לפני שבע שנים מאי גולן התפוצצה לעם ישראל בפרצוף. עד אז היא היתה נערה אלמונית מהתחנה המרכזית, חיה עם אימה בדוחק ומתפרנסת מעבודות מזדמנות, כשבעברה כמה דקות של תהילה טלוויזיונית (על תקן הפנים מכמירות הלב של דו"ח העוני). אבל ב-2012 ראיון אקראי ומהדהד בתכנית של ז'וז'ו אבוטבול ברשת ב' הקפיץ אותה בחזרה ללב השיח, הפעם על תקן שיהפוך לטיקט שלה: המאבק נגד המהגרים מאפריקה.
אלו היו הימים היצריים ביותר של המאבק. מספר האפריקאים שחצו את הגבול עם מצרים הגיע לשיא, גינת לוינסקי נגדשה סודנים ואריתראים, המתח עם תושבי השכונות גאה. דרום תל אביב רחשה כמו צינור ביוב שעומד להתבקע. במאי 2012 נערכה בשכונת התקווה הפגנה סוערת, שבמהלכה כוכבים אורחים כמו מירי רגב ומיכאל בן ארי הכריזו "הסודנים הם סרטן" ו"סודנים לסודן" ושילהבו את הקהל למה שהסתיים במסע אלימות וביזה נגד אפריקאים.
מאי גולן – אז בת 26 – התאימה למאבק כמו כפפת אגרוף ליד. בניגוד לרגב ובן ארי שנקלעו לסיטואציה, גולן נולדה מתוך ההריסות. ילדת שכונות, היא קוראת לעצמה עד היום, נושאת את התואר כמו אות מלחמה.
חבית הנפץ שהיא מאי גולן התגלגלה מדרום תל אביב אל אולפני הטלוויזיה, אל תחנות הרדיו ואל שערי העיתונים. בערב סמלי היא ישבה בפאנל ב"משעל השבוע" בערוץ 2 לצד מירי רגב, השתלטה על הדיון ורשפה על פעילת השמאל שניצבה מולה עד שניסים משעל נאלץ לעזוב את כסאו כדי לשמור על הסדר הציבורי. התקשורת עמדה מולה מסויגת ומהופנטת, פותחת לה מיקרופון ומנסה להסות אותה, מתקוממת נגד הסגנון הבוטה ומבקשת עוד.
אבל עם השנים דעכה מדורת המחאה של מאי גולן. המאבק הציבורי נגד המסתננים עבר לזירה הדמוקרטית שבה הממשלה נלחמת בבג"ץ; מיכאל בן ארי נפלט מהכנסת; רגב מונתה לשרת התרבות והסיטה את הכוונת מגינת לוינסקי לכיכר הבימה; ואת מעט הזרקורים שנותרו מכוונים אל השכונות תפסה שפי פז, תמונת מראה של גולן, אשת שמאל ופעילת שלום אשכנזייה ולסבית שהיתה לפעילת מאבק מיליטנטית ורדיקלית – פרדוקס שריתק את התקשורת. ולא רק אותה – כשבנימין נתניהו הסתבך בין ביטול הגירוש למדינות שלישיות למתווה האו"ם, הוא לא הזמין ללשכתו את גולן; הוא הזמין את שפי פז.
המאבק של גולן הלך וגווע. היא הפסיקה לערוך הפגנות, ניהלה הליך משפטי שנכשל ונדחקה מהתודעה. רק הבחירה לכנסת – מהמקום ה-32 ברשימת הליכוד שרבים כלל לא החשיבו כריאלי – גאלה אותה מגסיסה במרתף הרייטינג של ערוץ 20. כשהיא מספרת שבשבוע האחרון כל העיתונות מתעניינת בה, כותבת עליה ומחזרת אחריה, היא לא אומרת את זה בגאווה; היא אומרת את זה בכעס.
ועכשיו היא נראית קצת אחרת. אולי זו העובדה שהחלה את דרכה במאבק בשנות העשרים לחייה והשבוע היא חוגגת 33 ("זה תהליך טבעי של התפתחות, של התבגרות", היא אומרת); אולי היא מאסה בתיוג הגזעני שדבק בה ("אני רוצה לראות שבגיל 25 יגידו לך 'נאצי' ו'פשיסט' ו'הכיף שלך זה לרצוח שחורים' ואתה תשב בשקט"); ואולי זו הקריירה הפוליטית שמצריכה ממלכתיות. היא לא תודה בזה. וצריך גם להבהיר שהיא לא הפכה לחנה בבלי: המחוות שלה עדיין דרמטיות, הטונים עדיין גבוהים, הטמפרמנט עדיין שוצף והסבלנות עדיין קצרה.
