בשנה א' של בית הספר למשחק החליטה נצנת מקונן לגשת לאודישן בתכנית שביקשה לערוך ניסוי חברתי בנושא גזענות. כעבור מספר ימים היא קיבלה טלפון עם הודעה שלא התקבלה. כשניסתה להבין למה, נצנת קיבלה תשובה מעניינת: את לא אתיופית טיפוסית.
"הגעתי לסניף של סופרפארם בכיכר המדינה, ניסיתי תכשירים קוסמטיים, ושחקנית אחרת שגילמה מוכרת אמרה לי שזה לא בשבילי כי זה יקר", היא משחזרת. "נתתי את כולי וכולם בכו על הסט. השחקנים, אנשי צוות. בסוף אמרו לי תודה והרגשתי שהיה מעולה. למחרת התקשרו וקיבלתי את התשובה עם האתיופית הטיפוסית. אמרתי 'אוקיי, אני גם לא בחורה טיפוסית, אז מה זה אומר?'".
ראית בזה אמירה גזענית.
"הסיפור של הגזענות הוא מורכב. מבחינתם הם נשמות מקסימות שבאו לעשות משהו טוב עם הניסוי החברתי, אבל הם לא שמו לב שאם אני לא יושבת על הסטריאוטיפ שלהם, אז יש בעיה אחרת. אולי הם קיוו למישהי עם צמות או כחושה יותר. אני לא יודעת".
אני מניחה בזהירות שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שנתקלת בגזענות.
"אני לא יודעת אם יש אדם פרטי שלא עבר מקרה גזעני. ואם כן, אז כנראה שהוא עוד לא טייל הרבה בעולם".
"לא ידעתי מה זה לגדול עם אמא"
נצנת בת ה-30 פרצה ב-2008 במחזמר "היי סקול מיוזיקל" עם עמית פרקש וגילת אנקורי, והמשיכה עם תפקידים בסדרות טלוויזיה כמו "תנוחי", "שולחן לשישה" ו"זגורי אימפריה", שם גילמה את שונית, החברה של עוז זהבי. היא הופיעה בסרטים כמו "אפס ביחסי אנוש" ו"אשת השגריר", עשתה גם פרסומת למילקי ומופיעה לא מעט בתיאטרון. השבוע (6.9) יוצא הסרט "הנשף", המועמד ל-12 פרסי אופיר, שבו היא מגלמת נערה שמחליטה למכור כליה כדי לממן לעצמה ניתוח להגדלת שדיים (הסרט הופק בסיוע "קשת 12"). הדמות שלה היא אחת מתוך שלוש תלמידות אינטגרציה בתיכון בירושלים, כך שבמובנים רבים היא שוב מייצגת קהילה שלמה. וזה, היא מספרת, לא תמיד קל ולא תמיד נעים.
גם סתיו סטרשקו, שמשחקת איתך בסרט, מייצגת קהילה אם תרצה או לא תרצה. המועמדות שלה לפרס השחקנית בטקס האופיר נתפסת כרגע מכונן בקרב הטרנסג'נדרים.
"הליהוק של סתיו מעולה, היא שחקנית עם לב ענק. אני מניחה שלא היה פשוט לבמאים למצוא את האחת שלהם לתפקיד הזה. יש משהו בקווים שהיא מוליכה, משהו מאוד אותנטי".
במקרה של נצנת, קשה להאמין שסיפור החיים שלה יכול או צריך בכלל לייצג קהילה. אחרי הכל, מדובר בביוגרפיה מאוד לא – איך אמרה ההיא? - "אתיופית טיפוסית". היא נולדה כנוצרייה, בת למשפחה אמידה ומוכרת. כשהייתה בת שנתיים עזבה אמה לארצות הברית, ואביה, עיתונאי מוערך באתיופיה, גידל את נצנת ואת אחותה. את אמה פגשה מחדש רק מקץ שנים ארוכות, לאחר שעלתה ארצה והתבגרה. "במהלך השנים היא שלחה לנו מתנות, אבל לא ראיתי אותה כל הזמן הזה. בגיל 18 הייתה לנו פגישה ראשונה. מאז אנחנו בקשר, למרות שהיא לא חיה פה. בשנה שעברה אפילו היינו בטיול יחד באתיופיה".
כשהיית ילדה שאלת למה היא עזבה? מה סיפרו לך בבית?
