מיזם ההנצחה של בית אבי חי מציג סיפורי זיכרון אישיים באנימציה. הסרטון שמבוסס על סיפורו של אהוד בנאי, מתאר את תורנות השמירה הלילית האחרונה שלו ושל אריה אלוני ז"ל, שנלחם במלחמת יום הכיפור וזכה בעיטור המופת אחרי מותו. בלילה ההוא, במוצב ליד ים המלח, נוצר בין השניים חיבור נדיר. ברגעים החשוכים ביותר הם גילו נקודת אור אחד בשני.
מתוך ספרו של אהוד בנאי "זוכר כמעט הכל"
כשעליתי אל עמדת השמירה שעל גג ביתן הש.ג, השעה הייתה קצת לפני אחת-עשרה בלילה. היה לילה שקט מאד. האוויר עמד. היה בו החום הקטיפתי של ליל קיץ במדבר מול ים המלח. הבאתי איתי שקית עם לחם שחור, ביצים קשות וגבינה לבנה; אוכל פשוט ועצוב של צבא שמתערבב עם ריח השמיכה הצבאית הדוקרנית ועם הגעגועים. הכנתי את עצמי לעוד ליל שמירה ארוך ומעיק, אבל כשראיתי את שותפי למשמרת, את אריה אלוני, יושב שם נינוח ודרוך כמו גשש אינדיאני, קשוב לקולות רחוקים, משהו בישיבה הזאת שלו, בפרופיל של הפנים הרגישות, בצעיף האור שעטף את עיניו, גרם לי להרגיש שזו לא הולכת להיות תורנות שמירה רגילה.
הנחתי את השקית ואת הנשק והתיישבתי כמוהו בישיבה מזרחית על השמיכה הצבאית. הוא הציע לי סיגריית סילון ועישנו קצת בשקט.
"אז מה הבאת לנו שם בשקית?" הוא שאל.
"שום דבר מיוחד. האוכל הרגיל".
ומה בנוגע לקצת מזון רוחני?"
"אתה מתכוון ל..."
"אני מתכוון למשהו שייתן לנשמה לעוף עם הרוחות החמות האלה של השבר הסורי אפריקאי. אתה יודע שאנחנו בצד הזה של הבקעה הולכים ומתרחקים מהרכס שמעבר לים המלח בקצב של משהו כמו, אל תתפוס אותי במילה, מילימטר למיליון שנה?"
"לא ידעתי".
"וזה מלחיץ אותך?"
"לא. מה פתאום?"
"אותי דווקא מעודד לדעת ששום דבר לא עומד במקום, שהכל זורם".
"קשה לי להרגיש כאן עכשיו את הזרימה הזאת בגלל שאני בתוך מסגרת צבאית".
"כן," הוא אמר, "אבל גם עכשיו זה החיים, לא?"
"אני מרגיש כאן תקוע וחנוק", אמרתי, "אני רואה מכוניות עוברות על כביש, ומת להיות בתוך אחת מהן. הרגעים היחידים שאני מרגיש קצת יותר טוב, הם הרגעים שבהם אני הולך לשבת בבית הקפה הערבי שלי מלון הלידו".
"אני יודע על מה אתה מדבר. אבל תיקח בחשבון שאתה לא באמת תקוע כאן. הזמן זורם. עמדת השמירה הזאת היא רק תחנה בדרך. יום אחד אתה תעבור כאן במכונית על הכביש ותיזכר איך פעם אחת, לפני הרבה שנים, ישבת כאן לילה שלם בתורנות שמירה עם מישהו בשם אריה אלוני".
החברה שלו יפה הופיעה מתוך החושך וניצבה בתוך עיגול האור שליד ביתן הש.ג., אוחזת קנקן תה. הוא ירד אליה. הם שוחחו קצת בשקט. היא הלכה לדרכה והוא חזר ועלה, מזג לנו תה, הדליק עוד סיגריה ונשף עשן בתנועות שקטות, זורמות, כאילו אנחנו לא בתורנות שמירה בצבא, אלא שני נוודים ליד מדורה על חוף ים באי יווני.
הוא אמר, "אתה יכול לדמיין לעצמך שהעמדה הזאת היא קרון רכבת ואנחנו שותפים למסע?"
כן. יכולתי להרגיש איך עמדת השמירה הזאת, על שקי החול שלה, זזה ונוסעת, כמו בילדותי, לפני השינה, כשהיית מרגיש שהמיטה היא מזחלת רתומה לכלבים, דוהרים על השלג הלבן בלילה חורף קר, ואני ילד אסקימוסי קטן, עטוף בפרוות דובים, שוכב ומביט בכוכבים. "מעניין לאן נגיע בבוקר", אמרתי. "נגיע לאן שנגיע," הוא אמר.
