התנשאות קולינרית
מאז שכולנו הפכנו לפודיז, לאנשים יש מלא דעות בנושא מזון שאותן אנחנו מוכרחים לשטוח בפני הזולת. כי להבין באוכל זה להבין בלייף סטייל, באיך לחיות כמו שצריך, זה לרמוז באופן עקיף שאתה עשיר ומעודכן ותרבותי. התנשאות קולינרית יכולה להתבטא בסתם סנוביות כמו "אני לא מסוגל להיכנס לארומה", "מי יושב בקפה קפה?", "אני לא קונה מותג הבית, מעדיפה לשלם יותר", אבל מגיעה גם בצורות הרבה יותר מעודנות. תוכלו להיתקל בה באופן חמקמק אצל מלצרים במסעדות יקרות, למשל עם השאלה "אתם צריכים סכו"ם?" בסושיה, עם הסברים על חומרי גלם בתפריט או עם השאלה הלכאורה אינפורמטיבית "כבר הייתם פה פעם?" או "אתם מכירים את הספיישלים שלנו?". לא נשכח גם את התנשאותו הקרירה של הסומלייה שזה הרגע דחית את הצעתו לבקבוק יין עם עפיצות פירותית ב-957 שקלים, "יש לנו גם מגוון זול יותר", שלמעשה אומרת – אתם אספסוף המוני אך לצערי אאלץ לשרת אתכם.
אפשר להפגין את עליונותך הקולינרית על ידי משפטים אגביים כמו "יש לכם במקרה מלח ים אטלנטי?", "זה קיקומן? כי זה מרגיש קצת צ'יפ", "מתי נמשה הקלמארי הזה? הוא טיפה צמיגי", "הפסטה הזאת טרייה?", "היין לא בטמפרטורת החדר", "משהו פה אורגני?", "את יודעת ששמן כמהין לא באמת קשור לפטריית כמהין" וכמובן, להתרווח בכיסא ולהגיד "אבל האמת, אין על חומוס טוב" או "בשבילי, אין כמו לחם טרי עם חמאה" אחרי שמסיימים ארוחת טעימות באלפיים שקל במסעדה.
התנשאות תרבותית
בטח יצא לכם לשמוע משפטים כמו: "אין לי טלוויזיה בבית", "אני שומע רק 88", "אני קורא רק הארץ", "אני לא רואה פריים טיים ערוץ 2", "אני רואה רק נטפליקס והולו", "מה זה שי חי?", "בשנים האחרונות יצא לי לצפות רק בסדרות סקנדינביות", "אתה לא באמת מבין היפ הופ", "אני אוהב את החומרים המוקדמים שלו", "אני מחרימה ספרות קאנונית בגלל המיזוגניה", "עם כל הכבוד לעונות הראשונות של לואי, הוא מגיע לשיא שלו רק בהוראס ופיט", "אני קורא רק בשפת המקור", "אבל ראית את הבריטי המקורי או את הרימייק האמריקאי?", "קולנוע זה כבר כל כך לא", "אני רואה רק דוקו, אין לי כח למתוסרט יותר", "טיים אימפלה? באמת? זה כל כך סחי" וכמובן - "מה, את צריכה כתוביות בעברית?".
ההתנשאות התרבותית נפוצה במיוחד, מכיוון שהיא גם הקלה מכולן. אתה צורך את התרבות שנראית לך הכי גבוהה או מגניבה או את הסדרות שכותבים עליהן בוולצ'ר, ואת הדיסוננס הקוגניטיבי הנוצר מכך שאתה אוהב גם דברים שנחשבים למחורבנים אתה מתרץ ב"אירוניה", למרות שהם אלו שאתה אוהב באמת. דור שלם טוען שהוא חורש על האחרון של קנדריק למאר אבל בעצם שומע בריפיט קייטי פרי בקטע אירוני.
