"יותר קל לכתוב גברים. הם צפויים"

"אני לא מדברת על פמיניזם, אני עושה", אומרת שרה אנג'ל כשאני מפנה אליה את השאלה הכי מתבקשת בעשור האחרון: האם היא פמיניסטית. "בואי נתחיל מהעניין המפורסם", היא מפרטת, "שתפסתי את מקומו של שמעיה חצי שנה בעולם התחתון. זה לא קרה עד היום בישראל או בעולם".

ניפצת את תקרת הזכוכית.
"כן, וואו. אבל כדי שזה יקרה היו צריכים להתרחש כל מיני דברים חריגים. למשל שהבעל שלי כל כך יתדרדר לסמים, יאבד צלם אנוש ולא יוכל לזוז בכלל כדי שאני, שעשיתי את כל זה במטרה להגן עליו, אתפוס את מקומו. זה לא משהו שאני מתגאה בו והחיים שלי היו בסכנה יום יומית, זה פשוט קרה. וזה קרה גם בגלל שהוא היה פמיניסט".

שמעיה?
"כן, לשבח את שמעיה עכשיו זה מוזר, אבל בין שלל התכונות המשונות, החריגות והקיצוניות שלו הוא היה פמיניסט מוחלט. הוא התייתם מאבא בגיל שבע ואמא שלו גידלה אותו, הוא היה פמיניסט ומת פמיניסט. וכשהוא היה חולה אני תפסתי את מקומו. היום אני גם רואה את זה כניצול".

אז זה נע בין פמיניזם לבין זה שהיית כלי בידיו?
"אני כבר יודעת שהייתי כלי. כלי בכיר, אבל כלי. היום אני גם יודעת שהוא לא באמת אהב אותי, כי בן אדם כל כך נרקומן לא יכול להגיע לאהבה. לא יודעת מה זה היה, טירוף של שנינו".

שמעיה היה האהבה הגדולה שלך?
"בשבילי הוא היה אהבה מאוד גדולה, אבל אני לא חושבת שהייתי האהבה הכי גדולה שלו. אם הוא אהב הרואין יותר ממני, לא יכול להיות שאני אהבה כזאת גדולה. זאת הייתה הפילגש הגדולה, ניצחה אותי בענק. אבל זה גם מה שעזר לי גם להתגבר עליו, כי אם הוא אוהב את ליידי אייץ' יותר ממני, אז לעזאזל, למה לאהוב אותו?".

היו מאז אהבות גדולות אחרות?
"בטח, אהבות גדולות ויפות. מי שאהב פעם אחת יאהב שוב ושוב, זה שריר".

והיום?
"רווקה ומאושרת. אני אוהבת את תקופות הרווקות שלי ואת תקופות הזוגיות שלי. אני לא תלויה באף אחד, אך ורק בעצמי ובאושרה של בתי. כשהיא מאושרת אני מאושרת, כשהיא לא, אני בנאחס".

"הלכתי לדן שילון, לא הייתה לי ברירה. למחרת נמכרה מהדורה שלמה"

"מלאך או שטן", ספרה של שרה אנג'ל, כבר בן 25. חצי יובל שהוא לא מפסיק לעניין, למכור ולמלא הרצאות. אצלנו במערכת mako הוא נבחר לספר האהוב של הניינטיז, ולכן החלטנו לשוב אל יצירת הקלאט הזו שהקדימה את זמנה והפכה לחלק בלתי נפרד מתרבות שלנו. לחזור ולבחון מחדש ספר זה תמיד מעניין: הלכי רוח מתהפכים, המטענים התרבותיים גדלים והקריאה שלנו הרבה יותר ביקורתית. לחזור אחורה לספר שכולו התרחש במציאות, שהוא אחת מהפרשיות הישראליות המדוברות באייטיז (ובכלל) ושהאישה שמאחוריו, גם היא, השתנתה מאוד עם השנים - זאת כבר חוויה אחרת לגמרי.

