר קל, או לא להיות במחויבות. ועכשיו יוצאים להרפתקה".
התפקיד ב"עומרי גורדון" לא ברור מאליו. לפני כעשור, כשהייתה אחד השמות הרותחים ביותר בתעשייה המקומית, רומי החליטה שלא בא לה יותר: ארזה מזוודה, עברה לאנגליה, התחילה ללמוד קולנוע והכריזה שהיא כבר לא שחקנית."רציתי ליצור, לא לשחק. צלמתי, כתבתי, ביימתי", היא מספרת, "צריך להבין שכל תחילת הקריירה שלי הייתה קשה מאוד. פגשתי אנשים מדהימים, למדתי המון, אבל גם הרגשתי שונה מכל האחרים בגילי, מנותקת. מישהי שיש לה עוד סוג של חיים מבוגרים אבל היא לא מבוגרת, ואז היא חוזרת לבית ספר והיא לגמרי אאוטסיידרית, ואין לה עם מי לחלוק את החוויות שלה. זה הפך אותי למרוחקת. נסעתי עם כל המחשבות האלה, אבל אז עברו כמה שנים ופתאום הבנתי שבעצם גם לשחקן יש תפקיד מאוד גדול כמספר סיפורים, ושאני כן רוצה לעשות את זה. לפני כן לא חשבתי שמשחק זה דבר מאוד עמוק".
היום היא לומדת משחק ב-The actors centre, מרכז ללימוד ותרגול של שחקנים מקצועיים בלונדון, פעילה בקבוצת תאטרון בריטית וגם מעורבת בעבודת הפקת הסרטים של בן זוגה, במסגרת החברה של אביו, המפיק אביב גלעדי. במקביל לכל אלה היא משלימה קאמבק לתעשייה המקומית, עם כמה תפקידים דרמטיים שאפשר לנעוץ בהם שיניים: היא הייתה חשפנית אינטליגנטית ב"אלנבי", מורה לנהיגה בסרט "זינוק בעלייה", ובשנה שעברה גנבה את ההצגה בפרק בלתי נשכח של "איש חשוב מאוד", בו היא גם זרקה ביצים על הקיר וגם סיפרה על סטוץ מפחיד באמינותו עם רובי ויליאמס.
"עברית היא השפה שלי", היא מסבירה את ההחלטה לחזור ולנסות שוב את מזלה בארץ, "אני מרגישה שאני יכולה לעשות עבודה יותר טובה עם החומר הזה. אז אני נפגשת כאן עם מלהקים בכל ביקור, שולחת אודישנים מצולמים מלונדון, מגיעה לתקופות של צילומים. אני בעצם חיה גם כאן, במקביל לחיים שלי שם".
החלום ההוליוודי שלך נגוז?
"הייתה לי פעם מחשבה כזאת, אבל הייתי צעירה מדי. היום אני לא רוצה חיים כאלה. אני יודעת את האמת ממארק איווניר שנשוי לאחותי (מאיה רז, בתה של רינת אבולעפיה מנישואיה הראשונים לעיתונאי מנשה רז) והוא שחקן מצליח בהוליווד. הוא מאוד אמביציוזי, חי בנסיעות בלתי פוסקות, זז כל הזמן. אני מחפשת משהו יותר יציב. אני מאמינה שלא צריך ללכת רחוק כל כך כדי שיהיו לך תפקידים טובים וחיים מעניינים".
"אנחנו במלחמה מתמדת עם עצמנו"
למרות שנראה כאילו התעשייה המקומית מחבקת אותה, היא מבהירה שהמרחק עשה את שלו. בשנים שהעבירה בחו"ל אולי התבשלה עם עצמה והבינה שזה הייעוד – אבל בינתיים נכנסות בנות חדשות למשבצות שמילאה עד לא מזמן, ועכשיו כבר צריך להיאבק. "90 אחוז מהדברים שעושים בארץ זה תפקידים שלא קיבלתי. אני כל הזמן עושה אודישנים, כמה שאני יכולה, אבלהאכזבות הן חרא, זה קשה נורא. אני בעצם כבר שנים בראיון עבודה מתמשך ואתה לא מקבל את העבודה, כי גם אם התקבלת היום, מחר יש לך עוד ראיון. אתה כל הזמן נבחן. זה יכול להיות מאוד מייאש. אבל גם חמוד. כי זה תמיד מחדש לך את הנאיביות ואת הרצון הכנה לעשות משהו".
לאיזה תפקיד את מחכה?
