בשיא הקיץ, בלבו של יום צילום, נדרש השחקן אדם גבאי להיכנס לדמותו של צעיר שהקנאה לבת הזוג שלו מעבירה אותו על דעתו, עד שברגע של אובדן עשתונות הוא מאיים בנשק על חבר. הסרט "כיסופים", המספר על חבורת צעירים בגרעין נח"ל בקיבוץ כיסופים בסוף שנות ה-70, עולה לאקרנים ממש בימים הקרובים; אבל הזיכרון של גבאי מהעבודה עליו מעומעם. "אני לא זוכר כלום. זה היה ביולי-אוגוסט, חום אימים, כנראה התייבשתי", מספר גבאי. "התחברתי לסיפור ולדמות ואני באמת לא זוכר כלום. אני זוכר שיונתן וילוז'ני (ששיחק לצדו בסרט – א"ר) נתן לי מים ובמבה, הייתי באאוט. יש משהו כיף בזה שאתה ב'אקשן' ואתה ברגע, בוכה, ואז 'קאט' ואתה כזה, 'מה הולך, חבר'ה, בפלות, עניינים'. חלק מהמקצוע זה האון-אוף הזה".
גם בסדרה "הנערים" של קשת 12 ו-HBO, שבה שיחק לפני כחמש שנים, גילם גבאי תפקיד שדרש סצנות רגשיות חזקות. "יוסף סידר (שביים את הסדרה לצד תאופיק אבו ואיל וחגי לוי – א"ר) אמר לי משהו שמלווה אותי עד היום: 'תרשה לעצמך להרגיש אמוציונלי'. יש במאים שאומרים, 'עכשיו אני רוצה שתזיל דמעה', או שכתוב בתסריט, 'מזיל דמעה, עיניו רטובות, מתפרץ בבכי'. יוסף רק אמר לי להרשות לעצמי להרגיש את האמוציות שלי. זה משהו שהולך איתי עד היום".
ב"כיסופים" הוא מגלם את דמותו של אודי, חבר גרעין בקיבוץ שמושא אהבתו (מילי עשת) מקיימת איתו מערכת יחסים פתוחה בניגוד לרצונו, כלומר שוכבת עם אחרים כאוות נפשה ושוברת את לבו שוב ושוב, עד שהוא מתפרץ בסצנת ההתפרקות מסכנת החיים. "הם ילדים בני 20, ואודי מבחינתו מאוהב בה בטירוף וגם היא בו", מנסה גבאי להסביר את העמדה הלא נוחה שבה נמצאת הדמות שלו. "היא מאוד מייצגת את רוח שנות ה-70, פרי סקס, פרי ספיריט, פרי לאב, אני יכולה להיות איתך וגם להיות איתו וזה לא משנה. הוא, אני חושב, בתפיסה קצת אחרת".
ב"פאלו אלטו", ב"נערים" ועכשיו ב"כיסופים" אתה משחק את הדמות המוכה, הפגיעה. אתה חושב שזה הטייפקאסט שלך?
"לא תמיד. בסדרה 'המפקדת' שיחקתי את המלך של הטירונות שגורר את כולם, דמות כוחנית, חלקלקה. אבל כן, אני מקבל דמויות של שוליים, שיש להן איזו שריטה".
האישה שאיתי
חמש שנים אחרי שזכה לשבחים על התפקיד ב"הנערים", גבאי (26) הוא כבר שחקן עסוק ומוערך. גם אם לא הכרתם את השם או קישרתם אותו לאביו, השחקן ששון גבאי, כנראה תזהו אותו מאחת מההופעות שלו: בסדרה "קורדרוי", בעונה השנייה של "המפקדת", ב"תמונת הנצחון", ב"יש לה את זה", ב"פלמ"ח", ב"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" או ב"מכולת" שמוקרן כעת בפסטיבל ירושלים. בדיוק ככה גבאי ירצה שתכירו אותו: בזכות העבודה. "הכי כיף שמישהו רואה אותך בטלוויזיה ואומר, 'איזה מגניב, מי זה השחקן הזה?'. ב'נערים', למשל, המון אנשים, גם מהתעשייה, ראו, אהבו, גיגלו – ורק אז ראו שאני הבן של אבא שלי".
אתה לא עובד בסלבריטאות.
