כל מחקר שמכבד את עצמו מתחיל בחיפוש בגוגל, וכשמחפשים בגוגל "איפור לגברים" מקבלים את התוצאות: "איפור לגברים - יש דבר כזה?" או "שוויון מלא: מדריך איפור לגברים". אתרים אחרים יציעו למגגל הממוצע מדריכי איפור לפני הופעה בטלוויזיה או שיפנו אותו לקוסמטיקאית שמציעה איפור קבוע. אבל דווקא בנושא הספציפי הזה, תרשו לי לערער על האקסיומה ולהמליץ לכם לא להקשיב לגוגל, מניסיון. זאת אומרת, מניסיון אמיתי כי במשך שבוע התאפרתי בכל בוקר לפני היציאה לעבודה.
כשמגדר הוא אשליה, אבל גבר שמתאפר הוא חתרני
השנתיים האחרונות היו שנות מפנה בתחום האיפור לגברים, ובמהלכן הציגו כמה מחברות הטיפוח הגדולות בעולם פרזנטורים גברים, רובם בלוגרים וביוטי בויז שזכו לתהילה ברשתות החברתיות. MAC, למשל, אימצה את גבריאל זמורה כפרזנטור ב-2017, ולוריאל בחרה בג'ייק ג'יימי וורד לתפקיד שגריר יופי בבריטניה באותה השנה. קמפיין הפרסום למוצרי הטיפוח של קים קרדשיאן הכיל מרגע השקתו פרזנטורים מכל מגדר. הדיווחים על הבחירה בביוטרים ממין זכר ניסו לשוות לה אופי אגבי. "בעבר איפור נתפס בעיקר כתעשייה מוכוונת נשים, אבל אנחנו ב-2016", נאנחו בקוליות ב"קוסמופוליטן" בכתבה שעסקה בליין מוצרי איפור יוניסקס, "וכולנו יודעים שאיפור לא מיועד רק לנשים". חוכמה קטנה מאוד כשהיא מנוסחת במגזין שמתגאה בעשר קוראות על כל קורא, אבל לא באתי לכעוס. עבורי, השינוי האמיתי הגיע בעקבות ההחלטה של אסוס להתחיל למכור מוצרי איפור גם במחלקת הגברים של האתר. בין סוודרים, נעליים, תיקים ומוצרים לבית, החלה ענקית הקמעונאות הבריטית לשווק גם מסקרה, קונסילר ולק לציפורניים בקטגוריית הגברים שלה - חלקם מיועדים, כביכול, לקהל גברי ואחרים פשוט הועברו משם ממחלקת האיפור של הנשים, כמעט באגביות.
קל ללעוג להצהרות הליברליות של מותגי הטיפוח ואתרי האופנה. השיחה שמתנהלת ביניהם לבין צרכניהם אומרת אמנם על פני השטח, "ברור, כולם יכולים להתאפר, אנחנו הכי מתקדמים ומגדר הוא אשליה", אבל הסאבטקסט היה, ונותר: "אחי, הרצון שלך להתאפר כל כך חריג, שאין לנו ברירה אלא למכור לך אותו כצעד מעודכן וחתרני". ההחלטה של אסוס, לעומת זאת, היא קרה ותכליתית. הם אומרים לנו "אנחנו מבינים שאיפור לגברים תיכף יהפוך לכוח צרכני אמיתי, לשוק, ואנחנו רוצים להיות הראשונים שמציבים בו דוכן". יופי, אני אוהב שמדברים איתי גלויות.
"אני רוצה, אה... להתחיל להתאפר"
הצעד הראשון בדרך לשבוע עם איפור היה פאניקה מוחלטת. פרטתי את התהליך לפרטיו, כשאני מבטיח לעצמי שבכל שלב אוכל לצאת מזה, ממש כמו שמבטלים מנוי. חשבתי גם על תירוצים ושקרים שאוכל לספר לקולגות, חברים ובני משפחה שאפגוש במהלך אותו שבוע, אם ארגיש ליצני, מעושה או - לא עלינו - נשי מדי מולם. כי כן, אני יכול לספר לעצמי שאני גבר מודרני סופר-מודע שעובד בתקשורת, ואני יכול לעמוד מול המראה ולמנות את כל ששת המאפיינים הגופניים הגבריים שלי (הקרחה, זקן, סיבולת אפסית לכאב) כדי להבין ברמה הלוגית שהדימוי העצמי שלי לא ייפגע משימוש יומי בקונסילר, אבל ידעתי שמתחת לכל זה אני עדיין מאמין, כמו בגן, שאיפור זה "של בנות". שככה מבדילים ומסמנים אותנו. שלנשים יש יותר מה לקנות בסופר פארם, ופסגת ההתגנדרות של גבר היא לנקות את השיערות מהראש של מכונת הגילוח. שככה העולם תמיד היה וככה הוא יישאר.
