המינוי של מירי רגב למשרד התרבות והספורט במאי 2015 – בדיוק לפני חמש שנים פחות שבועיים – נפל על הציבור הישראלי, ובפרט על עולם התרבות, לא כמו רעם ביום בהיר אלא כמו שלג ביום חמסין. התרבות הפוליטית בישראל כבר הרגילה אותנו לכך שניסיון, השכלה וזיקה אינם כישורים נדרשים למינוי מיניסטריאלי – מעמיר פרץ בביטחון דרך יאיר לפיד באוצר ועד דני דנון במדע (ובחלל!) – אבל השידוך של רגב לתרבות היה כמעט מופרך. רגב הרי סימלה וולגריות, צעקנות, שפה ירודה - כל מה שמנוגד למה שאנחנו אוהבים לזהות עם תרבות. "זה כמו שג'ק המרטש יהיה ממונה על מעמד האישה", כתבה הקומיקאית אודיה קורן, ואביב גפן הציע למנות את בנצי גופשטיין לשר לשלום אזורי. זה היה מינוי כל כך לא סביר עד שהוא היה יכול לעבור רק כסאטירה – וזה באמת מה שקרה במערכון פוסט-בחירות של "ארץ נהדרת" שבו רגב דורשת מנתניהו את תיק התרבות ואת התיק לביטחון פנים גם יחד. בעוד כמה שבועות המערכון הזה עשוי להתגלות כפגיעה כפולה.
אבל זאת לא היתה בדיחה, ואולי גם לא רק אילוץ פוליטי. זו היתה גם נעיצת אצבע של נתניהו בעיני "האליטות הישנות". לא ברור אם זו היתה הכוונה (כפי שנתניהו עשה לימים עם אמיר אוחנה במשפטים ודודי אמסלם בתקשורת), אבל אין ספק שזו היתה התוצאה: מצביא המלחמה באליטות הציב מאחז קדמי אלים ומבוצר בלב האוכלוסייה העוינת. רגב עצמה הגדירה את משמעות המינוי, בראיון ל"ישראל היום", כ"באו ושמו לי את האליטות מול העיניים, בום". ולהפך.
משרד התרבות לא היה בתוכניות
רגב לא רצתה להיות שרת התרבות. כמי שרואה בעצמה פוליטיקאית חברתית, היא הציבה בשיחה עם "כלכליסט" את סדר העדיפויות: קודם כל בינוי ושיכון, אחר כך רווחה. משרד התרבות לא היה אפילו תוכנית ז'. בלילה שלפני השבעת הכנסת קיבלה רגב הבטחה מנתניהו ופלטה אנחת משרד רווחה; למחרת התעוררה רק כדי לגלות – בדמעות, על פי עדותה בראיון ל"ישראל היום"" – שעוד לא נולדה ההבטחה שנתניהו לא ידע להפר (פרטים אצל רפי איתן, משה כחלון, ישראל כץ, גלעד ארדן, ציפי חוטובלי או ניר ברקת). חיים כץ קיבל את הרווחה, ולרגב נותר לבחור "כל תיק שארצה" מבין התיקים הזניחים שנותרו על רצפת החדר. בלית ברירה הרימה את התרבות והספורט. בדרכה להשבעה שאלה את עצמה את מה שכל המדינה שאלה מאז: "מה לי ולתרבות וספורט?".
רגב סיפרה שכשנסעה לכנסת עם המינוי החליפי עוד היתה שרויה באבל. כך בערך הרגיש עולם התרבות כולו, חולף ביעף על פני כל שלבי קובלר-רוס גם יחד: הכחשה (אחינועם ניני: "אני לא מאמינה"), כעס (גברי בנאי: "היא בהמה"), מיקוח (אלון גרבוז, מנהל סינמטק ת"א אז: "אולי יקרה לה משהו והיא תשתנה"), דיכאון (שייקה לוי: "כנראה שהעולם הולך להיחרב אז מחלקים שלל ונגמר הסיפור") וקבלה (אוהד קנולר, אז יו"ר הוועד המנהל של שח"ם: "נשמח לערוץ הידברות פתוח, מאחל לה בהצלחה" – כל התגובות מ"וואלה!"). רגב הבטיחה להיות "שרת תרבות של כולם" (היא היתה מתפלצת לו היתה מגלה שזו מחווה לא מודעת לאהוד ברק), ביקשה שיתנו לה הזדמנות – אבל גם ירתה את משפט הבשורה האוקסימורוני "לא אסתום פיות, אבל אם צריך לצנזר – אצנזר".
לא עברו שבועיים בטרם מטען המתח העצום בין רגב לאמנים התפוצץ. זה קרה ב-28 במאי, ערב הפתיחה של פסטיבל ישראל, שנערך בחסות משרד התרבות. שלום חנוך היה אמור להיות המופע המרכזי, אבל מרגע שהוקמה הממשלה היה ברור שבתפקיד הראשי תופיע הערב מירי רגב. השרה הטרייה ידעה שהיא נכנסת לתוך שטח אש; חנוך הודיע שהוא מתנגד לכך שתנאם לפני הופעתו בטענה שהוא מסרב לחלוק במה עם פוליטיקאי. חנוך, אגב, לא התנגד לנאומיהם של הפוליטיקאים רובי ריבלין וניר ברקת (אז ראש עיריית ירושלים). העובדה שריבלין וברקת הם אנשי ימין הוכיחה שזה אכן לא ימין נגד שמאל, שזה לא פוליטי, וליתר דיוק שהפוליטי הוא האישי – כי העניין היה מירי רגב. אבל רגב הבהירה שהיא לא מתכוונת לוותר על הזכות שניתנה לה (וששרי התרבות לפניה דווקא מיאנו להשתמש בה), וסמוך לשעה תשע בערב עלתה לנאום.