"לא, אני מאוד לא עובד בזה. אני חושב שבבית שהגעתי ממנו, אצל אמא ואבא שלי, מה שהיה חשוב זה תמיד היה המלאכה, המקצוע, האומנות, העשייה. כילד היו אומרים לי, 'אבא שלך מפורסם', ואני הייתי אומר, 'לא, אבא שלי שחקן'. מכירים אותו בזכות הדברים שלו וזה אחלה, זה יותר מאחלה. גם אם אתה עורך דין אתה רוצה להצליח כמה שיותר, גם אם יש לך חנות לחומרי בניין, אתה רוצה שכמה שיותר אנשים יקנו בחנות".
אבל שחקן בכל זאת רוצה שיראו אותו, הוא מופיע.
"ברור שאני רוצה להופיע, אבל אני לא טוב ברשתות, אין לי טיקטוק, האינסטגרם חצי מהזמן לא נמצא לי על הטלפון. זה לא הטבע שלי, ולמדתי להשלים עם זה. אמרו לי שזה משהו שאנשים עושים היום ושאני צריך לעשות, אבל אני מאמין שאני אתקדם בדרך שלי".
גבאי חי בתל אביב עם בת זוגו בשנה האחרונה, אלזה קופרמן, דוברת בית החולים איכילוב בחמשת החודשים האחרונים. ניכר שהוא גאה בה מאוד, ולעתים אפילו מעדיף לדבר עליה מאשר על עצמו. "יש לה תפקיד לא פשוט בימים לא פשוטים, והיא כל כך מדהימה ומבריקה בעבודה שלה שזה מעורר השראה. הכרנו בצבא בדובר צה"ל, היא הייתה קצינה ואני הייתי חייל. נדלקתי עליה, אבל מן הסתם לא היה כלום. שנים אחרי זה הצטלבו דרכינו...", הוא מחייך ומתקן את עצמו, "לא הצטלבו דרכינו, החלטתי להתחיל איתה. היא אהבה ענקית שלי".
בת כמה אלזה שהיא הדוברת של איכילוב?
"היא בת 29. היא הייתה קצינה בדובר צה"ל שבע שנים, וכשהיא סיימה היא הייתה הדוברת של שגריר ישראל באו"ם, חיה שנה בניו יורק, ואז היא חזרה לפה והייתה סמנכ"לית בחברת תקשורת. היא נולדה בצרפת ועלתה לישראל בגיל שנתיים, היא מדברת צרפתית לפני שהיא מדברת עברית אבל היא מדברת גם עברית ברמת שפת אם, בלי מבטא".
וואו, אישה מרשימה מאוד, כל הכבוד.
"כן, כל הכבוד לי, זה אחד ההישגים הגדולים בחיי. היא האישה שלי, אני אוהב אותה. זו הפעם הראשונה שאני גר עם מישהי, אנחנו חיים יחד כבר חצי שנה ואני מת על זה".
שבת בבוקר, פתאום דפיקה על הדלת של החושה
הסרט "כיסופים" מקבל באופן טבעי משמעות חדשה בימים אלה. אל קיבוץ כיסופים חדרו מחבלים ב-7 באוקטובר, רצחו 12 ישראלים תושבי הקיבוץ ושישה עובדים תאילנדים וחטפו את שלמה מנצור בן ה-86, ממייסדי הקיבוץ. "צילמנו שם, בעוטף עזה, קיץ שלם לפני שלוש שנים", משתף גבאי. "זה באמת אזור מדהים, אנשים מקסימים. אחד מהניצבים בסרט, גדי חגי, תושב ניר עוז, נחטף. סער מרגוליס, הרשב"ץ של כיסופים, עשה לנו תדרוך בזמנו. הוא שמר על הקיבוץ ונהרג ב-7באוקטובר. קרן נחמד, הבמאית, ביקרה שם אחרי, ומקומות שצילמנו בהם כבר לא קיימים, שרופים. זה מזעזע".
הסרט עוסק בחייהם של צעירי הגרעין, שבין סיפורי קרבות, שכול וחרדה קיומית, קופצים לשחות בחוף הים של עזה ומנסים לחיות את חייהם כמו צעירים בני גילם במערב. "אם היינו מדברים לפני שנה", משתף גבאי, "הייתי אומר שזה סרט על רוח הנעורים בישראל של שנות ה-70. מדינה בהקמה, אויבים מבחוץ. היום אני אגיד שזה סרט על רוח הנעורים בישראל, נקודה".
בדיעבד הכל נראה אחרת.
