אחרי יותר משנה של דחיות, עולה היום (שישי) תכנית הסאטירה "היהודים באים" בערוץ הראשון. התכנית, בכיכובם של מוני מושונוב, יעל שרוני, יניב ביטון, עידו מוסרי ויוסי מרשק, מורכבת ממערכונים שמשלבים בין אירועים מתקופת התנ"ך ומאורעות עכשוויים. לכבוד הנוסטלגיה, החלטנו גם אנחנו לחזור אל ההיסטוריה של היהודי, הפעם בקולנוע ההוליוודי, ולדרג את הדמויות היהודיות הכי טובות בסולם שבין 1 לברברה סטרייסנד ב"ינטל".
ישו – "הפסיון של ישו" (2004)
ישו, כולנו זוכרים, היה בסך הכל ילד יהודי טוב שעבד בעסק של אבא וגר עד גיל שלושים עם אמא שחשבה שהוא הבן של אלוהים. כן, ישו היה יהודי – וזו כנראה הסיבה הראשונה שבגינה מל גיבסון החליט לעשות עליו סרט סנאף. במשך שעתיים וחצי הוא חוטף מכות, חלקן עם האקססורי המדליק של צלב על הגב. עד כאן, יום רגיל אצל העם הנבחר. חוסר האמינות היהודי של ישו מתחיל ונגמר בכך שלאורך כל הדבר הזה הוא לא מתלונן פעם אחת. בחייאת, גיבסון, אתה לא משלנו בליק לדפוק ליהודה איזה קרעחץ ורצוי בתוספת התבדחות מרירה על המצב הלא-נעים.
ציטוט נבחר: "סלח להם, אבי, הם אינם יודעים מה הם עושים!".
מדד ינטל: 1.2. סבל הוא חומר לפאנצ'ים, לא לכפרה על חטאי האנושות.
מגנטו – "אקס-מן" (2000)
מה לעשות, לא כל היהודים טובים, רק תשאלו את רשימת לקוחותיו של ברני מיידוף. מגנטו הוא מגה-נבל עם הבלחות סאדיסטיות, אבל מצד שני, קשה שלא להבין אותו, הוא רוצה ליצור צבא של מיעוט-מוטציוני כי איננו יכול לבטוח בחברה שתקבל את המוטציות כפי שהן ולא תנסה לחסל אותן – וזה קשור קשר ישיר לחוויותיו כילד בשואה. אם כבר נבל, אז לפחות עם מורכבות פסיכולוגית. העניין הוא שחוץ מהפלשבקים למחנות, מגנטו לא בדיוק עושה רושם יהודי, לא לטוב ולא לרע. בגדול, הוא סתם נראה כמו וואספי ממוצא אירי עם קסדה מוגזמת.
ציטוט נבחר: "אני אביא לך תקווה. אבל אל תעמוד בדרכי".
מדד ינטל: 2.5. בניגוד למה שביבי עשוי לחשוב, שואה היא לא תנאי בסיס יחידי לזהות יהודית.
שר הורוביץ – "קלולס" (1995)
עקרונית, אין שום דבר לא אמין ביהדותה של טינאייג'רית מפונקת מבברלי הילס. שר איננה בוחלת בשום אמצעי כדי לנצל את חשבון הבנק של אבא מורי לרכישות אופנתיות, מתנשאת על בחורים מהתיכון המקומי ומשאת נפשה היא לערוך מגה-מייק אובר לבריטני מרפי השמנמנה. עד כאן סבבה, אבל לאלישיה סילברסטון יש מראה של קליפורניה-גירל כל אמריקאית ואיך לומר, לא פרצוף קלאסי לשם שר הורוביץ. אפילו על דיון מילים ידיישעיות כבר נשמעות הגיונית יותר (והיא משתמשת בהן! אחרי הכל, בברלי הילס). כנראה שאבא עורך דין עשיר אמור פשוט לעשות את העבודה.
ציטוט נבחר: "באמת, יש לי חיים די נורמליים בשביל מתבגרת!".
מדד ינטל: 3. סורי שוגר, תחזרי כשתתחתני עם רופא מלונג איילנד.
