מה צריך ראש ממשלה
כשבנימין נתניהו שאל את אביו מהי התכונה ההכרחית עבור ראש ממשלת ישראל, ענה לו פרופ' בנציון נתניהו: "השכלה. השכלה רחבה ועמוקה. אחרת תהיה נתון לחסדי הפקידים שלך" (וכך גם מתגלגלת בשושלת הטינה העמוקה לפקידוּת הציבורית). העקיצה לעבר ראש הממשלה יאיר לפיד, שלא מחזיק בתעודת בגרות, על אחריות הקורא בלבד.
נתניהו מתאר פרק בסדרה "הכתר" ("ששרה אוהבת במיוחד") שבו נאמר למלכה אליזבת' כי היא זקוקה להשכלה חוקתית בלבד. "הסצנה היממה אותי", כותב נתניהו, "מלכת בריטניה אולי יכולה להסתדר עם השכלה טובה במשפט חוקתי בלבד; ראש ממשלת ישראל (...) חייב לדעת יותר. הרבה יותר".
נתניהו טוען שפוליטיקאי צריך להרחיב את ידיעותיו בכל תחום רלוונטי, אבל אחד עולה על כולם, כפי שהוא עצמו ייעץ לנכדו של העיתונאי האמריקאי דן ראת'ר ב-2018: היסטוריה. "עד היום אני נהנה לקרוא ספרי היסטוריה. הם מספקים לי מפלט מהנה מהלחץ ומאפרוריות היומיום, ומציידים אותי במפה ובמצפן הכרחיים כדי לנווט את ישראל בנתיבה בין האומות".
נתניהו מעיד על עצמו שהוא קורא ספרים מושבע, "מכור לספרי היסטוריה ולביוגרפיות פוליטיות" (חיבתו לביוגרפיות של וינסטון צ'רצ'יל היא מן המפורסמות). הוא נעזר בספרים כדי להעשיר את ידיעותיו בתחומים שבהם הוא עוסק; כך, למשל, הוא הרבה לקרוא ספרי כלכלה וטכנולוגיה כשכיהן כשר האוצר. "ספרים צריכים לומר משהו מהותי – ולומר זאת היטב. ספרים טובים הם המפלט שלי מעבודה קשה, וספרי היסטוריה כתובים היטב מאירים את ההווה לא פחות מאשר את העבר". ואכן, ההווה הפוליטי של מדינת ישראל והווייתו של ראש הממשלה לשעבר מוארים לא פעם מבעד לדפי האוטוביוגרפיה ההיסטורית ברובה "ביבי: סיפור חיי" (הוצאת סלע מאיר).
מותו של יוני נתניהו
זהו ספר אוטוביוגרפי, אבל בחלקו הראשון נדמה שיוני נתניהו הוא גיבור כמעט שווה-ערך לכותב. נתניהו מזכיר את אחיו המנוח כמעט בכל פסקה בהערצה גלויה, צועד כנער וכאדם צעיר לאורו ומתייחס אליו כמעט כאל דמות אב (לצד האב האמיתי והנערץ אף הוא).
ב-1976 נסע נתניהו לבשר להוריו על מותו של יוני. "ראיתי את אבא מבעד לחלון הקדמי. בראותו את ארשת פניי הנפולה הוא הבין מיד וזעק זעקה שלא אשכח לעולם. זה היה הרגע הנורא בחיי"
בפרק הקרוי "יגון" מספר נתניהו על הרגע שבו התבשר על מות אחיו במבצע אנטבה ב-1976, כששהה כסטודנט בבוסטון. תחילה שמע בדיווחי התקשורת שקצין נהרג במבצע וחישב את הסיכויים לפיהם מדובר ביוני (1 ל-50, להערכתו). כעבור שעות אחדות הגיע הטלפון מאחיו הצעיר, עדו, שגר בישראל.
הוריו של נתניהו גרו אז באית'קה שבצפון מדינת ניו יורק, שם לימד אביו באוניברסיטת קורנל. נתניהו החליט לנסוע אליהם כדי לבשר להם על מות בנם הבכור. "צעדתי בשביל המוביל לביתם הצנוע של הוריי. (...) התקרבתי אליו וראיתי את אבא מבעד לחלון הקדמי. הוא פסע אנה ואנה, שקוע במחשבות ידיו שלובות מאחורי גבו. לפתע הסתובב והבחין בי. 'ביבי', הוא חייך בהפתעה, אבל בראותו את ארשת פניי הנפולה הבין מיד. הוא זעק זעקה איומה שלא אשכח לעולם, כקולה של חיה פצועה. שמעתי את אמי צורחת. אם היה בחיי רגע נורא יותר מקבלת הידיעה על נפילתו של יוני, היה זה כשנאלצתי לבשר על כך להוריי. הרגשתי כמו אדם שאיבריו נקרעים ממנו בזה אחר זה. איך אוכל להמשיך לחיות?".
