"שמי הוא אוזימנדיאס, מלך המלכים", קורא וולטר וייט בקול מאיים שנישא מעל נופי המדבר המוכרים כל כך של אלבקורקי, ניו מקסיקו בטריילר האחרון לקראת חזרתה של "שובר שורות" למרקע, "ראו את מלאכתי, אתם האדירים, וייאשו!". המורה המגושם לכימיה שהחל את הדרך לליבם של המעריצים בעולם בתור חולה סרטון סופני, מגיע לישורת האחרונה כברון סמים חסר פחד, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי להשיג את שלו. אלא שהפואמה הפומפוזית אותה הוא מדקלם היא למעשה סונטה המקוננת על חורבנן של אימפריות ועל ההרס האדיר שנותר כשאלו מתרסקות. האם זה יהיה גם גורלו של הייזנברג הגדול?
להרוג את הפחד
כדי להבין כמה רחוק לוקח הסיפור הסוחף של "שובר שורות" את הדמויות שלו, מספיק היה להיות נוכחים באולם הקולנוע הגדול בלינקולן סנטר, מנהטן. במשך ארבעת הימים הקודמים נערך כאן מרתון פתוח לקהל הרחב, ששידר את ארבע וחצי העונות של "שובר שורות". בתום המרתון זכו מספר מוגבל של צופים להשתתף בצפיות מיוחדות עם צוות כוכבי הסדרה והיוצר, שהקרינו בכל פעם את שני הפרקים האהובים על כל אחד מהם עד כה, ואחריהן הגיעו פאנלים אישיים עם שאלות ותשובות מהקהל וממבקרי הטלוויזיה של הניו יורקר וניו יורק מגזין, אשר הנחו את הערב.
הקהל באולם המלא מפה לפה עדיין לא נרגע מהתשואות לדמותו הקירחת והקשוחה של וולטר ווייט, וכבר הוא פוצח בתשואות רמות למי שנראה כמו האנטיתזה המוחלטת שלו. בריאן קרנסטון, האיש מאחורי הדמות, עושה את דרכו לבמה בחליפה מתוקתקת, כולל עניבה וממחטת כיס מאותו סט, פנים מגולחות למשעי וראש שופע שיער. אם לא היו מכריזים על שמו, אפשר היה לטעות לרגע ולחשוב שמדובר בסבא האלגנטי של וולטר.
דמותו המקורית של ווייט מתחילת הסדרה שואבת הרבה השראה מוינס גיליגן, יוצר הסדרה השקט, המשופם והממושקף. למעשה, הוא הראשון להודות בזה. "וולטר ואני דומים בהרבה מובנים" הוא אומר, "מארק טווין אמר שהתרופה הכי טובה לפיתויים היא פחדנות, ואני באמת מפחד לנסות את רוב הדברים ("זה בנאדם מוירג'יניה, שלא עשה סם בחיים שלו" צחק בפאנל אחר בריאן קרנסטון). וולטר מתחיל כמוני: הוא פחדן. אבל הוא נרפא מהפחד באמצעות הסרטן, שאמור להרוג אותו בפרק זמן קצר מאוד. זה הבסיס הכיפי של הסדרה – ככה עושה בן אדם שנפטר מהפחד. זה נורא מפתה".
"בשובר שורות הכל, או כמעט הכל, זה הכתיבה", מדגיש קרנסטון "הדבר הכי נורא שיכול לקרות לשחקן זה לדקלם טקסט שכתוב רע. כשהטקסט כתוב טוב זאת הופכת להיות עבודה קלילה"
יש הרבה שחקנים שמעידים שהטקסט זה לא הדבר שהכי חשוב להם בהפקה.
"כן" מחייך קרנסטון "והם מטומטמים".