התנשאות תיירותית
ואין הכוונה רק להתנשאות על תיירים, לבדיחות על צרפתים בחוף או על ילדי כאפות מתגלית, באלה כבר היינו. ההתנשאות התיירותית האמיתית היא כשאתה בעצמך תייר, אבל נורא לחוץ על להיראות כאילו אתה לא. "אנחנו הולכים רק למסעדות של המקומיים", "איכס, למה לי ללכת למגדל אייפל? הכל שם מסחרי נורא", "מי הולך ללובר? בשבילי רק פלה דה טוקיו", "אני יותר בקטע של אוף ברודוויי", "ראיתי בוק אוף מורמונס עם הקאסט המקורי", "סטארבאקס? אני לא יושב ברשתות", "נעשה אירביאנבי, אבל לא בוויליאמסבורג, נורא קומרשיאל שם כבר". הצורך הזה מובן, הרי כולם שונאים תיירים ואתה לא רוצה להרגיש שנוא, אבל להעביר טיול שלם במאמץ להיטמע במקום שאתה לא מכיר זה פשוט מתיש. רואים את הזיעה שלך, ואם יש משהו גרוע יותר מלהיות תייר זה להיות וונאבי. אז שים סניקרס ופאוץ' כאחרון היפנים ולך להתלהב מהטיימס סקוור, מותר לך.
התנשאות על המיינסטרים
כולם חושבים ש"כל החתונות נראות אותו הדבר, שלנו תהיה שונה", אבל היא לא, לא באמת. זה שהקבבונים שלכם היו מהאזור היקר יותר של התפריט לא הופך אותך לשונה. גם "איך אני שונא את שלמה ארצי" זו ההתנשאות הכי בסיסית על המיינסטרים (שכמובן מנוגדת לעובדה האובייקטיבית שיש לשלמה ארצי לא מעט שירים שצריך להיות חירש כדי לא לאהוב). להתנשא על המיינסטרים זה הכי פשוט – קחו את רשימת "68 הוכחות שאתם זוג ישראלי" ותתענגו. מוצדק, לעתים, אבל לא באופן שיהפוך אתכם לפחות מתנשאים. "עוד מרתון בתל אביב? איזה נורא", "לילה לבן? כל ראשלצ מגיעה לעיר", "מסיבת רווקות בוילה? איזה פוראח", "סיינפלד הכי לא עמדה במבחן הזמן", "כל פעם שאני שומע ברדיו את מתנות קטנות משהו בי מת", "שרונה? סורי, לא הולך למתחמים", "אני לא קונה באיקאה". אז תקשיבו. יום אחד, בעוד כמה שנים, אתם תתעוררו ותגלו שאתם נשואים עם ילד ועומדים בפקקים בחרמון ורוקדים איתו במסיבת הסיום בגן את מה שלא יהיה ה"מתנות קטנות" של התקופה ועוברים לגבעתיים ולוקחים אותו בשבת בבוקר לנמל ונמרחים במיטה מול "סיינפלד" והולכים לבמות ביום העצמאות. זה נראה לכם דמיוני אבל זה יקרה. כי אתם תתבגרו וכי אתם תגלו שלהתנשא על המיינסטרים זאת פריבילגיה של אנשים עם זמן ועם כסף ובלי ילדים. אז תמשיכו לבוז להמון כל עוד אתם יכולים, אבל זכרו – בסוף כולנו נתראה בתור לנקניקייה באיקאה.
תת קבוצה: התנשאות על ישראלים
"אני לא מסוגל לנסוע ליוון בקיץ, מפוצץ שם ישראלים", "הישראלי המכוער", "הישראליאנה", "זה נורא ישראלי". הו שלום לך לורד סנוביש מסנוביה, ברכות על הדרכון הזר והחינוך האירופאי! התנשאות הטומנת בחובה גם שנאה עצמית כי בסופו של דבר גם אתם ישראלים, ולרוב, מוכרחים להודות, היא גם קצת גזענית.
התנשאות מוסווית
יש אינטרקציות שלא נפרש באופן מידי כמתנשאות. הן עדינות ושקופות אבל ישאירו אותנו עם הרגשה מחורבנת שנפענח רק בדיעבד כהתנשאות מוסווית. התנשאות יכולה להסוות את עצמה על ידי שאלות תמימות לכאורה, או אפילו על ידי מחמאה, אבל זה לא הופך אותה לפחות זדונית. לדוגמא:
"אה, את אוכלת פחמימות?" - אה, את חלשה ורופסת וגופך אינו מקדש.