אבל בניגוד להופעות התקשורתיות בתחילת הדרך, גולן היום מחושבת יותר. היא קצת יותר זהירה, קצת יותר מהוססת – והרבה יותר מודעת לעצמה ולאופן שבו היא נתפסת בציבור. חשוב לה להסביר למה היא צועקת ולמה היא מתפרצת. ראיונות צעקניים כמו זה ב"משעל השבוע" או ב"ערב חדש" (ראיון שגרם לאראל סג"ל לגעור בה ובמרואיינת שישבה לצידה שזו "בושה וחרפה") היא מסבירה בכך שהם נערכו בתחילת המאבק (היא לא מכוונת לחוסר ניסיון, אלא לצורך שלה להביא למסך את המצוקה האילמת של תושבי השכונות: "מה שאתם רואים כמישהי שאין לה עצם בלשון, אני רואה כאמת של אנשים שקולם לא נשמע"). דברים בוטים שאמרה בעבר על אפריקאים ועל פוליטיקאים נשמעים לה כל כך זרים עד שהיא מתכחשת אליהם, מבקשת לראות את המקורות, ולבסוף גם מסתייגת בזהירות או מתפתלת סביבם באי נחת. היא נזהרת מלהיתפס שוב באמירות דומות ומסרבת לפרק מוקשים שפעם היתה מפוצצת בידיים חשופות (על נתן אשל, למשל, היא לא מוכנה לדבר). היא מנסה להשיג שליטה על הראיון, מוטרדת מהכותרות ומקליטה אותו בעצמה כדי לוודא שלא תוצא מהקשר ("אני קליקבייט, אני יודעת את זה. אתה שם 'מאי גולן' – אז אנשים ילחצו").
אפילו הראיון שהעניקה גולן בשבוע שעבר ב"החדשות עם יעקב אילון"– ראיון שגרם למבקר הטלוויזיה של "הארץ", רוגל אלפר, לטעון שהיא "משפריצה שנאה" ושיש לה "דיבור מסריח" – נראה מתון ומעודן ביחס להופעות קודמות. כשגדי יברקן מכחול לבן היושב לצידה מדבר, אפשר לראות את גולן מתכווצת, מתפתלת, זורקת מילה, מגחכת, נאנחת – אבל יוצאת מגדרה כדי להימנע מהתפרצות לדבריו. עוברות כמעט חמש דקות – פרק זמן ששקול למאסר עולם במחנה כפייה סובייטי במונחי מאי גולן של פעם – לפני שהיא נשברת. באותו רגע היא מכריזה "טוב, אני רוצה להגיב" – וכדרכה, לא מחכה לקבל את רשות הדיבור. היא פשוט לוקחת אותה.
הייתי ילדת אינטגרציה שחוותה על בשרה את הגזענות הכי קשה
המנעד הרגשי שלה רחב אבל התנועה בתוכו סילונית: היא עוברת בתוך דקה מווידוי נרגש עם קול שבור ודמעה בעין לתגובה סרקסטית, לכתב האשמה זועם, לשיחת חולין מחויכת. הקול שלה מסובב ראשים בבית הקפה ומזמין הערות ("האינטונציה שלי לפעמים עולה, זה לא משהו שאני עושה בכוונה. אני לא צועקת, זה הדיבור שלי"). השיחה איתה קופצנית ומלאת טריגרים, בכל תשובה נפתחים שלושה נושאי שיחה חדשים. "אני מדברת בלי לנשום", היא אומרת ברגע אחד שבו היא עוצרת לקחת אוויר. לפרקים היא לא מנהלת שיחה עם האדם שמולה, אלא עם מה שהוא מייצג בעיניה: "אתם", תקשורת השמאל, השמאל כולו. היא אוהבת לומר "זה מוכח" ו"זה עובדתי", אבל כשהעובדות לא משרתות אותה היא נסמכת על תחושות בטן ופוטרת את העניין ב"אתה יכול להאמין או לא". היא לא שותקת על שום דבר, לא מפספסת אף הערת ביניים, מבקשת דף ועט כדי לזכור להתייחס לכל הערת אגב.
גולן נולדה בשכונת נווה שאנן, בת יחידה שנולדה מחוץ לנישואים לאם חד-הורית שמשפחתה החרדית הפנתה אליה את גבה. בגיל תשע נטבלה במדורת השבט כשהופיעה ב"מבט" וב"בשידור חי – דן שילון מארח", סיפרה על חלומות ארציים כמו כלב וביקור בכותל ודקלמה שיר שכתבה על אנשים עניים שרק רוצים ליהנות מהחיים ולא מצליחים. לאחר אותה הופעה היא שוגרה מבית הספר ביאליק שבדרום תל אביב לבית הספר גורדון שבצפונה, במהלך שהוכיח שגם כוונות טובות יכולות להוביל אל הגיהינום. "הייתי ילדת אינטגרציה שחוותה על בשרה את הגזענות הכי קשה", היא אומרת ומנסה לשלוט בקולה, "חרם חברתי של חמש שנים – לא רק מהילדים, אלא גם מהמורים, מההנהלה. והכל על טהרת הגזענות". היא מספרת על מחנכת שקראה לה בשמה השני, המזרחי, כדי ללעוג לה; על מנהלת שדיווחה לשירות הסוציאלי שהיא יושבת עם נרקומנים בתחנה המרכזית בשעה ששכבה חולה בבית; ועל מורה למתמטיקה שהציגה אותה כ"אפס" בפני הכיתה. חלק מהמורים, היא מספרת, ביקשו כעבור שנים להתנצל בפניה. היא לא סלחה. "בגלל שהצלחתי לשרוד אני אקבל את ההתנצלות?", היא שואלת, "ומה היה אם לא הייתי שורדת?".
אלו השנים המכוננות שלה: השנים שבהן היא צברה זעם כלפי האליטות ("בית ספר מאוד לבן, ילדי שמנת"); השנים שבהן היא מנופפת היום כנגד מי שמאשים אותה בגזענות ("לי לא יגידו מה זה גזענות"); והשנים שבהן בנתה את הביטחון העצמי שלה. "אתה יודע כמה קשה היה לי להתגבר על ההבנה שמגיע לי בזכות ולא בחסד?", היא אומרת, "אומרים לך 'אתה אפס', 'אתה לא שווה' – כמה פעמים עד שתאמין לזה? אין לי מושג מה החזיק אותי. הנסיעה בקו 4, כל יום שעה הלוך חזור – שם ביליתי את השעה הכי קשה שלי, כי שם הייתי נותנת לדמעות להתפרץ. זאת השעה שחישלה אותי כל יום מחדש".