"אין שום בולשיט על הסט"
"שובר שורות" היא הלהיט העולמי השני של רשת AMC, שהצליחה בגדול לראשונה עם "מד מן" ובשנים האחרונות מנסה לייצר אלטרנטיבה לHBO המיתולוגית עם הפקות איכות שמשקיעות המון בכתיבה ואינן נרתעות ממקומות כבדים ואפלים. בצפייה על מסך ענק מתבררות האיכויות הקולנועיות של הסדרה, שנראית כמו סרט האקשן הכי מתוחכם שראיתם.
כל תרכובת ההפתעות הזאת, בנוסף לתסריט מקורי ומהודק ומשחק שהתואר מעולה חוטא לו, יצרו גרעין קשה של מעריצים אדוקים שסופרים את הימים והשעות (ממש, יש אפליקציה שעושה את הספירה בשבילם) עד לעליית חצי העונה שתסגור סופית את סיפורו של וולטר ווייט. לצערם, מראש הוכרע ברשת כי בין חצאי העונות הם ייאלצו לחכות שנה – וזה אחרי אחד הסיומים המותחים (בסדר, בלי ספוילרים) שידע המדיום הטלוויזיוני.
האופי הנוח והסימפטי של גיליגן נראה כמו ההיפך הגמור מדיוויד צ'ייס, יוצר "הסופרנוס", שקנה לעצמו שם של בוס קשה וקפדני. דוגמא לאווירה הכיפית והספונטנית על הסט הגיעה כשבאמצע הפאנל, התפרצו השחקנים דין נוריס ובטסי ברנדט (המשחקים את האנק ומארי שריידר), תפסו מיקרופון רנדומלי וצעקו לתוכו, "לנו יש שאלה! מתי הבנת שבעצם כל הסדרה היא עלינו, ואנחנו המרכז שלה והדמויות הכי חשובות?!". גיליגן לא התבלבל וצחק לעברם, "כנראה כששכרתי אתכם", והם הפריחו לו נשיקות ויצאו מהאולם לצלילי מחיאות כפיים סוערות מהקהל המתלהב.
"יחסים על סט זה כמו יחסים עם מחותנים. לא חייבים לחבב אחד את השני, אבל זה עוזר", מסביר קרנסטון בחיוך, "חשוב לי מאוד שלא יהיה שם שום בולשיט. אנחנו הרי שם כדי ליצור אמנות, כדי ליהנות. אני ממש לא מאמין במיתוס של האמן שצריך להיות אומלל כדי להיות פורה. לגמרי שטויות. כשצילמנו את הסצנה בה ארון פול (שמגלם את ג'סי פינקמן – ל.א) ואני מבשלים בקרוון במדבר היינו מלאים בחול ובאבק, דביקים ומזיעים, במקום הכי דחוס ומסריח, ועשינו הפסקת צהריים. ארון מסתובב אליי בדרך לסנדוויצ'ים עם חיוך של ילד ואומר – איזה מגניב לנו, אה?! עצרתי ואמרתי לו, שרק תמשיך לדבר ככה כל הקריירה שלך". ברור כי יחסי האב-בן המשונים של וולטר וג'סי גלשו, כפי שיחסים כאלו נוהגים לגלוש, לתוך המציאות. "במובנים רבים הוא הבן שלי" אומר עליו קרנסטון.