"ראיתי את הסרט לפני 7 באוקטובר וראיתי אותו אחריו. אם לפני אותו יום אתה אומר, 'או-קיי, נוסטלגיה, גרעין נח"ל של שנות ה-70', אחרי 7 באוקטובר אתה תופס את הראש. יש שם כל מיני משפטים, 'אתם באים לאכול פלאפל בעזה?'. אני חושב שיש משהו ביצירות אומנות שנעשו דווקא לפני המלחמה, שירים שנכתבו לפניה ופגשו אותנו עכשיו, כמו 'יהיה טוב' של יסמין מועלם, או 'לצאת מדיכאון'. אני חושב שאנחנו לפעמים הרבה יותר חכמים בלי לדעת, ברגע שאתה יוצר בלי לדעת מה אתה יוצר".
השבת השחורה תפסה את גבאי באמצע חופשה בסיני עם בת זוגו. "היינו בסיני, בחושה בלי קליטה, בלי ווייפיי, בלי כלום. 11:00 בבוקר, דפיקה על הדלת", מספר גבאי. "אנחנו עוד ישנים. שוב דפיקה. טוב, אני אקום, אני אפתח. ישראלי בן 40 בא ואומר לנו, 'תקשיבו, זה לא מבצע, זו לא הסלמה, זו מלחמה, חמאס השתלט על 23 נקודות בארץ, תארזו את הדברים שלכם'".
זה היה איש ביטחון?
"לא, זה היה מישהו שנפש בבקתה לידנו וזכר שאנחנו זוג ישראלים. אמרתי לו, 'באמת?', והוא ענה, 'למה שאני אתבדח על דבר כזה'".
לא האמנת לו.
"באוזניים של 6 באוקטובר, כשמישהו אומר לך את זה באמצע סיני, כשלפני זה קראת ספר, הלכת לים ושתית מיץ מנגו, אתה לא מאמין לו. חשבתי שהוא הלום קרב שהתעורר מאיזה סיוט והוא באמוק. הערתי את אלזה, אמרתי לה, 'בואי נלך ללובי, איפה שיש ווייפיי'. פתחנו את הטלפון, עשרות שיחות שלא נענו, מההורים שלי, מההורים שלה, מחברים שלי, מחברות שלה. ההורים פחדו שנחטפנו, חמש שעות וחצי שלא ענינו להודעות".
עזבתם מיד?
"התארגנו כמה שיותר מהר, לקחנו את הדברים החשובים, השארנו שם מגבות, כפכפים, רצנו. המצרים ראו אותנו בפאניקה מטורפת, לקחנו הסעה לגבול עם עוד ישראלים. בצד המצרי רצו לתקתק, העיפו אותנו בשנייה. בצד הישראלי היה כאוס מוחלט, היינו שם שעות. היו שמועות שמסתובבים באילת מחבלים. ישנו שם לילה סיוטי, ניסינו להבין מה קורה. למחרת עלינו לטיסה לתל אביב, ואלזה התגייסה למילואים. היא עשתה תפקיד מטורף, הדוברת של חמ"ל הנפגעים, החטופים, ההרוגים והפצועים".
במקביל התבשר גבאי שחבר ילדות שלו, רס"ר (במיל') עמרי בלקין ז"ל, נפל בקרב על בארי. "הוא היה מלח הארץ, כזה שלוקח את הנשק ונוסע לאן שצריך. הוא עזר לחלץ משפחה של בני ערובה בבארי, ותוך כדי החילוץ איבד את חייו. זה גמר אותי ושבר אותי, זה עדיין גומר ושובר אותי. בימים הראשונים של המלחמה תיזזתי בין השבעה של עמרי ובין לעזור לאלזה במילואים, להקפיץ אותה, להביא לה אוכל. היא הייתה עושה משמרות של 24 שעות בחמ"ל, מ-7:00 עד 7:00".
הדבר הזה שנקרא נונו
בחייו של גבאי יש אישה מעוררת השראה נוספת שהוא שמח לעמוד מאחוריה – נונו, שם הבמה של חברתו הטובה, נעמי אהרוני-גל. גבאי היה עם נונו מההתחלה, ביים את הקליפים ואת ההופעות שלה, והוא עובד איתה צמוד עד היום בתפקיד המנהל האומנותי, במאי הקליפים ובמאי ההופעות החיות. "אנחנו חברים מגיל 10. בתיכון היינו שומעים המון מוזיקה יחד וממציאים כל מיני שירים שטותיים, נעמי הייתה מלכת הפריסטייל, היא הייתה הכי מצחיקה והכי חריפה והכי שנונה. לפני ארבע שנים, בקורונה, שעמם לנו, היא עברה פרידה, התמודדה עם זה בדרכה המצחיקה והשנונה וכתבה את 'בנים', הסינגל הראשון. עיליי אשדות, גם הוא חבר מהתיכון, אמר לה, 'יאללה, בואי נפיק את זה קצת יותר', ואני אמרתי, 'יאללה, בואי נצלם לזה קליפ'".