מעניין לצפות בנאום הזה היום. רגב פותחת ב"ערב טוב" ונענית מיד בקריאות בוז – אבל החיוך לא מש משפתיה. זה לא נראה כמו חיוך מלגלג, בז לבזים, אלא כמו חיוך שמבקש להפיג את המתח. בהמשך, "בנימה אישית", היא מסרבת להתעמת עם שלום חנוך ומספרת שהיא אוהבת אותו. כך גם קיבלה את דבריו הקשים של גברי בנאי: "אני לא אשפוט אף אחד על האמירות שלו, אבל אני חושבת שהאמירה הזו מיותרת". פייסנות במקום תגרנות, אורך רוח במקום חמה מהירה. איזו מירי? מירי שלנו?
זה לא החזיק מעמד אפילו שבועיים. ב-9 ביוני היא הודיעה לשחקן נורמן עיסא כי תבחן את תמיכת המשרד בתיאטרון הילדים אל-מינא בניהולו אם לא יחזור בו מסירובו להופיע – כשחקן בתיאטרון חיפה – בבקעת הירדן. חודשים לפני הראיון המדובר ב"ישראל היום", רגב כבר הבהירה שהיא לא קראה את צ'כוב; באקדח שהופיע עם השבעת הממשלה במערכה הראשונה היא ירתה עוד לפני שהקהל הספיק לשבת.
מניחה את היסודות: "אנחנו" מול "אתם"
רגב לא היתה חלוצת המאבק בתופעת סרבנות האמנים לשרת מעבר לקו הירוק, אבל היא היתה הראשונה שדרכה על רגלו של שחקן במקום אחד כדי לגרום לו להרים את הרגל השנייה במקום אחר. "הלחץ המופעל עליי גובל בסחיטה", זעק עיסא, ואפילו השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל הסכימה שזו החלטה "פסולה, לא תרבותית ופוגעת בערך השוויון". ממש באותו היום, כמו במתקפה מתואמת, הודיע שר החינוך החדש נפתלי בנט על הסרת ההצגה "הזמן המקביל" (העוסקת במחבל וליד דקה) מסל התרבות הארצי. באותו יום הופיעה רגב בפסטיבל קולנוע דרום, ושוב נקטע נאומה, כשמרצים וסטודנטים מחו על הבטחתה לעשות "כל מה שדרוש כדי לעצור את מי שנותן תחמושת לאויבינו".
יומיים לאחר מכן ערכה פגישה סגורה עם נציגי האמנים, ובה הבהירה מהם יחסי הכוחות: "אנחנו קיבלנו 30 מנדטים, אתם רק 20", אמרה לאמנים, שחלקם אולי גילו לראשונה כי הם מצביעי שמאל. למי שפקפק בהנחת העבודה הסבירה רגב ש"אנחנו לא צריכים להתבלבל מי זה הציבור ובמי הוא בחר", כאילו אין שוחרי תרבות שמצביעים ליכוד. לסיום, אם למישהו היה ספק, הבהירה מי בעלת הבית עכשיו: "אני קובעת את הקריטריונים, אני יכולה לקבוע לאן הכסף הולך. אם נסכים על העקרונות תהיה לכם פרטנרית, אחרת אנחנו בבעיה". זאת כבר לא היתה התרעה מפני מלחמת תרבות שבפתח; זאת היתה אזעקת אמת, ואמני ישראל התייצבו לדגל.
ב-14 ביוני נערך ביפו כינוס חירום של מטה מאבק האמנים, שבו תיאר השחקן והבמאי עודד קוטלר "עולם שאין מפריע בו ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות מלחכות קש וגבב". קוטלר טען למחרת שלא התכוון למצביעי הליכוד אלא לציבור כולו כולל הוא עצמו ("עולם שלם של צרכני תרבות שיהלכו בעולם סגור ומצונזר"), אבל רגב – שעשתה ועוד תעשה קריירה מטרמפים על כל מה שאפשר להדביק לו גזענות – כבר דהרה על הבהמה והבהירה שמדובר ב"חושך תרבותי". חמישה ימים מאוחר יותר, כשיתפרסמו ציטוטים מתוך ראיון ל"את" בו כינתה את האמנים "קפוצי תחת", תהיה זו דווקא רגב שתבקש להבהיר שלא התכוונה לכל אנשי התרבות אלא "לגרבוזים ולקוטלרים" – ותגלה שקשה מאוד לתקן רושם ראשוני בפופוליזם. הבהמות יחזרו לסיבוב שני בפברואר 2020, כשנתן אשל ייתפס בהקלטה בה הוא מכנה את רגב "בהמה". רגב דווקא תקבל הפעם את ההתנצלות בהבנה (ומה שחשוב יותר: תבהיר שהוא "מייצג רק את עצמו", שאיש לא יחשוב חלילה שהאיש הקרוב ביותר לראש הממשלה דיבר גם הפעם מפיו).
בזמן שהלהבות התפשטו, אש הקרב נגד עיסא שככה מזמן: יומיים לאחר הודעת רגב נגנזה התכנית לבחינת המימון לאחר שתיאטרון אל-מינא – אותו מנהל עיסא עם אשתו היהודייה גדעונה רז – נענה להזמנה להופעה בבקעת הירדן. זה לא היה ניצחון מובהק עבור רגב, מכיוון שהתיאטרון מלכתחילה ביקש להפריד בינו ובין עמדותיו הפרטיות של עיסא, ועיסא עצמו לא חזר בו מסירובו להופיע מעבר לקו הירוק; אבל זה לימד אותה את כוחו של השוט הכלכלי. "נתתי לנורמן סולם לרדת", צוטטה ב"הארץ", ושכחה שגם עמדה שם עם מסור ואיימה לכרות את העץ.