עיקרי הסיפור, למי מכם שאיתרע מזלו להיוולד בשלהי שנות ה-90: אנג'ל הייתה סטודנטית צעירה לספרות כשהכירה במועדון לילה את שמעיה אנג'ל, בכיר בעולם הפשע. הם התאהבו ונישאו. ב-1982, כשהייתה בת 22, השניים נעצרו בחשד לרצח כפול של שני סוחרי סמים. אחרי שנתיים של משפט מסוקר במיוחד, שבמהלכו שהתה אנג'ל ב"נווה תרצה", היא זוכתה והיא ושמעיה התגרשו. זמן קצר לאחר שחרורה נעצרה אנג'ל שוב, הפעם על סחר בסמים ואחזקת נשק. הפעם היא הורשעה ונשלחה לנווה תרצה לשלוש שנים. כשהשתחררה בפעם השנייה, כבר התנתקה מעולם הפשע. היא הביאה לעולם את בתה היחידה, וב-1993, כשהייתה בתחילת שנות ה-30 שלה, כתבה את "מלאך או שטן" שמתאר את חייה בכלא הנשים, את המשפט המתוקשר ואת חייה עם שמעיה. אחריו הוציאה ספרים נוספים שעוסקים גם הם בעולם התחתון, המצליח מביניהם "נקמה". בימים אלו "מלאך או שטן" מתורגם לאנגלית (על ידי המתרגם ארז אשרוב). באנגלית, אגב, יקראו לספר "סמי אנד סם", כי החליטו לקצר קצת את השמות. שמעיה זה סמי, ושמוליק - כינויה של אנג'ל - תהפוך לסם.

היום אנג'ל בת 58 ונראית בדיוק אותו הדבר. רזה, נמרצת, עם אותו שיער שחור ארוך. היא מתגוררת בגני תקווה, לשם עברה לאחר עשור בתל אביב ("שלושה ספרים מתו לי בתל אביב"). היא כותבת ספר חדש ועורכת מחדש את "מלאך או שטן", לקראת מהדורה חדשה והתרגום לאנגלית.

"כמה מהדורות היו? מיליון. קניתי את הדירה הראשונה ממלאך או שטן. בהתחלה הדפיסו עשרת אלפים עותקים ולא, הציבור לא רצה לקנות. אמרו 'גם פשעה גם נפרנס אותה? שתחפש'. אבל הספר עבר מפה לאוזן, הוא התחיל להתרומם רק אחרי שלושה חודשים. כשהגעתי ל-7,000 עותקים אמרו לי 'לכי לטלוויזיה'. לא רציתי אבל לא הייתה ברירה, רק לשבת בכורסת העבריין של דן שילון. ועשיתי את זה, אבל בחן. למחרת נמכרה מהדורה שלמה. מאותו יום, מדן שילון, זה טס. עד היום".

גם "נקמה" מאוד הצליח.
"'נקמה' מכר אפילו יותר מ'מלאך או שטן'. ביניהם היה לי את 'חכי לי ר' שזה ספר מחרוד ומחריד. גם כשאני מדברת עליו בהרצאות אני מרימה אותו ואומרת 'זה ספר חרא'. תאמיני לי, זה מוסיף לאמינות. ובאמת הוא חרא".

כשאת עורכת עכשיו את הספר מחדש, את משנה דברים?
"כן. אני מהדקת את הספר, חלק מהדברים קיצרתי ועל חלק מהדברים אני יכולה לכתוב יותר היום, הוספתי גם סוף דבר 30 שנה אחרי. השארתי את הסגנון בדיוק אותו דבר, אבל נתתי יותר נפח לנווה תרצה".

כי זה החלק הכי מעניין?
"כי הכלא הוא פצע. אני מבינה את זה היום, ממרום גילי. אז טיפלתי בו יותר".

בדיעבד, את מרגישה שהיית קורבן של המערכת?
"אני לא הייתי קורבן של כלום. מי שנכנס לביצה שלא יתלונן שדבק בו ריח של חרא".

נעשה לך עוול?
"אני מרגישה שאני עשיתי עוול. אני מכפרת, ספרים זה כפרה".