"איזה כיף לך שאת אוכלת מה שבא לך וזורקת זין על התפיסות החברתיות של מה יפה ומה לא" – את שמנה ומוזנחת.
"איזה כיף לך שאת יכולה להרשות לעצמך ללבוש סינתטי" – יש לך עור של איכרה בעוד שאני עדינה ואצילית ועשירה מספיק על מנת ללבוש רק בדים רכים ומלאים.
"אני כל כך אוהבת את הפשטות פה, את חוסר המאמץ, את האקלקטיות האגבית" – הבית שלך מכוער.
עוד סוגים של התנשאות מוסווית:
ניימדרופינג. "ישבתי לא מזמן בבית קפה קטן עם כמה ידידים ותיקים וביניהם סמי מיכאל, מאיר שלו, דוד גרוסמן, יובל נוח הררי ויהודה לוי".
המילה "בעוונותיי". איכשהו זה תמיד "בעוונותיי יש לי דוקטורט" ואף פעם לא "בעוונותיי אני מובטל בן 36 וגר עם ההורים".
הספדים. או לפחות הז'אנר הידוע כ"המנוח ואני" - הטלפון מאריק, שיחת המעלית עם דנקנר, הפעם ההיא שעלית לבמה בהופעה של דיויד בואי. אין כמו מוות של מפורסם שפעם עברת מולו במעבר חצייה בשביל להרים לעצמך.
הסגברה
אני גבר ולכן אנחנו נשב בפגישה הזאת ואני לא אתן לך להוציא מילה וגם אקטע אותך כשתנסי, ואז כשתביעי מורת רוח אחייך בזחיחות ואומר לך "קודם כל, בואי נרגע", או "זה לא כזה סיפור", או "בואי ננשום עמוק", "אל תילחצי", "בואי נעשה את זה מסודר", "אני אראה לך", "אסביר לך אחר כך". כן, ואז מה אם את מבינה בנושא המדובר יותר ממני או שזה סתם לא ממש מנומס. איך תזהי הסגברה, או באנגלית – mansplaining? אם את נמצאת בסיטואציה שבה ברור לך לחלוטין שהגבר שמולך בחיים לא היה מתנהג ככה לגבר אחר, זאת הסגברה. אם הוא מתנהג ככה לכולם, הוא לא מסגביר, הוא סתם בהמה.
התנשאות של אמהות
"אה, את משלבת? אני על הנקה מלאה אבל כל אחת ומה שטוב לה" אולי נשמע לכם כמו משפט מכיל ומפרגן, אבל משמעותו האמיתית היא "בניגוד אלייך, שנותנת למערכת החיסונית של בנה לקרוס למען נוחותה הפרטית, אני דווקא מקריבה לילות, ימים ושאיבות מהסיבה הפשוטה שאני אמא טובה יותר". כי הרי השורה התחתונה בכל ויכוחי ההנקה שצצים שוב ושוב היא מי אמא טובה יותר. מלחמות של נשים נגד נשים, כאילו שאין לנו מספיק מלחמות משותפות להתאחד סביבן. וזה לא רק הנקה, גם "אנחנו בלינה משותפת" – בניגוד אלייך שהעברת את הילד חדר ועכשיו יש לכם בעיה בהיקשרות. או "אנחנו על עקרון הרצף" – בניגוד אלייך, אני נהנית לבלות זמן עם הילד שלי. או "הבן שלי מעולם לא טעם סוכר לבן" – ומה זה על החולצה של הילד שלך, פירורי עוגייה? אוי, חבל. "אנחנו בחינוך ביתי" – אבל בכיף, תזרקי את הילד כל יום לשמונה שעות בגן תחת התירוץ הקלוש של "קריירה". לא נשכח את עולמות התוכן המדהימים של "זילפתי לבד" שאפשר למצוא ב"אמהות משקיעות" ו"מבשלות ביחד", וכמובן שיש את האמהות לתינוקות המחוננים, שמהם תשמע משפטים כמו "אנחנו גמלנו אותה כבר בגיל שמונה חודשים, אבל פשוט בגלל שהיא התחילה ללכת בגיל שלושה חודשים והחיתול נורא הציק לה". או "עומר שלי בן שנה וכבר סופר עד עשר, האחות בטיפת חלב הייתה בהלם". גם הן, כמובן, משתמשות בילד כמנוף להרמה עצמית. אם הילד מדהים הוא היה צריך לקבל את זה מאיפשהו לא? התנשאות על אמהות אחרות אמנם יכולה לנחם, אבל לא ינחם יותר, לאמהות ולאבות כאחד, לדעת שכולנו חווים את אותם טנטרומים, לילות בלי שינה, יקיצות באמצע הלילה, קשיים בהרדמה ומחלות גן? להתאחד סביב החרא במקום לנסות להשפריצו על הזולת? נסו לחשוב על זה בפעם הבאה שאתם אומרים למישהו "עומר שלי? כל יום בשבע וחצי הוא נכנס למיטה עם ספר ושמיכי ונרדם, אבל הוא כבר בן שנה וחודש".