היא חיה עם אמה בתחנה המרכזית כמעט כל חייה, הישראליות היחידות בבניין שכל דייריו הם אריתראים. לפני שמונה חודשים, בעקבות בעיה רפואית של האם, הן עברו לכפר שלם. "לשם ההסתננות עוד לא הגיעה", היא אומרת.
דווקא כמי שגדלה בדרום תל אביב, את יודעת שהמצב שם מעולם לא היה טוב.
"מעולם לא היה רע ככה. ואומרת לך את זה ילדה שהיתה עולה במדרגות ועל סף הדלת היו נרקומנים ויצאניות ערומות. אני לא מנסה לייפות את המצב. אבל לא היה עדיין פחד. גם סוחר הסמים לא היה מחפש לאנוס אותך או לרצוח אותך. ומעל הכל – לא היה מערער על מהות הקיום שלך בבית שלך".
את מתכוונת שהם רוצים לגרש אותך? את באמת חושבת ככה?
"אני לא חושבת, אני יודעת. כשעומד אריתראי – לא שיכור, לא נרקומן – בפתח הבניין של אמא שלי ואומר לה 'מה את עושה פה, אין פה יהודים'. כשאריתראי אומר לי 'תחזרי לתימן, תחזרי למרוקו'. כשילדים של מסתננים אריתראים עומדים ואומרים 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם'. אתה מבין שזה לא יד המקרה. אתה יכול לבחור להאמין או לא, אני יודעת מה האמת שלי".
ואין פה גזענות, בהכללה הזאת של האריתראים?
"גזענות כלפי מה? אני הרי אמרתי אלף פעם שלא משנה לי מי היה מגיע, מה גזעו, מה דתו או מה צבעו. העובדה הקיימת היא שבמשך שנים חיינו עם עובדים זרים חוקיים ומעולם לא שמעת על מאבק כזה. מעולם לא שמעת קול זעקה כזה".
אמרת שבאריתריאה חוקי לאנוס. זה שקר.
"קודם כל, חוויתי אז אונסים רבים – קשישה בת 83 נאנסה, אישה בת 50 נאנסה, וכל כך הרבה הטרדות מיניות. ואז ישבתי עם שגריר אריתריאה, והוא אמר לי שיש סוג של אונס על ידי בעל שהוא מותר שם בחוק. האמנתי לו. אני יודעת היום שהחוק הוא שונה. להגיד לך שבזמן אמת צעירה שנאבקה וחוותה אונסים ואמרה את זה לכתב ולא בדקה עד הסוף? יכול להיות".
את מבינה למה אומרים אחרי זה שאת גזענית? כשאת אומרת שהם אנסים, ופושעים, ואלימים, וכולם מסתובבים עם סכין בנעל...
"חד משמעית לא אמרתי על הסכין בנעל, הוציאו את הדברים שלי מהקשר (נאמר בראיונות ל"הארץ" ול"גלובס" ב-2014 - נ"ש). לא אמרתי מעולם שכל האריתראים ככה וככה. אמרתי שיש אחוז פשיעה גבוה. במשך שנים השמאל אמר שזה לא נכון, והנה לפני שנה בערך מפקד תחנת שרת הראה נתונים גבוהים משמעותית של פשיעה של מסתננים בדרום תל אביב".
המשטרה טוענת בעצמה שקשה לה להפיק נתונים אמינים על פשיעת זרים.
"נכון".
אבל דווקא אפשר לומר שהציבור מקבל את זה שהמצב בעייתי.
"אתה יודע כמה שנים מיכל רוזין צעקה שאין פשיעה? שזה שקר, זה המצאה. כמו שהם אומרים שיש שלושים אלף מסתננים. וכמו שהמשטרה בסוף הוכיחה שהיא לא יכולה להביא את הנתונים האמיתיים, אני אומרת לך שגם רשויות ההגירה יודו שאין להן את הנתונים האמיתיים".
אולמרט ידע בזמן אמת על כניסתם של המסתננים והתעלם. אשתו הורתה לו להתעלם
גולן טוענת שהמאבק שלה החל מבלי שבחרה צד פוליטי, והפך להיות קו הגבול שמסמן מי לה ומי לצרה. כך היא מסבירה, למשל, את החבירה לבן ארי ואנשי כהנא. "הם אנשים טובי לב שכל חטאם זה אהבת ארץ ישראל", היא אומרת. "הם באו ועזרו לי בתחילתו של המאבק, הראשונים, אף אחד אחר לא היה שם. לעולם אכיר להם תודה, לא מתכוונת להתנצל על זה".
אבל בעוד שאת בן ארי מכשירה גולן בזכות תרומתו למאבק – את נתניהו היא מכשירה למרות אחריותו למצב. לפני שנים אחדות, כשהכנסת לא נראתה כמו השורה הבאה בקורות החיים, גולן עוד העזה להישמע אחרת. בראיון ל-Xnet ב-2014 היא סיפרה שנפגעה מראש הממשלה לאחר ששמעה שהוא האזין לראיון אצל ז'וז'ו אבוטבול ואמר "מספיק להתבכיין". "הרגשתי שהאמירה המזלזלת מכוונת אליי", אמרה אז. היום היא אומרת ש"אני לא יודעת אם זה נאמר, לא וידאתי את זה". הביקורת שלה חולפת מעל הראש של נתניהו וממשיכה היישר לאהוד אולמרט, כאילו הזמן בתחנה המרכזית עמד מלכת בעשור שחלף מאז חזר הליכוד לשלטון.
