הפרומואים לגמר של "הכוכב הבא" עוד רגע מצטלמים. נותרו רק עוד שלוש תכניות עד הרגע הגדול, אבל טינה איברגימוב, המתמודדת בת ה-17 שסחפה אחריה את הקהל והשופטים – עדיין לא ממש מאמינה שזה קורה לה. למרות שהיא מסתובבת עם ארשת פנים רגועה, טינה עדיין רועדת מהתרגשות, חוששת שעוד רגע הכל ייגמר. "בכל פעם שאת עוברת שלב את חושבת רק על השלב הבא, ואת כל כך מקווה שתצליחי לעבור גם אותו", היא אומרת בעיניים נוצצות. מבחינתי אני רק רוצה להגיע לגמר. זה כל מה שאני צריכה, ולא משנה לי באיזה מקום. רק להיות בגמר".
אלה מכם שעקבו אחרי התכנית אולי זוכרים שטינה בכלל לא הייתה אמורה להיות על הבמה בנווה אילן. קשה להאמין לזה עכשיו, כשהיא ממוקמת גבוה ברשימת הפייבוריטים של השופטים והקהל, אבל באודישן הראשון שלה השופטים היו פחות בעד. צביקה הדר, ריטה, רני רהב ואייל גולן התרשמו מאוד מהקול המרהיב שבקע מגרונה של הנערה הדקיקה, אבל הרגישו שזה מוקדם מדי בשבילה ושלחו אותה הביתה. מי שבכל זאת דאגו שתגיע למבחן המסך היו אנשי ההפקה ועורכי הווידיאו של התוכנית, שצפו בראיון איתה, התאהבו ופצחו בקמפיין שבסופו הצליח לשכנע את קברניטי התוכנית לתת לטינה עוד צ'אנס. השופטים נותרו פעורי פה כשהיא עלתה לבמה וגרמה למסך להתעופף לשחקים. טינה עצמה לא מאוד הופתעה. "צפיתי ב'כוכב נולד' מהילדות וזה תמיד היה החלום שלי. ידעתי שלשם אני רוצה להגיע", היא מספרת. "לא חשבתי שאעבור את האודישן הראשון, וזה באמת מה שקרה. חזרתי הביתה מבואסת ומאוכזבת ופתאום, אחרי כמה שבועות, התקשרו אליי מההפקה ואמרו שיש לי עוד הזדמנות. לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות".
האמנת שתגיעי כל כך רחוק?
"לא חשבתי על זה בכלל. כשאני עולה על הבמה אני לא חושבת, רק מתרכזת. הרבה אנשים אומרים שזה נראה כאילו אני לא מתרגשת. ההתרגשות אצלי מגיעה לפני, בחזרות. כשאני עולה לבמה אני כבר לגמרי מוכנה".
מבחינת השופטים את פייבוריטית עם סיכויים אמיתיים להגיע לגמר.
"הלוואי. זה כל מה שיש לי להגיד. הלוואי".
"חשבו שאני מוזרה"
זה בכלל לא מובן מאליו שדווקא האהבה והחיבור שאנשי התכנית חשו כלפיה, היא זו שבסופו של דבר הביאה להשתתפותה. באותו ראיון ראשון, שגרם לאנשי ההפקה להחליט להילחם עבורה, טינה אמרה משהו שנשמע תמים לכאורה, טריוויאלי אפילו כשמדובר על מסגרת של תכנית ריאליטי: "אני רוצה שאנשים יאהבו אותי". אבל בניגוד להרבה ממשתתפי ריאליטי, במקרה שלה מסתתר סיפור חיים עצוב ומורכב מאחורי המשפט הפשוט הזה; סיפור כואב של ילדה מוכשרת שלא מצאה את עצמה בקרב בני גילה וסבלה כל חייה מהתעללות ודחייה חברתית.