התנשאות אידיאולוגית
"אני לא קונה דברים שיוצרו בסווטשופס", "זאת באמת הטחינה הכי טעימה, אבל אני לא קונה מהתנחלויות", "באמת שאין לך שעה בערב לפנות בשביל ההפגנה?", "צמחונים הרבה יותר גרועים בעיני מקרניבורים כי הם יודעים את האמת". "אה, את מחשיבה את מרצ שמאל?", "מה זה אומר מפלגת שמאל אם יש בה רק יהודים?". לא נפסח כמובן על מתנדבי גרינפיס שמתנפלים עלינו ביציאה מדיזנגוף סנטר בשאלת "יש לך שתי דקות לדאוג לעולם?" ובחברים שתוהים אם "אתה מוריד את הבקבוקים האלה לפח הרגיל?". ורגע, זה כיף: "אני דווקא אשמח לגור עם ערבי בבניין", "אני לא הולך למימונה, זה ניכוס תרבותי", "אני לא מבין את ההתלהבות, השיר של דדי דדון פשוט גזעני", "את נותנת את השמלות האלה לחברות? כי יש המון פליטות שישמחו", "אני תורמת כסף רק למי שמנגן ברחוב או עושה משהו בשביל זה", "אני לא נכנסת לרשת הזאת כי הקופאיות עומדות בה", "שילמת עבור הכלב הזה? באמת? אתה יודע כמה יש בצער בעלי חיים?". כן, אתם אנשים מצפוניים ומוסריים הרבה יותר מכולם ויש לכם מלא דעות. הבנו.
התנשאות לוקאלית
מושבניקים וקיבוצניקים מתנשאים על עיירות הפיתוח שבסביבתם, לתושבי הקריות יש קריה ספציפית שהם מתנשאים מעליה, לתושבי ירושלים יש את השכונות השוות שלהם ומעל כולם מתנשאים התל אביבים. קודם כל על כל מי שלא תל אביבי, אחרי זה על כל מי שלא תל אביבי מקורי ואחרי זה על כל מי שגר בצפון הישן או בפלורנטין. כי אם אפשר למצוא דקויות בלתי נסבלות שהופכות את המקום שבו אתה חי לנעלה יותר משל אחרים אז למה לא. כך תראו פוסטי חיפושי דירה בסגנון "לא צפונית לכיכר דיזנגוף ולא דרומית לרוטשילד שינקין", או אנשים שצריכים לקחת קו חמש לנמל וממלמלים בזעף "מה זה, זה בכלל לא בעיר" או, חלילה, "לגור במגדל? מה אני, אייל גולן?". וכמובן "הרצליה? צריך דרכון בשביל זה?", "אני יוצא מתל אביב רק אם זה לנתב"ג" ו"אני מעדיף לעזוב את הארץ מאשר לעבור לגבעתיים". כמובן שהדבר הכי כיפי בהתנשאות תל אביבית זה לראות אותם פוגשים במקרה את חבר הילדות הנשכח שלהם שישתמש בטקטיקת ההתנשאות המוסווית (ע"ע) ויאמר להם "וואו, אתם עדיין פה? אני פשוט גר בברוקלין כרגע, אבל זה מקסים שיש אנשים שנשארים במקום".
