הדלתות נסגרות. ערפל מלאכותי בולע לחשושים אחרונים, אנשים נשענים לאחור. קרן פלס רוכנת אל הפסנתר ומתחילה לנגן, התאורה הכחולה מוצאת את המחשוף שלה בחושך. הטלפון שלי רוטט כנגד הירך, יש לי הודעה חדשה בווטסאפ. "היי, זה ישמע לך מוזר אבל…". אבל מה? "בא לך איזה דרינק?". הסיכוי הבדיוני לכאוס מרגש אותי לרגע, חיכיתי להודעה הזאת מרגע שדרכתי באולם.
רבע שעה לפני שקיבלתי את ההודעה עוד עמדתי בתור. הסדרנית עברה בינינו וחילקה דפים עם הוראות תפעול. צריך להתחבר לאינטרנט של "הבימה" ואז להוריד אפליקציה ששולחת ישר אליי את ההתכתבויות בין הדמויות הראשיות תוך כדי ההצגה. המחזה "לילה 1 באפריל" אולי לא מחדש בתוכן - אבל כבר מהפרולוג הוא מרענן בצורה, באופן שבו הסיפור מועבר. תמונות סלפי ארוטיות, הבטחות לזימה, המתנה חרמנית בזמן שהוא או היא מקליד/ה... כל זה עובר דרך הטלפון האישי שלי, ולא פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שאני רק צופה בקהל.
אחרי פורפליי קצר שמתמצה בהודעות ווטסאפ ומשחקי מילים שלא מביישים סדר פסח, נשלחות הידיים. קרן משחילה יד מתחת לחולצה שלו, הוא תופס לה את התחת; הוא מפשק לה את הרגליים, היא שוכבת על הגב ושולחת את עקב המגף בין רגליו. הדואט הופך לאורגיה כשחמש דמויות נשיות מופיעות בקדמת הבמה בבגדי גוף וגרביוני רשת. אלה הקולות בראש של קרן במאבק: "הרס עצמי", "יצר אמנותי" ו"ליבידו" שרומסים בקלות את "מוסר" ו"הדחקה". כל זאת על רקע גניחות, התפתלות של כניעה, התנגשות איברים וקולות של נשימה נעתקת.
הקהל מופתע. נע במושב עד שמתמסר. הכרטיסים האלה סולד אאוט חודשים מראש אבל ספק אם מישהו מהרוכשים ידע מה מצפה לו. מי שרגיל לראות ולאהוב את קרן פלס הבטוחה והחננה, נזרק פתאום אל הגיהנום של הרגשות. הכל מוגש ישיר, צועק, נוטף. את כל מה שנהוג לטאטא אל מתחת לשטיח בסלונים הבורגניים שמהם הגיע הקהל, פלס מאווררת להם ישר על הפרצוף. והם, שהיו בטוחים שהם באים לטיול הרגיל אל לבו של המיינסטרים, לא לחדירה עמוקה ללבו של הליבידו, נושמים עמוק ומתמסרים.
אי הנוחות מובנת. קשה להסתכל על קרן פלס ולא לחשוב על "קרן פלס": על החיוך והדמעות ב"בית הספר למוזיקה", על הכתיבה ההו-כה ישראלית בטור ב"ידיעות אחרונות", על המנוני המיינסטרים שהולחנו ב"רימון" עם "שמעון השכן" ומירי מסיקה; על התהילה שבאה עם הזכיות הסדרתיות ב"זמרת השנה" ו"אלבום השנה", על הלהיטים שהפכו לפסקול השבת ב"סופשבוע רגוע" בגלגלצ. לא פעם היא נשפטה על עודף סכריניות, הנציגה הרשמית של החיים בגרסת צמר גפן מתוק, ואפילו על חוסר סנכרון בריקוד בהופעה עם רמי קליינשטיין. איש לא התווכח עם המוניטין של פלס כיוצרת פורייה, אבל בעוד שחלק מהקהל דמע מהתרגשות כי היה בטוח שמצא את החברה הכי טובה שמעולם לא הייתה לו, החלק השני הביט באדישות בזמרת עם המיתוג הבעייתי של הדודה מהמיינסטרים.
