בשבוע שעבר הגיעו הנסיך וויליאם וקייט מידלטון לניו יורק לביקור רשמי, שכלל גם מפגש עם ילדים במרכז להתפתחות הילד בהארלם. המדריכות במרכז סיפרו לקייט שהילדים בניו יורק, שלא בקיאים ברזי המונרכיה הבריטית, שמעו שמגיעה לבקר אותם נסיכה וציפו לבת המלוכה האהובה עליהם – אלזה מ"פרוזן", או לפחות אנה. אפשר רק לתאר את אכזבתם כשבמקום אלזה האצילית עם הכתר הקטן, כוחות הקסם ואיש השלג המצחיק, נחת אצלם הפכסם היבשושי ונטול השפתיים מבריטניה. בלי שמלה תכולה וכתר, אלא סתם עם מעיל מזארה וחשד לרכבת בגרביונים. מפגש ראשון עם מציאות אפורה, בקרוב גם הם יבינו שמכאן זה רק הולך ומתדרדר.
ואלו לא רק הפעוטות של הארלם, כל הילדות רוצות להיות אנה או אלזה. הטירוף סביב "פרוזן" מסרב לשכוך כבר מעל לשנה, אבל עכשיו מתברר שההורים בעניין לא פחות מהילדים. אם בעבר הם הקריאו לבנות שלהם אינספור סיפורי נסיכות ואז בפורים לא הבינו למה ילדות כל כך אינטלגנטיות מתעקשות על השמלה הכי דליקה, מנצנצת ומכוערת מעלי אקספרס, עכשיו הם מזמינים חודשיים מראש את השמלה המדויקת וחוטפים התמוטטות עצבים כשמגיעה תחפושת אנה במקום אלזה. ולמה, בעצם? במה שונות אנה ואלזה מסינדרלה ושלגייה? למה דווקא "פרוזן" הפך לכזאת היסטריה, ואיך אחרי שנים של סרטי אנימציה מתוחכמים מבית פיקסאר, מגיעים שוב דיסני בסרט עם שירים (!) וכובשים את הפסגה?
אז לאלו שעדיין תקועים ב"מלך האריות" או איתרע מזלם לגדל רק בנים – "פרוזן", או "לשבור את הקרח" כמו שקראו לו בארץ, עלה לאקרנים בנובמבר 2013 והפך לסרט החמישי הכי מצליח בהיסטוריה, עם הכנסות של מעל 1.2 מיליארד דולר, שני פרסי אוסקר (לסרט האנימציה ולשיר הנושא, "לט איט גו", או כפי שתורגם בטורנטים על ידי צוות "קיו סאב" – "שחררי"), וגם ארגזי מרצ'נדייז ואובססיה שלא ברור אם מקורה בהורים או בילדים עצמם.
הסרט מבוסס באופן רופף עד לא קיים על "מלכת השלג" של האנס כריסטיאן אנדרסן, שבו העולם כולו מכוסה בקרח בגלל מלכה מרושעת. ב"פרוזן", שנכתב על ידי ג'ניפר לי ("ראלף ההורס"), המלכה המרושעת היא למעשה הגיבורה טובת הלב שבכלל לא התכוונה להזיק, ובטעות יצא לה להקפיא את כל הממלכה. הסרט מביא את סיפורן של שתי אחיות נסיכות, אנה ואלזה. את אנה, האחות הקטנה, מדבבת קריסטן בל (ורוניקה מארס) ואת אלזה עדנה מנזל (אמא של רייצ'ל ב"גלי" וכוכבת בברודוויי). לאלזה יש כוחות קסם שמאפשרים לה לעשות דברים מעניינים עם קרח, אנה היא סתם נסיכה חמודה ואסרטיבית שמעוניינת באהבת אמת. בסרט היא מגלה שהאהבה הזאת היא לא לאיזה פרינס צ'ארמינג או באופן כללי לגבר, אלא דווקא לאחותה. כי רק אהבת אמת יכולה להפשיר ממלכות מכושפות ולבבות קפואים, ולגרום גם לאנשים מבוגרים לבזות את עצמם בצווחות "לט איט גו" באוטו בדרך לעבודה.
