פתאום אלון גל קם לחבק את מרגול, וזה מרגיש דרמטי קודם כל כי היא כזאת קטנטונת, והוא מסתיים רגע לפני התקרה בערך. "איזה מותק, בואי, בואי", הוא רוכן לעברה בחיבוק ענק, "איזה דבר יפה אמרת, וכל כך יפה אמרת את זה. ריגשת אותי".
למשך שניות ארוכות הם עומדים צמודים, נרגשים. "תודה נשמה, דיברתי אמיתי", היא עונה, ואין לה ברירה אלא להיות זקופה מאוד עכשיו, כי ככה זה כשנשים קוקטיות מחבקות גברים גבוהים.
דקה אחת קודם, מרגול הייתה זקופה לא פחות; גל ואני עדיין ישבנו ליד השולחן, כשלפתע היא נעמדה מולנו, ישרה וגאה. "אני רוצה להגיד משהו", היא אמרה. "חשוב לי להגיד שאני מאוד שמחה להיות במקום הזה שאני נמצאת בו עכשיו. ושאם הייתה בי איזו תוגה מסוימת שליוותה אותי בשנתיים האחרונות, שככה עשתה אותי שחוחה קצת, אז זה מתחיל להתפוגג לגמרי. כי הייתי שחה קצת.
"ואני לא רוצה להצטדק על כלום, ולא להדוף שום דבר כי זה תמיד יהיה מתנצל. זה תמיד יהיה 'לא נכון, ואת לא יודעת, ולא עשיתי כלום', ואני לא רוצה להתגונן. לא עשיתי דבר לאיש, אלוהים עדי, סהדי במרומים. לאף אחד. אז למה שאני כאילו אנבור עכשיו בלבי הפצוע? מה פתאום? הלו, זה לא יהיה! אני במקום נחמד לאללה, חיי מוארים, ולגבי העתיד – מי ישורנו?"
יש קאמבק, ויש קאמבק; מרגול לא רק חוזרת לטלוויזיה, היא חוזרת לחיים. התכנית החדשה בערוץ 24, "חי בבוקר עם מרגול ואלון גל" (מדי יום, 10:00 עד 12:00), היא מבחינתה חתיכת הפי אנד לסרט טורקי שהתחיל בקיץ 2011.
מרגול נעצרה אז בחשד שניסתה לסחוט כספים מאמרגנה לשעבר אסף אטדגי, באמצעות עבריינים. הפרשה, שהתפוצצה בתקשורת בבום על קולי מחריש אוזניים, הסתיימה בהודאתה בסחיטה באיומים. מרגול, שהייתה אז בשיא הצלחתה, נאלצה להוריד פרופיל ולהתרחק מאור הזרקורים. היא ריצתה שישה חודשי עבודות שירות, וגזרה על עצמה שתיקה.
"התגעגעתי לטלוויזיה, בטח שהתגעגעתי", היא אומרת עכשיו. "התגעגעתי לעצמי, וחלק מעצמי זה להופיע בטלוויזיה, להיראות, להגיד מה שאני חושבת. אבל ידעתי שזה רק עניין של זמן. ידעתי שכשתתקררנה הרוחות, אני עוד אחזור".
גם עבור אלון גל התכנית החדשה היא ציון דרך דרמטי בקריירה; אחרי שביסס את מעמדו כקואצ'ר של המדינה, זו הפעם הראשונה שהוא מופיע על המסך הקטן לא כמאמן אישי, אלא כטאלנט לכל דבר.
בתכנית הוא ומרגול מארחים זמרים, מגישים שירים, מביעים דעה בנושאים אקטואליים ומשפדים פוליטיקאים על הגריל. "אני מאוד נהנה מהחופשיות שבזה", הוא אומר. "הנה אני יכול להוריד מהגב את תיק המטפל בפריים טיים, זה בגאז' נוראי להחזיק. כיף להיות קטן וחמוד, ללהג".
איזה קטן וחמוד, בתכנית אתה הכי זהבי עצבני!