זה מצחיק.
"למה מצחיק?".
כי אולמרט לא ראש הממשלה מ-2009. והשנים הכי קשות מבחינת הסתננות היו 2010-2012.
"מתי נסגרה הגדר?".
ב-2013.
"תבדוק שוב".
הנה, בדקתי: 2013.
"מתי התחילה הגדר להיבנות?".
ב-2009. אצל נתניהו.
"יפה. זאת אומרת שלרה"מ כבר היה פתרון. אולמרט ידע בזמן אמת על כניסתם של המסתננים והתעלם. אשתו הורתה לו להתעלם".
נניח שזה נכון – זה לפני יותר מעשר שנים.
"קודם כל נסגרה הגדר ומנענו – בזכות המאבק שאני התחלתי – מיליון מסתננים".
אז לא יהיו מיליון מסתננים? כי אמרת לפני חמש שנים שבתוך חמש שנים יהיו מיליון.
"אמרתי שאם לא תהיה מדיניות הגירה ברורה".
ויש?
"אין".
נו, אז למה אין מיליון מסתננים?
"כי ידוע לכל המדינות מהן רוצים להגיע מסתננים שיש לנו ראש ממשלה שלא ייתן להם. אבל הם יודעים שיש מי שנאבק בראש הממשלה, וזה שופטי בית המשפט העליון, ויחד איתם ארגוני השמאל הקיצוני".
האיום הדמוגרפי שהזהרת מפניו ירד מהפרק?
"כל עוד לא תהיה פה מדיניות הגירה מבוססת וחוק נגד מסתננים יש סכנה לצביון היהודי".
איזו סכנה? הם לא אזרחים.
"בכל מקרה הם פה. עברו מעל מאה מיליון שקל כדי לבנות להם גנים חדשים, לעשרות אלפי הילדים שנולדים פה. אתה לא תראה היום אריתראית שלא הולכת עם כמה ילדים. אז יש פה סכנה".
אימהות אריתראיות – או מפעלי ילודה משומנים וממומנים על ידי עמותות שמאל, כפי שחווה אותן גולן – הן תרחיש האסון שהחליף את איום ההסתננות לאחר שהגדר נסגרה ומספר ההסתננויות צנח לאפס. התזה החדשה סיפרה על עשרות אלפי אריתראיות שמגיעות לישראל במסגרת מסעות צליינות עם ויזת תייר, נשארות במדינה באופן לא חוקי ומקימות בה משפחות שהולכות ונוגסות ברוב היהודי. בינואר 2017 חשפה גולן את מה שהיה אמור להיות הרחם המעשן של איום הילודה: נתוני רשות האוכלוסין וההגירה (שהושגו בעזרת ח"כ שרן השכל מהליכוד) ולפיהם כאלף אריתראים מסתננים לישראל דרך נתב"ג מדי שנה. אלא שאז חשף הבלוגר אישתון ב"הארץ" שגולן הציגה את הנתונים באופן חלקי ומעוות. היא ציינה, למשל, את כניסתם לישראל של 1,428 תיירים אריתראים – והשמיטה את העובדה ש-1,404 מהם עזבו את הארץ בטרם פקעה הוויזה.
"אני לא מפחדת מהכותרות שתדפקו, אני יודעת שאוהבים להגיד כאילו אני מזהירה מפני רצון דמוגרפי שלא קשור לנתונים", אומרת גולן. "אני לא מאמינה לנתונים שקיימים היום. אני יודעת מחיים בשטח שהם לא נכונים".
אם את לא מאמינה להם, למה ביקשת אותם?
"אמרתי לחברת הכנסת השכל: 'תבקשי את הנתונים, בואי נראה אם הם חופפים למה שאני חושבת'".
וברגע שהנתונים לא התאימו לך – התעלמת?
"בוודאי, כי אני חיה את המציאות ואני חיה את השטח".
את מבינה שאי אפשר לדון איתך כשאת לא משתמשת בנתונים?
"אתה מבין שאני חיה את המציאות כבר עשור?".
ובגלל זה אי אפשר לדון איתך. את כל הזמן אומרת 'מאה אלף מסתננים'. ספרת?
"אתה ספרת?".
לא, ולכן אני לא אומר מאה אלף. אבל יש רשות ממשלתית שספרה...
"אז אני יודעת שהנתונים שלה לא מדויקים".
אבל אין לך נתונים אחרים.
"תגיד לי, אתה רציני? אתה רואה שכבר אין מקום בתחנה מרכזית ובשפירא ובשכונת התקווה ובנווה צה"ל ובכל השכונות שנכבשו. אתה רואה את ההתפזרות הטבעית שקורית. עשית סיור במרכז של פתח תקווה? הלכת לרובע ב' של אשדוד? לרמת אליהו בראשון? לאשקלון, לערד, לנתניה? זה תלוש להגיד שלושים אלף. זה מצחיק. אז השמאל טוען שיש שלושים אלף אריתראים".
מה זה "השמאל"? רשות האוכלוסין וההגירה. המדינה טוענת את זה.
"אתה דיברת עם אנשים פרטיים ברשות האוכלוסין וההגירה?".
לא.
"אני כן. והם אומרים שהנתונים תלושים".
