הרגע הקשה ביותר של השחקן דור הררי בארבעת חודשי הלחימה האחרונים היה היום שנאלץ לעזוב את הצוות שלו במילואים ולהתייצב לצילומים לטלוויזיה. "כשניסו לתאם איתי את ימי הצילום לא ידעתי אם אוכל להגיע מהמילואים, אבל בעצם ידעתי מה אני רוצה: רציתי שלא יהיו צילומים. רציתי שלא יצלמו עונה שלישית לסדרה שאני מחויב אליה, אלא שיצלמו סדרה חדשה. שיוכלו להתקדם בלעדיי. הייתי מוותר על ההזדמנות הזו בלב שלם".
באמת?
"רציתי להישאר במילואים עם הצוות שלי. זה הדבר שהיה הכי חשוב לי. החברים בצוות מאוד תמכו ביציאה שלי לצילומים, הם אמרו, 'הררי, חשוב שיראו את הפנים שלך, ביום שאחרי המלחמה אף אחד לא ידאג לך. תצא לצלם ותחזור למילואים'. אבל זה לא שינה כמה הם אמרו את זה, בלב ובנפש שלי רציתי להיות איתם. יצאתי לצלם ובין לבין קפצתי למילואים כדי להיטען ולמלא מצברים, ושבועיים אחרי זה גם שאר הצוות השתחרר".
איך הרגשת עם הפער שבין להילחם ובין לשחק?
"ירדתי מהשטח ויום למחרת אספו אותי לסט על מדים. אני לא יודע מה אני מרגיש, אבל מה שאני כן יודע הוא שהראש שלי מחווט למשימתיות, זה מגן עליי. הרגעים הקשים הם אלה שבהם אני לא עובד. כשאני לבד בבית או כשאין לי תוכניות בסוף השבוע, כשאני לבד בלי משימה. אני רק חושב על הצוות, אני רוצה להיות איתם".
מה קורה בשבת בבית?
"זו כאפה רצינית לחזור לפה כאילו כלום, יש כעס על השגרה. בשטח ישנתי מעולה, הרגשתי הכי מוגן. גם כשקיבלנו התרעות על רחפן או לא משנה מה, אתה מרגיש מוכן. בבית אני לא ישן הרבה. אני מנסה לנגן, לעשות מוזיקה כמה שאני יכול. אני בעיקר מנסה שלא לאבד את זה, במיוחד כשאני פוגש אנשים".
למה, ממה אתה חושש?
"שאני עלול להיתקל בחוסר רגישות, שייווצרו חיכוכים. זה נוגע בי במקום שבו הרגשתי כמו אפס כשאני בא להצטלם בזמן שהחברים שלי נלחמים".
אתה מגיע עם מטען רגשי שעלול להתפוצץ במקום הלא נכון?
"כל הלילה הייתי ער בתוך עמדה, ולמחרת כבר הצטלמתי. אני מפחד מלעשות בושות. בכל פעם שאני מרגיש שזה עומד לקרות, אני מנסה להתמקד בעבודה ולנסות לתת למציאות לחלחל חזרה לנימים שלי".
בבית אתה הכי חשוף
הררי (34), רס"ר במילואים ביחידת מגלן, פשט את מדי המילואים רק כדי לעלות מיד על מדי כפיר המ"פ, הדמות שהוא מגלם בעונה השלישית של הסדרה "המפקדת". מיד לאחר סיום הצילומים עבר לככב בהצגה "בלוז לחופש הגדול" בתפקיד עמוס, נער בן 18 לקראת גיוס. המציאות והדמיון ממשיכים להתערבב כשנזכרים בתפקיד המשמעותי הראשון שלו, בועז החייל בסדרה תאג"ד. "אני לובש מדים בחיים האזרחיים שלי יותר מאשר כשאני במילואים. זה הזוי, אבל אלה התכנים בארץ", הוא אומר.
בחודשים האחרונים פעלה היחידה באינטנסיביות, וכדי לתאר את הפעילות שלה מורשה הררי לומר רק שהלוחמים הם "ציידים של חיזבאללה".