"מבחינתי תפקיד טוב הוא כזה שלא נכתב מזווית גברית בלבד, כי לרוב זה מצמצם מיד את הממדים של האישה. אני לא רוצה ללכלכך על גברים, אבל כשחקנית זה מגביל אותי. נטע ריסקין, שהיא חברה שלי וגם היא משחקת ב'עומרי גורדון', אמרה שדי, נמאס לגלם שוב ושוב את התפקיד של 'איפה היית?' – האישה שמקפלת כביסה ואז הגבר נכנס והיא נוזפת בו שחזר מאוחר. יש דימוי נשי מכוער של אישה ממורמרת שאין לה חיים. אני מחפשת דברים אחרים".
״החיפוש אחר התפקיד המושלם הוא יותר מסתם משאלת לב. רומי מחפשת אחר הפריצה הקולנועית הגדולה שלה, והסיכויים גדלים עם המחשבה להוסיף לעצמה את התואר "מפיקה" כהשראה שקיבלה מהחיים עם בן. היא מעדיפה לא להרחיב על פרוייקטים ספציפיים אבל המהות, היא מבהירה, היא ליצור חיבור בין יוצרים ישראלים למשקיעים בינלאומיים. "יש גל של קולנוע ישראלי מצליח בעולם, איכותי ומעניין, והיינו רוצים להיות חלק מזה".
מרגישה שזה מאלץ אותך להתמודד עם שאלות על ישראל שניסית להתרחק מהן?
"אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה, אבל ברור שמאוד כואב לי מה שקורה בארץ. זה מציף שאלות, זה מדכא ומפחיד. הייתי שמחה לעשות טוב בחוץ דרך זה שאספר סיפורים מעניינים כשחקנית, ואני גם לא שוללת להפיק פרויקט עם אמירה פוליטית, כשיבוא הרגע הנכון. אנחנו במלחמה מתמדת עם עצמנו ועם שכנינו, כמו זוג שרב כל הזמן ולא מבין שכמה שלא תאשים את הצד השני, צריך להגיע להחלטה ביחד. אני לא מדברת רק על הסכסוך, אלא גם על המריבה הפנימית: מי אנחנו, מה אנחנו רוצים להיות".
למה את מתגעגעת בישראל?
"לאוכל, לים. אני מבשלת שם המון כדי להתגבר על זה שהאוכל האנגלי מזעזע. הם לא יודעים מה זה ירקות חיים, זה דבר משונה בשבילם. אבל המזג האוויר בלונדון נהיה יתרון עצום עבורי, האוויר הנקי. ויש את הקטע הקונטרסטי לחיים בארץ, שלאנשים שם יש כבוד למרחב האישי שלך. אבל יש בזה גם משהו מעצבן".
מה מעצבן בכבוד?
"אין שם תקשורת אמיתית, הכל מין פאסיב אגרסיב כזה, עד שלפעמים אני לא מבינה מה אומרים לי בכלל. הם מדברים בכל מיני קודים. נאמר, גיליתי שכשאני כותבת מייל, אני צריכה לכתוב 'אנחנו' ולא 'אני', ותמיד לסיים ב'תודה' כי אחרת אשמע ישירה מדי. השפה הזו מגדירה קצת את איך שהם חיים. הכל ארוז במשהו מאוד תרבותי, ומוצנע. הכל מוצנע. הכל מאחורי הקלעים".
אבל כיף?
"כן, מסודר כזה. אם בתל אביב החיים מתחילים ב-12 ונגמרים ב-4 בבוקר, שם הם מחילים ב-8 ונגמרים ב-10. אתה לא חי שם מקצה לקצה ומחפש גירויים, אתה נותן לדברים לקרות לאט ובטוח. אלה חיים בסף גירוי נמוך יותר".
"הדימוי הסקסי הוא הדימוי שהכי נוח לי איתו"
חתונה, רומי יודעת, היא שלב אחד לפני שכולם נכנסים לה לשעון הביולוגי ומתחילים לשאול אם ראו משהו חשוד באיזור הבטן. אבל זה בסדר, יש לה כבר תשובה מוכנה, ועומרי גורדון היה גאה בה – הנערה הפרועה מפעם לגמרי מוכנה לאמהות. "אני יודעת שאני בשלה להיות אמא. אולי אני עוד לא רוצה לטעום את הפרי, אבל אני בהחלט מסתכלת עליו", היא אומרת. "מישהו אמר לי על ילדים שזה כמו הרואין - כשאתה בהיי זה הכי גבוה שיש וכשאתה אומלל, אתה לא יכול להיות יותר אומלל. באמת מעניין אותי לחקור בתפקידים הבאים שאעשה את המפגש הזה בין אמא לזהות נשית. זה מתח שמוקצן מאוד בעידן שבו אישה נדרשת להיות הכל, והשאלה היא מה סדר העדיפויות שלה. זה יכול להיות, נאמר, תפקיד של אישה שהיא ראש מאפיה ויש לה ילדים. סרט הקבלה שלי ללימודי קולנוע היה על אישה שחוטפת תינוק, ובסוף היא מתה".
