כשהכל הסתיים התעוררתי עם לב ותודעה נקיים ופתוחים

זוג יושב באמבטיה. היא רואה אותו ופניו הם פני הגרוש שלה. הוא מביט בה ומולו יושבת אישה עם ראש של פיטבול.

הם בשנות ה-40 שלהם, שניהם גרושים עם ילדים, ביחד כשנה. הם אוהבים מאוד, אבל עכשיו במים החמים הם מסתכלים אחד על השנייה וזה לא כל כך נעים. 

זמן קצר לפני כן הם אכלו 2.5 גרם של פטריות הזיה. "בשנה האחרונה נפתחתי לפסיכדליה", אומר יניב (שם בדוי), מורה מהצפון. "לא היה לי רצון כזה בעבר, אבל כל מה ששמעתי מאנשים שהתנסו בזה מאוד סקרן אותי, ועם הפטריות מאוד חיכיתי שיופיעו ההזיות, והן הגיעו. ראיתי איך הראש והגוף שלה לא מחוברים ופתאום הפנים שלה נמתחות באזור הפה והיא הופכת לפיטבול, ואני חושב שאני לא רוצה לראות את האהובה שלי בדמותו של כלב רצחני שיושב איתי באמבטיה. אבל ידעתי שהפטרייה מעמתת אותך עם הפחדים הכי עמוקים שלך וגם חושפת אותך, והרגעתי את עצמי. ישבתי מרותק מולה, ופתאום הראש שלה שוב מתחבר לגוף והיא נראית כמו ציור מהמאה ה-16, יפהפייה ואלגנטית. ואז היא אומרת לי, 'אתה נראה כמו מיכאל, אתה מיכאל'".

העליב אותך שהיא רואה את האקס במקומך?
"לא. ידעתי שהיא בטריפ משלה ויכולתי להכיל את זה, באיזשהו מקום רציתי שהיא תתעמת עם זה ותמשיך הלאה. זה גם גרם לי לתהות איך אני נראה, אז הלכתי למראה ואני רואה בנאדם אחר, מבוגר יותר. פנים מרוכזות שמסתכלות עליי ואני לא מזהה את עצמי. שאלתי את עצמי מי זה האיש הקשוח הזה, אבל אז עלה לי חיוך והוא נמס. אחר כך הרגשתי צער גדול על הילדים שרחוקים ממני עכשיו, על הפנים הקשוחות האלה, על האהובה שלי שהפכה למפלצת. אבל היא כבר הייתה בסלון על ספה נוזלית וצחקה, והצחוק שלה הדביק אותי. התחלתי להרגיש נעים וקל".

מה למדתם מהחוויה הזאת?
"גילינו את הדואליות, את המורכבות. אני חושב שזה מה שלימדו אותנו הפטריות. לראות את בת הזוג שלי כמפלצת היה לי מאוד משמעותי, כי בכולנו יש צדדים אפלים ולא יפים. אנחנו בשלב מוקדם ביחסים שבו מראים רק צדדים טובים, ועכשיו ראינו את הפחות טובים, קיבלנו אותם ונשארנו ביחד. אחר כך דיברנו המון על הכל, במשך שבועות. לא מזמן סיפרתי לחבר כמה טוב זה עשה לי ולקשר שלנו, והוא אמר שטוב לו בחיים גם ככה. שאלתי אותו, 'טוב לך בארץ?'. הוא ענה שכן, ואני אמרתי, 'אז למה לך לנסוע לחו"ל? זה בדיוק אותו הדבר, יש כאן אפשרות לראות את המציאות מנקודת מבט חדשה'".

אי אפשר יותר להתעלם מהפוטנציאל של החומרים האלה

השימוש בסמים פסיכדליים הולך אלפי שנים אחורה, לתרבויות שהשתמשו בצמחים בעלי השפעה פסיכואקטיבית - כמו איוואסקה, מסקלין ופסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות ההזיה - בטקסים דתיים ורוחניים.