שמלות כלה בהשראת אלזה
אז איך בדיוק באה לידי ביטוי ההיסטריה סביב "פרוזן"? קודם כל במרצ'נדייז, ברור. המוצרים הנלווים לסרט הרוויחו כבר כמה מיליארדי דולרים, עם טירוף שעולה לקראת קריסמס ושמצליח לרוקן את החנויות ברחבי העולם כבר שני חגים ברציפות. בובות אנה ואלזה, ב-94 דולר כל אחת, אזלו מרשתות הצעצועים ואפשר למצוא אותן רק באיביי במחיר משולש ומעלה. הורים מוציאים אלפי דולרים (או שקלים) ועל צעצועים המבוססים על הסרט שיכולים להגיע, לפחות אלו שבמהדורה מיוחדת, לכ-1,500 דולר האחד. יש גם קאפקייס פרוזן, מכונות קריוקי פרוזן, שמלות פרוזן (גם הן אזלו כבר בהאלווין) ובגדי ילדים שאפשר לרכוש בנקסט, ממתקים מעוצבים עם דמויות הסרט ושלל מתנות באווירת הסרט. הכי מסחטה.
ברשת אפשר למצוא שלל פרודיות די מצחיקות וגרסאות של הורים לשירים שגורפים מליוני צפיות, וגם של ילדים מוכשרים למחצה. חמוד במיוחד הביצוע בן ארבע מיליון הצפיות של הילדה ל"לט איט גו", אבל עם אדפטציית קקי. תמיד כיף. גם שילוב של "פרוזן" עם "שובר שורות" הפך לויראלי ומחווה של הסימפסונים ריגשה את המעריצים. הטירוף כולל גם שיתוף פעולה עם מותג הבגדים "קום דה גרסון" שכולל בגדים בהשראת הסרט שממש לא מיועדים לילדים ועולים די הרבה כסף, היכלי קרח באוירת הסרט בקניונים אמריקאיים ושמלות כלה בהשראת אלזה. ורגע! השם אלזה גם נכנס לרשימת השמות הפופולריים לתינוקות, יוטיוב מלא בהדרכות איפור לפי אנה ואלזה, הדרכת תסרוקות, והסברים על איך לצייר את אולף איש השלג.
לסדרה "עד עצם היום הזה", שכוללת דמויות מאגדות מסורתיות, ליהקו השנה גם את אנה ואלזה שישתלבו באחת העלילות. גם ב"גלי" כבר הבטיחו לתת גרסה שלהם, שבטח תהיה מאוסה מהתו הראשון, ל"לט איט גו", ואלן דג'נרס סיפקה ביצוע ויראלי משל עצמה ביחד עם קריסטן וויג ללהיט. ניסיון הסחיטה של המותג הגיע לרמות מופרכות למדי עם סופרת אמריקאית בשם איזבלה טאניקומי, שתובעת את יוצרי הסרט בטענה כי הוא מבוסס על חייה. הסופרת מפרטת 18 אלמנטים שונים, שביניהם אחות גדולה וקטנה, אובדן זיכרון ושמות הדמויות הגבריות בסרט (האנס וכריסטוף) שנגנבו מחייה ומשני ספריה. היא דורשת כי דיסני תפצה אותה ב-250 מיליון דולר. בהצלחה עם זה.
האובססיה הגיעה לרמה כזאת שבימאית ותסריטאית הסרט, ג'ניפר לי, התנצלה השבוע בפני ההורים על השיר "לט איט גו". "לפני שנה", סיפרה בראיון להוליווד ריפורטר, "כשהורים היו מגלים שכתבתי את הסרט הם היו אומרים 'הו אנחנו כל כך אוהבים את השירים, אנחנו מאזינים להם כל הזמן'. כיום, הם אומרים לי 'כן, אנחנו עדיין מאזינים להם' ואני עברתי מ'תודה' ל'אני מצטערת'". לא פלא, בהתחשב בכך שפסקול הסרט דורג במשך 11 שבועות בראש טבלת המכירות באמריקה (השיא הקודם שייך ל"מלך האריות" עם עשרה שבועות). באופן טבעי בדיסני שוקדים כבר על החרבת המותג עם "לשבור את הקרח 2", ובקרוב יעלה על במות ברודוויי גם מחזמר המבוסס עליו.