"מצד אחד נורא קיבלנו את זה שהיא פתאום איננה, מצד שני חיכינו שהיא פשוט תבוא. 16 שנה עברו לי מהר, לא הכרתי מצב שהיא נמצאת אז לא ידעתי מה זה לגדול עם אמא. עכשיו כשאני מבוגרת אני מבינה, אבל זה לא שחור-לבן וזו טראומה עבורה לא פחות מאשר עבורי. אף פעם לא היה יותר מדי כעס. הייתה יותר אכזבה. התרגלנו שזה אני, אחותי ואבא שלי. אחותי זוכרת יותר, ולה זה יותר מורכב כי היא הייתה בת חמש כשאמא עזבה".
איך בכלל הגעתן למצב שנפגשתן שוב רק אחרי כל כך הרבה זמן?
"אבא אמר שהוא מנסה ליצור איתה קשר ולא מצליח. אצלנו יש עניין של כבוד והמילה שלו חשובה לנו, אז לא ניסינו להשיג אותה בעצמנו כי לא רצינו לעקוף אותו. ככה עברו שנים עד שאבא שלי פגש במקרה את בן זוגה הקודם. הוא קיבל ממנו את המספר של שני האחים למחצה שלי שגרים בניו יורק, דיברנו איתם והם חיברו אותנו לאמא".
את זוכרת את השיחה הראשונה איתה?
"היא התקשרה כשהייתי בדרך לשיעור בלט. היא שאלה אם זה נוח, אז אמרתי לה 'תתקשרי עוד שלוש שעות'. מצחיק שזה מה שאני זוכרת שאמרתי לה, כאילו אני לא מוכנה לשיחה. נראה לי שרציתי להראות לה שאני עסוקה ושלא חיכיתי לה. וגם שתרוויח את השיחה".
על מה דיברתן?
"היא אמרה המון את המשפט 'אני אספר לכן כשאני אראה אתכן'. אחותי ואני היינו עם ידיים פתוחות כל כך, רק תבואי. זה כבר היה מפויס והיא הייתה עם אשמה ענקית. כשהיא באה זיהיתי אותה ישר כי ראיתי אישה מאוד כאובה. חשבתי שהיא תהיה דומה לאחותי, אבל היא דומה יותר לי. היא באה עם מלא מתנות, שני לפטופים, שעונים ויהלומים, מתנות בשביל 16 שנה. ישבנו חמש שעות בשדה תעופה. היה המון בכי, בעיקר שלה. כשהגענו אלינו הביתה התפשטנו כולנו ועמדנו מול המראה. ראיתי שיש לי גוף כמו שלה. זה היה מדהים להיות ברגע כזה. עד לאותה נקודה לא היה לי אף אחד חוץ מאבא שלי ואחותי כי כולם נשארו באתיופיה. רק כשעמדתי לידה ראיתי עד כמה אנחנו דומות, וזה היה מדהים".
שאלתן אותה למה היא עזבה?
"היא נסעה לארצות הברית להכין את הקרקע כדי שנבוא אליה, אבל החליטה להישאר שם לבד. למה? את זה אפשר לשאול אותה".
"הייתי יורקת בכביש אם מישהו היה נוסע בשבת"
גם סיפור עלייתה של נצנת אינו בדיוק קונבנציונלי. כשהייתה בת ארבע וחצי, שנתיים לאחר עזיבתה של אמה, אביה החליט לעזוב את אתיופיה. האקלים הפוליטי במדינה נראה לו בעייתי באותה תקופה והוא החליט לנסות את מזלו בישראל כתחנת ביניים, לפני שיעברו למדינה אחרת. בתחילה הגיע לכאן האב לבדו ורק שנתיים אחריו הגיעו גם נצנת ואחותה. "לבשנו שמלות לבנות ועשינו פן במספרה באתיופיה לפני שטסנו", היא נזכרת. "נראינו כמו שתי קצפות קטנות. כמו כלות. כל כך התרגשנו".
לא היה לכן מוזר שאבא נסע שנתיים לפני?
"כשהוא נסע היינו עם הדודים ושאר המשפחה. זה היה נהוג, לחיות ככה בחמולה עם משפחה מורחבת. ידענו שאנחנו עוד רגע טסות אליו, אז לא דאגנו. בכלל, החינוך באתיופיה הוא שונה. את לא שואלת איפה אבא ואמא. ככה זה ואת מקבלת את זה".
למרות שגם אמא נסעה ולא חזרה? לא פחדת שאולי זה יקרה גם עם אבא?