לעולם המערבי הגיעו הסמים הפסיכדליים בשנת 1950, ובמשך כמעט שני עשורים חקרו מדענים את השפעתם על מוח האדם ועל הנפש. אותם חוקרים (שהמפורסם בהם, אם כי לא בהכרח החשוב ביותר, היה טימותי לירי) ראו בסמים פסיכדליים אמצעי לשינוי מהותי של פני החברה האנושית. לקראת סוף שנות ה-60, כשילדי הפרחים גילו את ה-LSD ולא ראו עוד טעם במלחמת וייטנאם – כי אתה פשוט לא נוטה להילחם ולהרוג אחרי שהרגשת אחדות עם כל מה שקיים - החלה מלחמתם של הפוליטיקאים בסמים הפסיכדליים.

למרות כוחות הריפוי שהתגלו בחומרים הפסיכדליים כבר בשנים ההן, פוליטיקאים ושדולאים הציגו אותם כמסוכנים משלל סיבות אידיאולוגיות ו/או אינטרסנטיות. זליגתם המאסיבית לרחובות תרמה למיתוג השלילי והם הוצאו אל מחוץ לחוק. רוב המחקרים הופסקו לחלוטין.

חצי מאה קדימה, החודש פורסם כי ה-MDMA – או בקיצור אם-די, הסם הסינתטי הלא חוקי המוכר גם כאקסטזי - עשה צעד גדול לקראת קבלת אישור לשימוש רפואי ממנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) לאחר שתוצאות ניסוי קליני הראו כי הוא מסייע לסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית, אם בעת השימוש בו הם עוברים גם טיפול פסיכותרפי.

זה לא המחקר היחיד ולא הסם היחיד שעושה את דרכו אל המיינסטרים הפסיכיאטרי. מחקרים וטיפולים בחומרים פסיכדליים נערכים ברחבי העולם במיטב האוניברסיטאות ובתי החולים, כולל בישראל; המחקרים מראים כי החומרים הללו בטוחים למדי, אינם ממכרים ועמוסים סגולות תרפויטיות אדירות. מחקרים בפסילוסיבין מראים שאפשר לטפל בעזרתו בדיכאון, חרדה, אנורקסיה, הפרעה אובססיבית קומפולסיבית, התמכרויות ואפילו כאבי ראש; מחקר קליני בקטמין שנערך בישראל מראה שהוא מחולל נסים בטיפול בדיכאון קשה ובפוסט טראומה; LSD או "אסיד" התגלה כיעיל בטיפול נגד דיכאון, חרדה, אלכוהוליזם וחדרת מוות בקרב חולים סופניים.

הרנסנס של הפסיכדליה אינו מוגבל לתחום המחקר המדעי. יעיד על כך הנתון על עלייה בשימוש ב-LSD בארה"ב ב-50% בתוך שלוש שנים (2015-2018), כפי שפורסם בכתב העת "Drug and Alcohol Dependence".

"מה שקורה היום בתחום הוא חסר תקדים", אומר ד"ר עידו הרטוגזון, חוקר פסיכדליה. "אפילו בשנות ה-60 לא היה משהו שהתקרב לסדר הגודל הזה, לא רק מבחינת מחקר, אלא גם בשימוש האישי. הפסיכדליה נטמעת בזרם המרכזי בשני קווים מקבילים, האחד רפואי והשני דרך ארגונים כמו Decriminalize Nature האמריקני, שפועל להפיכתם של צמחים כמו פטריות, מסקלין ואיוואסקה לחוקיים או לפחות לא בלתי חוקיים. בזכות הארגון הזה יש כיום הרבה מקומות בארה"ב שבהם הדברים האלה חוקיים או לא נרדפים על ידי החוק. בסופו של דבר אי אפשר יותר להתעלם מהפוטנציאל הגדול של החומרים האלה, שעוזרים לא רק לאנשים מאובחנים. הרי כמעט כל החברה היום חיה עם סוגים שונים של חרדה, דיכאון וטראומה".

תקופת הקורונה העצימה את השימוש בסמים פסיכדליים. דניס אוניל, נשיא חברת Biomedican המתמחה בגידול קנביס אורגני, ציין באחרונה שהמגפה גררה אחריה את מגפת בעיות נפשיות, שכמות האנשים הזקוקים לעזרה גדולה מהקיבולת של מערכת הבריאות, ושהתרופות המקובלות לא בהכרח עושות את העבודה – שילוב שדוחף את התעשייה הפרמקולוגית לבחון את היישומים הרפואיים של החומרים הפסיכדליים.