הוא שאל אם יצא לי לראות את הסרט "אלווירה מאדיגאן" שהוקרן לפני כמה ימים בחדר האוכל. אמרתי שלא. הוא אמר שהוא אהב מאוד את הקטע בסרט שבו החבר שלה אומר לה להתבונן בפרח אחד. היא אומרת לו שאם תביט רק בפרח אחד, היא לא תראה את כל שאר העולם והוא אומר לה, "כן, אבל בפרח אחד אפשר לראות עולם שלם". בשתיקה שבאה לאחר מכן, כשכל אחד מאתנו מעופף במחשבתו, יכולתי לראות את הכל מסביבי הולך ומיטשטש ורק עיגול האור שמקיף את עמדת השמירה מסמן את כל העולם שלנו באותו הרגע. נשמתי עמוק. גם כאן עכשיו זה החיים.
שוב ושוב אני מגלה שאני חוזר אל הלילה ההוא; התה המתוק, עשן הסיגריות, השקט הטעון, החום הקטיפתי, האור הרחוק שדלק בעיניו של אריה אלוני. טיפין טיפין החל לעלות האור מעבר לים המלח. צבעים התחלפו והשתנו. כשקצה השמש החל לבצבץ מעבר להרי אדום ותורנות השמירה שלנו הסתיימה, הוא ביקש ממני לחכות רגע, רץ לחדרו וחזר עם נעלי בד קלות לרגליו ומצלמה על כתפו. "בוא, הולכים", הוא אמר.
***
בשעות אחר הצהריים, על הכביש היורד לים המלח, כשהאור הולך ודועך והשמים והים מקבלים גוון תכלת הזוי, אני נוסע ורואה בין בתי ההיאחזות הנטושים את המבנה הרעוע של עמדת הש.ג, ואני חושב על אריה אלוני, שהיה חבר שלי ללילה אחד ועוד יום. ועל איך אחרי מלחמת יום הכיפורים מצאתי את שמו בעיתון ברשימת החללים.
בדרך חזרה הביתה, מאוחר בלילה, על הכביש הצר שלאורך ים המלח, קצת לפני צומת הלידו, כולם נרדמים במכונית ואני ער, יושב ליד הנהג, מחפש בחושך את עמדת השמירה שעל הגג ומרגיש שאני עדיין נמצא איתו שם, בלילה הבלתי נשכח ההוא שאליו אני חוזר שוב ושוב, ובכל פעם מחדש שומע אותו אומר לי, "יום אחד אתה תעבור כאן במכונית על הכביש ותיזכר איך פעם אחת לפני הרבה שנים עשית כאן תורנות שמירה לילית עם מישהו בשם אריה אלוני".
אריה אלוני ז"ל, כ"ב חשון תשי"ג (10.11.1952) – י"ג בתשרי תשל"ד (8.10.1973)
אריה אלוני נולד בקיבוץ דן. הוא היה נינו של יוסף פיינברג, מראשי העלייה הראשונה וממייסדי ראשון לציון, ואביו, יוסף אלוני, ישב בכלא המצרי בתקופת מלחמת השחרור. הוא למד בבית הספר היסודי "צאלים" בבאר שבע, ואחר כך סיים את לימודיו בתיכון בוייאר בירושלים. אריה היה חובב שירה, כתב שירה בעצמו ואהב לקרוא ספרות יפה. הוא גם אהב מאוד לטייל ברחבי הארץ – הטיולים נתנו לו הזדמנות ללמוד דברים חדשים ולהתבודד. היה לו גם כישרון ביצירת חברים ובמערכות יחסים, ובתיכון היה המנהיג של כיתתו.
אריה התגייס בנובמבר 1970 במסגרת הנח"ל. הוא לא אהב את החיים בצבא, והתקשה להסתגל למשמעת הצבאית. למשימות שנראו בעיניו חשובות, מספרים חבריו, התמסר בכל נפשו.
הוא נהרג במלחמת יום כיפור, במעוז ה"כפר" שעל גדות תעלת סואץ, ב-8.7.73, כשהוא בן 21. בתחילה נחשב לנעדר, ובאפריל 1975 הוחזרה גופתו על ידי המצרים. אריה הובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין בבאר שבע. הוא קיבל את עיטור המופת על פועלו בשדה הקרב.
לאחר נפילתו קבלו הוריו, בין השאר, את מכתב התנחומים הבא: "הייתי מורו של אריה למתמטיקה בכתות ט' – י"א. אין לי שום דרך לנחם אתכם ומטרת כתיבת מכתב זה היא רק לאמר לכם, שאחד ממוריו זוכר אותו בחיבה מיוחדת, כי היה אדם נהדר, ובהערצה מיוחדת, כי היה החכם מבין תלמידיי...".
החברים מספרים: אריה היה אדם שנכנס לך ללב, אהבתו לטבע הארצישראלי ולקריאה הפכו את עולמו לעשיר, וכל מי שנקרה בדרכו זכה להיכנס ולחוות איתו רגעים מיוחדים. את אחד מהרגעים המיוחדים האלה, חווה אהוד בנאי, כשהשניים העבירו לילה במוצב שמירה ליד ים המלח.
אנימציה ובימוי: מעיין צוראל ויסכה מאיו, קריינות: אהוד בנאי