פלס יודעת את כל זה. אי אפשר להגיד עליה שהיא מנותקת מדעת הקהל. אבל היא גם תמיד ידעה שיש בתוכה חלקים שעוד לא נחשפו. שתיכף יגיעו הסערות הפנימיות שלה (ושל כולם) והיא לא מתכוונת להסתיר אותן. התוצאה היא שפלס אוחזת בידו של הקהל שהעריץ את הבחורה הנעימה מרימון, ו-15 שנה אחרי יוצאת איתו למסע שכולו מפוצץ הורמונים, ומין וחרמנות. פלס לא מפחדת להוציא את הקהל הזה אל מסע ההתבגרות שהיא עוברת לאורך השנים על הבמה. להפך, נראה שהיא נהנית מזה ממש. לאתגר את מי שהחלו איתה נשים צעירות ועכשיו, יחד איתה, מתמודדות עם כל התסבוכות שהחיים מביאים. בדיוק הקו הזה הנחה אותה למשל לשמור על שמות הדמויות בהצגה כפי שהן בחיים (היא משחקת זמרת בשם קרן, אמיר דדון משחק צלם בשם אמיר). אין טעם להעמיד פנים שחלק מזה לא אוטוביוגרפי (ועל כך בהמשך) ובטח שאין טעם להסתיר שמדובר פה בסגירת מעגל אישית.
העמימות בין המציאות לפנטזיה אכן משרתת את היצירה: נכון, שעמום וחרמנות הם הבעיות של כולנו, אבל אל תשכחו לרגע שמי שעומדת על הבמה ומסכנת את הכל, את התדמית שלה, את הזוגיות שלה עם בן זוגה נועם טור, את יחסיה עם המשפחה המורחבת - זו הזמרת המפורסמת קרן פלס. היא לא המציאה את עצמה מחדש או עברה מהפך. היא תמיד הייתה אדם יצרי, ועכשיו יש לה גם ביריות כדי להוכיח את זה.
את יכולה להפסיק להיות סקסית?
כרוניקת ההתבגרות של פלס היא תהליך שמבשיל לאיטו בשנים האחרונות, ותמיד מול אור הזרקורים. למרות שלפעמים היא חוטפת, פלס לא מפחדת להתמודד עם דיבורים על מיניות וזוגיות וגוף. אם פרובוקטיביות היא שם המשחק כדי להעביר את המסר, פלס לגמרי שולטת בזירה.
במרץ האחרון למשל התארחה בפינת ראיונות האמבטיה של גורי אלפי, "ראיון אינטימי מדי". מוסתרת בקצף בלבד, ניכר שהיא הרגישה בנוח, כנראה יותר מכל מרואיין שטבל שם. רגליים נשלחו, התרחשות נרשמה. במשחק "השאלון הרטוב", שבו מי שלא עונה נכון מקבל שפריץ של מים קרים, היא הגישה לאלפי את צווארה כמו איילה. "המשחק איבד מהטעם שלו", הוא רטן. "אולי תפסיקי להיות סקסית לאיזה שש דקות".
באותו מפגש התייחסה פלס לסערה שעוררה כשהצטלמה מספר חודשים לפני כן לשער מגזין "לאשה". גם אז הבחירה שלה בסקסיות עוררה תגובות. הקוראות הוזמנו לבחור בין שני שערים אפשריים למגזין: קרן בבגד ים עם מחשוף עמוק, או קרן על החול, כשרצועת מגבת מסתירה את שדיה וחלק מישבנה. אמניות עירומות במגזינים זה לא דבר חדש, אבל נראה שהחשיפה של קרן העבירה את הקוראים על דעתם. "אמא לא אמורה להצטלם ככה", "נשמה את זמרת, לא דוגמנית", "זה נראה כמו פורנו", ו"הייתי מעדיפה לראות אותה עם פסנתר" היו רק חלק מהתגובות, וגם לא הבוטות שבהן. למשטרת הצניעות חבר גם המסדר הפמיניסטי: משם עלו הטענות שהתמונות מורידות מערכה של הזמרת, מחפצנות אותה, גרועות בדיוק כמו התמונות ב"בלייזר".