אנדרו יוקי, חוקר באוניברסיטת סינסינטי, העריך בראיון ל"סיינטיפיק אמריקן" שהשימוש בחומרים פסיכדליים בארה"ב גדל בתקופת הקורונה פי שלושה. נתונים על ישראל בהקשר הזה אינם בנמצא, אבל ברור ששלל הפרסומים על סגולות המרפא של הסמים הפסיכדליים – לצד הטלרגם, שהפך את רכישתם הלא חוקית לקלה וזמינה יותר - יוצרים אצל יותר ויותר ישראלים, שאולי במצב רגיל היו טסים לנקות את הראש בחו"ל, נכונות לצאת למסע מסוג אחר.

הייתי לטאה ועץ וצמר וילדה ואמא שלי וסבתא שלי

בשנת 2006 החליטה ממשלת ארה"ב לממן מחקר בפסילוסיבין שנערך באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. המחקר כלל 36 משתתפים שגילם הממוצע היה 46. שליש מהמשתתפים דיווחו כי תחת השפעת הפטרייה הם חוו את הרגע הרוחני ביותר בחייהם. מספר חודשים לאחר המחקר, 79 אחוזים מהנבדקים דיווחו על עלייה בתחושת הסיפוק שלהם מחייהם. המשתתפים היו במעקב במשך 14 חודשים ולא נמצאו השפעות שליליות לטווח הארוך.

אותן פטריות הן כיום החומר הפסיכדלי הטרנדי ביותר בישראל. יש שנוטלים אותן תחת הדרכה כאן בארץ, אחרים טסים לחוות את ההשפעה במסגרת ריטריט בחו"ל. "עד לאחרונה הייתי בטוחה שאם אני לוקחת פסיכדליים, אני משתבשת", מספרת קרן (שם בדוי) שלפני חודשיים חוותה את טריפ הפסילוסיבין הראשון שלה. "ובכל זאת מצאתי עצמי בסוף שבוע של אכילת פטריות במעגל נשים תוך שיח ער על הרחם והילדה הפנימית שבי".

למה דווקא עכשיו?
"קצת כי אני בת 40, קצת כי אני בטיפול פסיכולוגי וקצת בגלל האפשרות לשייט במעמקי התודעה. הייתה בי כמיהה לקצת רוח, משהו שקשה לקבל כשאת אדם לא דתי או אמוני. גם לשנת הקורונה הייתה השפעה. הבית, הבדידות, תחושת המחנק והחרדה עשו את שלהם".

קרן, לא הטיפוס שיתארגן על פטריות בטלגרם, בחרה באופציה של טיול מאורגן. "זה היה סופ"ש מסודר במתחם בדרום עם הדרכה צמודה, טקס רוחני, ליווי לפני ואחרי והכוונה טיפולית. לא מסוג הפטריות שלוקחים כדי לראות את הכוכבים נושמים עלינו או להרגיש את פעימות לבו של עלה, אלא כדי להיכנס פנימה, לתוך עצמי, לעבור מסע בילדות שלי, של אמא שלי ושל אמא של אמא שלי, ולחזור עם תובנות שיקפיצו את הטיפול הפסיכולוגי שנים קדימה. אחרי מה שעברתי שם לא אכפת לי עכשיו אם יקראו לי היפית, העיקר שיקראו לי כשהולכים לעשות איוואסקה".

מה היה?
"הסופ"ש היה מלא מעגלי שיתוף עם כל הדיבור הרוחניקי המתיש שאת יכולה לדמיין לעצמך. אבל התמסרתי, בכיתי את נשמתי מול נשים זרות, הקשבתי להן והן הקשיבו לי. מביך? בהחלט. מזכך? לגמרי. מה שעזר מאוד הוא שמעבר לדיבור הרוחניקי, הייתה הדרכה חכמה וטובה של מטפלת שהייתי הולכת אליה גם בלי שום עזר פסיכדלי. לקראת הערב קיבלתי את מנת הפטריות שלי - שני גרם, אלא אם מישהי מבקשת יותר - ונשכבתי על מזרן עם כיסוי עיניים. ברקע ניגנה די ג'יי אדירה, ייעודית לטקסים פסיכדליים, וזהו, עלה לי. חמש שעות של טריפ שקצת מפדח לספר עליו, כי זה כמו לספר על חלומות. לא מעניין אף אחד חוץ מאת עצמך".