פוליטיקאים
על מנחם בגין: "שבר בסגנונו את הדפוס המקובל של רוב ראשי ממשלת ישראל". נתניהו מחמיא לבגין על ההחלטות האמיצות שקיבל, ובהן הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, אשר מוזכרת לא פעם כאנלוגיה משתמעת להפצצה המקבילה שביקש לבצע נתניהו באיראן. בהקשר זה מעניין לשים לב שנתניהו מזכיר כי אחד ממניעיו של בגין: הוא "היה משוכנע שאם פרס ייבחר לראשות הממשלה, הוא לעולם לא ייתן הוראה לעשות זאת".
על יצחק שמיר: "עיקש כפרד", "לא איש של דיבורים". נתניהו מספר שנתפס כיורשו בעקבות תמונה שבה ראש הממשלה הניח יד על כתפו בחיבה במהלך ועידת מדריד ב-1991: "כמובן, לא היו דברים מעולם".
על כהונתו כסגן שר החוץ תחת דוד לוי: "הסדר שמיצה את עצמו. בהתערבות של ארנס עברתי לתפקיד סגן שר במשרד ראש הממשלה כדי למנוע חיכוכים מיותרים". לוי היה מיריביו המרים והחריפים של נתניהו בליכוד, והואשם בין השאר (במרומז) כי היה מעורב בפרשת הקלטת הלוהטת (עם מקורבו יעקב ברדוגו). בספר מעדיף נתניהו להימנע מעימות עם לוי ואף מכה על חטא על כך שלא חלק לו ולאריאל שרון את הכבוד הראוי לאחר שנבחר לראשות הליכוד ב-93' (הכוונה ככל הנראה להאשמות כלפי לוי ולהחלטה שלא למנות את שרון לשר). הוא גם מצר על כך שלא התייעץ עם שמיר ומשה ארנס. "זה לא נעשה מתוך אטימות לב. פשוט הייתי אדם צעיר שממהר למטרה הבאה".
על אריאל שרון: "אדם ממולח ושנון, בעל חוש הומור עוקצני שכוון לעיתים קרובות כלפי יריביו". הוא מאשים את שרון בכפיות טובה על כך שלא מנה אותו בין מנהיגי הליכוד כשניצח בבחירות ב-2001, אך בהמשך מציין את התמיכה שהעניק לו כשכיהן תחתיו כשר אוצר.
על שמעון פרס: מי שהיה יריבו הפוליטי של נתניהו במשך מרבית ימיהם המשותפים בכנסת מוזכר בספר לא פעם בחיבה ובהערכה. נתניהו שומר חסד לפרס מאז שהאחרון, בהיותו שר הביטחון, נשא הספד "מופלא" ו"בלתי נשכח" ליוני נתניהו ב-1976. בהמשך הוא מזכיר שראש הממשלה פרס אישר את מינויו לשגריר באו"ם ב-1984: "גם כשהפכנו ליריבים פוליטיים מרים, תמיד שמרנו על ערוצים פתוחים בינינו. זכרתי לטובה את יחסו אליי ואל משפחתי לאחר נפילתו של יוני. במילים ובמעשים, שמעון תמיד היה אדיב ונדיב כלפינו". עם זאת, כשנתניהו מזכיר את הסיסמה (השקרית) שבה עשה שימוש בבחירות 1996 – "פרס יחלק את ירושלים" – הוא לא מביע כל חרטה.