"אני לא זוכרת את זה. מנגנון ההדחקה הוא מאוד יעיל. יש דברים שבחרתי לא להתעכב עליהם, ניסיתי לבחור את המאבקים שלי ולוותר על אחרים".
אחרי שנחתנו היא גילתה שבישראל מתקשים לבטא את שמה, אבל עם ניצנית הם מסתדרים בלי בעיה ("אז ככה קראו לי עד גיל 18"). מנמל התעופה הגיעו לבית ספר דתי בפתח תקווה. "תוך שלושה חודשים למדנו עברית לבד. הלימודים פה היו לנו פשוטים. באתיופיה למדנו בבית ספר צרפתי פרטי, היינו לומדים משמונה בבוקר ועד הצהריים. אחר כך הייתה הפסקה ואז בארבע למדנו שוב עד הערב. זה היה חינוך קשה. יכלו להרביץ עם סרגל על הידיים אם דיברת באמצע שיעור, יצא לי לקבל כאלה מכות. כשהגענו לכאן לא האמנו. יש פה חופש גדול ולא לומדים כל כך הרבה שעות. זה נראה לי מצחיק".
לא היה קושי עם בית ספר דתי כשנולדת נוצרייה בכלל?
"התגיירנו כשהגענו לפה. אבא שלי רצה, כי הוא הבין שאם אתה רוצה להיות פה, אפילו אם זה רק לכמה שנים, עדיף לך להיות יהודי. בגיל 14 שמעתי אותו מדבר עם אחותי על זה שפעם היינו נוצרים. בכלל לא הבנתי על מה הם מדברים. אחותי שאלה אם אני לא זוכרת שהיינו פעם נוצרים ויש לנו תמונה אפילו עם עץ כריסטמס. אני חשבתי שהתמונה היא סתם משהו מגניב, לא חשבתי שזה היה חג שלנו".
איך קיבלו אותך פה בארץ?
"הייתי ממש דוסית, ברמה שירקתי בכביש אם ראיתי מישהו נוסע בכביש בשבת. אבל אז אבא שלי נלחץ שאולי אני ואחותי מתקרבות מדי לדת, מה גם שהיה לו קשה לגדל אותנו לבד, אז הוא העביר אותנו לפנימייה בנס ציונה. היינו באות אליו רק בסוף שבוע ומאוד כעסנו עליו בהתחלה, לא הבנו למה הוא מרחיק אותנו מהדת. מהר מאוד אחרי שהתחלנו ללמוד שם עניין הדת נשכח כלא היה. למדתי במלא חוגים ואפילו ריחמתי על ילדים שגרו בבית כי הרגשתי שאין להם את הפרבילגיות שלי. המון חוגים, שיעורים פרטיים. היה לי טוב".
בישראל גילתה גם את מה שעתיד לשנות את חייה: הטלנובלה "היפים והאמיצים". "בכיתה ב' ראיתי עם אחותי את הסדרה. אם סצנה לא נגמרה כמו שרציתי, הייתי הולכת לחדר ומשחקת אותה עם סיום שמתאים לי. פעם אחת שאלתי את אחותי כמה עולה לשחק. הייתי בטוחה שהולכים ומשלמים על זה כמו במסעדה. היא אמרה לי שמשלמים על זה לשחקן, וזה לגמרי הפתיע אותי. כשאומרים לילדה שהיא יכולה להמשיך לשחק כמבוגרת, ועוד ישלמו לה על זה, הדברים מתחילים להסתדר".
"בדימונה אני גרה בדירת 120 מטר עם גג מטורף וג'קוזי"
איך הפכת לשחקנית בפועל?
"בכיתה ט' הייתי במגמת תיאטרון ולפני הגיוס התקבלתי לתיאטרון צה"ל. אבל עוד לפני הצבא הטריף אותי שלא שיחקתי מאז סוף הלימודים, אז הלכתי ל'הבימה' והתחלתי להסתובב שם מאחורי הקלעים ולראות חזרות. שאלו אותי אם אני עובדת שם ואמרתי שכן. נוצרה שמועה שיש שם מישהי חמודה שמסתובבת ובסוף החלטתי לנסות לעבוד שם באמת. הגעתי למשרד של המנכ"ל יעקב אגמון וביקשתי פגישה, אבל אמרו לי שאני יכולה רק להשאיר לו מכתב. כתבתי על עצמי ועל כמה שאני אוהבת לשחק ורוצה לעבוד פה, וביקשתי שיחזור אליי. הייתי בטוחה שהוא יחזור, אבל הוא לא. שנים אחר כך ראיתי אותו כששיחקתי בהצגה. סיפרתי לו שכתבתי לו מכתב, אבל הוא לא זכר".
