"אני איזה סוג של זומבי?", שואלת קמיל, נערה יפהפייה בת 14. היא נהרגה כשאוטובוס בית הספר שנסעה בו התדרדר לתהום, ושנה לאחר מכן חזרה לחיים, עלתה מן התהום והופיעה בבית שלה. "לא. את לא זומבי", עונה הכומר המקומי. "אז מה אני?", היא לא מרפה. לשאלה הזאת לאף אחד כבר אין תשובה.
הדיאלוג הזה מופיע בסדרת הטלוויזיה הצרפתית "קמים לתחייה". לדעת מבקרים רבים, היא אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות של השנים האחרונות. הסדרה, זוכת ה"אמי" הבינלאומי 2013 לדרמה הטובה ביותר, מתרחשת בעיירה הררית בצרפת; היא נפתחת כשגברים, נשים וילדים מהעיירה, שאיבדו את חייהם בנסיבות אלימות, מופיעים מחדש ללא הסבר הגיוני. הם לא זומבים ולא ערפדים – הם פשוט חוזרים לחיים, לבתי הספר שלהם ואל המיקום המדויק שבו הלכו לעולמם.
"קמים לתחייה" היא מובילה גל חדש של סדרות פוסט אפוקליפטיות. אחרי טרנד הערפדים ומכת הזומבים בשנים האחרונות, הדבר הבא בטלוויזיה מורכב ורוחני בהרבה: לפחות חמש סדרות חדשות עוסקות בנושא של תחיית המתים.
בעקבות ההצלחה האדירה של "קמים לתחיה" החלה רשת הכבלים "A&E" לפתח גרסה אמריקאית של הסדרה. במקביל עובד פול אבוט, שיצר את "חסרי בושה", על אדפטציה בריטית. בנוסף לשלישיה הזאת, תמצאו על המסך את "תחיית המתים" ("Resurrection") מבית היוצר של ABC; חברת ההפקות של בראד פיט Plan B Entertainment מפיקה את הסדרה הבריטית האיכותית "בבשר החי" (("In the Flesh", אחד התוצרים האיכותיים שיצאו מהממלכה הבריטית בעשור האחרון; וגם "הנותרים" המעולה מבית HBO מסתובבת סביב אותם נושאים: החי מול המת, החילוני שנאחז במדע מול הדתי שבטוח שהכול מלמעלה, רדוף תחושת אשמה מול זה שהמשיך הלאה. עוד מספר סדרות בנושא נמצאות בימים אלו בפיתוח וצפויות לכבוש את המסך בשנתיים הקרובות. אחת מהן היא Babylon Fields.
בוקר טוב אליהו
דברים לא קורים סתם בטלוויזיה האמריקאית. טרנדים כל כך המוניים בדרך כלל משקפים משהו מרוח התקופה ומהשינויים התרבותיים שעוברים על אמריקה. קחו למשל את קדחת הערפדים על שם 'דמדומים' – בדיעבד די ברור שסדרות הערפדים, שעלו על המסך יחד עם ממשל אובמה, הציגו לבני נוער בכל העולם את סוגיית "האחר" החברתי, ועסקו בשאיפה של מיעוטים לשוויון זכויות, באופן קצת יותר יצירתי מהסיסמה "האחר הוא אני".
אחרי הערפדים הגיע הקאמבק הסקסי פחות של הזומבים. הובילה אותו "המתים המהלכים", שלא שברה פה את הפיפל מיטר אבל בארה"ב הייתה אחת הסדרות המצליחות אי פעם, וגררה אחריה כמה לוויינים בדמות הסדרה "סליפי הולו" ו"הנגיף", והסרט "מלחמת העולמות Z". בניגוד לערפדים יפי הבלורית הזומבים הציגו לעולם חזון אפוקליפטי מחריד, שהתיישב בדיוק על העצבים הרופפים של האדם המודרני, זה שגדל לתוך עולם של טרור גלובלי, משבר כלכלי עולמי, אסונות טבע והתפרצויות של מגפות שונות ומשונות.