על יצחק רבין: "גיבור ישראל". נתניהו מזכיר את חלקו של רבין כקצין במלחמת העצמאות, כרמטכ"ל במלחמת ששת הימים וכראש הממשלה במבצע אנטבה – "על אף חילוקי הדעות הפוליטיים בינינו, לעולם לא שכחתי את כל אלה". נתניהו מספר על פגישתם הראשונה בבית ראש הממשלה ב-1974, ביוזמת נתניהו ואביו: "הוא ישב בסלון ובידו כוס ויסקי. הוא היה ישיר ונמנע משיחת חולין, אך הייתה בו ביישנות כובשת". על הרצח כותב נתניהו באריכות ("טרגדיה בממדים היסטוריים") ובעיקר בהקשרו האישי – האחריות שהוטלה עליו להסתה שקדמה לרצח, אותה הוא דוחה כידוע מכל וכל. הוא גם טוען שרבין "לא היה בשום אופן מה שהשמאל עשה ממנו", ושהוא התכוון להעניק לפלסטינים "פחות ממדינה": "חסידי אוסלו לעולם לא יודו בכך, אך לפני הרצח היו עמדותיו של רבין קרובות יותר לעמדותיי מאשר לעמדותיהם".
על טומי לפיד: "עיתונאי מוערך". נתניהו מציין לטובה את לפיד כמי שהגן עליו מפני טענות השמאל על חלקו בהסתה לרצח רבין. גם זו יכולה להתפרש כעקיצה לעבר לפיד הבן, שתקף את נתניהו על רצונו להכניס את "צאצאיו האידאולוגיים של יגאל עמיר" לממשלה.
בנט תמיד היה "תאב תהילה", כותב נתניהו. "שרה מריחה זייפנים מקילומטרים. ההערכה לחוש השישי שלה גדלה לאחר שהערכותיה לגבי פוליטיקאים מסוימים התבררו כמדויקות והם בגדו באמון בוחריהם"
על אהוד אולמרט: "אף שהיה פוליטיקאי מוכשר, חד-לשון ומאיר פנים, הוא מעולם לא כבש את ליבם של נאמני הליכוד. הם חשו שהוא מחושב מדי, ושאינו מייצג באמת את הערכים שהם האמינו בהם".
על ישראל כ"ץ, שכיהן במשך עשור כשר תחבורה תחת נתניהו: "נמרץ". נתניהו חולק לו קרדיט על הובלת "חידוש תשתיות התחבורה" (תחת "הממשלות בראשותי").
על נפתלי בנט: "תאב תהילה וכוח פוליטי". נתניהו מזכיר שפיטר את בנט מתפקידו כראש מטהו: "אף שהציג את עצמו כימני, הבנתי בהדרגה שזהו מצג שווא". ההוכחה לכך, לדברי נתניהו, היא "ברית האחים" שכרת עם לפיד לאחר בחירות 2013 על חשבון החרדים – "להיטותו להדיר פלח חשוב מהימין תמורת ברית אופורטוניסטית עם לפיד". על אביגדור ליברמן כותב נתניהו: "גם הוא הפך את עורו בסופו של דבר".
על בני גנץ ושרי כחול לבן בממשלתו: "הותרתי אותם באפלה בעניינים מכריעים כדי למנוע אפשרות שיטרפדו את יוזמותיי". נתניהו מספר שגנץ התנגד כרמטכ"ל להפצצת משלוח נשק איראני בסודאן ב-2012 (תקיפה שישראל לא נטלה עליה אחריות עד כה). "ממה גנץ חושש?", שאל נתניהו את מזכירו הצבאי, "שהסודאנים ישלחו סירות גומי במעלה הנילוס?".
נתניהו העריך מאוד את המלך חוסיין הירדני, עימו יצר "חיבור מיידי" ו"קשר חם ונינוח" שלא ניתק גם לאחר כישלון הפעולה לחיסול חאלד משעל בעמאן. מי שהתרשם אף יותר מהמלך היה בנו יאיר, ששלח בהמשך לחוסיין החולה "ציור קטן של חייזר שהגיע לכדור הארץ עם תרופת קסם". הנשיא המצרי חוסני מובארק "מצא חן" בעיני נתניהו, "רחוק מתדמית הדיקטטור המפלצתי (...) אדיב וגלוי לב". יאסר ערפאת, לעומתם, היה "רודן אכזר שהנציח חברה חשוכה ונחשלת" עם "נטייה להופעות דרמטיות רצופות דברי רהב ושקר". ללחיצת היד וחילופי החיוכים בין השניים במעמד החתימה על הסכם וואי ב-1998, שבו נתניהו אמר ש"מצא ידיד", אין אזכור בספר. על אבו מאזן כותב נתניהו: "נבון וערמומי כמו קודמו, אך נטול הכריזמה שהייתה לערפאת".