הצעד השני היה לבקש עזרה. סקרתי את הסביבה ופניתי לנטע, חברה לאופן ספייס ופחות או יותר האישה הכי גלאם שאני מכיר. זה מעיד עלי יותר משזה מעיד עליה, אגב, אבל מה שחשוב לדעת הוא שנטע היא מה שההורים שלי היו קוראים לו "אישה מתוקתקת" ואני הייתי קורא לו "מישהי שתמיד מונח לה תיק איפור הולוגרפי על השולחן". ביקשתי ממנה שתנחה אותי בתחילת הדרך, ותלווה אותי למפגש ייעוץ עם מאפרת, ונפגשנו בסניף MAC אחרי שעות העבודה. כשחתולים מפחדים הם זוקרים את זנבם, וכשגברים מפחדים הם דוחפים את הידיים שלהם לכיסים ומדברים בקול בטוח על כמה הסיטואציה בכלל לא מפחידה אותם - וזה בדיוק מה שעשיתי. "אני רוצה, אה… להתחיל להתאפר", אמרתי למוכרת, כשאני דואג להנמיך את קולי במילה 'להתאפר' כדי שאף אחד מהקונים האחרים לא ישמע אותי. גם אם נרתעה, פניה של המוכרת לא הסגירו את זה, והיא הושיבה אותי מול מראה מוארת ושאלה מה בא לי לעשות. מהו המכשול הנוראי הזה? לא חשבתי שישאלו אותי שאלות. חשבתי שאהיה ילד תינוק מתוק שהאימהות המבינות מערסלות ומטפלות בו עד שהוא מגלה בסוף הכתבה שהוא היה ברבור כל הזמן וסתם לא הבחין בזה. מלמלתי שאני רוצה לטשטש את השקיות מתחת לעיניים ולהפסיק להבריק כמו שלולית גריז בסוף יום עבודה, והמוכרת שלפה שפופרת קונסילר ופודרייה. מיד נוצר בינינו חלל אינטימי יותר - בתוך הסניף הפתוח והשקוף של MAC בדיזנגוף סנטר. מי שרצה לראות את הליצן לא היה צריך להתאמץ יותר מדי. אבל ולא היה לי אכפת כי האורות סביב המראה העלימו את הקהל שעבר מאחוריי ומצדדיי. כי אישה מקצועית ונעימה ייפתה אותי, כי טובתי הייתה טובתה.
ההבדל היה מיידי: נראיתי כאילו התחלתי להעביר על עצמי פילטר באינסטגרם ועצרתי באמצע - העור בצד ימין נראה חלק ומגובש יותר, בזמן שהעור המסריח של צד שמאל נראה כאילו התעוררתי באותו הרגע אחרי לילה של שכרות. הפודרה, מסדרת "סטודיו פיקס", נשמעה לי בו זמנית קסומה אבל גם פרקטית ומציאותית. סטודיו - כלומר, מקצועי ואיכותי. איפור שהוא לא פינוק, אלא הכרח. כלי עבודה כמעט. פיקס - תיקון קל, שיפוצניקי, תוספת קלה שרומזת על כך שחומר הגלם שהוא הפרצוף שלי היה בעצם מצוין מלכתחילה. ביקשתי מהמוכרת שתשלים את האיפור גם בצד השני כדי להפסיק להיראות בעיני עצמי כמו נבל קומיקס שנפל בילדותו לתוך חומצה, הסתובבתי לנטע ואמרתי לה: "אנחנו קונים את זה". "יופי", אמרה המוכרת, וכשרכנה לאפר את החצי השני של פניי לחשה "זה בסדר, זה תל אביב. חצי מהלקוחות שלי פה זה טרנסיות".