בייבי – "ריקוד מושחת" (1987)
אוקיי, אז אף אחד לא אומר בקול רם שאתר הנופש "קלרמן" הוא אתר נופש של יהודים. אבל בחייאת, ראיתם את ההורים של בייבי? ואת החברים שלהם? למען השם, המקום יהודי יותר מהחלקים החסידיים של ברוקלין. בייבי, או בשמה המלא והמסגיר, פרנסיס האוזמן, היא בחורה מגושמת וביישנית שמגיעה למרבה הפדיחה לחופשה עם משפחתה, כולל האבא הרופא המתבקש, ושם היא פוגשת בג'וני הגוי הלוהט, שמלמד אותה במגוון סצינות ריקודים סמי-אירוטיות איך להזיז את האגן (לאשכנזים יש בעיה עם זה, אתם יודעים) ובדרך, למצוא את האמת הפנימית שלה.
ציטוט נבחר: "אני? אני מפחדת מהכל! אני מפחדת ממה שראיתי, ממה שעשיתי, ממי שאני, ובעיקר אני מפחדת לצאת מהחדר הזה ולא להרגיש יותר לעולם את מה שאני מרגישה איתך".
מדד ינטל: 4. מה עשית לאף שלך, נשמה?!
מרדכי ג'פרסון קארבר – "נקמת הפטיש העברי" (2003)
לא ייאמן שהיינו צריכים לחכות תשס"ד שנים לגיבור-על נימול-על. יכול להיות שהקונספט הסתובב בראשיהם של לא מעט מפיקים יהודים, אבל רק לפני קצת יותר מעשור הוא בא לידי מימוש בגילומו הגאוני של אדם גולדברג, שמגלם בלש פרטי כל יכול אה-לה שאפט. עקרונית, זה נכון שהיינו צריכים אותו קצת יותר בדחיפות בזמן מלחמת העולם השנייה – אבל בשביל זה יש את טרנטינו. על כן, הפטיש פועל בימינו אנו נגד בנו המרושע של סנטה קלאוס, שמנסה לבטל את חנוכה כדי שכולם יחגגו את כריסמס. מניאק.
ציטוט נבחר: "I'm a bad, bold, big nosed biblical brotha!"
מדד ינטל: 4.5. נכון שב-FBI מזהים עם טביעות אצבעות, אבל למה הגרסה היהודית חייבת לעבוד על זיהוי ברית מילה?
שושנה שפירו – "בנות" (2012)
אמנם מדובר במצעד קולנועי, אבל מהי שושנה שפירו אם לא דמות קולנועית אפית שנקלעה למסך הקטן שאכן קטן עליה בכמה וכמה מידות?! שושנה התחילה בתור הקלישאה היהודית הנוירוטית עם טוויסט של הוט-קוטור. אלא שמהר מאוד התברר שלמרות התחזיות הרווחות עבור אחת שכמותה (לחץ-על להתיישב עם בן זוג משכיל ורווחי במקום הגיוני ונחמד בקווינס) היא התגלתה כבחורה קלילה ומפתיעה כשזרקה את ריי והמחויבות המלחיצה שהביא עימו לכל הרוחות והפכה, במילותיה שלה, מקארי לסמנתה. על קראק.
ציטוט נבחר: "סורי סורי שאיחרתי! פשוט עצרתי בדילנ'ס כדי לקנות כמה חטיפים, כי אני לא יודעת כמה זמן הדברים האלה לוקחים, אבל אחותי ילדה וזה לקח, כאילו, שעות, וגוועתי רעב, אז...." (וזה כשהיא מגיעה ללוות את ג'סה להפלה).
מדד ינטל: 6. שושנה, את טו קול פור בייבל סקול.
מקס ביאליסטוק – "המפיקים" (1968, 2005)
מקס ביאליסטוק הוא היהודי שלא ממש שולט בהוליווד או במקרה הזה, בברודוויי. הוא נהיה מפיק בשביל הזוהר והרווחים, אך בהיעדר אלה וגם אלה, הקריירה המדשדשת שלו ממשיכה להתקיים רק בזכות סרסרותו העצמית לחבורת קשישות אמידות וחרמניות מרחבי מנהטן, החותמת על צ'קים שמנמנים לעסקיו בסיום כל בילוי משותף. מקס, פרי עטו של מל ברוקס הגאוני, הוא צ'ארמר תככן ונבון שרק היה צריך דחיפה קטנה כדי לעשות את המכה. הדחיפה הזו מגיעה מכיוון רואה החשבון האפרורי והמדוכא שלו, ליאו בלום, שפולט בטעות את הרווח שניתן היה לעשות בגיוס כספים מוגזם למחזה כושל. ביאליסטוק כל כך משתוקק לחיי הפאר עד שממש לא אכפת לו להעלות מחזמר על היטלר וגם לארח את הנאצי המשוגע שכתב אותו בשולחן הליהוק. כי תגידו מה שתגידו, יהודים יודעים להתגמש כשצריך!