"הכלא הוא רק כלי נקמה. אין נשים פושעות"

מרכיבי הפולחן הם חמקמקים. תנסה ליצור כזה בכוונה - והוא יברח ממך. קאלט חייב להתרחש בטבעיות, כמעט בטעות. רמז אחד קטן למאמץ או חתירה ימוסס אותו מידית. כנראה שיש מתאם בין קאלט לוויראליות, אבל לקאלט מתווסף ממד הזמן. ויראלי זה לרגע ובזמן אמת, קאלט זה בדיעבד ולנצח.

מה הופך את "מלאך או שטן" לספר קאלט? לא חסר. הוא סוחף, מצחיק נורא והוא נשאר איתך. יש בו משהו ממזרי, שמצליח להיות גם עממי ו"פוראח" וגם סופר אינטלגנטי. אה, והוא אמיתי. הכל קרה. בקריאה עכשווית, עם מטען תרבותי טלוויזיוני, הוא משתחל בקלות לקטגוריית ה"טרו קריים". כל הדמויות בספר מופיעות בשמותיהן האמיתיים, ואין דבר שיוצר מעורבות רגשית גדולה יותר מלבלוש בפייסבוק אחרי אדם שקראת עליו את הפרטים הכי אינטימיים. אנג'ל מספרת שהיא לא חששה להשתמש בשמות האמיתיים של כל המעורבים, לא של אלו מעולם הפשע ולא מהתביעה ומההגנה. השופט העליון אליהו וינוגרד, שהיה השופט במשפטה ותואר בספר כ"ויני האיום", אפילו החמיא לה על הספר כשנפגשו באירוע לפני כשנתיים. בינואר האחרון, כשהלך לעולמו, ספדה לו אנג'ל בפייסבוק במילים חמות. "כל המפגש איתו אמרתי לעצמי, כמה פעמים יוצא לנאשם ברצח לשבת עם השופט שלו באירוע חברתי? שאלתי אותו אם הוא שמח שזיכה אותי ואמר שמאוד".

שינוי בולט במיוחד בקריאה מחודשת של הספר הוא זה שחל בנו. קריאה בו, כבני אדם המודעים לתקינות פוליטית, מקפיצה כל הזמן. חלק גדול מהניסוחים פשוט לא היו עובר היום, וזה גם מה שמעניין: להיזכר שחיינו בתקופה שבה נשים בזנות היו סתם "זונות מטומטמות", לא טרגדיות מהלכות, ומוצא ולהט"ב ונסיבות חיים לא נלקחו בחשבון. אנג'ל הפכה אז מעין סוציולוגית של הכלא כי הגיעה מבחוץ ולא היססה לירות לכל כיוון. זה היה משוחרר ומצחיק, אבל לפעמים גם אכזרי. גם גישתה של אנג'ל השתנתה לאורך השנים.

כיום נוטים לראות בכלא ככלי נקמה של החברה, הפתרונות האמיתיים הם שיקום.
"אך ורק כלי נקמה. אין נשים פושעות. 90 אחוז מהאסירות עברו גילוי עריות במשפחה או אונס או גם וגם. סיפורי הזוועה שלהן צילקו אותי. כשחייתי שם הייתי צעירה, התעריתי, הנהגתי בכלא, הייתי בענייניי, וכך הייתי גם כשכתבתי את 'מלאך או שטן' חמש שנים אחרי שהשתחררתי. אבל אחרי 25 שנה יש יותר חמלה. אני מבינה שזאת שכתבתי עליה ככה וככה נאנסה על ידי אח שלה. ואבא שלה. ודוד שלה. ובמוסד השומר אנס אותה. ואצלי ב'מלאך או שטן' לא הייתה חמלה".

ואת מצטערת על זה?
"לא, ככה צריך לכתוב ספר. אני שמחה שלא כתבתי אותו מיד איך שהשתחררתי וגם שלא משכתי את זה עשר שנים. חמש שנים אחרי הכלא זה היה בול".

העריכה המחודשת של הספר לא הולכת לשנות את השפה שלו. "גם לא את החלקים שאני יוצאת רעה", לדבריה. כך זה קרה, כך דיברו אז, כך היא הרגישה. יש רק עמוד אחד שהיא הולכת להוריד לגמרי, כי כלל השמצות על אורית ארביב, אשתו לשעבר של העבריין הרצל אביטן שחלקה איתה תא בכלא והיום היא חברתה הטובה.