היו רגעים של סכנת חיים?
"אלה רגעים שאני מכיר, ואם זה יקרה זה יקרה, אין לי מה להתעסק בזה. אי אפשר להסביר רגעים של חיסול מחבלי חיזבאללה, זה רוחני. זה לא סיפוק, זה לא ניצחון, זה יותר מזה, זה הישג מדהים בלב שלם. אני יודע שיש לנו חלק משמעותי ואנחנו מביאים הישגים קריטיים. לפני שנייה הייתי בחזרות להצגה, ורגע אחרי זה אני עושה את אחד הדברים הכי חשובים".
אתה כזה גיבור? אין לך רגעי פחד?
"הרגעים הקשים הם כשמשהו קורה למישהו שקרוב אליך. ב'צוק איתן', אחרי פעילות עם הרוגים, אחד החיילים נכנס להלם קרב ולא הגיב. זה מבעית, אתה רואה אדם חי-מת. אני לא יודע איך קראו לו וגם לי יש קצת חורים בזיכרון, אבל אני לא אשכח את הרגע הזה שניסיתי להקים אותו, כשהוא נשען על גזע עץ עם כובע טמבל, בלי קסדות, ואני אומר לו, 'בוא', והוא לא עונה לי. באיזשהו שלב הפגשתי את הפנים שלי עם שלו וניסיתי להבין, 'זו דחקה?'. אני לא יודע אם הייתי אגרסיבי מדי או אם הייתי עדין, אם הייתי בסדר, אני לא יודע מה אמורים לעשות בסיטואציה כזאת. הייתי בן 24, הוא בן 20. זה רגע שלא יוצא מהראש. הצוות שלי זה הדבר היחיד שאני מפחד לאבד".
מה עובר בראש בזמן היתקלות?
"אלו סיטואציות מאוד קשות ומורכבות, אבל זו משימה סדורה וברורה, ואנחנו מבצעים אותה כמו כולם. באזרחות זו סיטואציה אחרת. אם עכשיו יהיה פיגוע ואני פה, עם נשק, זה הרבה יותר מורכב מאשר להוריד מחבלים כשאני עם הצוות במילואים. כשאני בבית או כשאני בא לארוחת שישי אצל ההורים המגננות יורדות, ודווקא שם אתה הכי חשוף. אם קורה משהו לא נעים, זה תופס אותך לא מוכן".
הבית הוא לא המקום הבטוח?
"החופשות הראשונות היו מזעזעות. כשהלחימה התחילה העורף היה נורא חזק והצבא היה מבולגן מאוד, אבל לאט-לאט זה התהפך. עכשיו החזית חזקה ומאוחדת והעורף מרוסק לחלוטין, ובמקום לחזור הביתה כדי לצבור אנרגיות, הבית הופך להיות מקום שבו אני מבזבז המון משאבים נפשיים ולמעשה אני לא מעוניין לחזור הביתה. תל אביב, החיים, ההצגות, הסדרות – זה יקום אחר שהוא כנראה כדור הארץ, אבל אני עכשיו בכוכב לכת אחר, במציאות אחרת, וזה הפך להיות המקום שבו אני מרגיש יותר בנוח ויותר מתמלא".
זה נשמע כמו השיר של אודי כגן ב"ארץ נהדרת", שבו חייל המילואים חוזר לשולחן השישי המשפחתי.
"הסרטון הזה מאוד ריגש אותי. קשה להסביר לאנשים את ההרגשה לחזור לשגרה, והייתי רוצה שכולם יבינו עם מה אנחנו מתמודדים. באמת עצוב לי בלב, יש לי ממש מועקה. במילואים לא ידענו אף פעם מתי יוצאים הביתה, תמיד הודיעו לנו לילה לפני כן, 'חבר'ה, מחר יוצאים הביתה'. מהר מאוד זה הפך ל'פאק, יוצאים הביתה'".
למוח לוקח רגע לעשות סוויץ' ולהחליף תקליט.