ציטוט נבחר: "לחיי הכישלון!"
מדד ינטל: 6.5. כי להמשיך להכשיל מחזות בכלא זו כבר גאונות.
קייל ברופלובסקי – "סאות'פארק" (1999)
לא משנה אם זה בסרט או בסדרה, יהדותו של קייל, החבר הטוב של סטן, נמצאת תמיד בפרונט. אה, לא, סליחה, מדובר באמא שלו. מקורות מוסרים לנו שזה בעצם אותו הדבר. שילה ברופלובסקי, שזכתה לספיישל זמרה קרטמני בשם המרנין "אמא של קייל כלבה", מגלמת את אחת הסיבות המרכזיות להתפתחות הפסיכואנליזה על שלוחותיה - האמא היהודייה. קייל צריך להתמודד לא רק עם אמא שלו, שמעדיפה להאשים את קנדה בטעם המחורבן של בנה בקולנוע, אלא גם עם אריק קרטמן, אחד עם אמא כל כך רכה וחביבה שהוא לא יכול היה שלא לצאת אנטישמי.
ציטוט נבחר: "אני יהודי, יהודי בודד בחג המולד"
מדד ינטל: 7. בגלל הליפה הג'ינג'ית שמסתתרת מתחת לכובע. תכל'ס הבן של אמא שלו.
גווידו אורפיצ'ה – "החיים יפים" (1997)
סרטו האלמותי של רוברטו בניני מביא לקדמת הבמה את אחד מסודות ההישרדות היהודיים העתיקים ביותר, באחד מהזמנים ההיסטוריים הקשים ביותר. גווידו נחשב לליצן מקומי, ההומור והקסם האישי שלו מאפשרים לו לזכות בלבה של מורה מקומית שכבר מאורסת לפקיד בכיר. תכונות אלו, בשילוב עם תעוזה יוצאת דופן שנובעת מדאגה אינסופית לבנו הקטן, מתירות לו גם לשרוד, ככל הניתן, עם בנו במחנה ריכוז נאצי.
ציטוט נבחר: "בונג'ורנו פרינצ'יפסה!"
מדד ינטל: 7.5. כותב, מביים, משחק ואז אוסקר? נשמע בסך הכל מאוד יהודי.
רבי טוכמן – "רובין הוד: גברים בטייטס" (1993)
רבי טוכמן ממצה היטב את האמירה לפיה אין דמויות קטנות, רק שחקנים קטנים. בדקות ספורות של טקסט הוא מצליח לגנוב את ההצגה לחבורה שלמה של גברים שאותם הוא מגדיר "אה, פייגעלך?". רבי טוכמן מסתובב בעולם עם עגלה ומשווק, כמו אור אמיתי לגויים, את ברית המילה. מה זה? ובכן, הבחורות מתות על זה! רק אחרי שכל החבורה מבקשת שירשמו אותה על שתיים, מדגים טוכמן בעזרת גזר וגיליוטינה מה בעצם כורתים בברית הזו.
ציטוט נבחר: "אני רבי טוכמן, מוהל אקסטראורדינר!"
מדד ינטל: 8. בעיקר כשהוא מרים את הכובע לשלום והפאות מתרוממות יחד איתו.
