האם אתם מסוגלים לרצוח? האם הייתם דוחפים אדם מהגג?
כנראה שהתשובה היא לא. כלומר, אתם כנראה חושבים שלא. גם כריס חשב שלא. כריס הוא בחור רגיל, בחור טוב. הוא לא רוצח. לפני שעה הוא הלך לאירוע של העבודה. שעה אחר כך הוא עומד על גג של בניין. מולו יושב אדם על המעקה. הוא צריך לדחוף אותו. החברים שלו אומרים שהוא צריך לדחוף אותו. הוא מרגיש שאין לו ברירה אלא לרצוח. האיש יושב על הגג ומעשן. הסיגריה עומדת להיגמר. הוא צריך להחליט עכשיו.
אבל המסיבה, כמו בסרט "המשחק", היא משחק. ושלא כמו בסרט, כריס קינגסטון הוא לא מייקל דאגלס. הוא אדם רגיל שבא למסיבה. הוא לא יודע שמצלמים אותו. הוא לא יודע שהוא נבחר להשתתף במתיחה שמצולמת ברגעים אלה. הוא לא יודע שכל האנשים מסביבו – כולל האיש עם הסיגריה – הם שחקנים. הוא לא יודע שהמטרה של כל אחד מהם, של כל פרט בחדר, של כל דבר שהתרחש בשעה האחרונה, היא לגרום לו לבצע רצח.
ארבעה אנשים השתתפו בלי ידיעתם בניסוי הזה. שלושה מתוכם דחפו.
ממעצב לרוצח תוך שעה
"לדחוף אל הקצה" שודרה בשבוע שעבר בצ'אנל 4 הבריטי. התכנית עוקבת אחר כריס קינגסטון, ג'ינג'י אנגלי סמוק וחביב. כריס עובד כמעצב, יש לו סטודיו משלו יחד עם שותף, ושניהם מוזמנים לגאלה חגיגית. את הגאלה עורכת Push, קרן לילדים בסיכון, שרוצה לשכור את כריס ואת השותף שלו ליצור לה אפליקציה לגיוס תרומות. עד כאן, ביזנס.
האמת היא, שאין בכלל קרן כזאת שנקראת Push. כל המשתתפים, כולל מנהל הקרן, הם שחקנים. הבניין בו נערכת הגאלה מרושת במצלמות ומיקרופונים. מאחורי אירוע גיוס התרומות החגיגי עומד אדם בשם דרן בראון.
בראון הוא טאלנט בריטי שנודע בזכות תכניות טלוויזיה יוצאות דופן. ב-2003 הוא עשה רולטה רוסית בשידור חי; ב-2005 הוא הצליח לשכנע אנשים שיש להם יכולות תקשור וחטיפת חייזרים; ב-2012 הוא גרם לאנשים להאמין שהם שרדו פגיעת מטאור. הפעם הוא הלך עד הסוף: לגרום לאנשים מן השורה להרוג. או לפחות לחשוב שהם הורגים.
בראון מתחיל בקטן, בשיטת הסלמי, עם עבירות מוסריות קלות ומהנות. בהוראת מנהל הקרן, כריס נועץ דגלוני "צמחוני" במתאבנים בשריים לגמרי. הרעיון פשוט: כשאתה ממלא פקודות קטנות, אתה מתרגל לבצע גם פקודות גדולות. וכשאתה עושה למישהו טובה קטנה, יש סיכוי טוב שתעשה לו אחר כך טובות גדולות.
אמצעי נוסף לגרום למישהו לעשות דברים המנוגדים למצפונו הוא להקטין אותו. את כריס מציגים אותו בפני המיליונר הפיקטיבי ברני רייט. רייט מבקש מכריס להביא לו כוס שמפניה. אחר כך הוא גם מתבקש לסחוב לו את התיק. הפעולות הקטנות האלה מקטינות את כריס, הופכות אותו למשרת.