להתראות חופש הביטוי, שלום חופש המימון
זה היה ניסוי כלים ראשון במה שהפך למכשיר מרכזי בתיקה של שרת התרבות – איום בשלילת תקציבים נגד מוסדות תרבות – ולווה במהלך יחצ"ני-מיתוגי: המרת המושג "חופש הביטוי", שעדיין נתפס כמקודש בדמוקרטיה הישראלית של 2015, ב"חופש המימון". אלא שבעוד חופש הביטוי הוא זכות אזרחית, חופש המימון הוא "הזכות של המדינה שלא לממן גורמים אשר חותרים תחת היותה יהודית ודמוקרטית". למה שרק לאזרחים יהיו זכויות?
הרעיון בבסיס חופש המימון פשוט: המדינה חייבת לאפשר פתחון פה – אבל זה לא אומר שהיא צריכה לשלם על זה. זה היה רציונל סביר, גם אם שנוי במחלוקת, אלא שהוא רק נועד להסליק פצצה מתקתקת שתרסק את מוסדות התרבות של ה-20 מנדטים. עולם התרבות, עשיר ברוח ודל באמצעים, נסמך על שולחנה של המדינה ותלוי בה באופן קריטי (כפי שאמרה אודיה קורן בטקס פרסי התיאטרון ב-2015: "הבנתי שהתאכזבת כשקיבלת את התרבות במקום הרווחה אז רציתי להגיד לך שאין הבדל"). כל שנותר הוא לאיים בסגירת בית התמחוי הממשלתי ולראות את האמנים הרעבים ללחם חותמים על הצהרת הנאמנות. רגב ביקשה למעשה להפוך את ה"פטריוטיות" למפלטו של האמן. זו היתה הצהרת כוונות קומיסרית שמבקשת להפוך את המדינה מפטרונית של התרבות לשומרת הסף שלה, או בפרפראזה על רגב עצמה: מה שווה התרבות הישראלית אם אנחנו לא שולטים בה?
את הרעיון הזה ניסח בבהירות ובישירות מדהימות רן כרמי בוזגלו, מבכירי פעילי נתניהו, כשהתפרץ לראיון עם איתי טיראן בטקס פרסי התיאטרון: "נדאג שתישאר בלי מקור פרנסה אם לא תתיישר ותתחיל לכבד את הערכים שעבורם אני משלם לך. אתה עובד שלי, אני אכתיב לך את התנאים שבהם תוכל לעבוד". את המסר של בוזגלו לטיראן גם רגב לא היתה יכולה לנסח טוב יותר: "החגיגה נגמרה".
רכבת הכסף של רגב טסה במסלול ההתנגשות על אדנים שהונחו שם לפניה. חוק הנכבה שנחקק ב-2011 איפשר למשרד האוצר לגרוע תקציבים ממוסד שקורא לשלילת קיומה של ישראל; ולימור לבנת, שכיהנה במשרד במשך יותר מעשור לא שקט (שנראה היום דומם כסגר פסח מול שנות רגב הרועמות), בחנה את גבולות חופש המימון כשרגב עוד היתה עסוקה בלהדביק מחלות לסודנים. אולם לבנת לא מימשה את איומיה ולא פעלה נגד אמנים גם כשהתנגדה להם באופן נחרץ.
יומיים לאחר הודעת רגב נגנזה התוכנית לבחינת המימון לאחר שתיאטרון אל-מינא – אותו מנהל עיסא עם אשתו היהודייה גדעונה רז – נענה להזמנה להופעה בבקעת הירדן. זה לא היה ניצחון מובהק עבור רגב, עיסא עצמו לא חזר בו מסירובו להופיע מעבר לקו הירוק; אבל זה לימד אותה את כוחו של השוט הכלכלי
רגב הרימה את האקדח הריק שהשאירה לבנת על השולחן וטענה אותו בכדורי כסף. חמישה ימים לאחר שהורידה את עיסא מהעץ, היא יצאה במאבק בקיצונים משני הצדדים, או במי שהעז להציג אותם כבני אדם הראויים לדיון אמנותי: תיאטרון אל-מידאן וההצגה "הזמן המקביל" על וליד דקה מזה, ופסטיבל הקולנוע בירושלים והסרט "אל תוך הפחד" על יגאל עמיר מזה. האולטימטום לפסטיבל הירושלמי – ותרו על ההקרנה או ותרו על המימון – הסתיים בפשרה, שבעקבותיה הסרט הוקרן מחוץ לשבוע הפסטיבל (גאולה עמיר הבטיחה בראיון ש"הסרט יוקרן על אפכם ועל חמתכם"). המלחמה באל-מידאן, לעומת זאת, נמשכה ארבע שנים. גם אחרי שב-2016 נחתם בין הצדדים הסדר פשרה, רגב לא ויתרה ושללה את הכספים מהתיאטרון.
בשנה שעברה נדחתה תביעת התיאטרון נגד משרד התרבות, ורגב היתה כל כך מרוצה עד שבאופן חריג פרסמה, בנוסף לתגובת המשרד, גם הודעה משלה: "הצדק יצא לאור, אני גאה כי עלה בידי להוביל לשלילת התמיכה במרכז אל-מידאן למופעי הנכבה ובוגרי הטרור שכונה בטעות תיאטרון אל-מידאן". בכך נחתם מאבק שליווה את כהונת השרה כמעט לכל אורכה, מאבק רגבי קלאסי שמכוון ישירות לבייס ושבו אין לה מה להפסיד. "מבחינתה זה win-win", הסביר יו"ר הוועד המנהל ג'וזף אטרש בראיון ל"שיחה מקומית" לפני שניתן פסק הדין: "אם בג"ץ יפסוק בעדנו היא תעשה חגיגה ותגיד 'תראו את הבג"ץ והשמאלנים', ואם הוא יפסוק נגדנו היא תקבל את תמונת הניצחון שלה בחסות בג"ץ".