"אני אדם מיני וחוגגת את הווייתי ולא נעשית צעירה יותר", אמרה אז פלס בתגובה. "אם יש לי גבר בבית, וגבר מושלם. אסור לי להיות מינית, ואסור לי לשדר לעולם שאני עדיין בחיים? פלרטוט הוא כלי מעולה לשמור על הנישואים. אני לא צריכה לבגוד, יש רק אחד שאני שוכבת איתו. תכבדו גם את הנשים שעדיין תוסס להן, לא צריך לכבות את זה". גם בטור האישי שלה ב"ידיעות" היא נגעה בנושא והתרעמה, "סליחה, יוצרת רצינית אמורה ללבוש רק חליפה מחויטת? אמא לשני ילדים אמורה ללבוש שק מעל לחזיית ההנקה שלה? אישה נשואה אמורה ללבוש חגורת צניעות?".
קל לדקלם היום פמיניזם. מספיק שתגידי כמה פעמים "חוגגת את המיניות שלי" והנה את אייקון של נשיות משוחררת. האג'נדה הפכה לאקססורי וכל אחת יכולה לקנות חולצה עם סלוגן "סטרונג וומן" בזארה. החשש הוא שבגלל שזה כל כך פשוט - זה גם לא מאוד אמין. אבל פלס היא כן אמינה. כי היא מצליחה לשבור את הכללים אבל עדיין יודעת לשחק במסגרתם, להופיע בבגד גוף צמוד וגרביוני רשת אבל על הבמה של התיאטרון הלאומי. לפלרטט עם צעירים אבל בפריים טיים. היא נאבקת במקומות שבהם היא יכולה, ולא נופלת בפח הגנריות של הגל הפמיניסטי הנוכחי שיכול להפוך אותה לעוד אחת, כמו כולן. כי גם אם חלק מהאמירות שלה יכולות להיתפס כטרנדיות - הן לא צפות על פארש, אלא מגובות בבחירות עקביות, מקצועיות ואישיות, שעשתה מאז שפרצה עם "איתי" ב-2006.
ב-2011, חמש שנים לפני השער המוכר כ"אמיץ" (איימי שומר כבר צחקה על זה שהמחמאה הכי נוראית שאישה יכולה לקבל על תמונת עירום היא "אמיצה"), פלס הופיעה כמרגלת סקסית בפרסומת ל-yes. אחרי ששרה "ניקואלי לא מדבר על רגשות יותר מדי", צללה לבריכה בבגדי עור צמודים, ויצאה ממנה נוטפת מים באותו מחשוף שכבר אז נהיה סימן היכר. בשבוע שבו שודרה הפרסומת היא נבחרה לאהובה ביותר על הצופים, אבל לא זכתה לאותו היחס מהמבקרים. כבר אז טענו שהיא בסך הכל רוצה לטנף את התדמית הנקייה, כאילו אין לה יצרים - רק המלצות של סוכן או יועץ יחסי ציבור.
הצהרת החירות הבאה הגיעה אחרי הלידות. פלס עברה הרבה גלגולים, כולם בעין המצלמה. היא הביאה שני ילדים תוך פחות משנתיים, לקרנפה החדשה בספארי קראו על שמה, היא עלתה במשקל, הורידה 30 קילו והפכה לפרזנטורית של חברת הרזיה - עד שהייתה רזה מדי עבורם. עם גזרה חטובה היה קל יותר לחזור ולכבוש שוב את הפרונט, וזה בדיוק מה שהיא עשתה. בשמלת מיני, עקבים, בביטחון מרוענן ובפרופורציות שמביאים חיי המשפחה היא שבה לשערי העיתונים. אבל בדיוק כשהיה נדמה שהיא מוכנה לשקוע לתוך החמימות של החיים הזוגיים בפרברים היא הוציאה את "רק אלוהים ישפוט אותי", שיר שעשה כל כך הרבה רעש שהוא קיבל ערך משלו בוויקיפדיה.