נסי בכל זאת.
"הייתי מוכנה לזה שאני ממש אחזה בסט הדימויים השחוק של אורות וגיאומטריה מקודשת וצבעים זוהרים וכל קעקועי הניינטיז. אמרתי לעצמי שבטח ככה המציאו את כל הקליפים בזמן שטסתי בחלל החיצון בצורת צפרדע והתפוצצתי לכוכבים והייתי לטאה ועץ וצמר וילדה ואמא שלי וסבתא שלי. בעיקר הייתי ילדה, כי לפי מה שאמרו לי זה המקום העיקרי שפטריות לוקחות אליו. בגלל זה גם נורא מצחיק בהן".

צחקת הרבה?
"צחקתי ובכיתי בלי שליטה, לעתים באותו זמן, וגם פחדתי והתפעלתי והייתי מאושרת והייתי עצובה, הכל. והרגשתי בטוחה, כי איכשהו זכרתי כל הזמן משפט של המדריכה: 'הפטרייה תגן עלייך'. לכאורה אמירה היפית, אבל היא התגלתה כאמת צרופה. פירקתי את כל הרגשות הקשים שהיו לי כלפי עצמי הילדה – בוז, בושה, אשמה, עצב. צללתי לתוך כל רגש והגעתי למקור שלו, לסצנה שאולי התרחשה בילדות ובינקות שלי. אבל בגלל שהפטרייה באמת הגנה עליי ולא רצתה שאני אפחד, היא הציגה לי את כל הסצנות האלו בצורת בובות צמר סרוגות, ככה שנורא צחקתי כי זה היה מטופש ודבילי ומתוק. בסוף כל סצנה כזאת נשאר רק כדור צמר קטן וחמוד שהיה פעם כל הרגשות הקשים האלה כלפי עצמי ומי שהייתי".

חוץ מצחוק ובכי היו גם מחשבות?
"בשלב מסוים יצאתי החוצה אל הטבע והטריפ נמשך באופנים אחרים ושונים, והוא היה עמוק ומשמעותי ומטלטל. אבל לא הייתה לי בדל מחשבה או תובנה, רק מרקמים ובדים וגלגולים וחיות, ותחושה גדולה של רגשות נקיים ואוהבים וחמלה כלפי אהוביי וכלפי עצמי וכל הדברים שקרו לי. כשהכל הסתיים נפלה עליי שלווה והוקרת תודה. הפטריות הלכו כלעומת שבאו, ישנתי טוב, התעוררתי עם לב ותודעה נקיים ופתוחים".

עברו חודשיים מאז. מה מזה נשאר?
"על פניו לא השתנה הרבה, הכל די אותו הדבר. עבודה, ילד, סטרס, טילים. כי החיים הם החיים ואני זאת אני, צריך יותר ממרחב פסיכדלי כדי לשנות את זה. אבל משהו בקצוות המשוננים קצת התרכך, אני זוכרת יותר את הדברים שיש להודות עליהם, יש בי יותר אהבה כלפי עצמי ואחרים ויש בי הבנה שהחיים, שלי לפחות, הם מסע פנימה. וסוף סוף מצאתי את השער הנכון".

ראיתי את המתנחלים כבני אדם

את האיוואסקה, שילוב פסיכואקטיבי של צמחים שמקורם באמזונס, נהוג לצרוך בטקסים שנמשכים לעתים לילה שלם. עומאר (שם בדוי), תושב יריחו, מספר על טקס כזה שנערך בחודשים הראשונים של הקורונה אי שם בבית לחם. "הנה משהו שהיה יכול לפתור את הסכסוך", מגחך עומאר אבל לא לגמרי צוחק, ומספר איך מצא את עצמו בין עשרה פלסטינים ועשרה ישראלים, חלקם מתנחלים תושבי גוש עציון.