ידעת לביים קליפים?
"לא ידעתי. זה ממש הפך אותה לזמרת ואותי לבמאי קליפים, ואת עיליי למפיק. אני ממש שותף שלה, והיא כמובן הקברניטה. נעמי היא גאונה, כותבת ומלחינה את הכל בעצמה, והיא מעורבת בהכל, בהפקת המוזיקה, בבימוי של הקליפים, בסטיילינג, היא ממש אחראית לכל החבילה. היא מתייעצת איתי על שירים, על הפקות, על מילים".
איך אתה יודע לביים מופעים?
"אני לא יודע, אבל אני מכיר אותה ואני מכיר את הדבר הזה שנקרא נונו לעומקו. זאת שפה, והטעם של נעמי ושלי דומה מאוד כי הזנו אחד את השני. כשלמדנו בבתי ספר שונים הייתי שולח לה בכל בוקר בדרך לבית הספר לינק לשיר ביוטיוב, שתשמע. יש לנו אהבה מאוד גדולה של יצירה ביחד, ואומנות וחברות, ואלזה והיא מאוהבות, שזה מאוד חשוב".
חשבתם שהיא תצליח ככה?
"לא חשבנו שישמעו את זה יותר מקליקת החברים שלנו והסביבה, אבל פתאום בן לילה זה התפוצץ. בהופעה הראשונה שעשינו סחבתי את הציוד, עיליי סגר את המקום, היא עשתה לעצמה איפור, כל אחד מאיתנו עשה שמונה תפקידים. אני הולך איתה יד ביד לכל דבר, כל שיתוף פעולה וכל מחשבה. אני לא עושה את זה בשביל רווח, אני עושה את זה בשביל הכיף שלי".
לסחוב תאורה?
"היה לי כיף. עשיתי את זה עם החברה הכי טובה שלי, עם החברים שלי מהתיכון. החלל הקטן ב'תדר' היה מפורק, בחיים לא ראיתי את המקום ככה. לדעתי באו קרוב ל-300 איש, והיה לה שיר אחד! זו הייתה אופוריה".
גבאי ידע מילדות שהוא רוצה להיות שחקן. "הייתי קלישאה של הילד שמאחורי הקלעים ועל הסטים", הוא אומר על ילדותו כבן לאחד השחקנים המצליחים והמוערכים בארץ, ומודה שאם פעם הרגיש שזה עול להוכיח שהוא שחקן טוב בזכות עצמו – היום הוא כבר לא מרגיש ככה. "אבא שלי איש מדהים. אחד הדברים שאני שומע הכי הרבה מאנשים שעבדו איתו זה, 'לפני הכל הוא בן אדם'. אני כל כך שמח לשמוע את זה, כי זה באמת הכי חשוב. גדלנו על ערכים של צניעות ועבודה קשה. אבא שלי מאוד לא רברבן".
ההשוואות אליו הפריעו לך בעבר?
"הקולות של להצליח כמוהו היו חזקים בראש שלי פעם, כי הם היו קיימים בחוץ. שמעתי אנשים שאומרים, 'בגלל אבא שלו הוא ככה'. מצפים ממך, ובהתחלה זה לחץ וזה קשה. 'רואים את הגנים', זה משפט שאני באמת שומע הרבה. הקולות שלי בראש הדהדו את זה, אם אתה לא טוב, אז אומרים, 'מה? איך הוא לא טוב?', ואם אתה טוב, אומרים, 'בסדר, ברור שהוא טוב'. אבל ברגע שהקולות האלה נכבו אצלי בראש, אני כבר לא שומע אותם, גם אם הם עדיין קיימים בחוץ".
אתם רוצים לשחק יחד?
"מאוד רוצים, מאוד מחפשים, בבקשה שמישהו יפנה אלינו. אני מאוד אשמח. הוא אבא שלי, אני אשכרה חלק ממנו והוא חלק ממני, אני מכיר אותו הכי טוב שאני מכיר בן אדם. כשהוא משחק אני קורא אותו, אני יודע מה הוא יעשה, והוא מכיר וקורא אותי".
יקבלו שניים במחיר אחד.
גבאי מחייך, "וגם נזמין לארוחת שישי אצלנו באותו המחיר".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: עומר יהב | איפור ושיער: רונאל גושן | הפקה: טל פוליטי