את מאשימה את רשות ההגירה שהיא מפרסמת נתונים שקריים?
"אני אומרת לך שבשיחות פרטיות לא רשמיות אמרו לי חד-משמעית שהנתונים רחוקים מאוד ממה שקורה במציאות".
גם אם אני הולך אתך – ואת מדברת על יותר מפי שלושה – זה עדיין לא מגיע למיליון שהזהרת ממנו. אפשר להסכים לפחות שנבואת הזעם הזאת לא התגשמה?
"בזכות המאבק שלי".
אמרת את זה ב-2014. זה אחרי שהגדר כבר נסגרה.
"אני הזהרתי מפני תרחיש שבו אם לא תהיה פה מדיניות הגירה אז גם כשהגדר סגורה יגיעו לפה מיליון תיירים עם ויזות ויישארו פה ויתערו בין המסתננים".
נו, וזה מה שקורה?
"אמנם לא בכמויות האלה, אבל זה קורה".
לפי הנתונים שאת ביקשת נשארו פה עשרים וארבעה אריתראים אחרי פקיעת הוויזה. עשרים וארבעה!
"אז אני לא מסכימה לנתונים".
בג"ץ ידע שייקח שנים להכשיר שוטרי הגירה. זה היד המכוונת הזדונית
בניגוד למה שאפשר לחשוב, המהגרים האריתראים ("מסתננים", מתקנת גולן בעקביות) הם כבר לא יעד התקיפה המרכזי של גולן. כיאה למי ששידרגה את עצמה ממאבק חברתי ברחובות לקריירה פרלמנטרית, גולן מרחיבה את טווח האש ומכוונת את התותח למטרה הכי אופנתית בימין: בג"ץ.
"אני יושבת לפני חצי שנה בישיבה", היא מספרת, "ראש הממשלה, שר הפנים, יועצים משפטיים, אנשים מרשות ההגירה. אנחנו מציעים הצעות, ויושבים יועצים ואומרים 'זה לא יעמוד במבחן בג"ץ וזה לא וזה לא'. מה קורה פה? אני במדינת בג"ץ? על ידי מי אני נשלטת? מי מנהל לי את החיים?".
עבור גולן, בג"ץ הוא היפוכו של המכשול בגבול עם מצרים – זו הגדר שמונעת את גירוש האפריקאים למולדתם. אלא שהעובדות לא תמיד מתיישבות עם השקפת העולם.
ב-2008 היתה עתירה של ארגוני זכויות אדם נגד נוהל ההחזרה החמה (החזרה מיידית של מסתננים למצרים). בג"ץ לא דחה אותה. הוא דרש שיפורים בנוהל, והמדינה החליטה ב-2011 להשהות אותו.
"בג"ץ רצה לתחקר את המסתננים".
את חושבת שהיה צריך לתחקר אותם?
"אז? בוודאי. אבל בג"ץ ידע שייקח שנים להכשיר שוטרי הגירה. זה היד המכוונת הזדונית של בג"ץ שרצה לתקוע את העניין לכמה שנים טובות".
אבל גם את חושבת שהדרישה לתחקר היתה נכונה. הלאה: ב-2009 היתה עתירה נגד נוהל גדרה-חדרה (איסור שהיית מסתננים במרכז הארץ) – בג"ץ לא דחה אותה. אלי ישי ביטל את הנוהל.
"נוהל גדרה-חדרה היה נוהל שלא היה יכול לעבוד. זה דבר שנדון לכישלון מהרגע הראשון".
מאה אחוז – אבל זה שוב לא בג"ץ. עתירה נגד איסור העסקת עובדים זרים – בג"ץ דחה ב-2011. את העתירה נגד גירוש למדינה שלישית בג"ץ דחה ב-2017. זו המדינה שלא הצליחה להגיע להסכם עם מדינה שלישית.
"גירוש למדינה שלישית זה דבר שהשמאל טרפד. אדון מוסי רז והגברת מיכל רוזין, ביחד עם מי שמימן להם את הטיסות – ארגוני השמאל הקיצוני – נסעו ואיימו על המדינות האפריקאיות שהן לא יקבלו עזרה מהאו"ם".
זה שוב לא בג"ץ.
"אתה לא יכול להתווכח עם זה שיושבים שם תשעה שופטים מ-נו-ת-קים. אף אחד מהם לא יודע מה קורה בדרום תל אביב, אף אחד מהם או מיקיריהם לא גר בדרום תל אביב, לא חווה חיים לצד מסתננים אריתראים, לא יודע איך דרום תל אביב נראית אפילו בדמיון".
אבל שופטים מכריעים לפי החוק – החוק שחוקקו נבחרי הציבור.
"סליחה, מה זה חוק? חוק זה לא שאתה תערב את הדעה, במקרה הזה את הדעה השמאלנית שלך".
אין פה דעה. זו פרשנות של חוק.
"זו פרשנות של דעה, דעה שמאלנית. נקודה".
בג"ץ אישר גירוש למדינה שלישית אפילו בכפייה. זו אג'נדה של שמאל? ברצינות?
"תראה מתי זה נפל - כשהיתה סחיטה באיומים של חברי כנסת מהשמאל הקיצוני".
אבל זה לא בג"ץ.
"לא אמרתי שהם הפילו את החוק".
אז למה את מפילה את זה על בג"ץ?
"כי זה נופל על בג"ץ. הם עיקרו וסירסו כל חוק אפשרי".