אין אתר שלא התייחס לשיר החדש ולקליפ שבו עברה פלס מלבוש צנוע להופעה באווירת מין ומלקות. אחרי שהתרגלנו לטפטופי הדבש המוכרים, היא הודתה באשמה: "עשיתי כל מיני שטויות, עם בן אחד עם שני בנים, ולפעמים גם עם בנות"; "אהבתי מאחורי הגב, רציתי מישהו רק כי הוא כוכב". הקליפ הגיע עד היום לכמעט מיליון צפיות ברשת, אבל בגלגלצ באותה שנה פחות התחברו. האישה שהרימה להיטים למירי מסיקה ולאריק ברמן מצאה את עצמה כמעט מודרת מהתחנה. "בסוף, אני אתיש את המערכת והיא תיכנע לי", אמרה בראיון לאתר וואלה לקראת עליית "בית ספר למוזיקה", ומיד אחר כך נדרשה שוב לענות על הסתירה בין התדמית ליצירה. "זה שאת אמא, עם בן זוג, חיי כפר, ואז את עולה בלילה על שמלה צמודה ועל עקבים ומגלה צד אחר באישיות שלך, זה הכל חלק ממני. אני גם אמא, ואני עדיין יכולה להתלבש כך. זה משהו שחשוב ללמד".
זה היה מעט מדי ומוקדם מדי. אף אחד לא באמת חשד בחטאים של פלס, והשיר היה במידה מסוימת מנותק מכל מה שהכרנו וידענו עליה. ובכל זאת המסר התחיל לחלחל. שנה אחרי "רק אלוהים ישפוט אותי", פלס נבחרה למקום החמישי ברשימת היפים והנכונים של פנאי פלוס. בכתבה פורסמו תמונות עירום (מצונזרות, אל דאגה) שצילם חברה הטוב, זיו קורן, הגרוש המפורסם של גלית גוטמן, והגבר שעליו - על פי שמועות ישנות שהיא לא מאשרת אבל גם לא בדיוק מכחישה - מבוסס, גם אם באופן חלקי בלבד, סיפור העלילה של "לילה 1 באפריל". אותו קברט שהיום ממלא אולמות בתיאטרון הלאומי.
"נשברת פה תדמית קצת, של קרן ה...", שאל אותה בבכורה כתב של גיא פינס. פלס לא נתנה לו לסיים: "אני לא חושבת. השיר הראשון שלי היה 'איתי', שהוא רק רצה לשכב איתי. הכתיבה היא כתיבה בתולית של גיל מסוים, אבל אותה אישה כתבה את זה".
יש סקס אחר
קרן פלס הייתה מאז ומתמיד מותג לכל המשפחה. שופטת בריאליטי בפריים טיים, זמרת עם מלודיות שמלטפות את האוזן שבנתה משפחה עם חביב הקהל מ"הישרדות". היא לקחה את הביקורת הזאת ודחפה אותה למקומה הטבעי - לאלבום הבא שלה שלה, "מבול", שם כתבה: "מישהו אמר כל השירים אותו דבר, סוגדים לאהבה ולא מדברים על כל השאר". אבל אפילו המודעות לא הצילה אותה.
בטור שפורסם ב"הארץ", הכותבת ליסה פרץ השתלחה בפלס ובחיבור שלה עם מאמי לאומי אחר, רמי קליינשטיין ("הפאוור קאפל של הכלום"). גם היא התייחסה לאותו שער ב"לאשה" והביעה חוסר אמון מוחלט בסקסיות שלה. "בעולם בו נשים משתלשלות מכדורי ברזל (מיילי סיירוס), חושפות תדיר את הישבן (קים קרדשיאן) ומסתובבות בשמלות שקופות (ריהאנה), המחשוף הזה הוא בלתי רלוונטי בעליל", כתבה פרץ. "החלטת לחפצן את עצמך, והלוא ברור שזה מבוקשך, בכיף. הואילי נא לעדכן את הסטנדרטים וליישר קו".