"תראי, בחיים שלי אני לא מסתובב ומתעצבן מנושאים אקטואליים, אבל זה הפורמט, ואני דעתן".
אתה גם עושה פרסומות ומריץ מופע יחיד. המיצוב שלך כטאלנט לא עלול לפגוע באמינות שלך כקואצ'ר?
"יש לי ווייטינג ליסט של 4,000 איש שרוצים להיות מאומנים אצלי, זאת התשובה שלי לכל מי שאומר משהו על האמינות שלי. המקצוע שלי זה אימון אנשים ומאמנים, וכל השאר – תחביבים, גיוון נפלא בשבילי. יש גיל שאתה חייב להגיד לעצמך שלא משנה מה אומרים עליך, אתה תעשה מה שאתה מרגיש. ואני מרגיש כמו ילד בעולם הזה, ילד שמקבל הזדמנויות".
מרגול: "האמת, אתה קצת ילד. תשמעי, הופתעתי ממנו. חשבתי שמה שהוא אומר בקואצ'ינג זה פקסים שיוצאים, חשבתי שהוא יותר פלקאט, בוק כזה, ואני חייתית. גם ברדיו יש לו קול חזק, אני מקשיבה תמיד לתכנית שלו, והוא נשמע לי גבר איכסה כזה, מעצבן. אבל גיליתי שיש בו המון חמלה וסבלנות אליי".
"לפעמים כל מה שבן אדם צריך זה מילת נחמה"
טוב, הם ממש מדליקים ביחד. כאילו לא קשורים, אבל בעצם הכי מחוברים שיש. שניהם נוטפי כריזמה, אנשי שיחה מרתקים, קולניים, אמוציונאליים מאוד. הכירו רק לפני שבועיים, בצילומים לתכנית, וכבר מתווכחים בהרמוניה, משלימים אחד לשני משפטים. כימיה מטורפת.
"החליטו לחבר בינינו", מכריזה מרגול, "ואני קוראת לזה גורליות. כי מה לי ולו?"
באמת מה? ממבט ראשון אתם נראים הכי הפכים.
"איזה הפכים? אלון גל ואני בכלל לא הפכים! שנינו מהירי לשון, חתרנים בלתי נלאים, מלאים בעצמנו, חרוצים. אנחנו מאוד דומים".
הרזומה הטלוויזיוני שלו כולל את התכניות "משפחה חורגת" ו"אלופים של החיים" – במסגרתן אימן משפחות ובני נוער. ברדיו ללא הפסקה הוא מגיש תכנית ייעוץ שבועית, וגם מריץ מופע יחיד: "גברים ממאדים, נשים מנוגה", המבוסס על הספר המפורסם.
ניסיון החיים שלו מעונב קצת פחות: נולד בחיפה למשפחה קשת יום, קצת אלימות, קצת הליכה על הקצה. "בואי לא נדבר על זה", הוא מבקש, "די, לא מסוגל לחזור לשם".
מרגול, 60, גרושה כבר שנים ואם לאסף, מתגוררת ביישוב אזור. גדלה בשכונת עמידר בנתניה, במשפחה בת שבעה ילדים. זמרת ומלחינה שהוציאה עד כה 12 אלבומים, אינספור להיטים ומיליון מטבעות לשון שרשומים על שמה. "יש לי וואחד פה", היא מצהירה. "לפעמים אני רוצה להיות נורא שקטה. לפעמים אני מסתכלת על עצמי מהצד ורואה שאני ברנשית של הו-הא-אלוהים ישמור, ואני אומרת: היום לא אגיד הכל. היום בא לי אצילות מסוימת. אבל זה כמו להגיד לנחש קוברה להיות מותק. יש לי יצר, דחף להגיד. למרות הכל נשארתי אותה מרגול - אני לא אכבס מילים בשביל אף אחד".
כלום לא השתנה בך? הפרשה לא השאירה צלקות?