מה הכוונה ב"אין נשים פושעות", כי אנחנו מחונכות לצייתנות?
"לא, זה עניין של גנטיקה. נניח יש מצוקה בבית, ילד חולה וצריך תרומה? גבר יכול לקבל את הג'ננה, לקחת גליל מהמילואים וללכת לשדוד בנק. אישה לרגע לא תחשוב על זה, היא תחשוב למכור את הגוף. גברים לפעמים פושעים מתוך רצון למשהו, נשים פושעות כתוצאה ממשהו. עם כל הפמיניזם, אין שוויון בבתי סוהר, כי כלא הנשים קשה יותר, קטן, ישן, פרימיטיבי. מתנהגים לאסירות כמו אל מטומטמות, ורק בונים עוד ועוד אגפים במקום לתת להן גדרות פתוחים, יחס, עובדות סוציאליות, לימודים. ב'נווה תרצה' יש כמה, 200 אסירות? וכמה אסירים גברים? 20 אלף. זה צריך להגיד הכל".

וה-200 האלה חוזרות לכלא שוב ושוב.
"בישראל אחוז הרצידיביזם, החוזרים לכלא, הוא מהגבוהים בעולם, 75%. הכל עניין של כסף ושיקום. בשוודיה יוצאים מתוך הנחה שאם הבחורה פשעה הם לא הגיעו אליה זמן בחוץ, והם צריכים לטפל בה בפנים. פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, לימודים, תנאים לילדים. בישראל, עצם זה ש-90 אחוז עברו אונס וגילוי עריות אומר משהו. טפלו בהן, לא מגיע להן כלא".

היום אנחנו מודעים מאוד גם לעניין העדתי, ובכלא יושבים בעיקר מזרחים.
"אני באמת לא ידעתי מה זה גזענות ומה זה אשכנזים וספרדים. אני בולגרייה טריפוליטאית, הבית היה מאוד בולגרי. בכלא ראיתי את ארץ ישראל המזרחית. הייתי בכזה הלם שדבר ראשון שאמרתי לעצמי זה 'את לומדת מרוקאית', ולמדתי. דרך זה ראיתי את העוול הגדול שנעשה להם. שם גם התאהבתי בנשים. הייתי עד אז של בנים, עד שפתאום מצאתי את עצמי בכלא של בנות כל כך שונות ממני, כל כך מסכנות, כל כך מצחיקות. שם התחברתי לנשיות שלי, למזרחיות שלי, למדתי מהן המון".

בכלל יש לך עניין עם הגבריות והנשיות.
"מילדות. אנדרוגינוס. יש לי כמה תכונות מאוד גבריות שאני לא מצליחה להיפטר מהן, ויש לי תכונות נשיות שנולדו. אני מודה לאל שיש לי את זה כי אני יכולה לג'נגל בין דמויות באמינות, אני יודעת איך כולם מרגישים".

אז את מרגישה בנוח לכתוב גם גברים וגם נשים.
"בטח. אני מכירה את עולם הגברים טוב, אבל גם יותר קל לכתוב גברים".

למה?
"הם יותר סכמטיים, הם צפויים. אחד ועוד אחד ועוד אחד זה גבר. אם את יודעת את המנגנון את מסתדרת עם המנגנון. אם את נוגעת להם בין החריצים? איך הם שונאים אותך. אני יודעת לגעת בין החריצים אבל משתדלת שלא. אני מתייחסת אליהם יפה, הם מאוד פשוטים להפעלה".

יש בספר גם עיסוק בלסביות בכלא, התאהבו בך שם?
"כן. אני לא פוסלת שום דבר, אבל אני אישה של גברים. יש נשים שיותר נוטות לנשים, אבל זה לא בדם שלי. בדם אני של גברים, המניאקים האלה. ניסיתי הכל, מכל וכל, לא פעם ולא פעמיים".

גם בכלא?
"בכלא זה מציל את הבנות. זה כוח וחוזק וזה מציל אותן, אני לא הייתי צריכה את זה".