תחקירים ייענו בקרבות חדשים נגד עולם התרבות
בזמן שרגב העלתה שני תיאטראות ערבים על הכוונת, לוח הזמנים הועיד לה מפגש חזיתי עם עולם התיאטרון כולו. טקס פרסי התיאטרון כבר נראה אחרת לגמרי מהופעת החימום שהעניקה רגב לשלום חנוך. אמנים רבים הביעו מחאה שקטה וסכרו את פיהם עם סרטי הדבקה, אחרים התייחסו בדבריהם על הבמה ומחוץ לאולם לשרה החדשה, לרוב בנימה מנומסת (הבמאי חנן שניר: "אני מתחנן, מספיק לתקוף אותנו"). אבל כשרגב עלתה על הבמה היא התקבלה בבוז קולני, ונשאה בתגובה נאום מתקפה על "קומץ אמנים שמנכס לעצמו בעלות על השיח, מדבר בשם חופש הביטוי כדי לסגור את הפה לקהלים שחושבים אחרת, לא זעק את זעקת הפריפריה". האמירה האחרונה הציתה את האולם, וגילה אלמגור צעקה ש"שנים אנחנו מכתתים את רגלינו בפריפריה, את לא יודעת כלום מה אנחנו עושים, פשוט תגידי שאין לך מושג".
קיץ 2015 הביא עמו הפסקת אש זמנית בין רגב לעולם התרבות, והשרה יכולה היתה להתפנות לבייבי החדש שלה, "לא לדאוגוסט" – מיזם פעילויות לילדים. אלא שבספטמבר התפרסם תחקיר חדשות 10 ובו נשמעו רגב ובכירי משרדה מתאמים גרסאות ("תשובה רעה, רעה, רעה") כדי להסביר את העובדה שתקציב הפרסום של הקמפיין (למעלה משניים וחצי מיליון שקלים) הועבר למשרד יהושע TBWA ללא מכרז. התחקיר גם חשף עדויות להיכרות מוקדמת בין רגב ליהושע. רגב הגישה תביעת דיבה על סך מיליון שקל נגד הערוץ. אם אתם תקועים בבידוד, קחו ליד את פרוטוקול המשפט: כשהשופט אומר לרגב שעורכת הדין של חדשות 10 מציגה תזה, שואלת השרה "מה זה פה, אקדמיה?"; וכשרגב מחווה תנועת בחישה בידיה והקלדנית אומרת שהיא לא יודעת איך לכתוב זאת, רגב עונה: "את לא יודעת לכתוב תנועה של שקשוקה?". בשנה שעברה הפסידה רגב במשפט ונאלצה לשלם את הוצאותיו.
יומיים לאחר פרסום התחקיר – מי אמר הסטת אש? – חזרה רגב לזירה שבה היא מרגישה נוח יותר: מועדון הקרב האנטי-תרבותי. הכרזות הנאמנות עלו מדרגה והפכו לקריטריונים החדשים לתקצוב מוסדות התרבות: שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות ולטרור; תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל; ציון יום העצמאות כיום אבל (כלומר: הנכבה); וביזוי דגל המדינה וסמל המדינה (למשל: לנעוץ את הדגל בישבן כמו אריאל ברונז או להטיל עליו צואה כמו נטלי כהן וקסברג).
הקריטריונים החדשים זכו לבחינה ראשונה בדצמבר, כשרגב הקימה צוות לבדיקת שלילת המימון מסינמטק תל אביב שהקרין את פסטיבל סרטי הנכבה. להפתעתה, הוועדה מצאה שהתכנים בפסטיבל אינם מנוגדים לחוק, ורגב החזירה את הדגל לבגאז'. הוא לא נשאר שם זמן רב.
חדשות 10, אגב, לא התרגשו מתביעת הדיבה של רגב. בנובמבר התפרסם תחקיר על "יומן הג'ובים" – תפקידים במשרד שהובטחו לפעילי ליכוד – ואיתו נחשפו הקלטות חדשות, בהן נשמעה רגב מכנה את היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין "זבל" ואת אנשיו "חארות" בעקבות העימותים ביניהם בפרשת אל-מידאן. רגב הגיבה בתגובה שהיתה יכולה לשמש אותה לא פעם: "עידנא דריתחא".
מלא לדאוגוסט ללחגוגוסט לדגל בתחת
אם לא די היה בשערוריית "לא לדאוגוסט", כעבור שנה עלה ריח לא נעים של מימון ציבורי בעייתי מיוזמה אחרת של רגב – פסטיבל "כתר המזרח". פסטיבל המוזיקה בטבריה העניק בין השאר לאייל גולן 99,450 שקל על ביצוע של שני שירים (שבע דקות במצטבר) וכ-93 אלף לשרית חדד על עבודה דומה (בהתאם לפערי השכר בין גברים לנשים הקבועים בחוק, כנראה). דקלון, אגב – שהיה גיבור ערב המחווה בו הופיעו גולן וחדד – קיבל רק 26 אלף שקל, למרות שהוא שר כפול. רגב זכתה לתשע דקות של נאום ולחותמת מראש העיר ש"בכל דבר שקרה בפסטיבל השרה מעורבת". מסתבר שאם רגב רוצה פסטיבל בלי קריאות בוז היא פשוט צריכה לארגן אחד כזה.