למה כל כך הרבה זמן לא האמנו לה? למה היינו חייבים לראות במו עינינו את פלס גוהרת על אמיר דדון כדי להשתכנע באותנטיות של המיניות שלה? במסרים שלה כאמנית? לא נעים להגיד, אבל אחת הסיבות לכך היא אותה תדמית דודתית. פלס מחוברת בקו ישר עם השכל שלה, עם הנגינה והקול שלה, אבל הגוף? נו, מה לעשות, משהו שם לא מכוון. לפעמים היא קלאמזית, פרועה מדי, האיברים שלה נזרקים לחלל בלי שליטה. היא רוקדת כאילו אף אחד לא רואה, רק שכולם רואים ומשתפים בפייסבוק. משהו בשחרור הזה גורם לנו לכווץ את המבט, אולי כי זה בדיוק מה שרצינו לעשות ולא היה לנו אומץ.
גם בזירת התכנים היא מעלה את כל מה שניסינו להדחיק. מסדרת בלי למצמץ על מה מותר לפנטז ועל מה לא. הרבה שמות טובים עומדים מאחורי היצירה האחרונה של קרן פלס (משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה; אילון נופר, מייסדת "מיומנה", ועוד) אבל לפני הכל זו אגדת הניאוף שלה. היא כתבה את הקברט, שרה ומנגנת בו, מגישה דרכו נתחים מעצמה. אישה נשואה שמתאהבת בארכיטיפ של רווק דפוק, גבר מהסוג הישן שאי אפשר להציל. היא זמרת מצליחה, אמא, שמתגעגעת להרגיש. הוא צלם עיתונות, לוחם שאיבד חיילים בקרב ויש לו גם גיטרה. "גבר לא בסדר. שלא רואה ממטר. בנפש יש לו שבר", במילותיה.
הפער הזה בין הדימוי שלה לבין מה שהיא עושה בפועל כובל אותה וגם אותנו. אנחנו מסתכלים עליה ואומרים, תחליטי גיברת. או שאת ונילה, בת השכן, או שאת תלויה מהתקרה. אבל קרן פלס לא ויתרה. היא נלחמה עשר שנים כדי להוכיח שאפשר להיות גם חמודה ומגושמת וגם לרצות להזדיין עם צלמים; גם אשת משפחה וגם אישה שתגיד ל-180 איש בקהל שלפעמים צריך פשוט לאונן.
פלס אולי לא שינתה את עולמן של הנשים הציניות והמעודכנות - להן יש מקורות השראה אחרים, אבל יש קהילה ענקית של נשים שמזדהה איתה וחבה לה תודה. גם הן, כמוה, חשו כלואות בתדמית של נשות פריפריה, נשות משפחה קדושות, שעסוקות בניסיונות לספק את כולם. שהילדים יהיו מסודרים, שהגבר יהיה מבסוט, שהבית יהיה נקי, שהבוסים יהיו מרוצים. המיניות שלהן לא רק נמחתה אלא הפכה לעול. פעולת איפוס שעון כדי להרגיש "נורמליות". אף אחד כבר לא טורח להצמיד אותן לקיר ולזיין אותן כפי שהן אולי היו רוצות. בשביל זה יש ויברטורים, "50 גוונים של אפור" ועכשיו גם את "לילה 1 באפריל". הנשים האלה האמינו לה לאורך כל הדרך והן נסחפות איתה גם עכשיו. אפילו אם זה רק לשעה וחצי.
עד היום הלובי שעשו למיניות נשית הוא מאוד צעיר ומגניב: גירלז, טינדר, קיילי ג'נר. למי שחוותה ירידה של פקק רירי וראתה את השילייה שלה מוטלת בגיגית יש פחות מודלים להזדהות איתם. נכון, יש "שקרים קטנים גדולים" ו"סמילף" ו"דברים טובים יותר". קרן פלס היא לא חלוצה בתחום, אבל היא חד משמעית הסמל הכל ישראלי של התופעה. חמש או עשר שנים לאחור, אנשים אולי היו מצקצקים. היום כאמור היא ממלאת אולמות. הרנסנס שלה ארע על רקע מהפכת MeToo וצעדת השרמוטות, בעידן שבו נשים מקבלות את הכוח שלהן אחת מהשנייה. עבורן קרן היא לא סתם כוח, היא תחנת הכוח. היא באה ומזכירה להן שיש סקס אחר, והוא לא בא מתוך הרגל לרצות אלא החשק לרצות. וזו אחת מתרומותיה הגדולות ביותר עכשיו.