היא נולדה בטירת הכרמל. הוריה הביאו אותה לעולם בגיל מבוגר והתגרשו כשהייתה בת שלוש. יש לה אח אחד, מנישואים קודמים של אמה, שמבוגר ממנה ב-20 שנה. אחרי הגירושים היא נותרה לחיות עם אמה, שמתפרנסת מטיפול בקשישים ומאז, היא מספרת, החלו הקשיים. "בתור ילדה ראיתי דברים שאפילו מבוגרים לא רואים ולא יודעים איך להתמודד איתם", היא נזכרת. "אלה דברים שקשה לי לדבר עליהם, אבל אני זוכרת שממש הייתי בדיכאון בגיל הזה. בגן הייתי צריכה להישאר גן, כי למרות שנולדתי בארץ, בבית דיברתי בעיקר רוסית והיה לי מאוד קשה עם השפה. וגם לא ממש היה לי עם מי לדבר עברית. מוזיקה הייתה המפלט שלי".
הכישרון המוזיקלי יוצא הדופן שלה התגלה באותה השנה שבה הוריה התגרשו. מה שהתחיל משמיעה מוזיקלית מפותחת התפתח מהר מאוד לכישורי שירה בולטים ("אמא שלי הייתה זמרת וגם סבתא שלה הייתה זמרת. ההצלחה שלי בתכנית זה החלום של שתינו"). היא נרשמה לקונסרבטוריון, למדה פסנתר ("פחות אהבתי את זה") והתחילה להתמקצע. כשהייתה בת תשע סבה נפטר והיא ואמה עברו לנתניה כדי להיות קרובות לסבתה. בגיל 12 הגיעה לראשונה למורה לפיתוח קול והחלה להופיע באירועים ולהשתתף בתחרויות של הקהילה הרוסית – בכולן זכתה במקום הראשון. "יש לי בבית אוסף של גביעים ותעודות", היא מחייכת. "זה כמו תזכורת בשביל עצמי ובשביל להראות לאנשים אחרים שיש לי כישרון ושאני יכולה להצליח בו".
אבל לצד ההצלחה במוזיקה, הפן החברתי בחייה הלך והפך בעייתי יותר ויותר. "כשהייתי ילדה הייתי הולכת בבית וממציאה שירים וריקודים, אהבתי לצייר. היה לי תמיד ראש של אמן. מוזיקה זה החיים שלי, וגם הבמה זה החיים שלי. כשאני על במה אני מרגישה שאני בבית. כולם אומרים לי שאני חסרת ביטחון חוץ ממתי שאני על הבמה. אבל זה גם מה שגרם לרוב הילדים לא להתחבר אליי ולחשוב שאני מוזרה. הייתי יכולה להתחיל פתאום לשיר באמצע הרחוב. ילדים בגילי לא יכולים להתחבר לזה וגם לי קשה להתחבר אליהם".
למה? יש הרבה ילדים ששרים ורוקדים.
"כי כנראה נראיתי להם אחרת. הייתי מתלבשת אחרת. היו תקופות שלא היה כסף בבית. אמא שלי תמיד דאגה לקנות לי בגדים, רק שהם לא היו מהחנויות הרגילות ששאר הילדים קונים בהן. הם היו מחנויות יד שנייה. היה לי סטייל משלי, לא רציתי להתלבש כמו כולם, אז הילדים האחרים צחקו עליי ועל איך שאני מתלבשת. אמרו 'תראו אותה, את הג'ירפה הזו, איך היא מתלבשת'. גם הייתי יותר גבוהה מרובם".
ההתעלמות וההשפלות שספגה מבני כיתתה ליוו אותה גם בלהקת הבנות שאיתה הופיעה, במסגרת פרויקט "מפעל הכוכבים" המיועד לילדי העולים מרוסיה ומקווקז. "בהתחלה זה היה די מגניב. היינו נוסעות לאילת לפסטיבל ומופיעות באירועים. אבל אז התחילו בעיות עם הבנות בלהקה. הן היו בנות בגילי והן כעסו והיה להן קשה לפרגן לי. כנראה גם כי הייתי הכי מפותחת, מבחינת המראה, וגם מבחינה קולית. המורה שלי אמרה שבשבילה אני המצטיינת, אבל זה לא היה בגלל שהייתי הכי טובה – זה בגלל שרציתי להיות רצינית, להביא את כל הכוח שלי. הייתי מגיעה לחזרות מוכנה והבנות היו כועסות שהן לא למדו עדיין את השיר, ולא הבינו איך אני הספקתי. היו מצבים שהן היו מדברות בצד ומשאירות אותי לבד. הייתי די בודדה שם".