לפסטיבל "לחגוגוסט" באשדוד (מישהו היה צריך להגיד לשרה שמשחק המילים מיצה את עצמו) רגב דווקא לא הגיעה – אבל כשנודע לה שהזמרת חנה גור הופיעה בו במכנסיים קצרים, בגד ים ועליונית הודיעה כי משרד התרבות יפרסם הנחיות לבוש. "זה בדיוק ההבדל בין חופש הביטוי לחופש המימון", הסבירה תגובת המשרד.
בכלל, 2016 גילתה את תיאבונה של רגב לפסטיבלים – אירועים המוניים שמיטיבים עם הציבור, ולא פחות מכך עם האמרגנית: באמצעות תקנת סל"ע (סל תרבות עירוני) שהעבירה הביאה רגב לייסודם של מאות פסטיבלים ויוזמות תרבותיות ברחבי הארץ. אם נהניתם מהפסטיבל לציורי מדרכות בעפולה – דעו למי אתם צריכים להודות.
2016 שיבצה לרגב ביומן הפגישות הזמנות לשלושה אירועים רשמיים – כלומר, שלושה טקסים שבהם יכולה היתה להתנגח בקהל. במרץ זו היתה ועידת ישראל לתרבות של "הארץ". רגב הכריזה באירוע על ביטול חוק הספרים השנוי במחלוקת, אבל ההודעה הזאת התאיידה מהתודעה עוד לפני שנאמרה, מפני שאת נאומה פתחה השרה בפנייה ישירה לאנשים החושבים (שהיא אסון): "קאט דה בולשיט". אתם לא דורשים עצמאות לתרבות שלכם, אמרה לקהל, אתם דורשים מימון בלעדי. זמן קצר מאוחר יותר עלה לבמה ברונז ועשה שימוש רקטלי בדגל.
ביולי הגיעה רגב לטקס הפתיחה של פסטיבל הקולנוע בירושלים, אירוע שזכור היום בעיקר בזכות הראיון האלמותי ל"ערב טוב עם גיא פינס" שבו נשאלה אם צפתה בסרטיו של אז-אורח-היום-תושב קוונטין טרנטינו. רגב ענתה בחיוב, וכשנשאלה איזה סרט הוא האהוב עליה נזדקקה לשניות ארוכות של "רגע רגע רגע רגע רגע רגע" לפני שנזכרה ב"ספרות זולה". התשובה לשאלה הבאה ("מה את אוהבת בו?") היתה מופת של תשובה לכל עת שגם שרלטנים מדופלמים של אסטרולוגיה וקריאה בכף היד לא היו יכולים לנסח: "את המשחק, את הנגיעות הנכונות, את המערכת המורכבת בין גברים ונשים". רגב לא התביישה כאמור לספר שלא קראה את צ'כוב, אבל להודות שלא ראתה את "ספרות זולה" זה יותר מדי אפילו בשבילה.
הטקס שבו הברנז'ה קיבלה הזדמנות לנקום
מה שקרה בטקס עצמו כבר היה קרוב יותר לסצנה טרנטינואית, ואין הכוונה רק למערכת היחסים המורכבת: רגב סיפקה דם (של קורבנות הטרור) והקהל השיב באש. רגב הזכירה פיגוע שהתרחש בקריית ארבע שבוע קודם לכן – אירוע טרגי אך נטול כל קשר לפסטיבל – ואמרה ש"מול גל טרור זה נעמוד מאוחדים" לקהל שלא היה מאוחד עימה בדבר. "קבוצת אליטיסטים, צריך לשים להם מראה ולומר להם – אתם סוסים טרויאנים", אמרה מאוחר יותר בראיון ל"חדשות הלילה", "אין לי בעיה שיבוזו לי, יש לי בעיה שהם יורקים לבאר שממנה הם שותים". בסוף אותו חודש ביקשה להשתלט על באר אחרת ותהתה בפני חבריה לממשלה "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?".
מופע השיא בסדרת קרבות הראווה בין רגב לעולם התרבות התרחש בטקס פרסי אופיר בספטמבר. כולם התכוננו לקרב המרכזי של הערב, או כפי שהגדיר זאת המנחה גורי אלפי בפתיחת הטקס: "בואו ננסה להיות נחמדים לפחות עד הנאום של מירי רגב". "סופת חול", הסרט הזוכה, נקבר בסערת רגב.
זה החל כשהראפר תמאר נפאר והשחקן יוסי צברי ביצעו שיר עם מילים של מחמוד דרוויש שפנה ישירות לרגב (שחודשיים קודם לכן תקפה את גל"צ ש"ירדה מהפסים" בגלל שידור תכנית – שכלל לא האזינה לה כמובן – על המשורר הפלסטיני). רגב – במהלך מתוכנן שאף תועד על ידי הדוברת מעיין אדם – עזבה את האולם במחאה ("השרה כבר לא ממתינה לפרובוקציה מהקהל", איבחן הבמאי דרור שאול, "היא יוזמת אותה בעצמה"). כשחזרה (הכל, סיפר יו"ר האקדמיה לקולנוע, על פי התכנון), שמעה את אילנה דיין מבהירה ש"לשלטון אין דרך לשלוט בצורה שבה עיתונאים מספרים סיפור". לבסוף עלתה לבמה (לא לפני שדרשה לקבל פודיום) כדי להגיש את הפרס לסרט הטוב ביותר – שכמו להכעיס היה "סופת חול", שכל שחקניו ערבים.