"הותרתי את גנץ באפלה כדי למנוע אפשרות שיטרפד את יוזמותיי", כותב נתניהו. שנים קודם לכן, כשגנץ התנגד כרמטכ"ל להפצצה בסודאן, תהה נתניהו: "ממה הוא חושש? שהסודאנים ישלחו סירות גומי במעלה הנילוס?"
נתניהו מזכיר מנהיגים זרים רבים בספרו. את רובם הוא מתאר בחיבה ניכרת, גם כשמדובר בעריצים קשי-זרוע ובפוליטיקאים מפוקפקים. כולם נבחנים מבעד לדימויים העוצמתי ו/או יחסם לישראל, תוך התעלמות מהאופן שבו הם מנהלים את מדינותיהם ונוהגים באזרחיהם. ראש ממשלת הודו נרנרדה מודי "חמים וישיר", שי ג'ינפינג הסיני הוא "מנהיג שקט בעל ארשת פנים רצינית", סילביו ברלוסקוני האיטלקי "ססגוני" עם "נטייה לפרובוקציות". על מנהיג איחוד האמירויות השייח' מוחמד בן זאיד כותב נתניהו שהוא "מנהיג ממולח ובעל חזון", ועל הסולטן העומאני קאבוס בן סעיד אל סעיד: "בעל נשמה של אמן". נתניהו מספר על פגישה במוסקבה עם הנשיא הרוסי בוריס ילצין שהיה "ידידותי (ובאותו יום גם פיכח) אבל חסר אנרגיה", ומעריך פי כמה את יורשו ולדימיר פוטין ש"בנה מחדש את צבא רוסיה לכוח משמעותי" – תובנה שבאופן תמוה לא שוכתבה נוכח הישגי הצבא הרוסי במלחמה באוקראינה.
אהוד ברק
לאהוד ברק שומר נתניהו את הביקורת הארסית ביותר בספר (שאינו משופע בארסיות כלל). אולם זו איננה נמתחת על תפקודו של ברק כראש ממשלה או כיריב פוליטי, אלא דווקא על אירועים מתחילת דרכם המשותפת ודווקא בזירה שבה ברק נחשב כמעט לקונצנזוס: הפיקוד הצבאי.
נתניהו מקעקע את תיוגו של אהוד ברק כחייל המעוטר ביותר בצה"ל. "הוא לא טרח לציין שארבעה צל"שים הוענקו לו עבור פעולות שהפכו לשגרתיות, והחמישי עבור פיקודו על הסיירת"
נתניהו מספר על מבצע חילוץ בני הערובה ממטוס סבנה החטוף ב-1972, שבו לקח חלק כמפקד צוות בסיירת מטכ"ל ואף נפצע באורח קל. ברק היה מפקד היחידה ומפקד הפעולה. "במהלך השנים ברק עשה הון פוליטי ממבצע החילוץ של סבנה, ודאג שהתמונה שלו בסרבל לבן על כנף המטוס תתפרסם שוב ושוב", כותב נתניהו. "הוא מעולם לא טרח ליידע את הציבור או את העיתונות בכך שהוא אישית לא פרץ כלל למטוס. ברק היה צופה מהצד. תפקידו היחיד בהסתערות על מטוס סבנה היה לעמוד על האספלט ולשרוק במשרוקית".
בהמשך מקעקע נתניהו גם את תיוגו של ברק כחייל המעוטר ביותר בצה"ל בזכות חמישה צל"שים בהם זכה. "הוא לא טרח לציין (...) שארבעה הוענקו לו עבור פעולות לאיסוף מודיעין. פעולות אלו היו נדירות בזמנו ביחידה, אבל במהלך הזמן הפכו לשגרתיות, כולל בתקופת שירותי כמפקד צוות. הצל"ש החמישי גם הוא לא ניתן לו בעבור אומץ תחת אש, אלא בעבור פיקודו על הסיירת".
הדברים חידשו את האש בחזית נתניהו-ברק; השבוע הגיבו על כך בסביבת ברק, האשימו את נתניהו בביצוע טעויות קשות במהלך המבצע ("זאת חרף היותו בדרך כלל קצין צעיר טוב") וציינו שברק הזניק את הפעולה ואז הצטרף לחוליות ("הכל מופיע בתמלולי תחקורים מלפני 50 שנה"). הם אף הזכירו כי בעבר כתב יוני נתניהו על ברק שהוא "מפקד למופת (...) הטוב ביותר שהיה ביחידה".