כשגולן מדברת על כל חוק אפשרי, היא מדברת למעשה על חוק אחד – החוק למניעת הסתננות, אות מתה מ-1954 שזכתה ב-2011 לחיים חדשים תחת איום ההסתננות מגבול מצרים. בג"ץ פסל שלושה תיקונים לחוק שהעבירה הכנסת בטענה שאינם חוקתיים ואינם מידתיים.
תסבירי לי את ההיתלות הזאת במתקן חולות. הרי אפשר להחזיק שם לכל היותר 3,300 בני אדם. סהרונים – עוד 700 איש. את הרי מדברת על מאה אלף. מה תעשי איתם?
"זה היה אמור להיות מתקן מעבר. האמן לי שלו החוק לא היה מעוקר ומסורס על ידי שופטי בג"ץ הם לא היו נשארים שם. הם היו חוזרים למדינתם. אבל כשהם רואים שמיעוט קטן מצליח לדרוס החלטה של ממשלה שלמה, הם מבינים שהם מעל החוק ולכן הם ממשיכים לעשות מה שהם רוצים".
מחר יש פסקת ההתגברות – מה את עושה?
"אני מחוקקת מחדש את חוק המסתננים".
ומה הוא עושה, שולח את כולם לחולות?
"היום אני יכולה להחזיר ישר לאריתריאה. אריתריאה בשלום עם אתיופיה".
מבחינתך אפשר מחר להעלות את כולם על מטוס לאריתריאה?
"חד משמעית".
לא אכפת לך שנציבות הפליטים של האו"ם ומשרד החוץ האמריקאי קבעו שהמצב באריתריאה עדיין מסוכן, שמפרים בה זכויות אדם ושמתקיימים בה פשעים נגד האנושות?
"המצב השתנה עכשיו?".
עכשיו אומרים במשרד החוץ ובמועצה לביטחון לאומי שצריך לבחון את המצב.
"אז אני לא צריכה לבחון".
למה, היית שם?
"אתה היית שם?".
לא, ולכן אני לא מתיימר להגיד אם זה בטוח או לא.
"משלחת מחקר של בריטניה מספיקה לך? את עשרות עמודי הדוח שלהם אתה קראת? של נורבגיה, של דנמרק, של האיחוד האירופי, ההומני הגדול? מסקנה אחת ברורה: אין פליטים אריתראים נקודה".
אין כזה דבר?
"אין דבר כזה".
אין אחד?
"אני לא אמרתי שאין אחד. כי כשבא לך אריתראי ואומר 'אני נרדף על רקע זה שאני גיי' אני לא אתווכח איתך על זה שהוא פליט. זה סיפור אחר, זה עניין של דת".
אבל חובת גיוס לצבא לכל החיים – לא.
"זה לא קיים. וקודם כל, זאת לא סיבה לפליטות. אנחנו לא מדינה קולטת עריקי צבא. אתה מבין שזה בלוף?".
לא.
"אז כן. יש לך הוכחה של מישהו ששירת שם עשרות שנים?".
כמו ההוכחות שלך.
"אתה לא יכול לקבל נתונים כי הנתונים שקריים מעצם מהותם. מי שהמציא את הנתונים הוא בעל אג'נדה. הנתונים שאתה משתמש בהם לא יכולים להיות אמיתיים מלכתחילה. אני חוקרת את העניין עשור במקומות שהם אותנטיים, מהשטח, משיחות עם אנשים, העניין הוא שקרי. לפני שהם ידעו מי אני הם סיפרו לי הכל".
גולן טוענת שאין לה כעס על האריתראים. "אני מבינה אותם", היא אומרת, "הם רוצים לשפר את מעמדם הכלכלי. יש להם שיטה שהשמאל לימד אותם – לשקר ולהגיד שהם פליטים. זה משרת אותם".
אז הם לא הבעיה.
"לא, הם לא הבעיה".
אז למה את נלחמת בהם?
"אני לא נלחמת בהם".
תילחמי בממשלה.
"אני נלחמת בשמאל".
השמאל לא בשלטון עשר שנים לפחות.
"אל תזלזל בכוחו של השמאל. יש פה הגמוניה שולטת, יש פה חונטה".
שוב בג"ץ.
"בוודאי".
הפסקתי להפגין, הפסקתי לצעוק ברחובות. הלכתי בדרך הישר
אם ההשפלה שחוותה בילדותה מול האליטה הצפון תל אביבית היתה הדלק שהניע את גולן במאבק הדרום תל אביבי, אפשר לומר שההשפלה שחוותה בבגרותה מול בג"ץ היתה הבעיטה שהדפה אותה מהנתיב החברתי לפוליטי. הקרב שמנהלת גולן מול בג"ץ הוא אידיאולוגי לכאורה, אבל בשנה האחרונה נטמן בו גם יסוד אישי.
ב-2018 דחה בית המשפט העליון ערעור שהגישה גולן, במסגרת עמותת העיר העברית ובשם אמה וקשישה נוספת, בתביעת נזיקין נגד עיריית תל אביב ורשות האוכלוסין וההגירה. התביעה טענה שערך הדירות של השתיים ירד נוכח הטיפול של העירייה והמדינה בהסתננות. גולן שמה את כל הז'יטונים על התיק בתקווה להפוך אותו לנקודת הכרעה: לאלץ את המדינה להכיר בהשלכות הכלכליות של מדיניותה. אבל שופטי העליון פסקו – בפסיקה טכנית שעיקרה את האלמנט הערכי – שמדובר בעניין מינהלי ושאין לבית המשפט סמכות לדון בה. "את כל יהבי שמתי על התביעה הזאת", אומרת גולן באכזבה. "האמנתי שזה חוד החנית. הפסקתי להפגין, הפסקתי לצעוק ברחובות. הלכתי בדרך הישר. אז אל תגידו לי שלא ניסיתי את הדרך החוקית המשפטית".