רגב הסבירה שלא תשמש קהל לשירת דרוויש, תוך שהיא מצטטת משירו "תעודת זהות" (נאפר אמר לעיתונאים כי רגב טעתה בתרגום: ״יש גוגל טרנסלייט, יש מורפיקס ויש מירי-פיקס"). היא נענתה בקריאות "שקרנית", בבוז ובנטישת צופים. השחקן רועי אסף קם ממקומו וצעק "מי שנשאר פה הוא חתיכת אפס עלוב", ובהמשך אף ניסה להתפרץ לבמה ונעצר על ידי מאבטחים ("השרה אמרה שיש אפליה עדתית בקולנוע", כתב מאוחר יותר בפייסבוק, "כבר שנים שרוב המועמדים והזוכים הם מזרחים. למה לזרוק נתונים לא מדויקים שסתם רק מתסיסים?"). השחקנית רובא בלאל-עספור סירבה להצטרף לצוות "סופת חול" ברגע הזכייה כדי "לא לחלוק במה עם רגב".
למחרת כינסה רגב מסיבת עיתונאים שבה כינתה את מחוות האגרוף המונף של נפאר וצברי – אם מתוך בורות ואם מתוך דמגוגיה שקרית – מועל יד. "התפקיד שלי הוא לא להיות נחמדה ולהסתובב בפרמיירות", הסבירה רגב איך הפך כל טקס בהשתתפותה לאירוע רב נפגעים, "התפקיד שלי כשאני באה לטקס הוא להעביר את המדיניות". "אני לא מבין למה עדיין נותנים לכל הקומיסרים לנאום", כתב ליאור אשכנזי בפייסבוק, "למה מנהג סובייטי שנזרע עם הקמתה של המדינה (בחסות מפלגת הפנקס האדום) עדיין מתקיים?". הלקח, אגב, הופק: רגב, כמו כל פוליטיקאי אחר, לא הוזמנה מאז לטקס.
גם רגב הפיקה לקחים: אחרי שכבר ניסתה לתקן את חוק הקולנוע כך שתוכל לבחור את הלקטורים בקרנות ונהדפה, בדצמבר היא הכריזה על הקמת ועדה לבדיקת הקרנות, עליהן אמרה בראיון ל"ידיעות אחרונות" כי "יש לי תחושה שמאשרים יותר סרטים עם תכנים של השמאל". ב-2018 הוגשו מסקנות הוועדה, שהמליצה בין השאר להחליף את הקרנות במכון מרכזי – המלצה שרגב דחתה בשל הבחירות. "זה יכול לארוך עשר שנים, ואני לא מתכננת להיות שרת תרבות עוד עשר שנים", הבהירה. או במילים אחרות: אני לא מתכוונת לפתוח במהלך אם אני לא גוזרת את הסרט.
מכאן לקאן: האישה שסירבה לצפות בסרטים
באפריל 2017 נמצא סוף סוף הטקס שבו רגב לא שמעה בוז – לפחות לא באוזניה. אמנם היה צריך לנסוע עד קאן בשביל זה, אבל זה היה שווה את השמלה האקסטרווגנטית שעל אימרתה התנוססה ירושלים של ברוקרד. במקום להפוך בן לילה לאייקון אופנה, רגב הפכה למשהו שבין גאוות היום לבדיחת היום ברשתות החברתיות. היא עצמה דחתה בראיונות את הטענה שמדובר בפרובוקציה, וסיפרה ש"אמנים ומפיקים באו וחיפשו את הכותל והר הבית".
כששבה לארץ התפנתה רגב להכשיר את הקרקע לקראת הבוז השנתי בפסטיבל ישראל. במאי היא דרשה למנוע את מימון הפסטיבל בשל שני מופעים שהציגו עירום – דבר שפגע לדבריה בערכי מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית (מילא יהודית, אבל מה לא דמוקרטי בהופעה בעירום?). מבוקשה ניתן לה; הפסטיבל אמנם סירב לדרישתה, האיום התגלה כריק כרגיל, אבל לפחות קריאות הבוז והאייטמים העוקבים בתקשורת היו שם כמו שעון.
2017 היתה שנה משמעותית בתפקיד שנטלה על עצמה רגב כלוחמת חופש המימון. בין מוסדות התרבות שעלו על הכוונת היו תיאטרון יפו, שכבר נחלץ בעבר בעור שיניו עם ההצגה "קוראים לי רייצ'ל קורי" (חוות דעת של נציגת המשרד העניקה לו פס), אבל הפעם הסתבך עם "מחברות הכלא" של עינת ויצמן ועם אירוע תמיכה במשוררת הפלסטינית העצורה דארין טאטור; סינמטק תל אביב, שוב בגלל פסטיבל סרטי הנכבה, כשהפעם גם סינמטק חיפה חבר אליו למזימת הפצת הנרטיב הפלסטיני; וגלריה ברבור הירושלמית, שקיימה אירוע של עמותת "זוכרות" המקדמת את המודעות לנכבה. כמעט כל מאבקיה כשלו, לבד מגלריה ברבור שנאלצה השנה, בהוראת עיריית ירושלים (בראשות המקורב לנתניהו משה ליאון), לפנות את המבנה – לא מסיבות פוליטיות, חלילה, פשוט היו חייבים לשכן דווקא שם גן ילדים. רגב חגגה את המאורע בתגובה "זוהי שירת הברבור לא רק של גלריית ברבור", בסגנון הדל המאפיין את הודעות הלשכה ("עהד תמימי אינה תמימה", "ציפי היא כוכב השביט שלנו", "יגאל בשן עשה לכולנו יותר מציפור קטנה בלב", "ניקו ניתאי היה מעמודי הענן, קשת כישרונותיך יישארו עמנו לעד").