"שרה 40 דקות, מקבלת כסף והולכת"
בתיכון ההצקות נעשו חמורות יותר: "כשהייתי בכיתה ז' בהתחלה הבנות היו נחמדות אליי, אבל אם בטעות הייתי נפתחת ומספרת להן יותר מדי הן היו מפיצות את זה בכל בית הספר וגם ממציאות ומוסיפות כל מיני דברים", משחררת טינה אנחה. "עברתי הכל בתיכון: חרם, השפלות, התעלמות. היו צוחקים על השירה שלי ועל הלבוש שלי, היו מרכלים עליי כל הזמן. זה הגיע למצב שלא הייתה לי ברירה חוץ מלהבריז, כי הרבה פעמים היו אומרים לי 'חכי חכי, אחרי בית ספר'. אמא שלי ניסתה לערב את המורים ואת המנהלת, אבל הילדות האלה היו מספרות שאני התחלתי והאמינו להן. פשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר".
בכיתה ט' עברה טינה לתכנית תהיל"ה, המיועדת לנערים ונערות שנפלטו ממסגרות החינוך הקונבנציונאליות ומעוניינים להשלים את מבחני הבגרות. "שם הרבה יותר טוב לי", היא אומרת. "אני שם רק כדי ללמוד, לא לעשות חברים, ואלה גם כיתות קטנות ומצומצמות ועם זה הרבה יותר קל לי".
הניסיון המר שלה עם ילדים בני גילה הביא אותה להסתגר בתוך עצמה ולהימנע מיצירת קשרי חברות עם בני נוער אחרים. במובן הזה, "הכוכב הבא" הוא התיקון שלה. "כאן הצלחתי להיפתח וגם המשתתפים האחרים קיבלו אותי מאוד יפה. בהתחלה חששתי מזה מאוד, הייתי מסתגרת בצד ומשתדלת לא לדבר. פחדתי שאם אדבר, זה יגרום גם להם לשנוא אותי ולהחרים אותי. אבל לאט לאט ראיתי שלכולנו יש מכנה משותף, המוזיקה והשירה, וראיתי שבעיניהם אני לא כל כך שונה. אז עכשיו אני לומדת יותר לסמוך על אנשים ולהיפתח. גם הרבה מהילדים שהחרימו אותי בבית הספר התקשרו אחרי שראו אותי בתכנית וביקשו סליחה על מה שעשו לי".
ואת סולחת?
"כן. אני חושבת שמאוד חשוב לסלוח. אני לא אהיה חברה שלהם, אבל אני לא כועסת. היום יש לי רק חברים שמבוגרים ממני או שקטנים ממני. החברה הכי טובה שלי היא לורן, והיא בת שבע. הכרנו במסגרת תחרויות השירה והיא כמו אחות בשבילי. גם אמא שלה היא חברה טובה שלי. אבל מי שהכי קרובה אליי זאת אמא שלי. היא מקסימה, הכי תומכת שיש. עברנו יחד תקופות מאוד קשות ויש דברים שבהם רק אנחנו יכולות להבין האחת את השנייה".
בין התקופות המורכבות היו גם לא מעט קשיים כלכליים. בתקופה מסוימת השתיים אף עברו להתגורר עם אחיה ובת זוגו בדירת חדר קטנה. "התחלתי להופיע באירועים בגיל 12, לא כי רציתי, אלא בעיקר כדי לעזור ולהביא כסף הביתה", היא אומרת. "רציתי גם קצת להתמקצע ולעמוד על במה, לא סתם להיסגר בבית. הייתי מופיעה בחתונות, בר מצוות, מועדונים של צעירים. זה לא חוקי לגיל שלי, אז אחי היה בא ושומר עליי. הייתי שרה 40 דקות, מקבלת כסף והולכת. לא כל כך אהבתי את זה, כי אנשים לא באמת הקשיבו לשירה שלי, אבל זה נתן לי הרבה ניסיון וגם היו לי דמי כיס. את הרוב חסכתי אבל אם מדי פעם היה חסר לי משהו, אז היה לי כסף לקנות אותו".
