שבוע אחרי תחילת המלחמה, אחרי ימים ארוכים של הלם, מיה דגן בחרה לפעול. "בשבוע הראשון לא תפקדתי, לא האמנתי שיש רוע כזה. ואז יום אחד ראיתי בתוכנית בוקר חקלאי שביקש עזרה, והיה לי מעין קול פנימי שאמר, 'או-קיי, אני אעזור לו'. אמרתי זהו, אני סיימתי לראות חדשות, אני מתחילה ליצור חדשות. מה שהספקתי לעשות בכמעט חודשיים שעברו מאז זה מטורף, תוך שבוע הקמנו את 'שוק עוטף', התחברתי לעמותה מדהימה שנקראת צוות לעניין, שהקים צחי כפרי, לא ראית אנשים כאלה. הוא שלף אותי מהדיכאון של החיים שלי, שהתחיל בקורונה לפני יותר משלוש שנים".
מה עשיתם?
"הם הקימו מתחם אוכל מטורף בדרום ל-30 אלף חיילים, מאכילים את כולם. הלכתי לראות את התופת, מבחינתי אין אופציה לא ללכת. כל מי שאמר לי 'אני לא מסוגל לראות' – מה זה 'לא מסוגל'? האנשים שלנו עברו את זה, אז אני אהיה מסוגלת לראות. הגעתי לניר עוז, זו שואה. אין בית שלא שרפו. ריח של גיהינום. הייתי ברעים, אחרי שפינו את הגופות, אבל הבגדים שלהם שם, הנעליים, העמדה של הדי-ג'יי, החטיפים. כמו תמונת הנצחה של שואה, ככה זה נראה כשקופאים החיים. ואז אתה חוזר אחורה לצומת, לחיילים, לשמחה ולתקווה שלהם בעיניים. אתה מסתכל ימינה ורואה מוות, מסתכל שמאלה ורואה שמחה ותקווה. נכנסתי לג'יפ ואמרתי לצחי, 'קח אותי לכל מקום שיש בו חייל'. לא מעניין אותי אזור מסוכן או לא, לא חשבתי על כלום, לא ראיתי ממטר, רק עניין אותי לראות את העיניים שלהם נדלקות. לתת להם נשיקה וחיבוק וצחוק ואוזן קשבת, ולהצחיק אותם. זו התרופה הכי טובה שיש".
איך זה נשאר איתך כשנגמר היום?
"עזבי, אני לא מעניינת. זו פעם ראשונה שאת מבינה מה ההגדרה של אושר – כשאתה נותן בלי לרצות שום דבר בחזרה. הייתי מתפרקת באוטו, והייתי בוכה מאוד מאוד, ואוספת את עצמי מחדש. זה הכריח אותי לצאת מהתחת של עצמי. זה בדיוק מה שלמדתי בטיפול שלי. קשה לך? תתקשר לשלושה אנשים לשאול אותם מה שלומם. אל תתעסק בעצמך".
שליח צלצל בדלת. לא ידעתי אם אני רוצה לרצוח אותו או לחבק אותו
חוץ מעבודת ההתנדבות שעשתה בעצמה, דגן (48) רתמה גם את חבריה מהתעשייה לטובת העניין.
"מדהים לראות את ההתגייסות של כולם. אין אחד שאמר לי 'לא יכול', אביב אלוש ואורי פפר (אחיו של בן זוגה של דגן, ערן – א"ו), רמי קלינשטיין, ריטה, אין חור שריטה לא הייתה בו. ותשמעי, העבודה שגל (גדות, חברתה הקרובה של דגן – א"ו) עושה שם. השגרירה המדהימה הזאת שלנו".
ובכל זאת היא חוטפת ביקורת.
"אז שייכנסו לאינסטגרם שלה, שיש בו יותר מ-100 מיליון עוקבים. היא ישראלית ויהודייה בתקופה שלא פשוט להיות לא ישראלי ולא יהודי, והיא גאה, ואין מישהו שהיא תגיד לו לא. עבדתי עם משפחה של חטופים, התקשרתי אליה – לא הספקתי להגיד משהו והיא שאלה, 'מה את צריכה? להעלות? ברור'. גל היא לא מהמדברות, היא מהעושות. היא נותנת עבודה".
אז בעצם הפכת למפיקה והשגת את האומנים לאירועים?