סרט תעמולה לגייז
יכול להיות שאחת הסיבות שילדים כל כך אוהבים את "פרוזן" היא שבניגוד למותגי ילדים אחרים, למשל בוב ספוג או יובל המבולבל, הפעם ההורים שלהם לגמרי זורמים איתם? "פרוזן" הוא סרט מגניב שגם הורים היפסטרים ומודעים מרגישים איתו בנוח. כי אם כבר הילד הולך להתאבסס על תוצר מסחרי של תאגיד ענק, שלפחות יהיה כזה שאפשר להזדהות עם הערכים שלו.
ועל אילו ערכים מדובר? הרשת מלאה בניתוחים פמיניסטיים של הסרט, בעיקר כאלו שמשווים את אנה ואלזה למודלים של נסיכות מהעבר ובכלל של נשים בסרטי דיסני, שלרוב מקריבות את עצמן למען גברים (אריאל מ"בת הים הקטנה" ויתרה על קולה למען הנסיך), או שהן אמהות חורגות מרושעות ("סינדרלה", "שלגייה"), או נסיכות פאסיביות ("היפהפיה הנרדמת"). וזה בלי שבכלל דברנו על ייצוג בעייתי של גזע ושל מודלים נשיים של יופי. לעומתן, אנה ואלזה הן נשים חזקות ועצמאיות. השמלות שלהן כחולות ולא ורודות כמו של נסיכות שגרתיות, הן לא צריכות שאף גבר יציל אותן ואהבת האמת ההכרחית בכל סרט של דיסני היא אהבתן אחת לשנייה. יש שם פרינס צ'ארמינג אבל הוא מתגלה כדושבאג מהגיהנום, כמו בחיים. "פרוזן" הוא חלק מהנטייה של דיסני להוציא בשנים האחרונות סרטים עם דמויות נשיות חזקות, כמו "אמיצה" ו"פלונטר", מגמה שמוכיחה את עצמה בקופות ובביקורות.
אחד מלהיטי הרשת הקשורים לפרוזן כולל קרב ראפ בין שלגייה לאלזה שבו, כמובן, מנצחת אלזה. היא מסבירה לשלגייה שהיא סתם נסיכה מפונקת עם מחסור בויטמין די, בעוד שהיא, אלזה, לא זקוקה לגבר שיציל אותה, ובגלל זה שלגייה רק נסיכה בעוד שהיא משתדרגת למאדר פאקינג קווין.
אבל לא כולם עפים על הפמיניזם של "פרוזן". השחקנית מים ביאליק ("המפץ הגדול", "בלוסום"), למשל, לא נפלה. "או מיי גוש, אני יודעת, אני עומדת לאבד יותר מעריצים מאשר איבדתי כשהכרזתי על עצמי כציונית במבצע צוק איתן", כתבה באתר העוסק בהורות, "אבל אני והבנים שלי לא אהבנו את פרוזן. החיפוש אחר גבר, אהבה או נסיך הוא עדיין העלילה המרכזית בסרט, שאיפתה של האחות להינשא לנסיך שהיא רק פגשה, והכעס של אחותה השנייה עליה יוצרים עלילה שמונעת מתשוקתן של נשים לחפש ולהכיר גבר". ביאליק גם טוענת שהנשים מצוירות באופן חסר כל קשר למציאות, עם עיניים ענקיות, אפים זעירים ומתניים צרות. לגבי המתניים, יכול להיות שהיא צודקת, כך היו נראות גיבורות הסרט עם קו מתניים ריאלי. לא כזה נורא, לא?