אבל אז בראון פותח לכריס את שערי הגיהינום. השחקן שמשחק את ברני רייט מזייף התקף לב. כריס רץ להביא לברני את התרופות שלו מהחדר השני. כשהוא מחפש את התרופות, השחקן קם על רגליו ויוצא מהחדר, והצוות מחליף את השחקן בגופה מזויפת שנראית בדיוק כמוהו. כשכריס חוזר עם התרופות, מנהל הקרן מודיע לו שברני מת.
"אתם יודעים אם ברני לקח את התרופות שלו?"
כאן מתחילה, שלב אחרי שלב, ההתדרדרות המוסרית. כריס רוצה, כמובן, להזעיק אמבולנס, כמו שצריך לעשות במקרה כזה. אבל מנהל הקרן משכנע אותו לחכות. אמבולנס וגופה עכשיו יחסלו את אירוע המכירה הפומבית, וכל המיליונים שהיו אמור לעזור לילדים בסיכון ירדו לטמיון. "זאת המורשת של ברני, הוא רצה לעזור לילדים", משכנע אותו טום, מנהל הקרן. "כל מה שאנחנו הולכים לעשות זה להשאיר אותו כאן בשקט ובכבוד, ואחרי המכירה הפומבית נחזור ונמצא אותו. הילדים יקבלו את הכסף והכול יהיה בסדר".
כריס המעורער משתכנע. יחד הם מחביאים את ה"גופה" בארגז. לנגד עינינו אנחנו רואים כיצד אדם עצמאי ובעל רצון טוב הופך מרגע לרגע לצאן צייתן, לכלב פבלובי: כריס משתכנע להושיב את הגופה על כיסא גלגלים ולהגניב אותה החוצה מהאירוע. אחר כך הוא מסכים להשאיר את הגופה בחדר המדרגות, כאילו שברני חטף את התקף הלב שם. מנהל הקרן אפילו מבקש מכריס לבעוט בגופה, כדי לדמות את חבלות הנפילה במדרגות של אדם שעבר אירוע לבבי. כריס, יאמר לזכותו, מסרב לבעוט בגופה.
ואז מגיע הטוויסט הגדול. כריס והמנהל הולכים לאולם הקבלה, ושם המנהל מציג בפני כריס את אשתו של המולטי מיליונר ברני רייט. אפשר לראות את העור של כריס סומר דרך המסך: הוא יודע שהיא כבר לא אשתו, אלא אלמנתו, ושהגופה שלו שוכבת נטושה בחדר המדרגות. אבל אז האישה שואלת שאלה פשוטה: "אתם יודעים אם ברני לקח את התרופות שלו?" בעלה, מסתבר, סובל ממחלה נדירה. אם הוא לא לוקח את הכדורים, הוא יכול לחוות התקף. מה קורה בהתקף? או. הוא נכנס למצב משונה של שינה עמוקה. שינה עמוקה שנראית כמו מוות. אבל היא לא.
כמה דקות אחר כך, כריס וטום, שהיו בטוחים במשך שעה שהם מזיזים גופה ממקום למקום, פוגשים בחדר המדרגות את ברני החי - והזועם. ברני מטיח בהם שהחביאו אותו, שמו אותו בתוך ארגז, אפילו רצו לבעוט בו. הוא הקליט את הכול, הוא צועק. הקרן לילדים בסיכון מחוסלת. לברני יש הרבה כסף, והוא ידאג שכריס יישב בכלא הרבה מאוד שנים. ואז נוצרת הזדמנות אחרונה, נדירה, לפעול. ברני הכועס מעשן על המעקה. הבניין גבוה. חברי הדירקטוריון מפצירים בכריס לנצל את הרגע ולדחוף אותו מהגג.
כריס קינגסטון מסרב. "שום סיכוי", הוא אומר, "אני לא עושה את זה".
אבל כמו שאמרנו בהתחלה – הניסוי לא נערך רק על כריס המסכן. אותה הצגה בדיוק רצה שלוש פעמים נוספות. גם לורה, מרטין וחנה עברו את מסכת הייסורים המבוימת. וברגע האמת, הם כן עשו את זה. הם דחפו אדם מהגג. הם לא ידעו שברני הוא שחקן שקשור לרתמת סנפלינג ושפועלי במה יורידו אותו בבטחה אל הקרקע. הם האמינו באמת ובתמים שהם הורגים אותו.