זוהאן דביר – "אל תתעסקו עם הזוהאן" (2008)
ועכשיו קבלו סוג חדש של יהודי, איתכם מאז 1948 – זהו הישראלי! או לפחות אינטרפרטציה שלו על פי אדם סנדלר, אף פעם לא דבר חיובי במיוחד. זוהאן דביר (בטוחים שלא התכוונתם לקרוא לו זוהר?) הוא לוחם משוחרר שכל תשוקתו היא עיצוב שיער. הסרט מראה את הישראלים כפי שהם משתקפים בעיני יהודי ארה"ב: קשוחים, רועשים, שזופים, תקועים באייטיז והיפר-מיניים. זוהאן וחבריו תמיד מוצאים זמן לנגב חומוס (עם פיתה, עם דג, עם מכסה פלסטיק, עם דלי חול – מה שיש) ולשחק בעירום "כדורשק", גרסת עוני מחפיר לכל משחק כדור אי פעם. זוהאן קרוע בין ההוויה הלוחמנית והגברית לבין אהבתו למקצוע הספרות. ההורים, לעומת זאת, דוחקים בו שיהיה גבר וילך לעבוד בחנות לדברי אלקטרוניקה.
ציטוט נבחר: "א ריל מן, הי קן דיסקו אנד קוקינג דגים"
מדד ינטל: 8. יש מצב שיהודי ארה"ב חושבים שיש כאן מושבת נודיסטים עצומה.
וולטר סובצ'אק – "ביג לבובסקי" (1998)
ג'ון גודמן זכה לשחק תפקידים אגדיים בכל אחד מסרטי האחים כהן בהשתתפותו. וולטר סובצ'אק לא נולד בן דת משה וישראל (אבל קרוב – פולני קתולי), הוא רק התחתן עם סינתיה והתגייר בשבילה. גם אחרי פרידתם, וולטר ממשיך לשמור אמונים לאשתו לשעבר, לטפל בכלבם המשותף וכמובן למצוות שלקח על עצמו. למשל, שמירת שבת. לא ברור איך מחזירים בתשובה ברחבי העולם לא משתמשים במונולוג היפהפה של וולטר המסביר לדוני מהי השבת. אוקיי, אז מדובר באוסף של צעקות וקללות; לא פשוט להוסיף גיור על פוסט-טראומה מויאטנם, אתם יודעים.
ציטוט נבחר: "איי דונט רול און שעבס!!"
מדד ינטל: 8.5. יהודי הוא קודם כל בלבב פנימה, אבל זה לא מזיק שוולטר הוא 150 קילו של יהדות אדוקה.
סם רות'סטין – "קזינו" (1995)
כמו כל גל הגירה אמריקאי, גם זה היהודי הצמיח את הגגנסטרים שלו. סם רות'סטין המכונה אייס מבוסס על מגה-מאפיונר יהודי אמיתי בשם פרנק רות'סטין, ודה-נירו מגלם את דמותו אצל סקורסזה באחת ההופעות הטובות שלו אי פעם. אייס פחות או יותר שולט בשוק ההימורים של לאס וגאס ואיננו יודע שובע משליטה ורווחים. אלא שאין חטא בלא עונש, ורות'סטין אכל אותה עם שיקסע מג'ועג'עת לגמרי (שרון סטון) שמכורה לסמים ובוגדת בו בלי הרף ושותף-לפשע שמצליח להירגע רק אחרי הפעלת אלימות מוגזמת. פרטנר אלים במערכה הראשונה יחטוף, כידוע, מחבט בייבסול לפרצוף בשלישית.
ציטוט נבחר: "כמה שישחקו יותר, ככה יפסידו יותר ובסוף – אנחנו נגרוף את הכל".
מדד ינטל: 8.7. גנגסטר יהודי הוא סוג של הגשמת החלום האמריקאי, לא?
אבא של ג'ים – "אמריקן פאי" (1999)
שמו המלא הוא אולי נוח לווינשטיין, אבל העולם מכיר אותו כאבא של ג'ים, הדור החדש והמשופר של האבא המפדח. אבא של ג'ים אף פעם לא מתכוון לפדח אותו, נהפוך הוא – כמו רוב האבות היהודים בני המעמד הבינוני בארה"ב, כל מה שהוא אי פעם רצה היה להיות אב תומך ויועץ לבנו כמו שאביו שלו מעולם לא היה. לכן, אין נושא שאבא של ג'ים לא יהיה מוכן לדבר עליו, בפתיחות, באופן גרפי. הוא מבין בהיפ-הופ, הוא קולט את הנוער, הוא יודע מה שצריך לגבי סקס. והוא הולך להגיד לך את זה, כי הוא אוהב אותך ורוצה לגדל אותך היטב. קלאסי.