***
ראשון בבוקר:
התעוררתי מרוב מתח חצי שעה לפני צלצול השעון המעורר, אבל ניחמתי את עצמי שזה כנראה פרק הזמן שיידרש לי להתאפר כמו שצריך. הרי שמעתי חברות מדברות בעבר על הזמן היקר שאיפור וטיפוח גוזלים מהן. אבל התהליך עצמו היה קצרצר - שלוש משיחות מכחול קונסילר מתחת לכל עין, טיוח עם ספוגית איפור לבנה שנראית כמו מעצור לדלת, רצף טפיחות וטפיפות של מייק-אפ על המצח, הלחיים והאף וזהו. שתי דקות גג והפרצוף שלי נהייה אחיד ומלאכי, כאילו שמרו אותי מחדש ברזולוציה נמוכה יותר, כזו שאי אפשר לראות בה פצעונים ופיגמנטציות. ולפתע, דרמה: לפני היציאה מהבית הסתכלתי שוב במראה כי זהו, אבוד, התאהבתי בבבואתי, וראיתי שגם חלק מהריסים שלי טבולים בקונסילר. ניגבתי אותם בגסות וקילפתי חלק משכבת האיפור מתחת לעין. מרחתי והספגתי שוב, אבל התיקון היה אגרסיבי יותר מהמקור ולא רציתי להסתובב עם כתם לבן ובוהק של בושה ביום הראשון. ניגבתי שוב ומרחתי קונסילר בפעם השלישית באותו בוקר. מה אתם יודעים, בסוף זה באמת לקח חצי שעה.
ראשון בצהריים:
התייצבתי מול נטע והצבעתי בגאווה על פניי. "תראי!". היא הסתכלה על הפרצוף שלי כמו שמרצים בבתי ספר לאמנות מסתכלים על הגשה של סטודנט - כאילו היא רואה את כל הטעויות ומתלבטת כרגע איך למנות אותן אחת-אחת בפניי בלי לגרום לי להתאבד מיד אחר כך. בסוף היא חייכה ואמרה "אוקיי, אחלה".
שני בצהריים:
חם בחוץ, או שאולי חם לי מהבושה בעובדה שפניי מכוסים בוץ בז'י עם ריח של טלק שלא נותן לשום נקבובית לנשום כמו שצריך. בדקתי איך אני נראה במצלמה של הטלפון והבנתי שאצטרך לתקן את האיפור כי קו משפיל של זיעה גורם לי להיראות כמו שמשה מאובקת של מכונית שמישהו תיכף יצייר עליה משהו גס. לקחתי את הפודרייה לשירותים במשרד, מבועת מהמחשבה שמישהו ישים לב שהלכתי להתאפר באמצע יום העבודה. נעלתי את התא, התיישבתי על האסלה, ניסיתי להתפדר מחדש ולא הצלחתי. לא הבנתי באיזה גובה ובאיזו זווית צריך להחזיק את המראה הקטנטנה שבפודרייה כדי לראות כמו שצריך את צדי הפנים. הידיים שלי רעדו. יצאתי מהתא, וידאתי שאין בחדר איש מלבדי ונעמדתי מול המראה הגדולה מעל הכיורים. שאף אחד לא ייכנס שאף אחד לא ייכנס שאף אחד לא ייכנס. העדפתי שיתפסו אותי רוצה פורנו על האסלה מאשר שיתפסו אותי מתאפר. טוב שלא נכנסתי לשם עם טמפון וזהו.
אני עובד במשרד ליברלי להכעיס כמעט. יחס הלהט"בים לסטרייטים ב-mako דומה יותר לזה שתמצאו, נגיד, בשבוע האופנה ולא לזה שרווח ברוב מקומות העבודה בישראל. מעולם לא הרגשתי לא בנוח לחלוק שם חוויה להט"בית, ואף פעם לא סבלתי שם מגילויי עוינות אחרי שהפגנתי התנהגות שבאופן מסורתי מיוחסת לנשים. ועדיין. כשדמיינתי מה יקרה אם יתפסו אותי מתאפר, נלחצתי. חשבתי שזו תהיה הוכחה לדווקאיות מצידי, כאילו חשוב לי מאוד להבהיר לאנשים לא רק שאני גבר הומו אלא כמה הומו אני. כל כך הומו שאני מממש את כל הסטריאוטיפים איתם גדלתי ומהם פחדתי. לא רציתי את העימות הזה, פחדתי להתריס, ובכוונה בחרתי איפור שנראה לי מתון, תכליתי, רפואי כמעט. זו לא יוהרה, זה לא דראג, אני רק מטפל בבעיה הבריאותית הזו ששמה פרצוף שקשה לי לחבב.