"את הטקס הנחה חבר תושב בית לחם. אחת המטרות שלי הייתה לעשות שלום עם סבתא שלי, היא נפטרה לפני שנה והרגשתי אשמה כלפיה כי לא באתי לבקר אותה מספיק כשהייתה חולה. היא אהבה אותי מאוד ולא הייתי שם בשבילה. כששתיתי את הכוס הראשונה של האיוואסקה היא הופיעה מולי והתחלנו לדבר, היא סלחה לי והרגשתי הקלה גדולה. בכוס השנייה הרגשתי את עצמי ובשלישית את האנשים שסביבי".

מה הרגשת לגבי הנוכחות של המתנחלים בטקס?
"ראיתי אותם כבני אדם בלי לשפוט אותם, הם קיבלו אותי ואני אותם. יש לי דעה משלי על התנחלויות, אבל לא על האנשים עצמם. בבוקר שאחרי הטקס ישבנו כולנו ודיברנו, הם היו פתוחים ואמרו שצריך לחשוב על הכל מהתחלה, שהם לא ראו את הדברים מהזווית שלנו. הייתה שם תחושה שאנחנו מחוץ למערכת, בעולם משלנו. כל הגבולות הפוליטיים והאתניים נפלו ורק בני האדם נשארו".

חווית פעם משהו כזה?
"כשעשיתי MDMA במסיבת טבע. היו אנשים שפחדו ממני, הרגשתי זר, אבל כל הדעות הקדומות התאדו כשהסם עלה. רקדנו, התחבקנו, דיברנו. אלה דברים משנים מציאות".

למרות המחקרים ולמרות החוויות, השימוש בסמים פסיכדליים עדיין אינו חוקי ברוב מדינות העולם וגם בישראל, אלא שאנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש טיפלו ומטפלים באנשים בעזרת חומרים משני תודעה למרות הסכנה שבשלילת רישיונם, ואף גרוע מזה. אחרים מנסים ליידע את הציבור על היתרונות שבחומרים הפסיכדליים, כמו הפסיכולוג רן ספיר, שמתאר באתר שלו מטופל שסיפר שהוא לוקח פטריות הזיה. "הבנתי שהדבר הנכון ביותר עבורו ועבורי הוא לאחד כוחות עם הפטרייה, לראות את השימוש בה ככלי טיפולי", כותב ספיר. "הפטרייה לא מתחרה בי, היא עוזרת לי לעזור למטופל".

אסף (שם בדוי), פסיכולוג קליני שמטפל בסתר בחומרים פסיכדליים: "בקהילת המטפלים יש כבר כמה מאות אנשים שעושים את זה, לא רק פסיכולוגים ועובדים סוציאליים אלא גם רופאים ועורכי דין. אנשים שגילו את החומרים האלה, הבינו את הפוטנציאל האדיר שלהם ורואים בזה שליחות".

ואם נתפסים?
"יש הסכמה שאם קורה משהו, המטופל אומר שהוא הביא את החומר שלו. אבל כבר היו אנשים שהסתבכו, שביצעו עבודות שירות".

איזו הכשרה אתם עוברים?
"מתחת לרדאר יש מומחים מחו"ל, מתחום המחקר, שמעבירים סדנאות. במהלך הסשן הטיפולי יהיו כמה מלווים, גם פסיכיאטר, וברור שאי אפשר לעשות את זה בלי להכיר את המטופל. כשהכל מבוקר, אין 'דאון' אחרי והתוצאות מדהימות. אני מאחל ליום בו נוכל לטפל באנשים בעזרת החומרים האלה ולא להסתכן".