עם אביה היא לא ממש בקשר, וטינה לא כל כך מצליחה לדבר עליו. "אנחנו מדברים לפעמים בטלפון, אבל רוב הזמן הוא לא היה", היא אומרת. כשבחרה לשיר את "אבא" של שלומי שבת, הסבירה שהיא למעשה מנסה להגיע לאבא הפרטי שלה. "אני מקווה שאבא יצפה בי ויבין כמה הוא חסר לי", אמרה על הבמה, ומאוחר יותר הסבירה את הבחירה בשיר: "דרך השירה אני מוציאה את כל הכאב שבי, זה מספר את הסיפור שלי מהילדות" חשפה. "חסרה לי דמות אב, מאז שאני בת 3 הקשר שלי איתו רופף, אנחנו מדברים רק לעיתים רחוקות. רציתי שיבין כמה הוא חשוב לי, אני מקווה שככה אצליח להגיע אליו".
איך היחסים שלכם היום?
"מאז התכנית אנחנו מדברים יותר, הוא מתקשר להגיד מה חשב על הביצועים שלי. כששרתי את 'אבא' זה מאוד ריגש אותו".
"ממציאה שירים לאלוהים"
מוכרחים לתת קרדיט למוטיבציה הבלתי נלאית שלה והסירוב להיכנע לקשיים, במיוחד כשנזכרים שהיא בסך הכל בת 17. למרות גילה הצעיר ברור לה שתמשיך לעבוד קשה כדי לפתח קריירה בשירה, ואת עיקר האמונה שלה היא שואבת מהיושב במרומים. "אני מתפללת פעמיים ביום, בבוקר ובערב, אבל תפילות שלי, לא משהו דתי או כתוב. כל פעם משהו אחר. אני מאוד מאמינה בו והוא תמיד נמצא שם ונותן לי כוח ועוזר לי להגשים את החלומות שלי. בכל פעם שעוד חלום מתגשם, אני מודה לו ויודעת שזה בזכותו. לפעמים אני גם שרה לו".
שרה לו?
"כן, פשוט ממציאה שירים במקום ושרה לו".
בשלב הזה טינה מדגימה לי את אחד השירים. היא עוצמת עיניים ופוצחת בשירה עזה, מתובלת במלים כמו "אלוהים, תודה על הכל, תודה שאתה שם". אי אפשר להאזין לה בלי להצטמרר, גם מהקול המדהים שלה וגם מהתוכן. העוברים והשבים במסדרון עוצרים לשנייה כדי להאזין ומישהו אומר "וואו, את מדהימה".
זוגיות היא לא מחפשת כרגע ומעדיפה להשקיע את כל כולה במוזיקה. "היה לי חבר אחד, בילדות. היינו בקשר מאוד טוב אבל לפני כמה שנים הוא עבר לגור בחו"ל. מאז אנחנו מדברים לפעמים באינטרנט", היא מספרת. "חוץ מזה אני לא בשלה כרגע למערכת יחסים, זה לא כל כך מעניין אותי עכשיו".
איפה את רואה את עצמך אחרי התוכנית?
"ממשיכה לעבוד קשה כדי להיות זמרת. בצבא אני מקווה להתקבל ללהקה צבאית, זה בטוח גם יתרום לי המון. אני מקווה שאחרי התוכנית לא ישכחו אותי. קשה לי להאמין שאזכה, אבל אולי, בעזרת השם. ואחר כך החלום הוא להופיע יום אחד בקיסריה, וגם לארח שם את לורן, החברה הכי טובה שלי".
את מרגישה שהגשמת חלק מהחלומות שלך כבר בתוכנית?
"כן. בעיקר את החלום הכי גדול. אני מרגישה שסוף סוף אנשים אוהבים אותי".