ויש לזה יסוד גילי, כמובן. אחת ההבנות המתסכלות של גיל 30 הוא שהפנים שלך, בגדול, הולכים להישאר ככה בזמן הקרוב. אם לאורך שנות ה-20 שלי שכנעתי את עצמי שהפרצוף שלי הוא גמיש ומלא פוטנציאל, עכשיו אני כבר יודע שלא. שלא באמת. שתווי הפנים האלה יישארו במקומם, ושתכונות העור שלי לא עתידות להשתנות בקרוב. איפור הוא תביעת בעלות מחודשת על מצב חוסר האונים הזה, זו הייתה הצהרה יום-יומית על כך שאני רוצה לחזור ולשלוט על הפרצוף שלי, לפחות ברמה התפיסתית.
שני בערב:
החלפתי חולצה בבית וראיתי שהסתובבתי עם מחרוזת מייק-אפ על הצווארון אלוהים יודע כמה זמן.
שלישי בערב:
אחד מטקסי הטיפוח הפומביים שגברים יצרו לעצמם במובהק הוא ביקור אצל הספר השכונתי. לספר שלי קוראים מיכה, הוא משתתף בתחרויות חובבים של אמנויות לחימה, ובימי שישי בוקר, לפני שהוא פותח את המספרה, הוא הולך למטווח כדי לשפר את דיוק הירי שלו באקדח. יש לו טווח ראייה צפרדעי, עם עיניים שמסוגלות בו זמנית להתרכז בלקוח אבל גם לפזול הצידה בזווית על אנושית אל נשים שעוברות מחוץ לחלון הראווה במספרה שלו. סיימנו את התספורת, הוא חפף את מה שנשאר מהשיער שלי והגיש לי מגבת לבנה. ייבשתי את הראש ובלי לחשוב על זה יותר מדי ניגבתי גם את הפנים, והגשתי לו חזרה מגבת קומפלאז', מלאה כתמים חומים וכתומים מהאיפור. "סליחה, יואו, פשוט הצטלמתי היום למשהו בטלוויזיה", שיקרתי מיד אפילו שהוא לא שאל, רק הסתכל עלי והסתכל שוב על המגבת כאילו עד עכשיו רימיתי אותו.
רביעי בצהריים:
כמות הסלפיז שצילמתי עד כה הייתה גורמת לעדן של לפני שבוע לגלגל עיניים. תפסתי את עצמי מסתכל בגלריית התמונות של הטלפון בסקרנות של תוכי שהציבו מולו מראה. מצד שני, לעדן של לפני שבוע היו שקיות מגעילות מתחת לעיניים ומצח שנראה כמו בטון שלא סיים להתערבב אז מה הוא מבין.
רביעי בערב:
לאורך השבוע חשבתי על עצמי כמסתיר סוד, כאילו עשיתי משהו אסור וכמעט ארוטי, כאילו איבדתי בתולים חדשים ואני רוצה לדעת אם מישהו יבחין בשינוי, יראה שנעשיתי גבר. או אישה, אני לא בטוח במאה אחוז מי אני בדימוי הזה. ומשום מה, דווקא הדיסקרטיות הזו העניקה לי תחושת ביטחון. הרגשתי בנוח יותר להישיר מבט ברחוב כי ידעתי שהפנים שלי מורכבים מסך מסוים של בחירות שקיבלתי בעצמי. זה היה כמו לשלם לבד חשבון חשמל בפעם הראשונה - התעסקות לאו דווקא זוהרת, אבל עצמאית מאוד, בוגרת ואסרטיבית.
אכלתי ארוחת ערב עם חבר, ולכל אורכה חיכיתי שישאל, או אפילו יעביר מבט בוחן מהרגיל על הפנים שלי. כשהבנתי שזה לא יקרה, ציפייה אחת התחלפה באחרת והתחלתי להתלבט איך לגלות לו. בסוף הערב כבר לא יכולתי להתאפק ויריתי, "אתה יודע אני עושה ניסוי בשביל כתבה ומתאפר שבוע ורואה אם מישהו שם לב ואתה לא שמת לב", ככה, בלי סימני פסוק וכמעט בלי לנשום. הוא אמר "אוקיי, אחלה".