"אין בושה, אין 'לא נעים'. הכל בשבילם. מה שאתם רוצים. הרמנו חתונה לחייל שהיה אמור להתחתן. התקשרתי לאומנים, לא עניין אותי כלום, לשלמה ארצי התקשרתי! רעדה לי היד טיפה, אני לא אשקר, אבל אמרתי, 'כוסאומו, לא אכפת לי'".
כי זה לא בשבילך.
"יותר מזה, אני יודעת שהאומן שיגיע יגיד לי תודה בסוף. בסוף הגעתי לרמי קלינשטיין, והוא אמר לי, 'תשמעי, אני בצפון, מופיע למפונים, אם את משיגה לי מסוק אז בסדר'. השגתי לו מסוק! אבל בסוף הנשמה הזיז את אותה הופעה ובא אלינו. זו הייתה פלוגה שאיבדה המון המון חיילים באותו השבוע. אי אפשר לתאר את האושר והפשטות, החופה מסדינים, הם רוקדים על האספלט, ורמי שר להם בחופה. אז אתה מבין שאנחנו בכזו תרבות של שפע שפתאום זה מתחיל להצטמצם לבייסיק, למה שאתה באמת צריך. וזה ממש לא הרבה".
השאלה היא כמה זמן נשארת ההבנה הזאת.
"איתי זה נשאר. היה לי יום הולדת אחרי שזה קרה, חברה התקשרה בחצות להגיד לי 'מזל טוב'. ואני אומרת לה, 'על מה?'. שכחתי! באותו היום פתחנו את השוק וביליתי את יום ההולדת שלי שם, הבטתי מסביב והבנתי שאני עושה משהו טוב. אף פעם לא היה לי יום הולדת כזה, שהייתי בכזאת הודיה".
המלחמה נכנסה גם לבית שלך. יונתן, הבן של בן זוגך ערן, הוא חייל בתותחנים.
"ערן לא ישן, שמרית אמא של יונתן לא ישנה. כל הורה שיש לו ילד שם לא ישן, הטלפון אף פעם לא על שקט. היה ערב אחד שערן ואני היינו בבית, בתשע וחצי פתאום צלצול בדלת. אנחנו מסתכלים אחד על השני ואני מוציאה קול בקושי, 'מי זה?'. הוא ענה: 'שליח', ובאותו רגע לא ידעתי אם אני רוצה לרצוח אותו או לחבק אותו. לא מצלצלים בדלת, לא עושים את זה! זה רגע שאני לא אשכח בחיים שלי. רק כשיונתן יצא מעזה ערן הצליח ללכת לישון. כשהוא יצא, הם הלכו ביחד לבית הספר של הבת שלי אמליה, וזה בדיוק הסרטון ל'גם בשעות החשוכות של הלילה'", היא מראה לי וידאו שבו רואים את כל הילדים צועקים ומתרגשים יחד עם אמליה, ואותה נתלית בזרועות אחיה, בוכה מאושר.
התרגלנו לראות את אמליה מככבת לצדך בסרטונים. מה שלומה בימים אלו?
"הילדה שלי בת 10 והיא דואגת. היא עברה מגפה עולמית, מלחמה, אזעקות, חטופים. כאילו, מה היו הדאגות שלי בתור ילדה בת 10? אם מלכת הכיתה תזמין אותי למסיבה או לא? לפני כמה ימים ראיתי אותה במצב רוח לא טוב, שאלתי אותה מה קורה, והיא אמרה לי, 'כולם אומרים שאנחנו ננצח, אבל מה יקרה אם לא ננצח? אנחנו נצטרך לעזוב פה? יש ילדים בעזה שגם אומרים שהם ינצחו, אז מה יקרה?'. היא מבינה. ולא הראינו לה חדשות, אבל בואי. זה לא עובד, הילדים יודעים. היא אומרת לי, 'אני מפחדת שיבואו לקחת גם אותי מהבית'. זה לא נורמלי, הנה גדל לו דור פוסט-טראומטי".
איך את שומרת עליה?
"מגנים, עוטפים, מדברים על דברים. אני בן אדם אופטימי, אני נאחזת בכל נקודת אור הכי קטנה, נתלית עליה כמו עקרבוּת, רואה טוב, הולכת לשם. הנקודה הזאת של הטוב היא בפנים, אף אחד לא יכבה אותה. ואני יודעת שגם לאמליה יש כזאת, לכל האנשים שמאמינים בטוב ובאופטימיות".