"למדתי את זה כשחזרתי מ'צוק איתן'. היה לי נורא קשה, הייתי חסר מושג ולהוט. גישת ה'אני יכול' שאימצתי מאז שקיבלתי את סיכת הלוחם בסדיר התגלתה פתאום כבעייתית, כי אתה לא באמת יכול הכל ואתה לא באמת גיבור".
בתקופה האחרונה נפרדת מחברה, אחרי שנה של זוגיות. גם זה קשור למעבר מהמלחמה לשגרה?
"המלחמה טרפה קלפים לכל אזרח. לחלק קרה בייבי בום, חלק הציעו נישואים, ואנחנו נפרדנו. זה עיתוי מחורבן, אין עיתוי טוב לפרידות. היא באמת הייתה שם בשבילי, דאגה וחיכתה לי, ואני התנתקתי. פגעתי בה, והיא האדם האחרון בחיים שלי שהגיע לו להיפגע. הייתי בבית, אבל הלב והנפש שלי נשארו במלחמה. הלבד שלי נלקח לי לחלוטין, לא הייתה לי אפילו את השנייה לבד בבית, הגעתי ומיד היינו ביחד. זה העצים פערים שכנראה היו, לא הייתי מסוגל לתת לה את האנרגיה שהיא הייתה צריכה".
אז איך זה עכשיו, להיות בבית?
"את הבית שלי עדיין לא סידרתי, אני בכל ערב בהצגה. הבית פשוט מגעיל ברמות. אני חושב שלסדר אותו יהיה סימן שהמשכתי הלאה, ואני קצת מסרב להיות שם".
אתם מדברים על פוליטיקה? תתביישו
הצוות של הררי השתחרר, כאמור, ופרט לאימונים יומיים מנסים החברים לחזור לחיים שהשאירו מאחור. הניסיון הזה מאתגר. "אנחנו אמורים לנסות לחזור לשגרה, אבל יש הרבה כעס. אני עוד סיפור קל, יש חיילי מילואים עם משפחה וילדים ועסקים שקורסים, ואין להם עזרה. בשבילם לחזור הביתה זה עוד יותר קשה".
כשהמדינה לא עוזרת, מהיכן הכוחות לתרום את החיים שלך, מילולית?
"זה פשוט חיבור עמוק לסיפור שלנו כעם. גם ברמה ההיסטורית, אם הולכים אחורה 2,000 שנה, וכמובן הקמת המדינה והסיפור של הסבים והסבתות שלי שורדי השואה".
הסרטון של כגן ביקר גם את השיח הפוליטי בעורף.
"לא ייאמן שהגענו לשלב שמתחילים לדבר על פוליטיקה. אני נמצא עם ערימת האנשים הכי טובים שיש במדינה הזאת, מכל קצוות הדעות הפוליטיות, העדתיות, הדתיות, הכי כור היתוך – ואתם מדברים על פוליטיקה? תתביישו לכם. זה גם אופורטוניסטי וזה גם על חשבוננו".
אז שלא נדבר על פוליטיקה?
"אני מרגיש שאין מנהיג, אין רוח המפקד. אני נעזר בחברים שלי לצוות ובמפקד שלי, כי אני חלק ממערכת ואני מאמין שהמערכתיות הזאת יכולה להביא להשגת המטרה. כשאני שם אני לא חושב לא על הבית, ולא על מי מצביע מה".
כחייל בשטח, מה היית רוצה שיקרה?
"קודם כל שחרור החטופים, ולצד זה השמדה מוחלטת של אחרון המחבלים, המשת"פים, תורמי ותומכי הדבר הזה שנקרא חמאס. כל אחד כזה דינו מוות, נקודה. אני חושב שצריך להיכנס באמאמא של עזה, בכולם, להסיר את האיום הזה, שתהיה שליטה צבאית מוחלטת ברצועה. לא להשאיר אבן שלא נהפכה או מנהרה שלא הושמדה. מי מהם שרוצה לבחור בחיים יצטרך מבחינתי לעבור סדרת מבחנים, תוכיח את נאמנותך לחיים, לא לי. לא יודע איך".