רק ממלא פקודות
לכאורה, הניסוי הטלוויזיוני של דרן בראון חוזר על הניסויים המפורסמים בציות לסמכות ורצייה חברתית. ב-1961, שנה אחרי משפט אייכמן, הפסיכולוג סטנלי מילגרם ביקש לבחון את ההיפותזה שהחזיקו בה קצינים בצבא הנאצי, שאמרו שהם רק "מילאו פקודות". בניסוי, הושיב מילגרם מתנדבים מול שחקנים, שהעמידו פנים שגם הם התנדבו לניסוי. כל אחד קיבל תפקיד: השחקן קיבל את תפקיד התלמיד, והמתנדב את תפקיד המורה. ה"מורה" התבקש לחשמל את ה"תלמיד" בכל פעם שזה שגה במטלת זיכרון, ולעלות בהדרגה את עוצמת השוק החשמלי ב-15 וולט על כל טעות. 65 אחוז מהמשתתפים בניסוי הסכימו לחשמל אדם אחר בעוצמה של 450 וולט, עוצמה שיכולה להרוג. בהוראת מילגרם, הם המשיכו לחשמל גם כשהשחקן, שכמובן, לא קיבל באמת שוק חשמלי, צרח מכאבים והתחנן שיפסיקו.
ב-1971 נערך ניסוי אפילו עוד יותר סדיסטי: ניסוי בית הכלא של הפסיכולוג פיליפ זימברדו. זימברדו גייס בתשלום סטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד להשתתף בניסוי שמדמה בית כלא. הם חולקו באקראי לסוהרים ולאסירים. ה"סוהרים" קיבלו מדים, משקפי שמש ואלות, ואילו משטרת פאלו אלטו עצרה את ה"אסירים" בביתם, והעבירה אותם אזוקים ומכוסי עיניים למרתף המחלקה לפסיכולוגיה, שהוסב לכלא זמני. למרות שהם חולקו באקראי לתפקידים השונים, ולמרות שהם ידעו שמדובר בניסוי, קבוצת הסוהרים התעללה פיזית, נפשית ומינית בקבוצת האסירים. הניסויים האלה הדהימו את העולם. הם לימדו אותנו את כוחה העצום והנורא של סמכות ורצייה חברתית.
דארן בראון מצ'אנל 4 למד את הניסויים האלה. הוא למד איך זימברדו ומילגרם גרמו לנבדקים לפעול בניגוד גמור לשיקול דעתם, והשתמש באותן הטקטיקות. כך, למשל, הוא משתמש במסקנה של מילגרם, שהסמכות של האוניברסיטה היתה רבת עוצמה, וגרמה למשתתפים להאמין שמה שהם עושים זה בסדר. לכן הוא משקיע באולם אירועים גדול ומרשים. לכן הוא לא מספר לכריס שמדובר במסיבה עם קוד לבוש. כשכריס מגיע למסיבה, כולם לובשים חליפות, ורק הוא לובש חולצה פשוטה.
בסרטון התדמית של הקרן לילדים, שמוצג בתחילת הגאלה, משתתפים סלבס כמו ויליאמס, סטיבן פריי, מרטין פרימן ואחרים, שלכאורה רק מעודדים את האורחים לתרום, באמצעות המשפט "בכל מחיר". הפרטים הקטנים האלה מעניקים לסביבה את הסמכות המדומה להגיד לכריס מה לעשות. בנוסף, כשאחד המשתתפים מציג את עצמו, הוא ממציא לעצמו שם משפחה שזהה לזה של כריס, דבר שיוצר ביניהם קירבה מידית. ויש, כמובן, את הפעולות הפשוטות שכריס מבצע בהתחלה, כמו להביא שמפניה לסחוב תיק, פעולות שמעמידות אותו בעמדת המבצע הנחות, שיעשה הכול כדי לרצות.