טפו טפו, זה מאחוריי
לפני שלוש שנים שיתפה דגן בתהליך הגמילה שלה מההתמכרות לאלכוהול, שהחלה בגיל 12. היום היא נקייה וממשיכה להקפיד לקבל תמיכה.
בתקופות קשות כמו במלחמה, קשה יותר ללכת נגד ההרגל לשתות ולמסך את הבעיות?
"לא, זה לא קיים בחיים שלי היום. אלכוהול זה לא עניין של תקופה, מי שמכור יודע שאין תקופה טובה או רעה שאתה שותה יותר. המטרה היא בסופו של דבר להקהות חושים, להקהות רגש, לא להתמודד עם המציאות, שלא תעלה שום טראומה או שמחה, מעין מסך עשן שמתנהל בתוך החיים. כשאתה נגמל, זו עבודה. זה להבין שאם עכשיו קשה לי אז קשה לי, וזה יעבור. אני לא יכולה לשנות את זה, אבל אני יכולה לשנות את עצמי. טפו טפו, זה מאחוריי".
היו לאורך הדרך שהצביעו על בעיה ורצו לעזור?
"לא. אני ידעתי להסתיר יפה מאוד. הייתי אלכוהוליסטית תפקודית ברמה גבוהה מאוד מאוד, עד שבעצמי הבנתי שזהו. וככה צריך, אתה צריך להבין בעצמך אם אתה צריך לעשות שינוי, אם אתה במקום נכון או לא נכון. מי שיבוא ויגיד לך, 'אח שלי, לא טוב לך', זה לא יעזור".
איך החיים השתנו מאז הגמילה?
"ההגדרה של מכור זה כשאתה לא מנהל את החיים שלך, אלא ההתמכרות מנהלת אותך. אחרי שהודחתי מתפקיד היו"ר של חיי, החזרתי את המושכות של החיים שלי אליי".
איך היה לך לחשוף את זה?
"בסדר גמור, כי זה לא היה בשבילי בכלל, זה היה בשביל מי שיושב בבית וחווה את מה שאני חוויתי וחושב שאי אפשר לצאת מזה וזה הסוף. הייתי שם כהוכחה ניצחת שזה לא הסוף. והתגובות והטלפונים שקיבלתי הראו לי שצדקתי".
חששת שתיצמד לך תדמית, שתהיה שיפוטיות כלפייך?
"שיפוטיות? לא הספקנו להכיר? ככל שעוברות השנים, I couldn’t care less. פחות ופחות מעניין אותי מה אנשים יחשבו, וזה שחרור נהדר. יש לי את הבעיות שלי, אני לא פיה ולא מושלמת, אבל אני עובדת עם עצמי ועל עצמי, ואני לא יכולה להיות מושפעת מ'מה יגידו'. אני גם לא קוראת טוקבקים, זה לא מעניין. מה אני אעשה עם האינפורמציה הזאת? אני צריכה לשמר את האנרגיה שלי".
האנרגיה שלך באמת נשמרת יותר לאחרונה, יש שיגידו שנרגעת.
"לא נרגעתי. אני לא בן אדם רגוע, אני לא בן אדם שקט, אבל מה שכן, בטח מאז 7 באוקטובר, החוקים השתנו, גבולות נפרצו, החיים לא יחזרו להיות מה שהם היו. וזה מצריך ממני להיות ביותר דיוק עם עצמי. אין לרמות את עצמי יותר, אין חארטות יותר".
אני לא העניין פה
מאז פריצתה לתודעה לפני יותר מ-20 שנה ב"דומינו" (לצד יובל סמו, עדי אשכנזי, אילן פלד ואחרים), דגן ידועה כמי שאומרת את מה שיש לה על הלב. היא עדיין היא, הלב אותו לב, אבל עכשיו היא דווקא בוחרת להימנע מנושאים מסוימים – פוליטיקה, למשל. "אני מרחיקה את עצמי מכל דבר שהוא לא טהור או לא שלי. עזבי פוליטיקה, זה לא מעניין. הם מתחלפים ובאים והולכים, זה חולף. מה שלא חולף זה אנחנו, ורק ביחד ננצח את זה. אני פשוט צריכה שכולן יחזרו, שכולם יחזרו. אני לא יודעת אילו מאמצים נעשים, אבל החטופים חייבים לחזור, בעד הכל, אחרת אין טעם לכלום, אחרת איבדנו צלם אנוש. הרבה יותר חשוב להציל חיי אדם מלהציל את הכיסא שלך, את הכיסאות של כל מי ששם. כשאני שומעת על הורים של חטופים שהמשטרה עוצרת אותם, זו הזיה. זה אי אפשר. משפחות של חטופים, זה לא נוגעים. נותנים להם לעשות מה שהם רוצים. עד שלא היית בסיטואציה הזאת אתה לא תבין לעולם".