דרסטי.
"זה מאוד מעסיק אותי. מה זה להיות אשת קריירה ואדם שמתמודד עם העולם. זה מצריך המון כישורים שהם מנוגדים לתפקיד שלך כאמא, בכל כך הרבה אופנים. בעולם המקצועי יש סט ערכים שצריך לפעול לפיו כדי להתקדם, ובבית את צריכה לעשות הפוך. זה מעניין".
זה נובע מדברים שחווית עם אמא שלך?
מבט, שתיקה, לגימה. "לא יודעת".
ההשתעשעות במחשבות על אמהות אינה מרמזת שהיא נפטרת מהסקס אפיל שהביא אותה עד כאן. בעומרי גורדון היא אולי מגלמת עורכת דין שבעיקר אומרת "לא", אבל אבולעפיה תשמח לשוב לתפקידי הפתיינית בקרוב, "הדימוי הסקסי הוא הדימוי שהכי נוח לי איתו. זה האזור הנוח שלי, אף פעם לא הייתה לי בעיה עם זה", היא אומרת, "קורים דברים מעניינים בייצוג של המיניות הנשית. למשל, שמעתי על הסדרה 'ג'וני ואבירי הגליל', לא ראיתי אותה עדיין, אבל הבנתי שזו פעם ראשונה שמיניות של נשים בטלוויזיה הישראלית לא נתפסת כמשהו שמשרת גבר, אלא פשוט כמשהו שקיים בפני עצמו, עם שפה ואיכות משלו. זה מעניין בעיני".
את מרגישה שאת מסתכלת על מיניות אחרת מנשים בגילך?
"תשמעי, מיניות היא לא זירה של מלחמה אצלי, לשמחתי אין לי תסביכים באזור הזה, יש לי מספיק תסביכים אחרים. אני חושבת שברגע שמיניות קשורה לערך עצמי שלך, האם אוהבים אותי, אז זה נהיה מסובך. ואם זה לא מחובר לזה, וזה פשוט מקום שבו את יכולה ליהנות, אז את פטורה מכל הדברים האלה. אני רוצה ליהנות מהמיניות שלי".
האמת שיש לה מודל לא רע: חנה לסלאו, אמא של בן, חמותה לעתיד של רומי, היא ללא ספק אחת שלא מפחדת להיות סקסית. "היא אישה מצחיקה, אנחנו מסתדרות מצוין. אני עם השתיקות שלי והיא עם הדיבורים שלה", היא אומרת ומוסיפה כי בשנה שעברה אפילו שיחקו יחד בסרט, קופרודוקציה ישראלית-גרמנית, שלא הגיעה לישראל: "הסרט יוצא בגרמניה, הבמאית היא ישראלית שחיה שם וזה עוסק ביחסים בין שתי המדינות. חנה מגלמת שם את אמא שלי".
לעבוד עם החמות, חתיכת הימור.
"נורא כיף לעבוד איתה. היא מקצועית וזה היה מנוטרל מהפן האישי במובן הטוב ביותר. דווקא נוח לנו באזור המקצועי, חוויתי שם את חנה כאישה עובדת, פורחת, אין מקום טוב יותר לתקשר איתה".
היא כבר מתערבת בתכנון החתונה?
"האמת היא שעוד לא התחלנו בכלל לתכנן. אין לי מושג מה הולך להיות ואיך, אבל אני מניחה שזה יהיה טקס אזרחי.חוץ מזה אנחנו עוד לא יודעים איך תראה החתונה".
צילום: יניב אדרי | סטיילינג: אורית אפרתי | ע. סטיילינג: פיני זומר | בגדים: אלכסנדר וונג לבוטיק ורנר ולפקטורי 54, דולצ'ה וגבאנה לאמור, בלנסיאגה לאמור, פקטורי 54 | שיער: יניב זאדה | איפור: נורית חן ל"סולו"
התמונות צולמו במלון הרודס, תל אביב