"תראי, זה משפיע על בן אדם, אבל באותה עת, ואז זה חולף. לא השתניתי. כמובן שאני ערה לדברים וערה לסביבה, וקיבלתי עצות, אבל עם הכרית רק אני נפגשת בלילה, ואם יש דמעות הן רק לי. לא של אף אחד אחר. אני בן אדם חזק, באמת. גיליתי כמה אני חזקה, ועובדה שאני לא רוצה לשתף אף אחד, אבל אף אחד בעולם, במה שעברתי. אין לי צורך. זה יישאר בפנים לעד".
לא שיתפת את הבן שלך?
"הוא יודע דברים כהווייתם. עברנו את זה ביחד, אבל הוא יודע מה שהוא יודע, ואני יודעת מה שאני יודעת".
מי האדם הכי קרוב אלייך?
"אני. אני האדם הכי קרוב אליי".
נשמע קצת בודד.
"יש לי משפחה ענקית, לא עוברת שעה או שעתיים שאין טלפון ממישהו מהמשפחה שלי".
גל: "זה ההבדל בינינו: שהיא עטופת משפחה מפה עד ירושלים, ואני מה? אנחנו שני ילדים".
מרגול: "אין להם את ערך השבט".
גל: "אין לנו שבט, עזבי ערך. אין אנשים, גם אם הייתי רוצה שבט, אין. אמא שלי מתה לפני תשע שנים. יש אבא, יש אח, אבל אין מה להשוות. לה יש אחיות ואחים ונכדים וריבים. תקשיבי, זה ממלא. תמיד יש לך לאן לבוא".
מרגול: "זה מאוד מחזק, מאוד מחבק. ואני אוהבת את ההיגיון של המבוגרים. אמא שלי אמרה לי – 'בתי את תראי שהכל יעבור, בעזרת השם'. לא רוצה להסתלבט על אלון, אבל לפעמים הדברים הפשוטים הם שעוזרים. הרגעה פשוטה. אם אני מרגיעה אותך, ואני אומרת לך: בתי, יהיה בסדר. תנשמי עמוק, אלוהים גדול, תבטחי באלוהים ואת תראי: חולף יום, יורדת השמש, יבוא יום חדש ואת תהיי נהדרת.
"את לא יודעת איזה עזוז הבן אדם לוקח מזה. ואם אני אשב מולך עם גלימה של פסיכיאטרית ואנתח את יופייך ואתן לך אג'נדות של קואצ'ר - את לא תשמעי. את תקשיבי לזה ותשמעי דברי חוכמה וסליידים של האופי שלך, ומה את מציבה לעצמך, אבל מה שבן אדם לפעמים רוצה זה מילת נחמה. הוא רוצה שמישהי מבוגרת תגיד לו שיהיה בסדר".
ואמא שלך אמרה לך שיהיה בסדר?
"כן. אמא שלי אמרה לי – את יודעת מתי תרגישי שבסדר? כשתפתחי את החלון ותגידי: יא, הנה עץ. הנה ציפור. כי במשך תקופה היית מאובנת, לא ראית לא עץ, לא את מזג האוויר. הכל קפא. לא הבחנת, היית בתוך עצמך, הומה, גועשת. ויום אחד פתחתי את החלון ואמרתי – יא, יש ציפור. יש עץ. ואז הבנתי: מרגול, חזרת".
אלון: "מרגש".
"באה אליך אישה יפה, חזקה, מייבשת אותך"
בחדר הישיבות הממוזג מדי בבית קשת, האוויר קפוא אבל האווירה חמימה. מרגול מחסלת כוסות קפה שחור מהבילות בזו אחר זו, בעוד גל מקפיד לאחוז בסיגריה שכבר לא ידליק לעולם. "לא מעשן 13 שנה", הוא מבהיר, "רק מחזיק, סתם, משחק ביד. אני היחיד מסוגי, עוד לא ראיתי מישהו שמחזיק ולא מדליק".
"למה, יש עוד פסיכים כמוך", מנפנפת אותו מרגול. "אני לא ראיתי", הוא אומר.
מרגול: "תשמעי, את יודעת מה ההבדל הבאמת עצום בינינו? שהוא ברנש ואני ברנשית. אני פמיניסטית, אבל מסוג אחר, מהסוג שדווקא מחדד את ההבדלים, שאוהב אותם".