תנו לוולטר לכסח
הטרנספורמציה הקיצונית שעברה על וולטר במהלך הסדרה, גרמה לגיליגן לשנות את יחסו כלפי הדמות הראשית. "אני מזמן איבדתי את הסימפטיה לוולטר. ההזדהות שלי נתונה יותר לדמויות כמו ג'סי או סקיילר. אבל לא אליו. אני בעיקרון נמנע, ביחד עם צוות הכותבים שלי, מחשיפה לכל תגובות הקהל באינטרנט, אבל לא יכולתי להתחמק מזה שכולם עדיין מתים על וולטר ונורא בעדו. מה זה אומר עלינו?", הוא צוחק. "מנגד, הבנתי שיש קבוצות אינטרנט שלמות שמוקדשות לשנאה של סקיילר (אשתו של וולטר בסדרה). אני מבין את זה. מה יש לשנוא בה?! לא מזמן ניגש אלי מפיק כלשהו בלוס אנג'לס ואמר לי שהוא עצמו שונא את סקיילר, הקדיש לזה מחשבה ונראה לו שזאת מגמה בגלל שהיא דמות מאוד חסרת כוח בסדרה. אנשים לא רוצים להזדהות עם זה, זה מרגיז אותם, כי בחיים אנחנו גם ככה כל כך חסרי כוח, אז כשאנחנו מתיישבים מול הטלוויזיה אנחנו רוצים לכסח כמו וולטר, אפילו אם הוא מתנהג כמו אידיוט".
אידיוט ככל הנראה איננו שם התואר הראשון שיעניקו צופי הסדרה לגיבור שלה. וולטר ווייט נכנס היישר להיכל התהילה של גיבורי הסדרות האפלים והמדכאים ע"ש טוני סופרנו. למעשה, לא מעט השוואות בוצעו בין שני גיבורי הסדרות – שניהם גברים דיפרסיביים ודרמטיים במשבר אמצע החיים. אלא שסופרנו מתחיל את דרכו כפושע אלים, וווייט הופך לכזה בהדרגה.
"ככל שהעונות התקדמו, ובעיקר בעונה הרביעית" מספר קרנסטון "אמרתי לוינס שאני רוצה שהשינוי של וולטר יהיה כל כך קיצוני, שהוא לא רק יעשה דברים שלא יכולת בכלל להעלות על הדעת בעונה הראשונה, אלא גם יראה וידבר אחרת לגמרי, וכל זה יושלך על האלטר-אגו שהוא בורא לעצמו, הייזנברג. וולטר למשל הולך כפוף, כי יש עליו המון משקל. להייזנברג לעומת זאת יש את היציבה הזאת שגברים עושים כשהם רגע לפני מכות (קם, מכה על החזה וצועק בוא, בוא!!) מכאן גם המראה החדש שלו, של הקרחת עם שיער הפנים. בעיני זה המראה הכי מאיים שיש לגברים. שיער מרכך את הפנים. אני לא יכולתי להשאיר את הקרחת, כי אשתי לא הייתה מוכנה לזה. זה היה יותר מדי מבחינתה".
קרנסטון בכל זאת הפתיע את אשתו בסוף העונה הרביעית, עם קעקוע של לוגו שובר שורות אבל במקום שרק הוא יכול לראות אותו, ולא, זה לא מה שאתם חושבים. מדובר בקעקוע זעיר בין אצבע האמה לקמיצה הימנית, והוא מעיד כי מדובר באחד האקטים האימפולסיביים היחידים שהרשה לעצמו בחייו.
"אני ממש לא אדם אימפולסיבי. החיים שלי צריכים להיות מאוד יציבים כדי שאוכל להתפרע בעבודה. רק בערב הזה, יצאנו לשתות יחד כל ההפקה, וכולם היו כזה – אני אעשה קעקוע של הסדרה פה, אני אעשה אותו שם, ואשכרה היה שם אחד שהתחיל לעשות להם קעקועים! במקום! אז אמרתי לעצמי, יאללה, נראה להם. ועשיתי. זה רק היה חייב להיות מקום מאוד מוסתר, כי אני בכל זאת שחקן, אני עוד אצטרך להשתמש בגוף שלי".
לאן הולכים מכאן?
הצופים המתוחים יכולים לפחות להתנחם בכך שגיבור הסדרה לא יידע הרבה לפניהם מה עומד לקרות איתו. "בשלב די מוקדם הפסקתי לקרוא את התסריט מראש, ואני קורא רק את מה שנחוץ לצילומים הקרובים, כלומר פרק בכל פעם" שיתף קרנסטון את הקהל "כי הרי וולטר עושה טוויסטים כל כך משוגעים, שאין שום סיכוי שהידיעה עליהם לא תשפיע. הדבר היחיד שאני צריך לדעת זה מה וולטר רוצה".