חמישי בצהריים:
קולגה שידעה על הכתבה שאלה אם אני מאופר גם היום. אמרתי לה שכן. "היום רואים", היא אמרה, "זה לא בלנדד כמו שצריך" והצביעה על עצמות הלחיים שלי. שאלתי אם זה נראה רע והיא השיבה שמי שמתאפרת אולי תבין אבל לא נראה לה שאחרים ישימו לב. ובאמת, איפור הוא מלאכה. ככזה, יש בו דרגות התמקצעות, וגם אם לאורך כל השבוע חשבתי שזיינתי את המערכת, והצלחתי להתאפר כמו מקצוען אחרי הדרכה חד פעמית שנמשכה חמש דקות, אז הבנתי שמתאפרות מנוסות ממני כנראה הבחינו מהיום הראשון בכל הטעויות שעשיתי. בעיני עצמי "עברתי" ונראיתי מהמם בלי להתאמץ, אבל יש מי שיכלו להבחין במסכה הזו, והם (כלומר הן) לא אמרו כלום כי אף אחד לא רוצה להיות החבר החרא שמצביע על עירומו של המלך.
***
אני מרגיש שבגילי, ומה הייתה הכתבה הזו אם לא אשכבה אחת גדולה לשנות העשרים שלי, הצלחתי לרכוש כישור חדש. עוד לא כישרון, אני לא חושב שאני טוב במיוחד במשיחת איפור, אבל אני מופתע מעצמי על היכולת. על הנכונות של הגוף להתחדש בזיכרון שרירים חדש, בהסכמה של פרקי הידיים והאצבעות ללמוד איך עושים משהו שלא עשו קודם, בגיל שכל מה שאני יודע עליו הוא שבלתי אפשרי ללמוד בו שום דבר חדש. זו המסקנה הראשונה משבוע הניסוי הזה.
המסקנה השנייה הייתה שלאיש לא באמת אכפת יותר מדי. החברים שלי אולי מנומסים מדי והקולגות שלי משוחררים מדי, אבל כשחשפתי בפניהם את הניסוי - ותמיד דאגתי להדגיש שזה ניסוי כי בכל זאת, אני לא הומו נשי. שבוע אחרי תום הניסוי, הלכתי לחתונה. ידעתי שהיא נערכת אחרי שאני אמור להפסיק להתאפר, אבל פתאום ההחלטה נראתה כל כך הגיונית. היה אירוע ורציתי להיראות בו טוב יותר. לא, סליחה, רציתי להרגיש טוב יותר. אחרי אימון של שבוע, תהליך ההצטבעות לקח חמש דקות. לבשתי חולצה לבנה בלי ששום דבר ימרח עליה. נכנסתי לקבלת הפנים כמו מלך - היר קאמז דה ברייד והיא נראית מעולה, ולכמה רגעים ולו רק בעיני עצמי: גם אני.
בימים שאחרי החתונה מצאתי את עצמי מושיט את היד לפודרייה ומלטף אותה כמו פרי שעוד רגע יבשיל. רציתי לפעור שוב את פיה ולרוקן אותה כמו צדפה. התאפרתי לאירוע משפחתי - "אבל ממש בקטנה, לא משהו רציני שצריך לכתוב עליו" - והתענגתי על כך שאף אחד לא שם לב. טשטשתי פציעת גילוח מצווארי לפני יום עבודה. ארזתי את האיפור שלי לחופשה בלי להתרגש מדי, והתאפרתי לפני מסיבה. שכבת ה"סטודיו פיקס" ששמתי על עצמי החזיקה לי ערב שלם במועדונים של ורשה, פלוס זיעה פלוס התעטפות בצעיף כי לפנות בוקר כבר היה שם קר.
המוח האנושי אוהב אחידות ולכידות, ואיפור נותן לו את היתרון הזה. אני מדמיין עולם בו הפנים של כולם אחידים, רכים ומטושטשים כמו צילום של הירח באייפון. איזו חירות מדהימה, איזה שחרור. כמה ענוג האור שקורן מפנים שהכל אחיד בהם. גם אחרי סיום הניסוי, ראיתי שאני ממשיך לקנא בעצמי המאופר בגלל היכולת שלו להיעלם ולהיבלע, בטשטוש שיש לו בילט-אין. אני הלא מאופר נראה לי פתאום מעוות, מורכב בגסות ובחיפזון, ובעיקר לא מהודק. לא אלגנטי. אחד כזה שיכול יותר. המסקנה השלישית, אם כך, הייתה שאני באמת יכול יותר. שאיפור לא יגרע מהגבריות שלי, אלא יוסיף ליכולות שלי, לשליטה שלי באיך שאני נתפס ולביטחון העצמי שלי. ומה יותר גברי מביטחון עצמי? נכון מאוד, פנים לא מאופרים. אבל בשלב הזה כבר לא אכפת לי, במובן הכי טוב.