דרך אחת לצמצם סיכונים היא להקפיד על ה"Set and setting", ביטוי שמתייחס להכנה נפשית ("מה אני רוצה להבין? איך אני מתמסר לזה?") וגם לסביבה הפיזית והחברתית שבה האדם משתמש בסם פסיכדלי. כשה-Set and setting פועל לטובך, גם לחוויה פסיכדלית לא מבוקרת עשוי להיות ערך רב מבחינה נפשית – כפי שקרה לי לאחרונה במדבר, בטריפ LSD ארוך ומרהיב שבו הכל התמזג לי עם הכל. במקרה הפחות יפה, אם כי היה בו חן משלו, לא ידעתי היכן אני מתחילה ונגמרת האסלה. ברגע אחר לא ידעתי איפה נגמרים הצלילים שאני שומעת ואיפה מתחילה גבינת הקממבר שאני מנסה לחתוך ולשים על הלחם בתוך האוהל. הכל זלג ובאיזשהו שלב נעלמתי, כלומר הייתי שם וחשבתי משהו, אבל לא ידעתי מי אני.

הייתי שם עם בן הזוג ושנינו שכבנו על הגב, מתמזגים האחד בתוך השנייה. החזקנו ידיים והן התאחו, ממש כמו נייר הגלגול שהתמזג עם האצבעות שלי שניסו לגלגל ג'וינט. יכול להיות מפחיד לאבד את עצמך, אבל כשאני איבדתי אותי הרגשתי שעול כבד יורד מכתפיי וזכרתי כמה הכל מצחיק. הרגשתי מוכנה יותר לקראת המוות וקץ כל הקצים, וזה ניחם אותי על מותה של אמי שנפטרה שנה קודם לכן. ראיתי איך האוויר מלא באפר שלה שפיזרנו בים המלח ועכשיו הוא כאן. לא יכולתי להפסיק לצחוק מכמה שהכל מוטל בספק.

מנגד, לאורית (שם בדוי) יש סיפור שממחיש עד כמה חוויה פסיכדלית עלולה להיות לא נעימה כשהתנאים לרעתך: "לפני כמה שנים עשיתי אם-די עם גבר שלא הכרתי הכי טוב. זה התחיל נחמד, הוא דיבר ואני הרגשתי עניין אמיתי במה שהוא מספר, כמו שקורה בדרך כלל על אם-די. אבל אז חלפו השעות והוא לא הפסיק. הוא דיבר ודיבר, רק על עצמו, סיפר לי את תולדות חייו ועל הרפתקאות המין שלו. לקראת זריחה שאלתי אותו עם דמעות בעיניים: 'תגיד, אתה לא רוצה לשאול גם אותי משהו?'. הוא חשב רגע ואז אמר: 'יודעת מה, צודקת. מספיק לדבר על עצמי, בואי נדבר עלייך. מה את חושב עליי?'. אחרי שהוא הלך שכבתי במיטה ובכיתי שעות. היה לי דאון מהגיהינום, רציתי למות. אז הבנתי על בשרי כמה חשוב איך ועם מי עושים את זה". 

אנשים אמרו שאנחנו הולכים להשתתף באורגיה

אורית אולי לא תעריך את האירוניה, אבל כבר בשנות ה-70 של המאה שעברה התגלה שה-MDMA הוא חומר אידיאלי לשימוש בטיפול זוגי, מכיוון שהוא מאפשר לזוגות לעבד ביחד דברים קשים בלי לחוות תחושת פחד או בושה. לפני כחודש, בישוב בדרום הארץ, נטלו ביחד עשרה זוגות קפסולות שקופות של MDMA, נשכבו על מזרנים, כיסו את העיניים, האזינו למוזיקה שניגנה תקליטנית וחיכו שהסם יתחיל להשפיע. לפני שהגיעו הם מילאו שאלונים, כתבו מה הם מבקשים להשיג ולפתור בסוף השבוע הזה.

"עשינו ביחד אם-די לפני הקורונה וזה היה מדהים", מספרת מיכל (שם בדוי), שהשתתפה בסדנה עם בן זוגה. "שכבנו במיטה שלוש שעות והתלטפנו, הקשבנו ודיברנו. האמדי גורם ללב להתמלא באהבה וחמלה, הוא מאפשר להכיל את האחר". אבל אז הגיעה המגפה עם הקשיים והמתחים שלה, וכמו רבים אחרים, גם מיכל ואסף (שם בדוי) הרגישו את זה בזוגיות. "כששמענו על הסדנה הרגשנו שזה יכול להיות זמן איכות טוב לשנינו", אומרת מיכל. "שנינו אנשים עם הרבה שכבות של ציניות והגנה, וצריך לנקות את זה לפני שבאים לסוף שבוע כזה, כי זה נראה כמו מערכון של 'ארץ נהדרת' - מצד אחד טיפוסים רוחניים ורחוקים מהיומיום שלנו, מצד שני זוגות של מתכנתים. זה היה קצת כמו ריאליטי, זרים חושפים בפנייך את עולמם הפנימי".