איך היה בתיאטרון צה"ל?
"הרגשתי שאני הולכת להגשים חלום, שזו מתנה גדולה, וחשבתי שככה כולם יהיו. ואז את רואה כל מיני יוצאי עירוני א' ותלמה ילין. הם סוחבים איתם את התג של שחקן, אבל לא באו להזיע. אני רציתי להזיע ולעבוד. הבנתי שיש שם משחקי אגו. קטעים של לא להגיע למסדר, איך לקמבן את עצמך. זה הטריף אותי".
כשחקנית תיאטרון העלתה נצנת הצגה עם סיפור חייה, שרצה במשך יותר מעשר שנים. תחילה עלתה ההצגה במסגרת תיאטרון צה"ל, ועם הזמן עברה לתיאטרון הארצי לנוער. היא הופיעה במסגרתה בכל מקום כמעט: מול חיילים בכלא, בבתים פרטיים, איפה שרק יכלה. אמה עדיין לא ראתה אותה, אבל היא מקווה שזה עוד יקרה. אביה דווקא צפה ואפילו אהב מאוד. "הוא אמר שאני דומה לסבא שלי. מסתבר שהוא שיחק גם".
מה אבא שלך חשב בכלל כשאמרת לו שמשחק הוא הכיוון שבחרת?
"הוא רצה בשבילי דברים גדולים. הוא כיוון לזה שאהיה ראש ממשלה ומשם התחיל לרדת – פוליטיקה, ואם לא זה אז עריכת דין. אני יודעת שהוא היה מאוד גדול באתיופיה והוא לא מספר עד כמה כי זה לפתוח פינה כואבת, הרי הוא הלך ממקום שכולם מכירים אותו למקום אחר. שנים הייתי אומרת שלא עליתי לארץ אלא ירדתי".
על אותו משקל, נצנת עלתה גם מתל אביב לדימונה. מיד אחרי הצבא מצאה דירה קטנה בשכונת נווה צדק והתחילה להופיע בתיאטרון בדימונה, כולל נסיעות מתישות הלוך ושוב. בנקודה מסוימת קלטה שהיא מעדיפה את השקט, ההרים והמרחב ("האישי והציבורי") של עיר הדרומית. "הדירות בתל אביב הן בגודל של מלונה. כרגע אני גרה בדירת 120 מטר עם גג מטורף וג'קוזי, וכל זה במחיר של הארנונה שהייתי משלמת בתל אביב. בנווה צדק היה לי מקום כל כך קטן שאמרתי 'יופי, אתנזר'. ישנתי על מיטה יפנית שזה בעצם קרש על הרצפה. האינסטלטור שבא אליי חשב שאני עושה חינוך ספרטני".
זמן קצר לאחר שהחליטה להדרים הצטרף אליה גם בן זוגה בשנתיים האחרונות, איתן. הוא נולד בקולומביה וכיום הוא עובד כקבלן, כרגע בעיקר בתל אביב. "ראיתי אותו לפני ארבע שנים במסיבת סלסה, אבל רק לפני שנתיים, כשהיינו שוב במסיבה, הזמנתי אותו לרקוד וקבענו לדבר למחרת".
מה הוא חשב על זה שאת עוברת לדימונה?
"כל ההיכרות שלנו הייתה מול העובדה שאני עוברת לדימונה. הוא היה בתל אביב מגיל 14 ולא הבין מה יש לחפש שם, אבל אז הוא הגיע לבקר אותי שם והתאהב בעצמו במקום. יש שם שקט שהוא כמו מוזיקה מהממת. את שומעת את הצעדים שלך וכל כך קל ליצור שם שיחה אינטימית. דימונה היא פעם ראשונה שהרגשתי שיש לי אוויר. חברות שלי היו בטוחות בהתחלה שאני אחזור מהר מאוד, אבל נסעתי פעם אחת עם חברה והיא אמרה לי: 'תהיי איפה שאת'. פתאום אמרתי לעצמי, למה שפעם אחת אני לא אהיה באמת איפה שאני? באתי לארץ בתחושה שזה זמני, אני רוצה גם לנסוע לניו יורק ולעבוד שם כשחקנית, אבל אולי פעם אחת אני אוריד את השריון שלי ואתמודד עם הזהות שלי כאן?".