גלריה ברבור נאלצה השנה לפנות את המבנה שבו שכנה. רגב חגגה את המאורע בתגובה "זוהי שירת הברבור לא רק של גלריית ברבור", בסגנון המאפיין את הודעות הלשכה ("עהד תמימי אינה תמימה", "ציפי היא כוכב השביט שלנו", "יגאל בשן עשה לכולנו יותר מציפור קטנה בלב", "ניקו ניתאי היה מעמודי הענן, קשת כישרונותיך יישארו עמנו לעד")
המקרה הבולט מכולם אירע בספטמבר, לקראת צאתו לאקרנים של הסרט "פוקסטרוט". "זו בושה וחרפה, הדעת אינה סובלת שסרטים המבאישים את שמו הטוב של צה"ל, הם אלו שנתמכים על ידי קרן הקולנוע הישראלי", כתבה רגב בהודעה לעיתונות. ביום הקולנוע הישראלי אמרה השרה שביקורתה מכוונת ל"אקורד הסיום (ש)הציג את חיילי צה"ל כהורגים ומטייחים" – טענה שאפשר היה אולי לדון בה ברצינות אם רגב היתה בכלל טורחת לצפות בסרט. "נראה לך שאני אשב ואצפה בכל הסרטים ובכל ההצגות? בשביל זה יש אנשי מקצוע", הסבירה רגב בראיון לתכנית "מהדורה ראשונה". יוצרי הסרט טענו שמדובר בכלל בסצנה סוריאליסטית, וליאור אשכנזי אמר ש"אם השרה היתה קוראת צ'כוב אז היא היתה יודעת מה זה מטאפורה ומה זה אלגוריה".
"פוקסטרוט", על כל פנים, דילג בצעדי ריקוד מעל רגב: הוא זכה בפרס חבר השופטים היוקרתי בוונציה ובפרס אופיר, ורגב לא הצליחה אפילו למנוע את הקרנתו בפסטיבל הקולנוע הישראלי בפריז. רגב הסתפקה במהלך המוצלח של ההכרזה על התזמורת האנדלוסית כתזמורת לאומית (כלומר – הכפלת התקציב), בהקמת קרנות קולנוע אזוריות ובהגדלת התקציב לתרבות חרדית ולתרבות ערבית (קראתם נכון - מ-11 מיליון ב-2014 ל-28 מיליון ב-2017). את הזעם על "פוקסטרוט" הוציאה בסוף השנה על מטרה נוחה יותר: חנין זועבי. יותר קל לשלוח את זועבי לעזה מאשר את ליאור אשכנזי ללשכת האבטלה.
מהומה רבה: חוק הנאמנות בתרבות
2018 עמדה בסימן חגיגות ה-70 למדינה והאגו לרגב, יושבת ראש ועדת הסמלים והטקסים. טקס המשואות לבדו הוליד שורה של סקנדלים. ראשית, האירוע לווה בהליך הקצאת הזמנות מפוקפק למאות מקורבים, אנשי ליכוד ועובדי משרד התרבות, וכעבור שנה כיכב בדו"ח מבקר המדינה. הרבה לפני המבקר, רגב זכתה לביקורת על הבחירה בזאב רווח להדליק משואה חרף טענות על הטרדות מיניות שעלו נגדו. דו"ח המבקר חשף שרגב עצמה פעלה למען הבחירה ברווח, ששמו כבר הוסר מהרשימה – ובניגוד לנהלים.
רגב עצמה הוטרדה בעיקר מ"הקטע של השואה" בטקס, והורתה בחזרה הגנרלית להוסיף אפקטים קוליים של רכבות ונביחות כלבים. התגובות נעו ברובן בין זעזוע לגיחוך, אבל רגב דווקא סיפרה בראיון לגל"צ שהיא "מאוד מרוצה מהדרך שבה הצלחנו לפצח את השואה".
אולם מה שבאמת הטריד את רגב היה הנוכחות של ראש הממשלה בטקס – כלומר, היעדרו. רגב – שכבר בינואר הפגינה סימני חנופה יוצאי דופן אפילו בסטנדרטים שלה ("אתה מנהיג גדול, מגיע לך שיגידו לך את זה, התקבלת שם כמלך בהודו") – החליטה להתעלם מהכללים ולהוסיף נאום של נתניהו לטקס הדלקת המשואות. יולי אדלשטיין (שעוד היה אז ממלכתי וביקש לייצג את כל העם) סירב ואיים להחרים את הטקס, ורגב תהתה "מה מפריע ליו"ר הכנסת? לא זוכרת שהוא קנה את הר הרצל". רגב אפילו ניסתה להזמין לטקס את נשיא הונדורס, כדי שהפרוטוקול הדיפלומטי יחייב את נתניהו להיות שם לצידו. לבסוף נמצאה פשרה ולפיה נתניהו יישא רק דברי ברכה קצרים, מה שבפועל הפך לנאום ארוך פי שלושה משל אדלשטיין. רגב גם יזמה שינויים משלה בכללי הטקס, ללא ידיעת אדלשטיין – פה משמר צה"לי שליווה את הזוג נתניהו, שם מפקד הטקס שביקש רשות לפתוח בו גם מיו"ר הכנסת וגם מראש הממשלה. אלמנט ההפתעה השתיק את אדלשטיין בטקס, אבל בראיון למחרת לערוץ 10 אמר ש"אני נוהג לקיים הסכמים שאני עושה. סברתי שאמינות זאת תכונה חשובה לכל מנהיג". זה בסדר, גם אדלשטיין כבר שכח שהוא אמר את זה.