נשיאים אמריקאים
נתניהו מרבה לקונן בספר על האופן שבו הממשלים הדמוקרטיים האמריקאיים התגייסו בזה אחר זה לטובת המועמד שהתחרה בו על ראשות הממשלה. ראשון היה ביל קלינטון, שסייע ליצחק רבין לצמצם את הפער בסקרים מנתניהו זמן קצר לפני הירצחו; אחר כך גלגל הנשיא את תמיכתו לפרס ("קלינטון שלח צוות מרשים שכלל את אסטרטג הקמפיינים הבכיר שלו, הסוקר הראשי ומומחים נוספים"). בהמשך כותב נתניהו שקלינטון אמר לו, לאחר שנבחר לראשות הממשלה: "עשינו כל מה שיכולנו כדי להפיל אותך, אבל ניצחת אותנו בגדול". עבור נתניהו היה זה "גילוי לב מרענן (...) ההפך מתקינות פוליטית, דוגמה מובהקת לקסם הקלינטוני המפורסם שחילץ אותו מאינספור שדות מוקשים בעבר".
הוא מספר על פגישה ראשונה לבבית בין השניים ומשפחותיהם (יאיר שאל על שרביט של צ'יף אפריקני, אבנר זרק כריות מהספה) ואף מתנצל במידת-מה על דברים שפגעו בקלינטון מבלי לציין במה מדובר ("ייתכן שהגזמתי בטון הדיבור בתגובה ללחץ הפוליטי שהופנה כלפיי"). מאוחר יותר זעם נתניהו על קלינטון שהציג אותו ואת ערפאת כבני ברית של ארה"ב; "בלתי נתפס", כותב נתניהו על מה שהוא מפרש כהקבלה זהה בין השניים.
ב-1999 "שוב התערב קלינטון בבחירות כדי להטות את כף המאזניים בישראל" ותרם את יועציו לברק. "על אף חתירתו הבלתי נלאית להפיל אותי (...) לא יכולתי שלא לחבב את קלינטון באופן אישי", כותב נתניהו. "גם במפגשים הקשים היה בעיניו ניצוץ שובב שלא אפשר לבן שיחו להיות תוקפני מדי כלפיו. הוא היה פוליטיקאי מלידה, ברוך כישרונות, לא אידאולוג אלא פרגמטיסט". נתניהו מצביע על האירוניה בכך ש"האנשים שהאשימו אותי לשווא בהתערבות בבחירות בארה"ב הם שהתערבו בבחירות בישראל", אבל מתעלם מהאירוניה בכך שהוא עצמו נהנה לימים מהתערבות נשיא אמריקאי לטובתו. "הגולן היה דבר גדול", אמר דונלד טראמפ בריאיון לברק רביד בשנה שעברה בהתייחס להכרה האמריקאית בריבונות הישראלית על רמת הגולן. "עשיתי את זה לפני הבחירות בישראל. זה עזר לו הרבה. הוא היה מפסיד אותן בלעדיי".
רגע השפל במערכת היחסים העכורה עם אובמה התרחש בחדר הסגלגל כשהנשיא אמר "משפט שזעזע אותי עמוקות. הוא נועד להלך עליי אימים. הרגשתי שמתייחסים לראש ממשלת ישראל כאל אחרון הבריונים"
את ברק אובמה פגש נתניהו לראשונה בשדה תעופה ליד וושינגטון ב-2007. אובמה היה סנאטור, נתניהו יו"ר האופוזיציה, ושניהם עמדו להסתער על הפסגות הפוליטיות הגבוהות ביותר במדינותיהם. נתניהו מכנה את אובמה "מבריק" ומציין שהתרשם "מחריפותו ומהכריזמה שלו. (...) הוא נראה לי ממוקד, קשוב ואדיב". שרה העריכה: "הוא יהיה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות". נתניהו סבר ששניהם "פוליטיקאים של אג'נדה" ולכן, חרף התהום האידאולוגית הפעורה ביניהם, "אוכל לעבוד איתו". זה לא ממש הצליח.
נתניהו מתאר מערכת יחסים קשה בינו לבין אובמה לכל אורך הדרך, בגוונים עכורים אף יותר מכפי שתוארה בתקשורת באותה תקופה. רגע השפל התרחש בשיחה פרטית בין השניים בחדר הסגלגל, שבה אובמה אמר "משפט שזעזע אותי עמוקות דווקא משום שהיה כל כך מנוגד לאופיו המאופק. המסר היה חד משמעי והוא נועד להלך עליי אימים. (...) הרגשתי שמתייחסים לראש ממשלת ישראל כאל אחרון הבריונים בשכונה". נתניהו לא חושף מה נאמר לו.