אגב, הרבה יותר מפתה לאהוב את הסרט כשמגלים שכל מיני נוצרים ימניים ומשוגעים בארה"ב שונאים אותו ממש, ואפילו טוענים שהוא מעודד הומוסקסואליות. כומר ושדרן רדיו מקולורדו טענו בתכנית הרדיו שלהם שמדובר בסרט תעמולה לגייז. לטענתם, השיר "לט איט גו" הוא רמיזה לנטייה הלסבית של אלזה, שבוחרת לדחות מחזרים גברים ולהיות רווקה. מצד שני, הם גם טענו שמערכת היחסים של כריסטוף והאייל שלו, סוון, מעודדת מין עם בעלי חיים. גם הבלוגרית המורמונית קתרין סאגס טוענת שאלזה היא לסבית, שכוחות העל שלה הן מטאפורה לנטייתה המינית ושהיא מתמודדת איתה על ידי קיפאון פנימי ורוחני. מורמונים, לכו תבינו.
ניתוחים אחרים של דמותה של אלזה דווקא מובילים למסקנה שהיא נסיכת הדיסני הראשונה שמתמודדת עם מחלת נפש, כלומר עם התקפי חרדה והפרעה פוסט טראומטית, שנובעת מכך שבילדותה כמעט הרגה בטעות את אחותה בגלל כוחות העל שלה. גם אנה היא פחות נסיכה ויותר טינאייג'רית אוקוורדית שבזמן ובמקום אחרים בטח הייתה חובבת סלפי וסלבס. שתיהן, יותר מהכל, הן נשים יחסית נורמליות שבני אדם סבירים, כלומר ההורים של הילדים, יכולים להזדהות איתן ועם הקשיים שהן מתמודדות איתם בעולם הזה. אחרי הכל, רוב הסיכויים שהבנות שלנו יאלצו להתמודד, ממש כמונו, עם התקפי חרדה, גברים שהם דושבאגז ומבוכה אין סופית. עדיף לספר להן מראש, ובעדינות, שזה בסדר גמור.
מעניין לגלות שבארץ, בניגוד לעולם, הסרט דווקא נחל כישלון קופתי, למרות הביקורות האוהדות. רוב ההורים שילדיהם (והם עצמם) מכורים לסרט בכלל לא ראו אותו בקולנוע, הם החלו להסתקרן כשצצו קטעי וידאו ביוטיוב וברחבי הרשת (אם אתם לא חזקים במדעי סטרימינג, תוכלו לתפוס את הסרט גם ביס 5, ביום שלישי הקרוב). הסרט לא הצליח בצינורות המקובלים אלא הפך בארץ להיסטריה כי עבר מפה לאוזן. גם בתה בת הארבע וחצי של היזמית ומייסדת "מאמאזון", אור אלתרמן ברנע, התאהבה בסרט. בימים הקשים צפינו בו בבית שלוש פעמים ביום", מספרת אלתרמן ברנע, ומוסיפה שהאובססיה כוללת שמיעה חוזרת של השירים בעברית ובאנגלית, ביצועים משפחתיים שלהם, חיפוש קטעי יוטיוב, רכישת תחפושות ומרצ'נדייז, וגם את הקמת קבוצת הפייסבוק "הורים מדברים על פרוזן", על ידי בן זוגה, אור ברנע.
למה דווקא הסרט הזה?
"קודם מבחינה מוזיקלית, העיבודים מדהימים, בפעם הראשונה שראיתי את זה יכולתי ממש לדמיין את זה בברודווי, וגם העיבוד לעברית מצוין. הסיפור עצמו הוא לא קלישאתי ויש בו המון אלמנטים פמיניסטיים. כשראינו את זה עם אמא שלי היא התפלאה שהנסיך לא בא להציל אותה, אבל הסיפור מתמקד בשתי אחיות ובאהבה שלהן, הן מצילות אחת את השנייה".
למה גם ההורים כל כך מתחברים אליו?
"כי זה היה יכול להיות דרמה למבוגרים, יש פה סיפור קשה על איך טראומה יכולה לסגור אותך לעולם. יש בסרט ציניות שמכוונת גם להורים, סיפור מתוחכם באמת שהרעים בו הם לא רעים קלאסיים ואין מלחמה בין טוב ורע, זה קצת יותר מורכב מאגדות קלאסיות".
מה בעצם ההבדל בין הסרט הזה לסרטים קלאסיים של דיסני?
"האגדות הקלאסיות, כמו שלגייה וסינדרלה, תמיד נראו לי מפחידות יותר. וגם בפרוזן הן לא לבושות בשמלות של נסיכות, יש שם טוויסט, אנה היא בכלל מן טום בוי ואלזה היא חצי ביונסה כזאת, יש שם קטע אחר".