הגל הנוכחי הוא עדין ומורכב יותר. אנחנו כבר אחרי האפוקליפסה. הדם, וחלקי הבשר פינו את מקומם לשאלות רוחניות ומדעיות על החיים לאחר על המוות, ולדילמות אתיות של החיים בצל השכול. "זה הרי המסתורין הגדול של היקום", ניסה הסופר ג'ייסון מוט, מחבר הספר "The Returned" שעליו מבוססת הסדרה האמריקאית "תחיית המתים" להסביר את הז'אנר החדש. "מה קורה אחרי שאנחנו מתים? אם אנשים קמים לתחייה, מה זה אומר על האמונות שלנו? כל הז'אנר בנוי סביב הרעיון הזה, כמו כן ההשפעה הרגשית של מישהו שכבר הצלחת להשתחרר ממנו ופתאום חוזר להיות חלק מהחיים שלך. איך מגיבים לזה ברמה הלאומית וברמה האישית? אני חושב שיש הרבה חקירה עצמית סביב הנושא הזה בתקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים". בני האדם אובססיביים לשאלת המוות בערך מהתקופה שבה הם התחילו למות, והטלוויזיה המסחרית קיימת כבר עשרות שנים. מדוע ז'אנר תחיית המתים הפכה פופולארי דווקא עכשיו?
אבל את מי מייצג המת שחוזר לתחייה? יש מי שרואים בסדרות תחיית המתים אלגוריה לניסיון של חולי נפש שהשתחררו מבית החולים לחזור ולהשתלב מחדש בקהילות שלהם; יש הטוענים שבחלק מהסדרות מסתתרת ביקורת על היחס הלא סובלני דווקא כלפי מיעוטים באירופה. אפשר למצוא בסדרות הוכחות לכל מיני כיוונים: ב-"In the Flesh", למשל, נאלצים הזומבים שנרפאו וחזרו להיות אנושיים נאלצים לחיות תחת מנגנון פיקוח חודרני ולצרוך אינספור תרופות. אבל גם זה לא עוזר להם להתקבל מחדש בעיירת הולדתם. התושבים מחליטים להתאגד ואף מקימים מפלגה ששמה לה למטרה לגרש אותם. בעונה החדשה מנסה הדמות של קירנן ווקר (ניוברי) לברוח לפריז, שם לטענתו "האנשים יותר סובלניים לאנשים כמונו".
גם לטענת יוצר הסדרה דומיניק מיטשל, זאת בדיוק הסיבה מדוע הוא בחר בז'אנר הספציפי הזה. "זה היה אדיר: במסווה של זומבים כביכול יכולתי לדבר על 'האחר', על התחושה של להיות שונה".
החינוך החדש של החברה האמריקאית, ושל המערבית בכלל, מתבטא גם בלוח שידורים מלא נשים, שחורים, מהגרים ולסביות בתפקידים ראשיים; אבל זה לא נגמר פה – בניסיון לדבר על האחר הרכבת של הטלוויזיה האמריקאית עוברת בתחנות הכי יסודיות בתרבות שלנו, ומתיימרת לתת תשובות לשאלות הגדולות ביותר שמעסיקות את האנושות: מה הוא המוות? ומה קורה אחריו?
אנחנו האנשים האחרונים שימותו
רעיון תחיית המתים משותף לכל הדתות הגדולות, ונוגע עמוק בנימיו של האדם הדתי. אמריקה היא מדינה נוצרית ושמרנית ברובה, ומוטיבים נוצריים של יום הדין טבולים במתח ומסתורין הם בדיוק מה שמחפש הקהל המיינסטרימי הרחב. רק טבעי שהוא יתחבר לסדרות המתכתבות עם חזון העצמות היבשות. אבל ז'אנר תחיית המתים מתאים גם לתהליכי הפוסט חילוניות שעוברים חלקים בחברה המערבית: היום אתה כבר לא חייב להיות דתי כדי להאמין בתחיית המתים. הגדרות קשיחות של דת וחילוניות פינו את עצמן לתפיסות יותר פתוחות ומגוונות, שמשלבות אלמנטים חילוניים ודתיים יחד, בסלט רוחני שכל אדם חותך לעצמו כדי להתמודד עם החיים, ובעיקר עם המוות.