"אני לא רואה את הצבע כשאני משחקת"
נצנת מנסה להיות היא, בלי עניין של צבע. אבל זה לא תמיד עובד, לא בתפקידים ולא בחיים. "אני רגילה להיות בדמות שעטיתי על עצמי מגיל 18, כשהתחלתי להתראיין. לענות תמיד על אותן שאלות. למה אני צריכה להחזיק דגל של שחורה? זה מתיש ומביך אותי. בא לי פשוט להיות בן אדם".
מה למשל שואלים באופן קבוע?
"איפה אני נמצאת בסקאלה או בקוטב ביחס לסוגיות של צבע. הבנתי שזה חלק מהמשחק בתעשייה הזו, אבל בתקופה של 'היי סקול מיוזיקל' ותשומת הלב הראשונית לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות במקום הזה. למשל, פעם בצילומים לאיזה עיתון, האיפור שלי כלל צלליות כתומות שהדגישו את הצבע השחור שלי. זה לשחק לידיים של אנשים שרוצים לעצב אותך כמו בובה".
ובמקצוע? אפשרי בכלל לקבל תפקיד שלגמרי לא קשור לצבע?
"כשאת יוצאת מבית ספר למשחק את מבינה שיש תקרות זכוכית וטייפקאסט שאת יכול לשחק. השחורה מגלמת תמיד את הדמות הסקסית, הן תמיד השכנה או המאהבת. לא האישה עצמה. בא לי לשחק את הסקסית, אבל יש עוד תפקידים שבא לי לעשות, מה גם שכשאני משחקת, אני לא רואה את עניין הצבע".
גילמת תפקידים שלא נכתבו בהכרח עבור שחקנית אתיופית?
"היו כאלה, אבל אז צריך להסביר שאת כהה אם נניח יש בן זוג שהוא לבן. הנורמה היא שיש איזה סטייל של בני זוג באותו צבע, ואם יש משהו אחר אז צריך להסביר את זה. פעם הייתה לי אפילו איזו מחשבה מחתרתית להגיד לסוכנת שלי שלא תיתן לי יותר תפקידים 'אתיופיים', אבל יש הרבה דמויות של אתיופית שכן הייתי רוצה לגלם, אז אני אומרת 'לא' ובמקביל כותבת ועושה הצגות בעצמי. אני משחקת עכשיו רוסייה בהצגה 'סבטלנה' שכתבתי עם אורי וידיסלבסקי. המחמאה הכי גדולה שנתנו לי אחרי שראו אותה זה שבאיזשהו שלב כבר לא רואים שום צבע".
מה את עושה עם כל אלה שחושבים שאת צריכה לייצג אותך?
"לפני כמה שנים הייתה כתבה ענקית עליי וסיפרתי שם על השורשים נוצריים שלי. ביום שהיא פורסמה ביליתי במסיבה עד הבוקר וכשיצאתי בשש בבוקר מהמועדון חיכה לי צבא של כמעט 60 נערים ונערות אתיופים. הם צעקו עליי - למה אמרתי שאני נוצרייה, למה אני מחזירה את הדיון על זה שאתיופים הם כאילו לא יהודים. חברים שמרו עליי וראיתי שזה אירוע די דליק. יכולתי להגיד שזה על הזין שלי, אבל אני יודעת שזה עניין מורכב. במיוחד כשאת רואה בעיניים שלהם איך הם מסתכלים עלייך. פעם הייתי אומרת שאני לא מייצגת אף אחד, בקושי את עצמי, אבל עם הזמן למדתי שבגלל שאנשים מזהים אותך עם משהו, זה בא עם אחריות מסוימת".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: חן בר כליפה | איפור: קרן שחם | שיער: בן רביבו | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: סט - אסתי לואני לשנקר, עגילים - אוסף פרטי, לוק 2: שמלה כתומה - MANGO, עגילים - חן בר כליפה, לוק 3: טופ - אסתר לואני לשנקר, חצאית פליסה - MANGO, לוק 4: עליונית סרוגה - MANGO, טופ - אוסף פרטי, מכנסיים - ZARA, לוק 5: מעיל ורוד פוך - MANGO, נעליים - אוסף פרטי, לוק 6: שמלה - ZARA.