תכנית טלוויזיה, תופעות לוואי: "התחלתי להפריש זיעה מסריחה, רק מיד שמאל"

אחד הנושאים הבולטים בספר הוא היחסים בין האסירות הערביות ליהודיות בנווה תרצה. אנג'ל, שהנהיגה את הכלא והמרידה אותו אי אלו פעמים, בילתה את רוב זמנה באגף של הבטחוניות עם האסירות הטרוריסטיות. שם התפתחה חברות בינה ובין אסירה בשם חנאן, ששוחרה מהכלא בעסקת ג'יבריל. הן שמרו על קשר עד תחילת שנות האלפיים והוא ניתק לאחר הלינץ' ברמאללה.

"הייתי נוסעת עם אליה, הבת שלי, כל שבועיים לרמאללה. תמיד בכיכר מנארה, איפה שהיה הלינץ'. הייתי מתבלבלת, דופקת על דלת של בית ומתקשרת לחנאן שהייתה באה לקחת אותי. הייתי מסתובבת איתה ועם הבת שלי ועם הילדים שלה ברמאללה. ואז נהיה ממש בלגן והעדפתי לנתק את הקשר, שלא יאשימו אותה במשהו, אני לא יודעת מה הולך שם. אני יודעת שיש לה משפחה וילדים ושהיא בסדר ופניה היו לשלום".

לדבר על דו קיום ועל שלום זה ניינטיז לאללה. היום זה כמעט בלתי נתפס. "שלום" הפך ל"פתרונות", כי אף אחד לא מאמין בזה יותר. יש תחושה שהחברות בין אנג'ל לחנאן והדיון על הדו קיום, שתופס מקום לא מבוטל בספר, שייכים לפעם. וזה מאוד מעציב שדווקא בכלא, מול האסירות הבטחוניות, יש יותר תקווה.

"בנווה תרצה אין יותר מחבלות", מסבירה אנג'ל. "אחרי עסקת ג'יבריל העבירו אותן לכלא אחר שאליו התחילו להגיע הטרוריסטיות המודרניות. היום אין קשר בכלל, וזה חבל. כי האינתיפאדות יוצאות מבתי הסוהר, לא כולן אבל חלק. עדיף היה לחיות בדו קיום בתוך בתי הסוהר, אולי הייתה יותר הבנה. בינינו היה קשר, יכולנו להתאחד וככה גם השגנו תנאים. הייתי מדברת עם הבנות וראינו שזה אפשרי, עשינו מרד ביחד. דווקא מהמקום הכי נמוך אפשר להתחיל, שלום אפשר להתחיל במקום הכי קשה".

המצב הפוליטי מתסכל אותך?
"לא, תשמעי, שני הצדדים אשמים באותה המידה. אין עם מי לדבר, גם כשאנחנו רוצים. מזה אני לא מתוסכלת, כי אני אומרת שיגיע הרגע שכל הצדדים ישבעו, גמרנו, כמה דם אפשר להקיז. ואז זה יבוא".

אחרי ש"מלאך או שטן" הפך לצלחה, אנג'ל הפכה לכוכבת. טורים, ראיונות, הופעות טלוויזיוניות ואפילו תכנית טלוויזיה עם מרב מיכאלי ועינב גלילי. אבל היא גילתה מהר מאוד שזה לא בשבילה. "הייתי צריכה להחזיק תכנית בערב שבת. סליחה, לפני כמה שנים השתחררתי מהכלא, מה אתם רוצים ממני? קלטתי שביד שמאל אני מתחילה להפריש זיעה מסריחה, רק מיד שמאל. מהתכנית השביעית רק יד ימין מתרוממת ויד שמאל צמודה לגוף, מהלחץ הנפשי. כשהסתיימה התכנית הרגשתי כזאת עייפות. נסעתי לסיני, כוס תה מול האופק, עם השחי המסריח, ואמרתי 'שרה, תחזרי לספרים'. חמש שנים עד שזה עבר לי הזיעה הזאת".