הסרט אמנם מדבר בעיקר לבנות, אבל גם בנים מצליחים להתחבר אליו. "אני מכירה בן מתוק שמתחפש לאנה ואלזה", מספרת אלתרמן, "אבל יכול להיות שלהרבה אמהות לבנים יש חסם שמונע מהן להראות לילדים שלהן סרט על נסיכות". ואמנם רוב המרצ'נדייז, באופן טבעי, נקנה עבור בתה, אלתרמן מודה שלא התאפקה ורכשה גם לעצמה פריט נלווה. "קניתי ספר מדהים בשם 'דה ארט אוף פרוזן' שמראה איך ציירו את הסרט, עם כל הסקיצות של הדמויות והרפרנסים שקשורים אליהן".
גם בנותיה התאומות של חברת מערכת מאקו, סיון דה ליאו, מטורפות על "פרוזן". "ההזדהות והחיבור שלהן לסרט עמוקים יותר כי מדובר ביחסים בין אחיות". מספרת דה ליאו, "אנחנו רואים את כל סרטי דיסני, אבל יש משהו מיוחד בסרט הזה, כי למרות שהוא אגדה שמתרחשת בממלכה רחוקה ולא בימינו, הוא עדיין מצליח להיות מאוד עכשווי. יש משהו בטקסטים ובדיבור שהוא קליל ומגניב". דה ליאו מספרת שכל הגן בעניין של הסרט, הבית מלא במרצ'נדייז והבנות, שהחליטו בעצמן מי אלזה ומי אנה, שרות את השירים ומשחזרות סצנות מהסרט.
כל הזמן מדברים על זה שילדים צורכים רק זבל, מה הופך את הסרט הזה ללגיטימי מבחינתך?
"זה שמבחינה מוזיקלית הוא סבבה, שהוא עשוי טוב ויש בו מסרים יפים. והכי חשוב, שאני לא סובלת כשאני צריכה לראות אותו איתן".
בת הים הגדולה
יכול להיות שמקור הטירוף סביב "פרוזן" הוא שכולנו, בסופו של דבר, גדלנו על סרטי דיסני. ההורים של היום היו ילדים כשיצאו להיטים כמו "בת הים הקטנה", "אלאדין" ואפילו "מלך האריות", אלה הסרטים שאנחנו היינו אובססיביים אליהם בילדותנו, ושילדים ממשיכים לראות עד היום. מאז, הסרטים הפכו למתוחכמים יותר, גם אנחנו. סרטי אנימציה, גם הטובים שבהם, מותאמים ברובם להפרעות הקשב שטיפחנו אצל הילדים שלנו, או שהם סתם המשכונים ציניים וסוחטי כספים שאף אחד לא יזמזם ביציאה מבית הקולנוע. בעשור האחרון לא היה אף סרט, אולי חוץ מ"צעצוע של סיפור 3", שהיה חכם ורגיש מספיק על מנת לתפוס את הילדים שלנו, אבל לשבור גם לנו את הלב על הדרך.
"פרוזן" הוא סרט חכם ופמיניסטי ומצחיק ומתקדם נורא, אבל הוא דווקא זה שמזכיר יותר מכל את תור הזהב של דיסני בניינטיז. את הסרטים עם השירים והממלכות והאושר ועושר עד עצם היום הזה, רק עם טוויסט. באינפלציית סרטי האנימציה היעילים והקרים, "פרוזן" הוא אחד היחידים שהגיע, כנראה לגמרי בטעות, גם עם נשמה. ובטח עוד שנייה יהרגו לנו את זה עם כל מיני המשכוני "פרוזן - אנה ואלזה עושות את ניו יורק" מסריחים, אבל עד אז יש לנו רגע קטן של חיבור, כזה שבו אנחנו יכולים לאהוב בדיוק את מה שהילדים שלנו אוהבים, לשיר את אותם שירים כמוהם ולהבין בדיוק למה הם מתכוונים כשהם שואלים אותנו אם, אולי במקרה, בא לנו לבנות איש שלג.