את הסדנה העבירה מדריכה שהתאימה מראש את מינון ה-MDMA לכל משתתף והגדירה רשימת איסורים - בלי עירום, בלי מין, בלי אלימות. "זה מיד הוריד ממני לחץ", אומרת מיכל, "כי כשסיפרנו לאנשים שאנחנו הולכים לטיפול הזה, הרבה אמרו שאנחנו הולכים להשתתף באורגיה".

איך זה נראה בפועל?
"זה קורה בחלל גדול ונעים עם אורות מעומעמים, מוזיקה ונרות. לכל זוג יש שני מזרנים, אבל לא צמודים. אחרי דברי פתיחה של המדריכה הזוגות מקריאים את המכתבים שהם כתבו מראש, ואז כל זוג ניגש למרכז האולם ובולע את הקפסולה שלו. אני מיד נשכבתי, הקשבתי למוזיקה ולקולות מסביב, ואחרי 20 דקות הרגשתי שהגוף שלי מתחיל לרקוד". 

מה קרה ביניכם כזוג?
"התחילה בינינו שיחה של שלוש שעות. את מגיעה למקומות מאוד עמוקים, אומרת דברים שקשה להגיד ביומיום, אבל גם דברים טובים נאמרים. פתאום נזכרנו ברגעים מתחילת מערכת היחסים שלנו ששכחנו, שלא דיברנו עליהם שנים, והלב התמלא. כשחוזרים לדבר על דברים קשים, את מרגישה אמונה שאפשר להשתחרר מזה, שהכל יהיה בסדר. וזה לא איזה סוטול משוגע. את נשארת עצמך, רק בלי החרא".

מה קרה אצל שאר הזוגות?
"הייתה מישהי שבמשך רבע שעה בכתה בכי קורע לב. אבל זה לא הפחיד אותי, להפך, הלב שלי היה פתוח אליה. אחרי שעה ראיתי אותה בשיחה עם בן הזוג שלה, צוחקת. כולם תיארו את החוויה כמאוד חיובית, הרבה בכו שם מאושר וגם מתסכול. מהכל".

אז האם-די פותר בעיות?
"אף אחד לא משלה את עצמו שזאת תרופת פלא. זה יותר דומה לריצה, כשאת עייפה ומישהו בא מאחורייך ודוחף אותך ומקדם אותך איזה 100 מטר מתוך האלף".

חודש עבר מאז. מה השתנה בזוגיות שלכם?
"זה קירב בינינו בראש, בגוף ובלב. אנחנו לא חולפים יותר זה על פני זו, אני אעצור ואחבק אותו. בעבר הוא היה הולך לחדר השינה ואני נשארת בסלון, כי למרות האהבה היו כל כך הרבה שכבות של עצב וקושי. עכשיו אנחנו מדברים יותר, הריבים שלנו הרבה יותר רכים עכשיו. פעם זה היה עשרה משפטים עד שמישהו מתפוצץ ומתרחקים, עכשיו מוצאים את הדרך להתקרב. זה שיפר את החיים שלנו".

אתה מבין שמה שאתה תופס זה לא כל מה שיש

DMT הוא סם פסיכדלי חזק שנוצר בצמחים רבים. בתרבויות שונות, עתיקות ועכשוויות, הוא משמש בטקסים דתיים. בגלל האופן שבו הוא מתפרק בגוף, הטריפ של DMT הוא קצר - בין חמש דקות לחצי שעה, תלוי במינון – מה שמסביר למה הוא מכונה גם "הטריפ של אנשי עסקים".