כמובן, לא כל שלושה מארבעה אנשים יהרגו אדם סתם כדי למצוא חן בעיני הזולת. הסיפור האמיתי על המתיחה הזאת מתחיל חודשים קודם לכן. כריס הוא לא סתם עובר אורח שהוגרל מהרחוב, הוא הגיש מועמדות לסדרת ריאליטי חדשה של דרן בראון. באודישן, כריס התבקש למלא טופס בחדר אחד עם שאר המועמדים. אלא ששלושה מהמועמדים היו שחקנים. בראון ביקש מהשחקנים לשבת, ואז לעמוד שוב, בכל פעם שנשמע הפעמון. כריס נבחר כי הוא התיישב כשהם התיישבו, ונעמד כשהם נעמדו, מבלי לשאול שאלות. אפילו כשהשחקנים כבר יצאו מהחדר, ארבעה מהמועמדים המשיכו לקום ולשבת לקול צלצול הפעמון. ההפקה הודיעה לארבעת המועמדים הצייתנים ביותר - כריס, לורה, מרטין וחנה, שהם לא נבחרו לריאליטי. רק אז התחיל הריאליטי האמיתי.
למה מה שאסור לאוניברסיטת סטנפורד מותר לצ'אנל 4?
אבל הניסויים הקלאסיים בסמכות ורצייה חברתית של מילגרם וזימברדו עשו עוד משהו: הם הביאו לכינונן של ועדות אתיקה ולקביעת כללים נוקשים לניסויים בבני אדם. אף אוניברסיטה לא יכולה היום לשחזר את הניסויים האלה. הם גרמו נזק נפשי עמוק למשתתפים בהם, שהיו צריכים להתמודד כל חייהם עם הידיעה הנוראית למה הם מסוגלים.
אבל למתיחות ולתכניות ריאליטי אין את ועדות האתיקה של המתיחות והחיקויים. מאז שהתכנית שודרה, היא העמידה את בריטניה על הרגליים. למה מה שאסור היום למחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד מותר למחלקת התכניות של צ'אנל 4? מי שם את דרן בראון לגלות לבני אדם תמימים את האמת האיומה על עצמם? מי יודע איך ייראו מעתה ואילך חייהם של אותם אנשים שגילו שהם מסוגלים לרצח? מי יודע איזה נזקים פסיכולוגיים נגרמו להם?
כי ה"ניסוי" של דרן בראון לא רק מוכיח שבני אדם יעשו הכול כדי לרצות אחרים, לרבות רצח. הוא גם מוכיח שתעשיית הבידור תעשה הכול בשביל רייטינג, כלומר כסף, לרבות רצח. כל אחד ממאות השחקנים, המפיקים, ההנהלה והסלבריטאים היה יכול לעצור את ההתעללות בכריס, לורה, מרטין וחנה. אבל כולם רק "ביצעו פקודות". את פקודות הקפיטליזם החזירי. וחזירים, כידוע, מסוגלים להרוג כשהם רעבים.
רק בשבוע שעבר שידר "האח הגדול" הבריטי את הרגע שבו אנג'י בואי, גרושתו של דיוויד בואי, מתבשרת על מות יקירה. הבכי שלה שודר כפרומו. בכי - כפרומו. ובשביל מה? כדי למכור עוד טוסטר אובן? ובשביל מה משדרים לנו בחדשות, שהן שיא תעשיית הבידור הישראלית, תמונות של גופות בלופים? איזה ערך חדשותי יש לזה, מלבד הניסיון הנואל למכור לנו מקררים בזמן הפרסומות?
מאז ומעולם לבני אדם היה גם ערך חליפין. מאז ומעולם בני אדם נמדדו גם בכוח העבודה שלהם, ביכולת שלהם לייצר סחורות ואחר כך כסף. אבל הם תמיד היו גם בני אדם. לא עוד. היום אנחנו נמדדים אך ורק ביכולת שלנו לייצר כסף לזולת, אפילו כשאנחנו רוצחים ונרצחים, יולדים ומתים, אוהבים ובוכים. כאילו כל החיים הם תכנית ריאליטי אחת בשם "כסף".
ולשאלתך, דרן בראון: הייתי דוחף אותך מהגג.
עריכת וידאו: שחר זלצמן