התנשאות אופנתית
מתנשאים אופנתית לרוב לא יאמרו את זה בפניך אלא יעדיפו לרכל עם הזולת על כמה רע אתה נראה, אבל מדי פעם יתפלק להם. למשל: "זה כזה לפני שנתיים" או "שמלה מהממת, אני מבינה למה כל הבנות בעיר קנו אותה". התנשאות מעודנת יותר אך מעליבה לא פחות תוכלו למצוא ב"זה מקסים איך את לא נכנעת לטרנדים ונשארת עם אותו הקו הברור שלך", כלומר, לא קנית בגדים איזה שנתיים, הא? או "אני לא מסוגלת ללבוש h&m מאז שגיליתי את קוס" – אבל זה סבבה שאת צ'יפית, "יפה לך אוברסייז" או "רואים שנוח לך" שזו דרך לתהות בפנייך כמה בדיוק עלית במשקל, וכמובן "אני לובש רק אינדי איטלקי", שאף אחד לא יודע מה זה אומר אבל זו הדרך הנחרצת מכולן לומר למישהו שאתה טוב ממנו בכל מובן.
התנשאות עדתית
"הם נורא נקיים" – ייאמר לרוב על מזרחים, "יש לך עברית נורא טובה" – יאמר לרוב על רוסים או ערבים, "את לא נראית" – יאמר על מזרחית שנראית אשכנזייה, "אנשים צנועים ושקטים" – יאמר על אתיופים. וגם - "איזה כיף לך שאת מרוקאית, איזה אוכל", "איזה אנשים חמים", "עממיים". התנשאות עדתית היא כזאת שמייחסת תכונות אופי לאנשים למוצאם. אבל בגלל שהיא לכאורה מחמיאה לאדם ולמוצאו, לא נהוג לקרוא לה בשמה הנכון והמקובל יותר – גזענות.
התנשאות על שמנים
"מה הבעיה פשוט לסתום את הפה?", "לפעמים אני פשוט שוכחת לאכול", "זה הכל עניין של כח רצון", "אבל מה עם הבריאות?". כאילו ששמנים לא סובלים מספיק, תמיד יהיו כמה אנשים חמודים שיסבירו להם שאין להם אופי, שהם רופסים, חלשים וככל הנראה גם עומדים למות. כשאתה מתנשא על שמנים אתה עושה את זה לכאורה מתוך דאגה להם, אבל למעשה אתה סתם נהנה להרגיש יותר טוב ממישהו אחר. הרי מה פשוט יותר מלהחליט ששמנים הם אנשים בלי כח רצון ורזים הם אנשים חזקים ולהוציא לחלוטין מהמשוואה את המשתנה הזניח שהוא גנטיקה?
התנשאות טכנולוגית
"אייפוניסטים הם כאלה עדר", "ווינדוז? באמת?", "ראיתי היום ברחוב מישהו עם משקפי גוגל והתמלאתי גועל ורחמים", "ברגע שיש לך מק אתה לא יכול לחזור אחורה", "המייל שלך בוואלה? לפחות לא יאהו", "מי קונה ספרים? יש קינדל", "אתה רואה טלוויזיה ממש? אין לך קודי?". האם יש דבר מעייף יותר מקרבות בין חובבי אייפון לחובבי אנדרואיד ומאנשים שנשבעים בכך שמתרגלים בסוף לממשק של מחשבי אפל? ההתנשאות הזאת, יותר מהכל, מיותרת. כי הטכנולוגיה שבה אתם משתמשים לא מעידה דבר על אישיותכם, אין כאן באמת בחירת חיים שאפשר להשליך ממנה על אופייכם. לאיש לא אכפת, חידלו.
