1) פתאום אנחנו שונאים אנשים שטורקים דלתות. לא שלא מתחשק גם לנו, אבל באיזה קטע אתם עושים התקף לב?
2) פתאום בדרך לאוטו אנחנו ממקמים את המפתח בין האצבעות כמו דוקרן. נכון שאיש מעולם לא נדקר למוות ממפתח של מזדה, וממילא אין לנו מספיק טכניקה בשביל לחתוך אוויר בסכין, אבל זה מוסיף לנו ביטחון.
3) פתאום לראות רק וי אחד מכניס אותנו ללחץ. ולפני שבועיים זה היה רק מכניס אותנו לעצבים, ברור שיש הבדל!
4) פתאום אנחנו אומרים לאנשים שאנחנו אוהבים אותם, אפילו כאלה שאנחנו רק קצת מחבבים. גועל נפש.
5) פתאום אנחנו מתייפחים בלי שום אזהרה או סיבה. לא, זה לא נכון: עם סיבה. עם אלפי סיבות. אנחנו פשוט לא מסוגלים להתמודד איתן כרגע.
6) פתאום אנחנו אשכרה בוכים באמצע דייט. מפתיע כמה שזה עוזר לשבור את הקרח.
7) ופתאום כולנו מסמסים לאקסית אם הכל בסדר ומה שלום אמא שלה. כלומר, מיד אחרי ששאלנו "ערה?"
8) ופתאום אנחנו מתקשרים כל הזמן לאמא. סתם כדי לשאול מה נשמע.
9) פתאום כולנו מדברים כמו כהנא. גם ההוא שהצביע מרצ ממלמל פתאום מול הטלפון "תאמין לי, הערבים האלה מבינים רק כוח", ומשתף פוסטים של בן שפירו עם מגן דוד. אבל אל תדאגו, הוא עדיין נגד ביבי.
10) פתאום כולנו עושים מקלחות קצרות. רק שלא נצטרך לרוץ למקלט עם מגבת ושמפו על הראש.
11) וישנים עם פיג'מה רשמית כי פדיחה לפגוש את השכנים בתחתונים. שוב.
12) על סקס ויתרנו לגמרי. אלא אם כן זה פחות מדקה וחצי.
13) פתאום כולנו נועלים את הדלתות גם ביום, ושואלים אלף פעם "מי זה" לפני שמרשים לחברים להיכנס. אם זה השליח של וולט - מסתפקים בלצעוק לו "תשאיר מחוץ לדלת", כי לכו תדעו אם זה לא מחבל בתחפושת. אבל בכל זאת משאירים לו 20 שקל טיפ על האומץ להביא לנו פאד תאי תחת אש.
14) פתאום כולנו נחרדים לראות טנדר טויוטה לבן. התקופה הזאת תעשה לטנדרים מה שהקורונה עשתה למותג הבירה. לא תודה, ניקח אופניים.
15) פתאום כולנו מאחלים שיהיה "שבוע שקט", ומבינים שזה כל מה שאנחנו באמת צריכים.
16) ופתאום אנחנו לא שואלים יותר "מה נשמע". ואפילו אנחנו לא מבינים אם זה כי אנחנו חוששים להישמע קלילים בתקופה כבדה, או כי אנחנו אשכרה מפחדים לגלות מה התשובה. אז פשוט טופחים על השכם ונאנחים בהזדהות.
17) אנחנו גם לא אומרים "בבקשה", אבל זה סתם כי אנחנו בהמות חסרי נימוס, לא כל דבר זה פוסט טראומה.
18) פתאום לכולנו ניתנה הנבואה. ביבי גמר, אתם עוד תראו שזה טוב לביבי, מחר תיפתח חזית צפונית, היום נכנסים קרקעית. כמה מטופש, כמה ילדותי ומה מכמיר, מה שאנשים יספרו לעצמם כשהם בלחץ.
19) פתאום כולנו עפים על ג'ו ביידן. למישהו היה אכפת ממנו עד לפני שבוע?
20) פתאום כולנו משתפים פוסט מרגש מ"סטטוסים מצייצים". ומעבירים בוואטסאפ עם אימוג'י ידיים מתפללות. זהו, הפכנו לאמא שלנו.
21) פתאום אנחנו גוללים את הפיד בפרצוף מכווץ כזה של חשש אמיתי ממה שיתגלה במסך הבא. ולא רק מחשש לפוסט נוסף של דוד אברשה בנושאי נוי וצפרות, כמו פעם.
22) פתאום יש לנו רגעים שאנחנו אשכרה מצטערים שעשינו ילדים. אבל לא במובן הרגיל שחופש עכשיו ואין יותר רעיונות לתעסוקה ומי בעצם קבע שאסור אלכוהול בגיל תשע.
23) פתאום אנחנו קולטים את עצמנו בוהים מלא זמן בידית של דלת. אפילו לא חושבים על משהו מסוים, סתם בוהים. אולי נבין.
24) פתאום יש לכולנו פרופורציות. למי אכפת ששוב יש נזילה באמבטיה, יורדים טילים בחוץ.
25) וכולנו מרשים לילדים קצת יותר מסכים וממתקים מבדרך כלל. וכולנו אומרים לעצמנו שזה מגיע להם, וכולנו בעצם מתכוונים בסוד שזה מגיע לנו.
26) פתאום כולנו חווים את ההבנה של גודל השעה והמעמד, ואנחנו טיפה מתענגים על המחשבה שאנחנו חיים בתקופה היסטורית מכוננת כי "ברגעים כאלה נמדד האדם". ואז אנחנו מתפכחים ונזכרים שהאדם שאנחנו הוא לא מי יודע כמה.
27) פתאום כולנו מרגישים שצריך לעשות משהו, אבל לא יודעים מה באמת אפשר לעשות ותוהים אם המאמץ והטרחה שלנו באמת שווים, או שממילא כבר יש מלא שעושים וזה סתם יהיה כדי להרגיע את עצמנו.
28) פתאום כולנו מתעוררים בבוקר ומנסים להיזכר אם כל זה באמת קרה. ונזכרים שכן.
סייעו בהכנת הכתבה: עינת שחק, נועה יחיאלי