למחאות את לא הולכת עכשיו?
"אני מתעסקת בעשייה שלי, שזה אומר לחזור לתיאטרון ברגשות מאוד מעורבים, אבל בהבנה שאנשים זקוקים לזה, האולמות מלאים, וברגעים האלה של הקושי של ההישרדות אתה מבין את מהות העבודה שלך. זה לא סטאר ולא סלב ולא דיווה ולא התחת שלי, זו היכולת לקחת למסע בן אדם אחר מהחיים שלו ולגרום לראש שלו להפסיק לעבוד וללב להתחיל לפעום. להעביר אותו שעה וחצי לעולם אחר, לזמן אחר, לתת לנשמה לנוח. זהו".
הייתה שאלה אם לחזור לתיאטרון בזמן מלחמה?
"גם בקורונה וגם במלחמה נסגרנו ראשונים ופתחנו אחרונים. המקצוע הזה חטף טלטלה מטורפת וכשחזרתי לעבודה שאלתי את עצמי מה הטעם. הייתי מסתובבת ברחוב ורואה את בתי הקפה מתמלאים ולא הבנתי, איך החיים נמשכים? אבל כשחוויתי את הקהל מתרגש, בוכה, הבנתי כמה חשובה התרבות ברגעים האלה. זה כמו הסיפור על הנזיר ההוא שלא היה לו כלום. הוא קנה אורז וספר – האורז כדי שיוכל לחיות והספר כדי שיהיה לו למה לחיות. זה המשמעות של החיים, זה מה שמחזיק אותנו אנושיים".
בקורונה לא עבדת במשך שנה. איך זה היה?
"תשאלי אותי מי אני – אני שחקנית, כבר 30 שנה. כשלקחו ממני את הדבר הזה, לא ידעתי במה להיאחז. כל החיים שלי סובבים סביב זה, אני אוהבת מאוד את העבודה שלי, פתאום שאלתי, 'מי אני בלי המשחק?', ועניתי, 'וואי, אני לא יודעת'. שאני אגיד 'לא יודעת'? אמרתי לו (מסתכלת למעלה): 'יאללה, תורך. אל תשלח לי סימנים, תגיד מה, אני זורמת איתך'. צנחתי, ולא היה לי מה לעשות חוץ מלדעת שזה יעבור".
אז מה עשית באותה התקופה?
"עברתי מהסלון לגינה בחלוק. התעסקתי בצמחייה שלי, זה מה שעשיתי. אמרתי, 'זה יעבור מתישהו. כשזה יצטרך לעבור זה יעבור'. וזה באמת עבר. אומנם בעקבות שואה, אבל זה איפס אותי, שאב אותי החוצה כמו דייסון פתאום. אחרי המון שנים שהייתי בדאון, המלחמה הזו הזכירה לי מי אני. אני מנוע של פרארי, מ-0 ל-100. אני רואה מטרה, אני נדבקת אליה. ולא הייתה לי מטרה כבר המון זמן".
איך לחזור לבמה אחרי ששוב לא שיחקת כמה חודשים?
"מאוד כיף. התגעגעתי. שחקנים כשאין להם את היצירה שלהם, זה בעייתי. אתה לא יכול לפרוק. מה אני אעשה עם כל האנרגיה שלי? הבמה זה הבית שלי, עליה אני מרגישה הכי בבית בעולם. אנשים שהם לא שחקנים לא מבינים את זה, אומרים לנו, 'תעשו משהו אחר'. ואני יכולה לעשות משהו אחר, אבל אני לא רוצה. אז אני מאוד שמחה שזה חזר, כי זה כבר לא ממקום בידורי, זה ממקום טיפולי".
באיזה אופן?