התנשאות ברשתות החברתיות
האנשים בסנאפצ'ט מתנשאים על האנשים באינסטגרם שמתנשאים על האנשים בטוויטר וכולם ביחד מתנשאים על האנשים בפייסבוק. התנשאות ברשתות החברתיות היא תחום פורח ומהנה, הכולל אינספור קבוצות כמו "כשאמא ואבא בני דודים", "טבעונים שמדכאים אותי", "דברים שמצאתי באמהות מבשלות ביחד" כבר הפכו את ההתנשאות לחלק אינטגרלי מהגלישה בפייס. סוג ספציפי אך בולט של התנשאות זה להגיע למעמד שבו אתה מקבל וי כחול ואז מסתובב איתו בכל פייסבוק כמו טווס. משפטים נפוצים: "אני לא מאשרת אנשים שאני לא מכירה במציאות, יש לי איזה שש מאות פנדינג", "אני לא בודק פילטרד", "להחליף תמונות פרופיל באירועים מיוחדים? הכי המוני", "אנשים תפסיקו לעשות את המבחנים הדביליים האלה, אתם לא קולטים שלוקחים לכם את כל הפרטים?". ז'אנר מעודן יותר של התנשאות כולל את תמונות האינסטגרם ממסעדות, חו"לים ומלונות, תחת כיתובים אירוניים כמו "קשה, קשה" או "עוד יום במשרד".
התנשאות אינטלקטואלית
התנשאות מהזן הקלאסי, של אנשים שבאופן פשוט חושבים שהם חכמים ממך וככל הנראה גם צודקים. "מה, לא קראת את ז'יז'ק? זה ממש מתכתב עם המדבר של הממשי", "אם וולבק היה מת הוא היה מתהפך בקברו", "טוב יש גמדי גינה בדמותו של נועם חומסקי, אני חייבת". העיקרון מאחורי התנשאות אינטלקטואלית הוא להפגין את הידע שלך תוך כדי ההתנשאות. למשל, אתה רוצה ללעוג לקובי פרץ שהצטלם עם חולצה של דיויד בואי כי אתה מניח שקובי פרץ בכלל לא יודע מי זה דיויד בואי? שזור בלעג המתנשא שלך מידע מקיף על הדיסקוגרפיה של בואי. נגיד, "וואו קובי פרץ הזה הייתי מת לשמוע אותו מבצע דיויד בואי, אבל לא את זיגי סטארדאסט אלא יותר מהפולק הפסיכדלי של האנקי דורי".
התנשאות אינטלקטואלית היא חלק מהפרקטיקה של השמאל נגד הימין, איכשהו השמאל ממאן להבין שלהתייחס לאוכלוסיה שלמה כאילו היא מפגרת פשוט לא עובד. "מצביעי הליכוד נהנים שדופקים אותם", "אספסוף", "מנשקי קמעות". שמאלנים מעצבנים ימנים משחר ההיסטוריה אבל זה בסדר, ימנים מנצחים שמאלנים בבחירות כבר עשרים שנה. מתנשאים אינטלקטואליים אוהבים להפגין בוז גם כלפי אנשים שמאמינים באלוהים. "כאילו, הם חושבים שהאגדות האלה באמת קרו?", הם מגלגלים עיניהם תוך כדי רפרור לניטשה והולכים לראות "גב האומה".
אגב, בהקשר קצת שונה אך עדיין כזה ששייך להתנשאות על בסיס חכמה, הנזק הגדול ביותר שיצר קמפיין החמש יחידות מתמטיקה של בנט הוא הלגיטימציה המחודשת שניתנה לאנשים בני שלושים פלוס להתפאר בהישגי התיכון שלהם, הזדמנות שלא חשבו שיזכו לה שוב. "מה הבעיה לעשות חמש יחידות במתמטיקה?" זורחות עיניהם, ומיד הם מפרטים את יתר ההרחבות מהתיכון. כי "חמש יחידות מתמטיקה זה טבעי כשאתה עושה גם חמש פיזיקה, חמש כימיה וחמש ביולוגיה". הדרך היחידה לנקום בהם היא להעלות מהאוב את ציון הפסיכומטרי שלך, כלומר, בהנחה שאתה ב"מועדון השבע מאות".