היא סירבה למכור את זכויות הספר לעיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים, ממעטת להתראיין, מסרבת סדרתית לתכניות ריאליטי ("ריאליטי זה בית קברות לאמן"), רק עכשיו החליטה שהיא מוכנה לתרגום הספר. "כשהוצאתי את 'מלאך או שטן' הייתי צעירה ונורא פחדתי ממה יעשו עם הדמות שלי. הייתי אמא צעירה, הרגע יצאתי מהכלא, חששתי, אולי יעשו אותי יותר שטנית? בא מפיק מהוליווד ורצה לקנות את מלאך או שטן. לא היה לי שקל, גרתי עם אמא שלי ותינוקת בדירה קטנה, ידעתי שזאת הזדמנות פז, ובלי כל רועד אמרתי לא ונסגרה הפגישה. מדי פעם אני משתעשעת במה היה קורה, אבל בלי כאב לב. אמרתי לבת שלי 'אם אמות צעירה תמכרי את הספר ותהיי עשירה. אם אמות זקנה, לפחות תהיה לך אמא. לא נהיה עשירות אבל נהיה בסבבה'. בגיל 55 החלטתי שאני מספיק גדולה, שאפשר לתרגם את הספר. שאם הוא יצליח בעולם אני אדע לקבל את זה בפרופורציות נכונות, וגם אם לא. אני לא אתרסק. אני בגיל מכיל".

וכאן כשהספר הצליח, התחרפנת?
"לא, זאת הצלחה, קטנה, זאת הצלחה ישראלית. יש לי יחסי אהבה שנאה עם התקשורת".

כרגע זה נראה כמו יחסי התעלמות.
"אין לי צורך בהם. התקשורת גילתה אותי כשנאשמתי ברצח כפול, והייתי דמות, טיגנו אותי. אני מתארת לעצמי שאם הייתי עיתונאית או סופרת באותה תקופה גם אני הייתי נהנית מהדמות הזאת, וגם אני הייתי מטגנת אותה, אבל כאחת שטוגנה זה היה לי קשה".

"אהבתי את הצינוק, נהנתי מהשקט. עם מה הם יכלו לשבור אותי?"

החלק הכי מפתיע בראיון זה לראות את שרה אנג'ל בוכה, אבל מתברר שזה קורה לא מעט. רק בשנים האחרונות, כל כך הרבה זמן אחרי ששוחררה מנווה תרצה, היא הבינה שהכלא נשאר איתה. הפצע הזה שהיא מדברת עליו, קשור לנשים שפגשה בתקופת המאסר. אלו שהיא כתבה עליהן בהומור, לעתים בזלזול, הן אלו שרודפות אותה.

"אז זה לא עשה לי כלום, אבל 30 שנה אחרי, כולי מזועזעת. הייתה איזה אחת שאבא שלה אנס אותה מגיל תשע. היא התלוננה בגיל 12 והוא קיבל 11 שנה בכלא. אמא שלה זרקה אותה מהבית אחרי שהתלוננה, כי בגללה המפרנס הלך לכלא. היא כמובן ירדה לזנות וסמים - עשרות כאלה היו בכלא, עשרות. באותה תקופה אבא שלה היה אסיר עבודה והוביל את האספקה לנווה תרצה. היא עומדת בשביל, הוא מוריד אספקה, היא רואה את אבא שלה. אני במקרה הייתי בגדר באותו יום, וראיתי אותה צורחת", אנג'ל בוכה, וממשיכה. "ופתאום זה חוזר אליי אחרי 30 שנה, הפנים שלה, הפנים שלו, איך עשו לה דבר כזה? איך אפשר לעשות דבר כזה?".

פוסט טראומה.
"פוסט טראומה. אני לא מסוגלת לראות אסירות או סוהרות. גם הטובות, לא מסוגלת להגיד שלום, הן סגרו אותי, אפילו שחלקן היו שם בשבילי והיו מדהימות. לא עזר הספר, לא עוזרות ההרצאות, אם יש לי סיוט בלילה זה על זה שאני סגורה שם, חנוקה. מי היה מאמין שדווקא זה יעשה לי סיוטים. לא העולם התחתון, לא כל מה שראיתי, וראיתי, לא החיים עם שמעיה, לא הפעמים שניסו לרצוח אותי. הכלא, אני לא מסוגלת לדבר עליו בלי להתחיל לבכות".