"אובמה היה בין המנהיגים המוכשרים ביותר שפגשתי", מסכם נתניהו. "הוא היה חד מבחינה אינטלקטואלית, ידע מה הוא רוצה להשיג והיה ממוקד-מטרה. בניגוד למה שמקובל לחשוב, מעולם לא האמנתי שלב הסכסוך בינינו היה על רקע אישי, לפחות מהצד שלי. העימות בינינו היה אידאולוגי".
נתניהו כועס במיוחד על הניסיונות האמריקאים "לחנך" אותו ולדרוש ממנו "אומץ" ו"מנהיגות". "קיבלתי הרצאות על אומץ מאנשים שמעולם לא סיכנו את חייהם בשדה הקרב או אפילו את עתידם הפוליטי בשדה הציבורי", הוא כותב בבוז.
דונלד טראמפ תופס חלק נכבד בספר, כיאה למי שסיפק לנתניהו שורת מחוות: ההכרה בירושלים כבירת ישראל ופתיחת השגרירות בעיר, ההכרה ברמת הגולן, הפרישה מהסכם הגרעין האיראני וטוויית הסכמי אברהם. הוא מספר שטראמפ אף הסכים לסיפוח מיידי של שליש משטחי הגדה המערבית, אך חזר בו למחרת – ייתכן שבהשפעת בני גנץ. היחסים ביניהם נפתחו ברגל שמאל – אולי בגלל "ידיד משותף" ש"דיבר בי סרה" (נתניהו מכוון ככל הנראה למיליארדר רון לאודר) – אבל השתפרו עד שהפכו ל"תור זהב". את טראמפ הוא מכנה "פורץ דרך אמיתי", אך לא מעבר לכך.
ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בערעור היחסים בין השניים לקראת סוף כהונתו של טראמפ. נתניהו מייחס זאת לברכה ששיגר לג'ו ביידן לאחר ניצחונו על טראמפ; "המחווה המקובלת הזאת עוררה את זעמו של הנשיא לשעבר טראמפ, שעד היום מאמין שהייתי ראשון המברכים", כותב נתניהו ("שיזדיין", אמר טראמפ בריאיון לרביד). אלא שעל פי הספר שפרסם לפני חודשיים ג'ארד קושנר, חתנו של הנשיא, טראמפ מאס בנתניהו עוד קודם לכן. הוא היה מאוכזב מנאומו של נתניהו בטקס הצגת "עסקת המאה" בבית הלבן ("ביבי נתן נאום בחירות, הרגשתי מטונף") ושקל להביע תמיכה פומבית בגנץ בבחירות 2020, אך שוכנע שלא לעשות זאת.
עם ביידן מקיים נתניהו ידידות ארוכת-שנים, וניכר שהוא מחבב את הנשיא המכהן. הוא מציין את ההומור של ביידן ומזכיר שיחות ביניהם שהתנהלו בחיבה הדדית גם ברגעים לא נעימים, כמו אחרי פגישה שנתפסה כהשפלת הנשיא אובמה. "לג'ון קרי וביידן הייתה תכונה משותפת שהערכתי", כותב נתניהו, "ברגעים של תסכול הם נהגו להסיר את המסכות ולומר את מה שהם באמת חושבים ללא גינוני טקס. (...) כפי שהגדיר זאת ביידן: 'ביבי, אני אוהב אותך, אבל אני לא מסכים עם אף מילה שאתה אומר'. במקרים רבים תחושה זו הייתה הדדית".
אומנות הבמה
נתניהו לועג לניסיונות הרבים שנעשו לפענח את "הסודות" שלו כפרפורמר תקשורתי (המירכאות במקור). "ה'הדרכה' היחידה שקיבלתי, אם אפשר לקרוא לזה כך, הייתה שני מפגשים בני 45 דקות עם ליליאן ויילדר, מאמנת תקשורת מנוסה, וגם הם התקיימו ביוזמתה". על פי נתניהו, ויילדר צפתה בהופעותיו בתקשורת האמריקאית בשנים שבהן כיהן כדיפלומט ואמרה לו: "אין לי מה ללמד אותך". כשתהה מדוע הזמינה אותו, הסבירה ויילדר: "רק כדי לחזק את מה שאתה כבר יודע. מקור העוצמה שלך הוא ביכולת שלך לדבר מתוך שכנוע פנימי. תמשיך להבהיר את האמת שלך בתמציתיות בשלב מוקדם של הריאיון, והיצמד אליה". מעבר לכך, כותב נתניהו, "לא שמעתי ממנה אף מילה על תנועות ידיים, זוויות מצלמה, תאורה או מה שנחשב למפתח לתקשורת אפקטיבית – שפת גוף". את העצה היחידה בתחום זה קיבל לדבריו שנים מאוחר יותר מהשחקן שון קונרי: "פשוט שב זקוף".