במקביל המשיכה רגב להדליק את כל מוסדות התרבות כמשואה לתפארת מדינת ישראל. במאי היא ניסתה למנוע מימון מפסטיבל קולנוע דרום שהקרין פרויקט תיעודי של נשים בדואיות על אפליה בכפרים (אדם אחר היה קורא לזה "תרבות בפריפריה"); ביוני דרשה שהממשלה תתערב בתכני האירוויזיון; ביולי חזרה לעוד סיבוב מול גלריה ברבור ועמותת "זוכרות"; בנובמבר תקפה את עיריית תל אביב שהעניקה פרס לאריאל ברונז. כדי שאף אחד לא יגיד שהיא מתנגדת לחלוקת פרסים לאמנים, היא דווקא הביעה תמיכה בהענקת פרס שדולת הזמר העברי בכנסת לאייל גולן. באותו חודש, אגב, פרסמה סרטון הקורא למאבק באלימות נגד נשים. כל קשר בין הדברים באמת מקרי מבחינת רגב.
רגב גם קידמה חוק קולנוע חדש שהביא לתוספת תקציב של 20 מיליון שקל לתעשייה, אם כי עפר שלח טען שזו בכלל פעולה של האופוזיציה עם האוצר שסיכלה את מהלכי רגב, ואנשי הקולנוע סברו שזה "חוק נורא" (מנכ"ל קרן הקולנוע כתריאל שחורי) ו"כנראה פעם ראשונה בהיסטוריה ששר לא רוצה להעלות את התקציב של משרדו" (המפיק אסף אמיר). כעבור חודש זכתה רגב לפסל בדמותה של האמן איתי זלאיט שהוצב בכיכר הבימה מול מראה גדולה ולצד השלט "בלב האומה". "העם הוא המראה שלי", הסבירה רגב וחתמה בשאלה "מראה מראה שעל הקיר, מה הן העוולות המכוערות ביותר בעיר?".
כשהבינה רגב שהמאבק שלה למען חופש המימון מתנפץ שוב ושוב על קירות משרד האוצר, ניסתה לעגן אותו בחקיקה. משה כחלון אמנם לא הסכים לשמש קבלן ביצוע של רגב בפרויקט הרס עולם התרבות, אבל לא היה אכפת לו שהיא תהיה זאת עם היד על הנפץ. כך נולד ב-2018 חוק הנאמנות בתרבות, שהעביר לשרה את חופש הקיצוץ. החוק הזה עשוי היה לזעזע את עולם התרבות, אך הוא מעולם לא הגיע לגמר: כחלון הכריז על חופש הצבעה בסיעת כולנו, ליברמן התנה את תמיכתו בתמיכת הקואליציה בחוק עונש מוות למחבלים, בני בגין התנגד, הרוב השברירי התנפץ והחוק נדחה עד להודעה חדשה. אפשר להעריך שממשלת האחדות לא תהיה זו שתגאל אותו משכחה.
מירי רגב, הסוף: מה מחכה למי שייכנס לתפקיד
ב-2019 רגב קיבלה צו 8 למלחמה בכחול לבן – כן, פעם זו היתה מפלגה יריבה, ורגב היתה צריכה להקריא מדף המסרים מול המצלמה מה "היא" חושבת על נאום הבכורה של בני גנץ – ונאלצה לנטוש זמנית את המערכה התרבותית. היא הסתפקה לרוב בתגובות אקראיות: לפסטיבל ימי תרבות ערבית בחיפה ("כר פורה לפעילות אנטי ישראל"), לזכיית הסרט "מילים נרדפות" בפסטיבל ברלין ("איש מהמשרד לא צפה בסרט ואין לנו את הידיעה האם הוא פוגע במדינת ישראל"), לזכיית הסרט "לאה צמל, עורכת דין" בפסטיבל דוקאביב ("בחירה מקוממת"), לראיון של אוהד נהרין שהביע תמיכה באג'נדה של ה-BDS למרות שאיננו תומך בחרם ("אמירה מקוממת") ולפרוטומה מוזרה שנעשתה בדמותה (האמן שמואל בן עמי: "היא התרגשה כמו ילדה קטנה"). הדבר הכי קרוב לתרבות שעשתה באותה שנה היה השקת ניידת השידור "מירי live בדרכים", שבשפל הציניות הגיעה בין השאר, בעקבות הפיגוע בו נרצחה רנה שנרב, להרקדה על הדם ביישוב דולב.
ב-2020 חגגה רגב את הגדלת תקציב המשרד (אם כי שני שלישים מהגידול הגיעו מהטוטו והופנו גם קודם לכן למטרות ספורטיביות), אבל כשהקורונה הכתה בתעשיית התרבות היא נכנסה לבידוד מרצון. רגב נקטה כמה מהלכים, כמו פרויקט "ישראל מחוברת" למופעים דיגיטליים והכפלת תקציב הקרן לאמנים במצוקה – אלא שכעת כל האמנים נמצאים במצוקה, ומשרד התרבות מתקשה לספק להם פתרונות.
בקרוב העול הזה יוסר מעליה, ונדמה שכל הצדדים ינשמו לרווחה כשזה יקרה. רגב משוכנעת שהיא ראויה לשדרוג, לעולם התרבות החבול כבר אין אמנים למלחמות מיותרות. מי שיירש אותה – ולא משנה כמעט מי זה יהיה – צפוי לקבל קהל אוהד, אבל הוא יצטרך להתמודד עם מוסדות שמלקקים את דמם ולשרש תרבות רעה של פלגנות, פחד וצנזורה עצמית. לפני שנה וחצי, בראיון לחדשות 13, העניקה לעצמה שרת התרבות היוצאת ציון גבוה על ביצוע מהפכות ש"שני שרים אחריי לא יצליחו לתקן". זה נשמע כמו טעות, אבל זה אולי הדבר הכי נכון שמירי רגב אמרה אי פעם.