למרות שהיית מנהיגה שם.
"הייתי מנהיגה כי לא היו לי ילדים, כי בעלי היה בכלא וכי אהבתי את הצינוק, עם מה הם יכולים לשבור אותי? לעומת זאת המסכנות האלה, בצינוק כל החיים השחורים שלהן עלו להן. כולן היו על זריקות הרגעה בצינוק. אני לא. אני נהניתי מהשקט, מכל רגע. גם היו משחקים להן עם הילדים, את לא מתנהגת יפה? את לא תראי את הילד שלך. ואני יודעת שהיום אם הייתי נכנסת לכלא הייתי דרוסה, לא מנהיגה, כי יש להם את כל התנאים לרדת עליי. יש לי ילדה, אני בחוסר אונים".

"פעם לא הייתי בוכה", היא ממשיכה. "מה שלא עשו לי לא בכיתי, שמעיה בכה ואני לא. כשהילדה נולדה לא בכיתי, כששמו לי רימון ברכב לא בכיתי, כלום, אני בשלי. מתי התחלתי לבכות? מאז שאמא שלי חלתה בסרטן כשהייתי בת 40. הפכתי ליותר רגישה, התחלתי להתייחס לחיים אחרת. התחלתי לבכות".

ויותר כיף ככה?
"פחות, הרבה פחות. 40 שנה חייתי מעולה. לא בכיתי, לא התלוננתי, כל צרה שקורית אני אחראית לה, או שעשיתי אותה או שקיבלתי אותה, אין מה לבכות. אבל האדם הוא חיה מורכבת. בגיל 40 נהייתי בן אדם, רגישה, בוכה".

אני רואה.
"אל תכתבי שאני יושבת ובוכה כל היום על נווה תרצה ומגג'דרת, צחקתי יותר בנווה תרצה משצחקתי כל החיים, גם היום אני צוחקת. זה נקודתי, כשזה מקבל תפנית רצינית ואני נזכרת מה עשו להן. כי אני באתי ממשפחה מדהימה, נתנו לי הכל, לא תיארתי לעצמי שיש כאלה דברים בעולם. כשאתה מגיע לגיהנום הזה של נווה תרצה, לביוב הזה, לאיפה שנשפכות כל המסכנות, זה טו מאץ'".

כל זה גורם לך לתהות מה עשית עם שמעיה?
"לא, הוא היה בחור מאוד סוחף. לא רואה איזושהי קונסטלציה שלא הייתה מתאהבת בו. היית צעירה והוא היה כח והוא היה חכם. זה מסובך, לא הייתי ילדה רגילה ולא נערה רגילה, הייתי הרפתקנית והייתה לי נשמה של עובדת סוציאלית, בנות צריכות להיזהר מהנטייה הזאת".

הנטייה לטפל?
"זה מתחיל מהרגע שתוקעים לנו את הבובה הראשונה ביד, זה משהו בגידול שלנו. זה היה בעוכריי. אבל זאת הייתה חוויה. יצאתי בחיים, שפויה, מורווחת במיליון סיפורים. שם רע? בסדר, התגברנו עליו. יש לי ילדה, יש לי עולם".

אז את לא מצטערת
"לא. קודם כל אני סופרת יותר טובה. מילדות ידעתי שאני אהיה סופרת, אבל כתבתי שטויות על הכינרת. ילדה בת ימית, כמה שירים תכתבי על הכינרת? בשנים האחרונות התחלתי לחשוד בעצמי שכשהכרתי את שמעיה קפץ לי גיבור מספר, והסופרת שבי התעוררה, שכל זה היה גם בשביל ספרים. ואם לא הייתי מתחתנת עם שמעיה? הייתי לומדת ספרות, מתעייפת, לומדת משפטים, נהיית עורכת דין ומגיעה לסיפורים של העבריינים מהצד השני. אבל אני יודעת לתאר באמת את העולם התחתון, לא כעורכת דין מבחוץ. זה לא אותו דבר. זה היה עליזה בארץ הבלהות. סיפורי טירוף. אז מה יש להצטער? צער עושה קמטים".

צילום: עופר חן | איפור: ספיר ורובל

• נקמה