אלו כללי הנאום שאימץ לעצמו נתניהו כשכיהן כשגריר באו"ם: "היה תמציתי. הימנע מז'רגון. שכח מדקויות דיפלומטיות. התייחס לאינטרסים רחבים יותר. הדגש נקודה מרכזית אחת".
בהמשך הוא מספר על כללי הקמפיין שהתווה עבורו ארתור פינקלשטיין, היועץ שהוביל אותו לניצחון המפתיע בבחירות 1996: "חדד את המסרים החיוביים והשליליים שלך לכמה סיסמאות פשוטות", "להרחיק פוליטיקאים מניהול תחומים מקצועיים כמו עריכת סקרים, כתיבת מסרים והחלטות על פרסום", "פרסומי בחירות בטלוויזיה שחוזרים על המסרים שלך עד שהם יצאו מהאף". אפשר לומר שנתניהו, במידה רבה, מקפיד על הכללים עד היום.
מיקי ויסמן, נועה רוט, פלר קייטס
נתניהו נישא לראשונה ב-1972 למיקי (מרים) ויסמן, חברת נעוריו. הוא מוזכרת בספר פעמיים בלבד, במשפטים קצרים. ב-1978 נולדה לזוג בת, נועה, וכעבור זמן קצר הם נפרדו. "היא הייתה אמא נפלאה לנועה ושנינו תמיד רצינו בטובתה", כותב נתניהו. על נועה כותב אביה רק שהיא "הקימה משפחה לתפארת עם בעלה דני ויחד הם מגדלים חמישה ילדים נפלאים".
ב-1981 נישא נתניהו בשנית – לפלר קייטס הבריטית. נתניהו מספר כי השניים הכירו בבוסטון כשעבדו בחברת הייעוץ "בוסטון קונסולטינג גרופ" (כלומר, כשהיה עדיין נשוי לוויסמן). כמו ויסמן, קייטס מוזכרת שוב רק עם פרידתם של השניים ב-1989. "אני מדבר במשורה על סיומם של שני הנישואים הראשונים שלי. כל מי שעבר דברים כאלה יודע שהם אף פעם לא קלים. (...) העובדה שנפרדנו בידידות ושהיא ומיקי הקפידו להדוף ניסיונות חוזרים ונשנים של התקשורת הישראלית לחלץ מהן רכילות עסיסית על מערכות היחסים שלנו מעידה כאלף עדים על האופי והיושרה של שתיהן".
שרה, יאיר, אבנר
כמו בנאומיו, כך גם בספר מזכיר נתניהו את רעייתו שרה פעמים רבות, לרבות בהקדשה, בסיום פרק התודות ובפרק שמיוחד לה. הוא מספר על היכרותם ב-1988 (עוד לפני גירושיו מקייטס, יבחין הקורא המיומן) בדיוטי פרי בשדה התעופה של אמסטרדם. שרה בן ארצי הייתה אז סטודנטית לפסיכולוגיה ודיילת באל-על, נתניהו היה סגן שר החוץ ונוסע מתמיד. נתניהו ביקש את מספר הטלפון, התקשר עם שובו לישראל, התרשם מדעותיה הפוליטיות שבהן "שזרה רגישות מיוחדת וחמלה עמוקה", העפיל איתה בקושי רב לחורבות גמלא ("שרה טיפסה ללא מאמץ על המדרונות התלולים"), ביקר "בבית הצנוע שבו גדלה" בקריית טבעון, טייל איתה לגבעות שייח' אבריק – ושם, כעבור שנתיים, הציע לה נישואין.