הכישלון בבית המשפט העליון הוליד שבר. "זה הסתכם באיזה מבזקון, 'מכה לתושבי דרום תל אביב'", מספרת גולן. "בזה מסתכם מאבק של חמש שנים של תביעה משפטית? לקחתי כמה חודשים כדי לחשב מסלול מחדש. זו היתה הנקודה שבה הבנתי שאם אני לא אהיה חלק מהכנסת וממקבלי ההחלטות פה שום דבר לא ישתנה".
בבוקר שבו אנחנו נפגשים גולן עדיין איננה חברת כנסת, אבל כבר נדרשת לשאלה שמסעירה את המערכת הפוליטית: השתתפותו של נתן אשל בצוות המו"מ הקואליציוני. אשל, שהיה ראש הסגל של נתניהו, הורשע בדין משמעתי בהתנהגות שאינה הולמת ובפגיעה באחת מעובדות משרד רה"מ ונאלץ לפרוש מהשירות הציבורי. הופעתו המחודשת בפרונט גזרה שתיקה על הח"כיות של הליכוד, וגם גולן – שרק לפני חודש תקפה את שתיקת נשות השמאל על הפרשה השנויה במחלוקת של נאוה ג'ייקובס ובני גנץ – מסרבת להתייחס בנושא. היא מוכנה רק להתייחס באופן כללי לתופעת ההטרדות המיניות, טוענת ש-MeToo היא תנועה חשובה – אבל גם מבהירה שהשמירה על זכויות הגברים חשובה לה לא פחות. "אני חושבת שאנחנו חיות בתקופה מבורכת שבה נשים לא צריכות יותר לפחד להתלונן, וזה לא דבר של מה בכך, זה ענק", היא אומרת. "אני יכולה להגיד לך על הטרדה מינית שחוויתי מאיש בכיר מאוד, ואני – הקולנית הזאת שלא מפחדת – חששה במשך תקופה ארוכה אם אני יכולה לדבר, אם יאמינו לי".
מתי זה היה?
"לפני כמה שנים. זה עדיין מהדהד בי. אני רגילה לא לפחד מכלום. אני מגדירה את עצמי כאישה פמיניסטית, גאה, חזקה, כזאת שלא מתיישרת למשהו שהיא לא מסכימה איתו ובטח שלא מתכופפת. אני רגילה לבוא ולפתור את העניין בלי לעשות מזה רעש כמו שיש כאלו שעושים. ונתקלתי בסיטואציה, מול איש הרבה יותר חזק ממה שיכולתי לתאר, וחששתי. אבל באתי והעמדתי אותו במקום, וברוך השם האיש כבר לא בקרבתי ולא בשירות הציבורי".
התעמת איתו?
"התעמתי איתו".
והחלטת לא להתלונן.
"לא התלוננתי. אבל דאגתי לכך שהוא לא יוכל לעשות את זה לנשים אחרות. איך? זה כבר עניין שלי. אבל אם הייתי חושבת שהוא יוכל לעשות את זה לנשים אחרות – הייתי מתלוננת. זה הסיכום של הסיפור. אבל לא יכול להיות שבשם ה-MeToo – שהוא קריטי וחשוב – נדרוס כל גבר באשר הוא. לא יכול להיות שיש שיעור כל כך גבוה של גברים גרושים שמתאבדים. לא יכול להיות שבשם קמפיין נדרוס זכויות של גברים שאין בהם שום חטא. בוודאי שמי שפגע ומי שהטריד מינית צריך לשלם. אבל צריך להיזהר".
אנחנו לא נזהרים?
"לא נזהרים. זה הפחד שלי".
מזלי שאמא שלי לא יודעת מה זה פייסבוק וטוויטר
הכנסת לא זרה לגולן. היא כבר ביקרה שם במסגרת ועדת הפנים, הטיחה בח"כים מהשמאל שהם מדברים שטויות ושלחה את מוסי רז לרואנדה. השבוע היא חזרה לשם, היישר למליאה. להשבעה היא הגיעה עם אמה, רימונה בדרה גולן, שגם זכתה ללחוץ את ידו של נתניהו. זו לא הפעם הראשונה שהשניים נפגשים: ב-2017, במהלך סיור של ראש הממשלה בתחנה המרכזית, עמדה בדרה לצידו של נתניהו. אז היא לא רק לחצה את ידו של ראש הממשלה, אלא גם נישקה אותה. הסיטואציה, שתועדה ונבחרה לאחת מתמונות השנה בתערוכת עדות מקומית, נתפסה בחלקים השמאלניים של טוויטר כעדות לפולחן ההערצה לנתניהו. "שמאלנים טהרנים אליטיסטים וגזענים השוו אותה לאנשים של קים ג'ונג און ועשו ממנה צחוק וביזו אותה", אומרת גולן. "מילים מזעזעות. מזלי היה שהאישה הזאת, שהקדישה לי את חייה, שרדה את פרעות הפרהוד בעירק ועלתה לארץ וגידלה אותי כאמא חד הורית בלי שום עזרה - מזלי שהיא לא יודעת מה זה פייסבוק וטוויטר".
היא לא ראתה את זה?
"בוודאי, אני דאגתי שהיא לא תיחשף לזה".