"על הבמה אני כמו כלי קיבול, אני לא העניין פה. אומרים ששחקנים מאוד מרוכזים בעצמם, וזה נכון – אגב, כל אחד מרוכז בעצמו. לא רק שחקנים, כולם, וזה בסדר גמור. אבל על הבמה זה מקום בטוח, שום דבר לא נכנס לשם, כי אתה בשביל מישהו אחר. מישהו שילם כסף, על חניון, על בייביסיטר, אני יכולה עכשיו לאפשר לעצמי להתרכז בעצמי? לא".
אני תכף בת 50. רק שלא יעשו לי מסיבה
לפני שבע שנים עזבה דגן את תיאטרון בית ליסין בצעד דרמטי לאחר סכסוך עם מנכ"לית התיאטרון ציפי פינס, כשעברה לתיאטרון הקאמרי כדי לשחק במחזמר "מצחיקונת" – שעליו גם זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר. לפני שנתיים שבה לבית ליסין, שם היא משחקת גם היום. "לחזור לבית ליסין זה לחזור הביתה. כן, ציפי ואני רבנו, ואז כשנפגשנו המשכנו מאותו משפט שהפסקנו לפני שבע שנים. כשאתה אוהב מישהו, וכועס עליו, האהבה לא נעלמת. כל כך אהבתי אותה והיא כל כך אהבה אותי ולכן הפגיעה הייתה כל כך גדולה, אחרת לא היה אכפת לנו כל כך. אבל לאורך השנים לרגע לא נטרתי לה טינה, ולא היא נטרה לי".
ההתבגרות מעסיקה אותך מבחינת הקריירה?
"לא. אני עוד בתיאטרון, ששם עוד יש תפקידים, אבל בגדול אין בישראל מספיק תפקידים מדהימים לנשים, נקודה. יש לנו שחקניות מדהימות, לא פחות טובות מבהוליווד, רק שאין במה לשחק. מדי פעם באה איזו סדרה".
אחרי שנים של שיח על קבלה עצמית, איפה את היום ביחס לחיצוניות שלך?
"בסדר. יום ביומו. אני פחות מתעסקת בזה, אני מודה, נכנסתי לקניון, ונכנסתי לחנות בגדים, מה שפעם היה מטריף אותי. פתאום זה לא עניין אותי, יצאתי משם תוך שתי דקות. זה פחות מעסיק אותי".
וגיל המעבר?
"מעבר לאן? לגיהינום כנראה. אין, ווייז לא מגיע לשם. אבל זה חלק מהחיים, מה אני אעשה? יש לי בעיות שינה מטורפות, אבל מורידים את הראש מתחת לצונמי הזה. אני מתעצבנת, ואז נזכרת שזה הורמונים ושכולם עוברים את זה. מה זה, עוד שנתיים אני בת 50. רק שלא יעשו לי מסיבה".
מה, כלום?
"לא אוהבת את כל ההפקות הגדולות האלה, זו גם הסיבה שלא התחתנתי. תשאלי את חברות שלי, יש מסיבות – אני באוהל, לא זזה. קשה לי כשיש הרבה בני אדם. אני לא מהאנשים שנעלבים אם לא מזמינים אותם למקום. להפך, אני אומרת 'יש'. אני אוהבת להיות בבית, ולפעמים אני גם אוהבת להיות לבד, אני מאוד מרוכזת, אני מייצרת כל מיני דברים, מתעסקת בצמחייה ובאומנות, ואני שוחה, וזה מאוד מדיטטיבי בשבילי. בשבילי לצאת מהבית כשזה לא לעבודה זה מאמץ מאוד גדול. בבית אני מרגישה מלא אנרגיות טובות מהמשפחה שלי, מהחברים שלי, מהעציצים שלי".
הפער בין הדמות המוחצנת שלך לבין החיבה ללבד גורמת לאנשים לחשוב ש"נעלמת".
"אם יש אמירה שאני שונאת, זה 'נעלמת'. זו הדרך של אנשים להוריד מעצמם את רגשות האשם, מי שאומר 'נעלמת' לא חיפש מספיק. לא, לא נעלמתי, אני פה, אני חיה וקיימת. המילה הזו פשוט צריכה לצאת מהלקסיקון, אפשר פשוט להגיד, 'התגעגעתי, בואי ניפגש'".
מקום שאי אפשר להגיד שלא נעלמת ממנו הוא הרשתות. מאז פרוץ המלחמה לא חזרת להעלות תכנים של יום-יום.