קטע שצילמת והעלית לאינסטגרם, שבו מיה לנדסמן, השחקנית שלצדך ב"המפקדת", עושה תנועות מגונות כלפי נשק ומוסיפה ש"המדינה על הזין שלה", התפרסם – וחשדו בך שאינך תומך במדינת ישראל.
"זה סרטון ישן, וכמובן הוציאו אותו מהקשרו. אם הייתי משמיע את דעתי אולי הייתי פוגע בעצמי, כי אני נוטה יותר ימינה ובתעשייה שאני נמצא בה זה פחות מקובל. פחדתי לדבר. גם הימין וגם השמאל ברשתות החברתיות יודעים לסתום פיות ולהבהיל. אף אחד לא מקשיב אחד לשני. הלוואי שכולם היו מגיעים לערב צוות שלנו, אז הם היו רואים מה זה שכולם מקבלים את כולם".
סיכת הלוחם של מגלן שינתה אותי
כדי להבין את משמעות סיכת הלוחם בעיני הררי צריך לחזור אחורה, לילדות שלו. הוא גדל ברעננה ומתאר את עצמו כילד הכי קטן בכיתה. "הייתי הילד הצוציק הלא מפותח, קיבלתי זריקות הורמונים. מה שהציל אותי בתיכון היה הברייקדאנס, הייתי מתופף וסקייטר, והייתי מתבודד. אני לא מאלה שרצו להתגייס ליחידה מובחרת, ואיכשהו הגעתי למגלן. אמא שלי לא האמינה, היא חשבה שאני משקר".
למה היא לא האמינה?
"לא כי היא לא האמינה בי. שקלתי 60 ק"ג, אני עד היום מטר וכלום, עוד לא יצא לי שיער בבית שחי, הייתי רזה וקטן ונורא לא בעולמות האלה. לא ידענו מה זה מגלן, מבחינתי דובדבן היה משהו שאוכלים וכנראה מגלן היה איזה קרם טעים".
איך הייתה חוויית הגיוס ליחידה מובחרת?
"נורא סבלתי, במיוחד בטירונות. לא הבנתי לאן הגעתי ומה אני שייך. החבר'ה מסביב היו בהמות, גדולים, שריריים, תותחים מורעלים, אנשים מדהימים, תמיד רבים מי ייקח את פק"ל המים".
ואתה רק קיווית שלא יבקשו ממך?
"אתה לא רוצה לקחת את פק"ל המים, אבל אתה ישר נדבק בגישה הזאת. אסור היה לנו לומר 'לא יכול', מי שאומר 'לא יכול' מקבל שבת. מהר מאוד אתה מבין שאתה יכול, זו שיטה. אומרים שאתה לא תגלה את הכוח הנפשי שיש בך כשתשב בפלורסנט, ובשירות שלי גיליתי שכשאתה עם הגב לקיר אתה מגלה בכל פעם שיש לך עוד לתת. לקבל את סיכת הלוחם של מגלן היה הרגע שהכי שינה אותי. החיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי".
מה הסיכה הזו מסמלת?
"היא סמל לזה שאני יכול. אישור לזה שלא משנה לאילו תעצומות נפש אידרש, אני אדע להתמודד".
הרגשת את השינוי מהילד הקטן ללוחם מגלן?
"קודם כל פיזית. יום אחד חבר שייעץ לאחיין שלו על יחידות צבאיות הצביע עליי ואמר, 'הוא, כמו שאתה רואה אותו, היה צפלון עד לפני דקה'. ואני כזה, 'מה?'. הלכתי להסתכל במראה, וזה היה רגע מכונן, פתאום הבנתי שפיזית אני נראה אחרת".
מתי זה התחבר גם נפשית?
"לא יודע אם זה התחבר עד היום. לעמוד על במה היה חלק מהפיצוי שלי כילד, לנצח את הבושה. אני שחקן היום בזכות הצוות שלי, הם אלה שלימדו אותי לנגן בגיטרה, הם אלה שהיו צוחקים מהחיקויים ומהשטויות שלי. הם בנו את מי שגדלתי להיות".