נפגעת?
"מאוד. בשבילה, לא בשבילי. לראות שאומרים כזה דבר על אמא שלך...".
היא אוהבת את נתניהו.
"היא מכבדת ואוהבת מאוד את ראש הממשלה כמו שישים אחוז מהעם הזה. אנשים אוהבים את ראש הממשלה, הם רואים בו מנהיג, הם בוטחים בו".
לא כולם מנשקים לו את היד.
"אישה מזרחית שראש הממשלה מחזיק לה ככה את היד ואומר לה 'רימונה, אני אוציא את המסתננים'. ומה היא יודעת מבית אבא? לנשק לאבא שלה את היד. להפוך אותה למזרחית בורה? אתה יודע, זה בדיוק כמו אותם מנשקי קמעות ומזוזות של איך קוראים לו".
יאיר גרבוז, והוא לא אמר מזוזות.
"עובדי אלילים הוא אמר? אמר. בסופו של יום זה הקיטלוג שלכם. זה מה שעשו לאמא שלי. המזרחית המבוגרת הבורה שמתרפסת, שמשתטחת, שמעריצה בצורה מגעילה. אבל כשהשופט (יורם דנציגר - נ"ש) נישק את ידה של מרים נאור - זה נאור, זה תרבותי, זה לגיטימי. למה? כי זה שמאל? כי זה אשכנזים? תגיד לי למה. למה אמא שלי היא בורה ואת מרים נאור אפשר לנשק? כי זה שופט ונשיאת בית המשפט העליון? כי זורם בהם דם אחר מאמא שלי? וזה לא קיבל את אותן כותרות. זה לא נבחר כתמונת השנה והוצג במוזיאון".
אני רק אניח פה - את הרגע המרגש והאינטימי הזה בין הנשיאה היוצאת מרים נאור ושופט העליון יורם דנציגר.איפה אתם כל יפי הנפש כשהשפלתם, ביזיתם ולגלגתם על 2 קשישות מזרחיות מדרום ת״א שהעזו ברוב חוצפתן לנשק את ידו של רוה״מ כשהוא מבטיח להן שיגאל אותן מסבלן בדרום ת״א.איפה הזעקה המושפלת שלכם? pic.twitter.com/zyZ8bGQ0nN
— May Golan מאי גולן (@GolanMay) 25 בנובמבר 2017
נעלבת?
"בוודאי. אני מבינה את המקום הקטן והעלוב שהשמאל מגיע ממנו, אבל לכמה נמוך אתם יורדים. אתם שונאים את ראש הממשלה? סבבה, הבנו. מה יש לכם נגד אישה בת 73 שנישקה ולמה תמונה של מרים נאור לא מקבלת את אותה תהודה? למה? כי אתם צבועים. כי יש פה צביעות שיא. כי יש פה גזענות אמיתית שאתם לא מכירים בה. זה גם הסיפור במפלגת העבודה עם אבי גבאי, סיפור של גזענות".
למה? במפלגת העבודה החליפו אשכנזי במזרחי באשכנזי במזרחי.
"אבי גבאי לא עובר להם בגרון".
הם בחרו בו.
"בעל כורחם".
הם בחרו גם בעמיר פרץ. הם בחרו יותר ראשי מפלגה מזרחים מאשר הליכודניקים שלא בחרו אפילו אחד.
"בליכוד יש הערכה למנהיג".
כמה מזרחים יש בעשירייה הראשונה של הליכוד?
"קודם כל, יש מזרחים".
שתי מזרחיות. מירי רגב בעצמה אמרה שהליכוד רצה להביא מצביעים גברים אשכנזים.
"אבל היא אמרה שהיא לא אמרה את זה. כמה פעמים תגידו שהיא אמרה את זה?".
היא אמרה את זה בשידור, אני יכול להראות לך את הווידאו.
"היא אמרה שדבריה לא הובנו כהלכה...".
את יכולה להגיד שזה בכלל לא משנה אשכנזים או מזרחים. אבל זה לא מה שאת אומרת.
"זה לא מה שאני אומרת".
אז אם זה משנה, איפה המזרחים בצמרת של המפלגה?
"קודם כל, יש מזרחים. מה זאת אומרת אין מזרחים?".
מי החמישייה הראשונה של הליכוד?
"זה אנשים מוכשרים בזכות עצמם בלי קשר לעדה שלהם".
את רצית לדבר על גזענות במפלגות.
"אני יכולה לספר לך, מאנשים שמקורבים אליי במפלגת העבודה, על השנאה העמוקה לאבי גבאי".
על מה את מבססת את זה?
"על דברים שאני יודעת ולא יכולה לשתף".
אז אני לא יכול להתווכח אתך.
"צודק. אני אומרת לך שזה ככה. אני אגיד לך מה ההבדל בין עמיר פרץ ואבי גבאי. עמיר פרץ יישר קו ברמה אבסולוטית. אבי גבאי העז להרים את הראש. ואין מזרחי שיעז להרים את הראש יותר מדי. או שאתה המזרחי מחמד שלנו או שאתה עף".
מה זה אומר 'הרים את הראש'?
"הוא העז להיות יותר קולני ממה שהרשו לו להיות. ובמפלגת העבודה זה לא מקובל, זה לא יעבור".
אבל אבי גבאי לא נכשל במפלגת העבודה. שם הוא ניצח. הוא נכשל בבחירות.
"בנושא של אבי גבאי אני לא אחזור בי. זה חד-משמעית מזרחי שהרשה לעצמו יותר מדי".