התנשאות כלכלית
התנשאות כלכלית הופכת לפחות ופחות פופולרית, בעיקר כי היום כבר לא מנומס להיות עשיר. פחות מגניב לנקר עיניים במסיבות מפוארות או להחזיק מטוסים פרטיים, אבל ההתנשאות הכלכלית תצוץ בדרכים מעודנות ושקטות. "הייתי בנומה, היה בסדר", יזרוק הקולגה כבדרך אגב. "פשוט יש לי טעם נורא טוב", תאמר בחצי התנצלות הבחורה שזה עתה רוקנה חנות בכיכר המדינה. "מה שבא בזול עולה ביוקר", יסבירו החברים שזה עתה ריהטו את ביתם בייבוא איטלקי אישי. וגם: "השארנו את הילד בגן פרטי לעוד שנה, מה זה 3500 לחודש לעומת האושר שלו?", "אנחנו פשוט משפצים את הדירה שלנו בתל אביב, אז בינתיים עברנו לדירה השנייה שלנו בתל אביב", "אני מצליח להירדם רק על כותנה מצרית", "אחרי ששתית שמפניה אתה לא באמת יכול לשתות קאווה".
התנשאות בין דורית
סדרות הטורים של צליל אברהם על דור ה-Y החלה מהתנשאות בין דורית, זו של עוז ותמר אלמוג שהשחירו שכבה שלמה של צעירים. ההתנשאות ממשיכה עם משפטים מתנשאים כמו "חכי חכי", או "יום אחד תביני", או "זה עניין של ניסיון" או "תמיד מתחילים מלמטה". אבל בינינו, יש יותר התנשאות של צעירים על מבוגרים. אנחנו כל הזמן יורדים על ההורים שלנו שלא יודעים להשתמש בפייסבוק ובאימוג'י, משפטים כמו "עזבי, אמא, אני כבר אכוון לך להקלטה" או "אבא, אל תיעלב, עשיתי לך אנפרינד". כמובן שגם עלינו מתנשאים אנשים צעירים יותר ומלאי חיים עם "טוב, את גם ככה כל ערב בבית" או "אתם דור אחר, כולכם בזוגיות הטרונורמטיבית" וכמובן "מה, את עדיין בפייסבוק? כולנו כבר מזמן בסנאפ". התנשאות בין דורית היא טבעית ובלתי נמנעת, בעיקר כי בכל רגע נתון אנשים חייבים להרגיש שהם עדיין שווים משהו.
התנשאות על מתנשאים
ולפעמים יקומים מתנגשים. כל מתנשא יזכה לפגוש בחייו אדם מתנשא אפילו יותר ממנו, וזה יהפוך לקרב מוחות מרהיב ועמוס עיקומי אף וסלידות. אולי הם יהפכו לחברים הכי טובים, אולי הם ירצחו זה את זה, אבל רוב הסיכויים שההתנשאויות ימצאו מסילות מקבילות לנוע עליהן. המתנשאת האידיאולוגית תצליח להתחבר עם האם המתנשאת כי "הנקה זה לחתור תחת הקפיטליזם הדורסני של חברות תחליפי המזון", המתנשא האינטלקטואל ימצא שפה משותפת עם המתנשא התרבותי כי "שנינו אנשים של מילים, אנחנו מגיעים ממקום של טקסטים" והמתנשא הקולינרי יתקשר עם המתנשא האופנתי כי "יש סניף מדהים של אול סיינטס ליד הקוריאנית המהממת ההיא במארה".
אבל התנשאות אמיתית על מתנשאים? היא תמיד תגיע מלמטה, על ידי הכרזות נחרצות ומלאות ביטחון שחותרות באופן מתריס תחת פרקטיקות התנשאות ידועות. למשל: "פופ מזרחי זאת הסוגה המוזיקלית הגדולה של המאה", "אילן הייטנר הוא הסופר הישראלי החשוב ביותר", "ריאליטי הוא הז'אנר הטלוויזיוני המשמעותי ביותר בכל הזמנים", "לימודי ליבה זה אוברייטד", "אני מעדיף פפסי מקס", "אין על חיתולי לייף". כי אין דבר מספק יותר מלעצבן מתנשא, גם אם אתה מתנשא בעצמך.
צילום: מתוך הסדרה "אחוזת דאונטון"