הצורך למצוא תשובות לשאלות האלה נראה דחוף מתמיד כרגע: המרוץ הטכנולוגי לנצח את המוות מעניק תקווה שאולי בסופו של דבר, החיים הם לא מחלה עם מאה אחוז תמותה. אולי כן יימצא החיסון שיאפשר לנו חיי נצח או לפחות יחזיר לחיים את אהובנו. בספרה החדש "בן אנוש מלאכותי - ההבטחות והסכנות באלמוות דיגיטלי" מציגה מרטין רותבלאט, המנכ"לית בעלת השכר הגבוה ביותר באמריקה וטרנסג'נדרית גאה, חזון שבו נוכל להחזיר לחיינו את המתים. לטענת רותבלאט אנחנו לא רחוקים מיצירת העתקים מודעים לעצמם של מוחות של בני אדם, שייווצרו באמצעות ניתוח של ראיונות עם אנשים שהכירו אותם היטב וניתוח של החתימה הדיגיטלית שלהם – עמודי הפייסבוק והטוויטר שלהם, ההזמנות שלהם מאמזון, הרגלי הצפייה שלהם בנטפליקס ועוד. למוח הדיגיטלי המשובט הזה יצטרף גוף בשר ודם שיורכב על פי הנתונים הפיזיים של המת. כן, בדיוק כמו בפרק ההוא של "מראה שחורה". חסידי תנועת הסינגולריות ובראשם ריי קורצווייל, שנחשב לאבי התיאוריה, טוענים כי שהמהפכה קרובה מתמיד וכבר ב-2045 תכנס האנושות לעידן חדש; גם מגזין "Time" הקדיש לסינגולריות כתבה נרחבת ב-2011 תחת הכותרת2045" - השנה שבה האדם ייהפך לבן-אלמוות". גם הקרימינולוג דוד וילסון, שכותב ומרצה בהרחבה על טלוויזיה ופשע, טען במאמר בגרדיאן שהצופים מוקסמים מסדרות אלו כי הן משקפות את ההכחשה העקבית שלנו לעובדה שיום אחד אנו נמות. "הרעיון של לקום לתחייה מתחבר לתקווה ששוכנת אצלנו עמוק בתת מודע שאולי בכל זאת יש איזו דרך לרמות את המוות".
מחפשים תשובה
לשאול שאלות רוחניות וקיומיות זו משימה יפה ליוצר טלוויזיה; לנסות לענות עליהן זה כבר מפעל חיים. היומרה של יוצרי סדרות תחיית המתים לגעת בחידה הגדולה של היקום היא גם עקב אכילס שלהן: כמעט כל אחת מהסדרות זכתה להשוואה ל"אבודים" המיתולוגית, שהפכה לשם קוד לעלילה כה טיזרית, שמעלה שאלות כל כך מסקרנות, עד שבסופה יכול להיות רק פלופ גדול וסתום. הניסיון של מיטב התסריטאים בעולם להיכנס לנעליו של האל ולתת תשובות לשאלות על חיים ומוות נכשל כשלון חרוץ. פבריס גובּר, היוצר של "קמים לתחייה", סיפר בראיון שנערך איתו לאחרונה שנפגש עם קרלטון קיוז, יוצר "אבודים" והאיש שמפתח את הגרסה האמריקאית של "קמים לתחייה". קיוז שאל אותו – "יש לך בכלל מושג לאן כל זה הולך?". אנחנו יכולים רק להתפלל שיש לו.
בסופו של דבר, הז'אנר של תחיית המתים עוסק בחוסר היכולת שלנו לוותר על מה שכבר איננו, ולקבל את העובדה שגם מה שקיים ייעלם יום אחד. גם אם אנחנו לא מאמינים בחזון אחרית הימים והדיבורים על סינגולריות נשמעים לנו מוגזמים, תרבות הפופ מפתה אותנו באמצעים שלה אל אותו סיפור מנחם: יש חיים אחרי המוות. זו יכולה להיות סדרת טלוויזיה או הולוגרמה של טופאק. הנה, רק לפני שבועיים הצליחה סלקום להקים לתחייה את אריק איינשטיין.
"כנראה שהצופים מתוחכמים מדי בשביל פתרונות ילדותיים כמו של הדתות של פעם", אומר תומר פרסיקו. "נניח, תסריט לפיו המשיח יגיע והכול יסתדר – זה נשמע די גרוע, סוג של דאוס אקס מכינה. בסופו של דבר המטרה של המיתוס הרי היא לא להציע פתרון, אלא לספר לנו סיפור שדרכו נבין טוב יותר את עצמנו. משהו תמיד יישאר לא פתור".