כאילו שד נכנס בי
בתור נער גילה את הברייקדאנס וההיפ הופ, ואחרי הצבא הצטרף ללהקת שקטק. מיכולות הריקוד שלו אפשר להתרשם גם היום, בסרט "המנצחים", שבו הוא משתתף. למשחק הגיע בעקבות דחיפה של שני כהן, שדרבנה אותו לצאת ללימודים אחרי ששיחק לצדה בתפקיד מקהלה קטן במחזה "גברתי הנאווה". וכך, בגיל 27 המאוחר למדי בעולם בתי הספר למשחק, הצטרף ללימודי שנה א' בבית הספר של יורם לוינשטיין. שם, עם התרגילים והחשיפה האישית, החלו האירועים שעבר בשירות ובמבצעים לתת את אותותיהם. "קודם כל הגוף שלי דיבר. חזרה לי פציעה מהצבא בכתף, חיידק תקף לי את המרפק לארבעה חודשים, הייתה לי אסתמה של העור, כל מיני דברים מוזרים. הלכתי לרופא והוא הפיל לי את האסימון, הוא אמר שאלו דברים שנובעים מלחץ נפשי ושצריך להוריד רגל מהגז".
אילו דברים צפו?
"דברים שקשורים לפחד עמוק, לנקודות תורפה, לבושה. זה חיבר אותי לילד הקטן שהייתי ולהתעללויות, במירכאות, שעברתי בטירונות".
מה זאת אומרת?
"דברים שכל חייל עובר, דברים שגם ממלאים אותך בגאווה כשאתה עובר אותם, זה חלק ממה שבנה אותי. הדיבור על חוסן מנטלי השתנה, היום הכל מאוד מדובר. כשהשתחררנו מהמילואים קיבלנו מכתב של 'עשה ואל תעשה' כדי לא לפתח פוסט-טראומה, איפה זה היה ב'עופרת יצוקה' ו'צוק איתן'? היום יש מודעות אחרת, והיא חשובה. פעם גם אני הייתי בז לחלק מהפרשנויות. אם מישהו הלך ברחוב, ראה חתול בלי עין, זה הבהיל אותו והוא לא ישן בגלל זה, אז זה מה שזה, אבל אני כנראה אהיה בחתך של 50% מהאנשים שימשיכו לישון טוב בלילה. יש גם מטרידנים ששולחים ידיים, וגם אני עברתי כל מיני דברים וזה לא הדיר שינה מעיניי, ולא כי אני גיבור. אני גבר, אני יודע שזה סיפור אחר לגמרי מלהיות אישה".
זה חשוב שאתה מציף את זה, בעיקר בתור גבר. אתה יכול להוסיף משהו על ההתמודדות הזו?
"זה קרה בתחילת הקריירה שלי, אפילו לפני לימודי המשחק. היה ניסיון להתחיל איתי, וכשסירבתי ולא שיתפתי פעולה, החל ניסיון רדיפה כדי לסגור חשבון. השמצה שלי כשחקן, שימת רגליים".
התעמתת?
"אני לא עונה במילים, אני עונה במעשים. זה לא שבר את רוחי, אלו הדברים שמפעילים אותי, כי אני יודע איפה הצדק נמצא ואני אדם סבלני שלא מפחד לעבוד קשה. בסופו של דבר סגרתי את החשבון הזה, במירכאות, כשחקן שעובד, ואני לא מקל בזה ראש. זה מסב לי המון נחת לדרוך במקום שאני דורך בו היום".
אם נחזור להתפרצות בזמן לימודי המשחק, מה קרה שם?
"הייתי משוכנע שאני חזק ומסוגל לעמוד בהכל. עם קריסת הגוף הגיעו משום מקום גם התקפי חרדה שהבהילו אותי עד עמקי נשמתי. הנפש נדחקה לקצה, הרגשתי כאילו שד נכנס בי, כאילו אני לא אני. היה לי התקף זעם חסר שליטה ברמה שתלשתי את המטען מהקיר, ואז זה הפך לכאבי בטן חולניים על הרצפה במשך איזה חצי שעה, ואחריהם נרגעתי, גמור, מותש לחלוטין. נסעתי לים, נרדמתי על הסלעים בחוף יפו. לא הבנתי מה קורה איתי, הייתי ממש מבוהל. השותף שלי באותה התקופה שיקף לי שזה היה התקף חרדה. אני זוכר את ההקלה שהרגשתי בלתת לזה שם".