"מה אני אעלה? לחזור ליום-יום של ה'היוש' אני לא יכולה. כן, חזרתי לתיאטרון וקצת לחיים. אבל לשם? אני מרגישה שזה לא מתחבר. גם מבחינת עבודה באינסטגרם, כשיש פרויקטים מעניינים אני עושה. זה לא שאני לא מפרסמת כי זה לא בסדר, אבל רוב הזמן אני לא מתחברת לזה. אני לא אפרסם קרם לתחת עכשיו. אי אפשר למכור משהו שאתה לא מתחבר אליו".
אפילו את ההצגה החדשה שאת משחקת בה לא פרסמת.
"נכון, אבל אני אעשה את זה כי אני רוצה שאנשים יבואו לראות את ההצגה, ואני עושה את הריאיון, כי אני רוצה שיבואו לראות את ההצגה. לא כדי שהם יבואו לראות אותי או שהתיאטרון ירוויח, אני רוצה שהקהל ירוויח מזה. חשוב לי שאנשים יידעו שזה בסדר רגע להרפות את האגרוף. זה בסדר לצחוק, זה לא אומר ששכחת, זה לא מבטל את הקושי".
ב"יומן חוף ברייטון" בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר משחקת דגן לצד יונה אליאן, יורם טולדנו ואחרים. "המחזה הזה הוא קלאסיקה. ואני בכלל בן אדם של קלאסיקות. הטרנדים החולפים הם קשים בעיניי. ניל סיימון כתב את 'יומן חוף ברייטון' לפני המון שנים, זה מחזה ישן, אבל הוא כתוב כל כך טוב עם דמויות כל כך טובות, שהוא עובד גם היום".
איך בא לידי ביטוי שמדובר במחזה קלאסי?
"זה טקסט שצריך ללעוס אותו שיישב בפה, כי השפה היא לא שפה של היום. הדבר הראשון שמשך אותי, זה דברים שקראתי ואמרתי 'לא יכול להיות', זה דברים שקורים אצלי בבית. יש משפט בהצגה שהנער אומר על ארוחת הערב, "כרוב וכבד זה עינוי יהודי מימי הביניים", ואני קוראת את זה בבוקר, ואז בערב, מה אוכלים אצלנו בבית? כרוב וכבד! אני לא האמנתי, צילמתי ושלחתי לקאסט. וזה הכל ככה. ומה שבאמת תפס אותי, בטח בתקופה הזאת, זו המורשת היהודית, שמימי הביניים ועד היום לא השתנתה. כי בעתות משבר אין בכלל שאלה אם אנחנו ביחד. אנחנו ביחד".
ספרי על הדמות שלך.
"המחזה עוסק במשפחה יהודית בברוקלין, שנייה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. אני משחקת אישה שבעלה נפטר, והיא עם שתי הבנות שלה עוברת לגור אצל אחותה, שאותה מגלמת יונה הנפלאה, עם בעלה ושני הבנים שלה. באיזשהו שלב מגלים שהמשפחה שלהם מפולין הצליחה לברוח, וברור שגם הם יגורו באותו בית עם האחיות. זה מדהים, ההקבלה הזו להיום".
זו לא הפעם הראשונה שאת משחקת לצד אליאן.
"לא. וואו, יונה, איזו אישה", היא מחייכת, "כמה שלמדתי ממנה, כזו אישה מהממת. את רוצה אופטימיות? רוצה הוכחה שהאהבה מנצחת הכל? את פשוט צריכה לראות את ששי (קשת, בעלה של אליאן – א"ו) ויונה. הם אוהבים אחד את השני כל כך הרבה שנים, הם מעצמה של אופטימיות. הם בנו את התרבות פה, היו בכל המלחמות. זה להסתכל ולהגיד, 'ככה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה'. הוא אוהב אותה, הוא משוגע אחריה, הם כאילו נקודת השפיות שלי, בכל פעם כשאני מאבדת את זה אני חושבת, ששי ויונה".
מה את לוקחת מזה לזוגיות שלך?
"קבלה והבנה שביחד אנחנו כוח. לפעמים אני עושה ויתורים, לפעמים אתה עושה, אבל ביחד אנחנו כוח, כי באמת אין יונה בלי ששי ואין ששי בלי יונה. והם אוהבים אמיתי, ראיתי את זה בפנים, הוא מסתכל עליה והוא גמור. עם ישראל, בואו נהיה ששי ויונה".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: מזל חסון | איפור: נגה תמיר | שיער: שגיא דהרי | הפקה: טל פוליטי