ציטוט נבחר: "תראה, אף פעם לא עשיתי את זה עם מאפה, אבל אתה יודע, דוד מורטי, הוא היה מלטף את הנחש חד-העין חמש-שש פעמים ביום".
מדד ינטל: 9. הגבות לא משקרות.
לארי גופניק – "יהודי טוב" (2009)
כמה יהודי צריך להיות סרט כדי שמפיקיו בארץ יתרגמו את כותרתו מ"איש רציני" ל"יהודי טוב"? וממתי יהודי טוב הוא איש רציני?? כך או כך, לארי גופניק הוא אדם רציני ואדם יהודי וככל הנראה יהודי רציני, לא שילוב מרגש מדי בפרברי אמריקה של שנות השישים. הוא מרצה לפיזיקה שממתין כבר שנים לקידום באוניברסיטה, עם אישה מנוכרת וילדים אדישים, ולמרות זאת, הוא ממשיך להיאבק על מה שנראה לו כמו האושר האישי והמשפחתי, שמגיע, כך אומרים, כשאדם מתבגר ומתחיל להיות קצת רציני. מה שקורה לפרופסור גופניק, אגב, הוא בדיוק ההיפך.
ציטוט נבחר: "ניסיתי להיות איש רציני, חבר בקהילה, אבל אני מרגיש שמשכו לי את השטיח מתחת לרגליים"
מדד ינטל: 9.5. אפילו רבני הקהילה חושבים שגופניק צריך להקליל.
טוביה החולב – "כנר על הגג" (1971)
טוביה הוא יהודי גרובי ממזרח אירופה הנוהג לפרוק את אשר על ליבו בשירה וריקוד מכל הלב, ויש מה לפרוק. אחרי הכל, טוביה חובץ חמאה למחייתו ובכל זאת צריך לנפק חמש נדוניות בעשור המתקרב לפתחו, אלא שזו הקטנה שבבעיותיו. כיהודי רוסי בתחילת המאה העשרים, טוביה צריך להתמודד עם עולם הולך ומשתנה (ומתחלן) שנכנס לביתו בדמות יהודי קומוניסט שנושאת ביתו האחת וגוי מקומי שנושאת השנייה. חיי השטעטל, שמוצגים באופן חינני להפליא שמחזיק גם מעל ארבעים שנה אחרי צאת הסרט, מסתיימים מוקדם מהצפוי עם צו גירוש מהצאר ומביאים את טוביה ומשפחתו להגר לארה"ב. אנחנו עדיין מחכים שחיים טופול ירים את הכפפה ויעשה כבר את "כנר על הרופטופ בברוקלין".
ציטוט נבחר: "כנר על הגג, נשמע משוגע, נכון? אבל כאן, בעיירתנו הקטנה אנטבקה, אפשר לומר שכל אחד מאיתנו הוא כנר על הגג, מנסה להפיק צליל נעים ופשוט מבלי לשבור את הצוואר".
מדד ינטל: 10. כי באמת העיקר המסורת.
אלבי סינגר – "הרומן שלי עם אנני" (1977)
קשה לבחור את הדמות היהודית ביותר מבין כל סרטיו של אלן, אבל נדמה שהעגולה, גם אם המעצבנת מכולם, היא אלבי סינגר. אלבי, קומיקאי ניו יורקי פסבדו אינטלקטואל, שרוי בדרגות שונות של הלם מעצם מערכת היחסים שלו עם אנני הול, האינטליגנטית והמושכת. אלבי מוכרח לדעת למה מערכת היחסים בין השניים לא עבדה, וגם למה אנחנו כאן, מה מטרת הקיום, למה הוא חש ריקנות, למה אף אחד לא אוהב אותו או למה אוהבים אותו מלכתחילה. התשובה, אגב, בגוף השאלה. אלבי הוא הגילום המושלם של היהודי הנוירוטי, החכם מדי שהגנטיקה טבעה בו תחושת ספק ונרדפות בלתי פוסקת, ואיכשהוא מצליח להיות בלתי נסבל ומקסים גם יחד.
ציטוט נבחר: "ככה אני מרגיש לגבי החיים – מלאים בעצבות ובדידות וסבל, ונגמרים כל כך מהר!"
מדד ינטל: ינטל 2.0 על ההדסון.