לא הלכת לטיפול כל השנים האלה?
"אף פעם לא טיפלתי, לא עשיתי כלום. ניסיתי לטפל בדרכים שקשורות אליי, ניגנתי, קראתי הרבה. טמבל. עכשיו התחלתי טיפול, זה ממש טרי וזו גם התמודדות עבורי. המוח שלי לא מרפה, אני שכלתני, מנתח הכל, ביקורתי, אני מאבחן כל דבר שזז, כולל אותי, ואין לי כוח. הייתי רוצה להיות מסוגל פשוט לשחרר, פשוט להיות".
אם יקרה לי משהו, תקריא את הקטע הזה
כעת, לראשונה, מחזיק הררי על כתפיו את המחזמר "בלוז לחופש הגדול" בתיאטרון בית ליסין. ההצגה מבוססת על סרט הקאלט של דורון נשר ורנן שור מ-1987, בכיכובם של יואב צפיר ודור צויגנבום. הסרט, שנחשב בזמנו לסרט מחאה, גולל את עלילותיהם של חבורת שמיניסטים רגע לפני הגיוס בזמן מלחמת ההתשה, והעלה את שאלת ההקרבה למען המולדת. ההצגה, שהייתה אמורה לעלות בסתיו ונדחתה עקב המלחמה, מציבה בימים האלה מראה אקטואלית במיוחד לפני החברה הישראלית. בנוסף, כאילו כדי לערבב עוד בין המציאות ובין המחזה, שני השחקנים הראשיים – הררי ואיתמר אלבז – גויסו למילואים בצו 8, רגע לפני עלייתה לבמה.
"אלבז ואני היינו כל הזמן בקשר. כששלחו אותי לרמת הגולן ולקחו לנו את הטלפונים לא רציתי להבהיל את ההורים שלי, אבל רציתי שיהיה אדם אחד שיידע איפה אני, אז כתבתי לו. שלחתי לו טקסט מההצגה וביקשתי שיקריא אותו במידת הצורך, אם יקרה לי משהו. כתבתי, 'לא אהיה זמין כמה ימים, אשאיר אצלכם כמה שורות שיושבות עליי: "אלוהים שלי, תקשיב לתפילתנו, עשה שייגמר ושים שלום עלינו, שיזכרו אותי אמיץ וגם גיבור, אני פשוט רוצה הביתה לחזור". אוהב אותך, נדבר כשאוכל'".
הייתה התלבטות אם להעלות את ההצגה בלעדיכם?
"ציפי (פינס, מנכ"לית התיאטרון – א"ו) טרחה כל הזמן לכתוב, להתעניין בשלומי ולהבהיר לי שהיא מחכה. היא לא הייתה צריכה לעשות את זה, באמת הייתי מבין אם היא הייתה מתקדמת בלעדיי, הייתי במקום אחר והמשק היה חייב לחזור לעבוד. לא ציפיתי בכלל, אבל ציפי חיכתה לאלבז ולי".
איך זה להחזיק תפקיד ראשי במחזמר?
"בתיאטרון יש הנחה שאם אתה בתפקידי מקהלה שוליים אתה תישאר שם לנצח, וכיף מאוד לנפץ את ההנחה הזו. קיבלתי הזדמנות נהדרת להשתמש ביכולות שלי ואני מרגיש מאוד בשל. זו גם שליחות חשובה, אומנם לא על נשק ומדים, ובחזית אחרת, אבל חשוב גם לקיים את ההצגה ולתת את השואו. קשה לרקוד ולקפוץ אחרי המילואים, אבל אני נאחז בקהל בסוף ההצגה, בהרגשה שאולי אני והחברים שעל הבמה הצלחנו לגעת בהם. גם שם אנחנו צוות".
צילום: אור דנון | סטיילינג: אסף דויטש | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: טל פוליטי