נתניהו מתעכב על מה שהוא תופס כ"השתלחות שיטתית" של התקשורת ברעייתו, התעלמות מפועלה הציבורי והמשפחתי ("תפקוד מופתי כאם וכרעיה"), הדהוד "השמצות" של עובדים לשעבר וציור "דמות מרושעת ונלעגת בתקשורת ובתוכניות הסאטירה". מנגד הוא מספר על "דמות נערצת שכולם ביקשו את קרבתה, מלאך של נחמה ותבונה" בשירותה המפורסם זה מכבר כפסיכולוגית בשירות הציבורי. אין פלא ששרה, על פי נתניהו, אמרה לנסיך וויליאם כי "תמיד הזדהתה עם אימו, הנסיכה דיאנה המנוחה".
בטיסה לבנגקוק גער אחד הנוסעים בשרה שלא הצליחה להרגיע את אבנר הקטן. "ניגשתי לנוסע ואמרתי לו: סתום את הפה ה... שלך!", מספר נתניהו. "כך לא מתנהג מנהיג פוליטי, אבל כך אני התנהגתי"
הוא מספר על תכונה נוספת שזיהה בשרה: "יכולתה להריח זייפנים מקילומטרים, ולרדת לאופיים האמיתי של אנשים שהיא פוגשת. ההערכה הציבורית לחוש השישי הזה שלה גדלה עם השנים, לאחר שהערכותיה המוקדמות לגבי פוליטיקאים מסוימים התבררו כמדויקות והם אכן בגדו באמון בוחריהם, כפי שהיא צפתה". כך מסביר נתניהו את העוינות העתיקה של רעייתו לאיילת שקד ולנפתלי בנט מבלי לנקוב בשמם. הרגע שבו התגאה ברעייתו יותר מכל, הוא מציין, היה כשהתווכחה עם נור מלכת ירדן על הפלסטינים ואמרה ש"זו האדמה שלנו כבר יותר מ-3,000 שנה". לפרשת הקלטת הלוהטת – אחד האירועים המכוננים בקריירה הפוליטית ואולי גם בחייו האישיים של נתניהו – אין זכר בספר.
תחת המתקפות התקשורתיות, מזכיר נתניהו, עמדו גם בניו יאיר ואבנר. נתניהו מזכיר כיצד יאיר בן החמש הפך לדמות ב"החרצופים" תוך התעלמות "מהכלל המקובל שילדים הם מחוץ לתחום", ומספר שבנו "הסתתר מתחת לשולחן בגן במשך שבוע". בכך מנמק נתניהו את היחס של בנו לתקשורת לאורך השנים, אם כי הוא כותב על קריאות "לכו מפה!" של יאיר בשעה שהמציאות מציגה שפה ומחוות גופניות בוטות יותר. נתניהו מספר גם כיצד יום אחד נעלם יאיר, אז בן ארבע, כשיצא מהגן ללא השגחה וחיפש את נהג ראש הממשלה. הפעוט אותר לבסוף על ידי שומרים בחניון כשאמר שלאביו קוראים ביבי.
נתניהו כותב בגאווה על הצלחתו של אבנר בחידון התנ"ך העולמי (סגן שני) ומזכיר תקרית שאירעה בילדותו במהלך טיסה לבנגקוק. "אבנר החל לבכות כשכפית שהחזיק פגעה בעינו כתוצאה מהטלטולים הקשים. 'גברת, את לא יכולה לסתום לו את הפה?', הטיח בשרה נוסע זועם. 'הוא רק ילד קטן', היא מחתה. 'אין לך ילדים משלך?'. 'גם לי יש בנים אבל הם לא מתנהגים כך. פשוט תסתמי לו את הפה!'. זה הגדיש את הסאה. קמתי ממקומי, ניגשתי אל הנוסע ותפסתי אותו בצווארון הז'קט שלו. 'תקשיב טוב, זה הבן שלי והוא נפצע. עכשיו סתום את הפה ה... שלך!'. הנוסע נכנס להלם. הוא זיהה אותי קודם לכן ואף שלח לי פתק ברכה בתחילת הטיסה. כך לא מתנהג מנהיג פוליטי, הוא ודאי חשב לעצמו. אבל כך אני התנהגתי. לא שמענו עוד תלונות במהלך הטיסה".
קצרים
"תמיד התחברתי לאמירה 'אין ארוחות חינם'"
"אל תקרא עיתונים" (עצה שקיבל ממרגרט תאצ'ר)
"אפשר למתוח עליי ביקורת בתחומים רבים. (...) אבל יש דבר אחד שכל מי שמכיר אותי היטב או שעבד בקרבתי לעולם לא ייחס לי: שחיתות".