יובל (שם בדוי), גבר בשנות ה-50 לחייו שעוסק בתקשורת, התנסה לאחרונה ב-DMT. "אני פסיכונאוט חובב", מעיד יובל על עצמו ומספר שבשנים האחרונות התנסה בשלל סוגים של סמים פסיכדליים. "יום אחד פגשתי מכר שעשה DMT וזאת הייתה חוויה כל כך משמעותית עבורו שהוא הרגיש צורך להעביר את זה הלאה, להפגיש אנשים עם העולם החוצני הזה, כי יש כאן פוטנציאל טוב לאדם ולאנושות בכלל. זה היה בדירה שלו בתל אביב, במרפסת נעימה עם המון צמחים. לפני כן הייתי בצום של 24 שעות מניקוטין, קנביס, אלכוהול ובשר".

אז איך מרגישים בטריפ של אנשי העסקים?
"אתה מעשן את ה-DMT בבאנג. אני לוקח שאיפה אחת, שנייה, ובשלישית אני נשאב במהירות למקום אחר ומוצא את עצמי רץ על תקליט לבן בגודל של מגרש כדורגל ועליו פסים כחולים בצורת פרקטלים שעושים את התוויות הכי יפות שראיתי בחיים שלי. לידי רצים שבעה שועלים ענקיים שמגיעים לי עד הפרק, הם לבושים בחליפות כסופות שלא הפסקתי להתפעל מכמה משובחות הן נראות ואיך כל אחת יושבת בול על כל אחד מהשועלים, כאילו חייט בריטי תפר אותן. הם רצים לידי ואומרים לי דברים. אני מרגיש מאוד בטוח וחשוב לי להבין מה הם אומרים, והשועל שרץ ממש לצדי ונראה הבוגר מכולם מגניב לעברי מבט ואומר, 'הכל יהיה בסדר'. אז הכל התחיל להתפרק לאט לאט וחזרתי למציאות. כל זה נמשך בסך הכל עשר דקות, והדבר הראשון שחשבתי כשזה ירד הוא כמה מדהים שהמוח שלי יצר דבר כזה".

מה זה עשה לך?
"קודם כל, מה שהשועל אמר מאוד הרגיע אותי. זאת הייתה תקופה מאוד לחוצה, בת הזוג שלי חלתה מאוד, ואחרי מה שאמר השועל הבנתי שהכל בסדר, גם מה שלא בסדר. זאת הייתה תחושה שהחזיקה המון זמן. בעקבות זה התחלתי לעשות יוגה, כי הבנתי שאני צריך לדבר עם הגוף שלי, שהוא לא רק הדבר הזה שלוקח אותי ממקום למקום. זה חיבור לעולם שהוא מחוץ לי, הבנה שאתה חלק ממשהו שהוא לאו דווקא אנושי. אני אדם מאוד רציונלי וחומרני, אבל אני מבין שיש דברים שאני לא מבין. כמו שתפסו את העולם לפני המצאת הטלסקופ, כך אנחנו תופסים את המציאות לפני ההתנסות הפסיכדלית".

יצא לך להתנסות בזה שוב?
"לפני פסח עשיתי את זה עם חבר ילדות. הוא סוחב סוג של פוסט טראומה מהשירות הצבאי בעזה ולבנון, ופעם הוא עשה טריפ של DMT וחש הקלה גדולה. הוא מקפיד מאז לעשות DMT פעם בשנה".

איך הייתה לך הפעם השנייה?
"מצאתי את עצמי בחלל אפור בלי קרקע, עם שבע מסכות אפריקאיות צבעוניות מרחפות, מתנדנדות כמו על גלים. הייתה תחושה של חום ונעימות. זזתי בין המסכות וכל פעם שהתקרבתי לאחת, זאת שהייתה מאחורי התחילה לדבר. שמעתי קולות נעימים וחייכניים שאמרו לי שככה זה, שהכל בסדר. כל הדברים הרעים והטובים בעולם - זה בסדר. אני חושב שאני מאמין בזה עד היום. הפסיכדליה מאפשרת לראות את המקרו של הדברים, להבין למה הם קורים ולהם הם תלויים אחד בשני, שיש איזון. אתה מבין שמה שאתה תופס זה לא כל מה שיש. זה הופך אותך לאדם פתוח יותר".