מבחינת גיליגן והקאסט סאגת שובר שורות כבר הסתיימה – הצילומים והעריכה כבר מאחוריהם ולמרות הסקרנות לגבי תגובת הקהל, כולם כבר מכוונים לפרויקטים הבאים שלהם. קרנסטון מבקש לעצמו חופש ממשחק מול מצלמה ועומד להתחיל לשחק בחודשים הקרובים בתיאטרון בבוסטון, במחזה בו יגלם את הנשיא האמריקאי לינדן ג'ונסון. גיליגן מצידו מעיד שהוא רוצה להכות בברזל הבאזז בעודו חם, אבל לא מוכן לחשוף מה הסדרה הבאה שהוא מתכוון לכתוב. "זה תלוי גם לאן הרוח תנשוב" הוא מסביר "אנחנו בתקופה בה אנשים מאוד מוכנים לקבל גיבורים אפלים, אבל אני מאמין שזו תנועת מטוטלת. יש מצב שעוד לא הרבה זמן נחזור לראש של שנות החמישים, וכולם ירצו גיבורים מושלמים עם חיוך נוצץ, ואז מי יודע מה יקרה?"
אפקט הפחד / אילן קפרוב
כשאנשים כמו וינס גיליגן מחליטים לדבר תמיד כדאי להקשיב היטב, בייחוד למה שהם מחביאים בין השורות של המסרים שלהם. מה שמבדיל בין המת'יו ווינרים והוינס גיליגנים של העולם לבין היתר היא התפיסה שהטלוויזיה היא תחום דינמי. הסדרה שלך טובה בדיוק כמו הפרק האחרון שלה. אם כל התחמושת אזלה בעונה 1, אם הרעיונות כבר ממחזרים את עצמם לדעת, אם דמויות לא עוברות שינויים תוך כדי תנועה, אל תבנו על נאמנות הצופים.
אחד מהסודות הגלויים ביותר של "שובר שורות" היא ההבנה של ההיגיון הזה וההתאמה של התוכן אליו. וינס גיליגן הבין שהתבססות על אהבה בלבד לא תביא אותו רחוק. אנחנו הרי אוהבים הרבה סדרות, כולן נמצאות אי שם על הארד דיסק של ממיר חכם ומחכות ליום שבו נממש את הרגש ונחזור אליהם. אבל מה קורה כשרגשות חזקים אחרים נכנסים למשחק? פחד, למשל, הוא דרך בטוחה הרבה יותר ליצירת מחויבות.
"שובר שורות" לא מפחידה בגלל מה שהיא מציגה, אלא בגלל מה שמרחף מעליה. תחושת חוסר הוודאות, חוסר הביטחון, חוסר האונים, ששולטת כמעט בכל מקום. כל אחת מהדמויות הראשיות בסדרה (ג'סי, האנק, סקיילר) נופלת קורבן לפחד בשלב כלשהו, את וולטר היא הופכת לסוג של מפלצת. זה לא רגש חדש, הוא היה שם ב"סופרנוס" ונמצא ב"מד מן", ב"בוס" וב"בית הקלפים". סדרות שהענישו אותנו שוב ושוב על כך שהעזנו לאהוב את המפלצת שיצרו, ויודעות שזה בדיוק מה שיגרום לנו לחזור לפרק הבא.
בשורה התחתונה "שובר שורות" פחדה מהצופים שלה לא פחות מאשר הם חששו ממנה. הפחד הזה גרם לה להיות מפתיעה יותר, שנונה יותר ואפלה יותר מעונה לעונה. היא לא ניסתה להיות נחמדה ולא רצתה לגרום לנו להתאהב בה. כי פחד, כמו שידעו שם תמיד, יותר חזק מאהבה.