גל: "מרגול לא עסוקה בעקרונות הדיגיטליים של להיות פמיניסטית. הפמיניזם שלה בא..."
מרגול: "מעצמאות טוטאלית. דונט באדר מי אנד איי וונט באדר יו. מכירה את השיר של אריתה פרנקלין? (מתחילה לשיר) ריספקט ג'אסט א ליטל ביט, ריספקט! בגלל זה אני אומרת שבחורה שמסתובבת בעבודה כלשהי וברנש מטריד אותה – תתלונני במיידי. הטרדה מינית זה חילול כבודך!"
הטענה היא שהרבה בנות קופאות בשלב הראשון. שלוקח להן זמן לעכל את זה.
"יכול להיות שאחת או שתיים קופאות ונבהלות, אבל אני לא כל כך קונה את זה. לא משנה מי הברנש ומה גודל המשרה שלו, תמיד צריך להתלונן".
גל: "מה זאת אומרת תמיד? אז לא יהיו עבודות, לא יהיו ארגונים, לא יהיה כלום".
מרגול: "לא הבנת אותי. בסוף מה שקרה, שבנות חשפו דברים בדיעבד. הבדיעבד הזה מאוד מרגיז אותי. תתלונני, רבאק. למה זה צף אחרי שנים? הוטרדת? תגידי. למה לא הלכת להתלונן?
מרגול, אותך הטרידו?
"את חושבת שאפשר להטריד אותי?"
למה לא? הטרדה מינית לא קשורה לחוזק של האישה, יותר לחוצפה של הגבר.
"היו ניסיונות, אבל העמדתי במקום. בואי נגיד שהתגברתי על הסיטואציה. אני יודעת שאני דורכת פה על משהו רגיש, אבל תשמעי, לא קרה לי שום דבר. הבנים תמיד התחילו, ולא הייתי רוצה שהם יפסיקו להתחיל. אם גבר אומר: 'את נראית משהו, פיצוץ, את יודעת מה הייתי עושה לך?' אז זה לא יפה, אבל תלוי בגיל של הבת ומה שהיא משדרת. אם היא פרקליטת המחוז – אל תגיד. אבל אם היא איזה מיידלע יפה ומאירה פנים ואתה יודע שתעלה בה חיוך, זאת לא הטרדה מינית, זאת מחמאה".
גל: "אבל מרגול, זה יותר מזה. הגבולות היום כל כך מטושטשים".
מרגול: "אז לך למאה שערים, שם יש גבולות מקובעים חזק, מתלבשים עד למעלה".
גל: "אני יכול לדבר? היום את הולכת ברחוב, ומה שאצלנו היה תחתונים, היום זה מכנסיים ליציאה בערב. זה מטורף. עכשיו, הגבולות מבחינת המראה וגבולות הכוח בין המינים - הולכים ומשתנים, זה מאוד בעייתי. למה? כי באה אליך פתאום אישה, והיא חזקה, היא יפה, היא לא רואה ממטר, והיא עושה לך וזורקת אותך ומייבשת אותך ומרימה אותך בחצי שנייה, ואתה לא מרגיש לרגע שהיא מתחתיך, אנחנו גבר ואישה, אבל סיים לבל. ואז אתה זורק מילה שנראית לה לא במקום..."
מרגול: "ואתה יכול להיות עצור באותו לילה".
גל: "אתה מת".
כגבר יש לך חששות שאולי מישהי מעברך תבוא פתאום ותחסל אותך על איזו מילה לא במקום שאמרת?
"תראי, הכל יכול להיות, אבל בחיים לא קרה לי שזרקתי מילה לא במקום, כי אם מישהי אמרה לי 'לא', היא לא שמעה ממני עוד אות. הבנת למה אני מתכוון? אין לי בעיה להתחיל, אבל אם אני מקבל טיפה כתף קרה, הופ, אני נהיה ביישן. נעלם. לא תשמעי ממני יותר".
"זוגתי היא מרגול קטנה"
בואו נדבר על זוגיות. מרגול, פעם אמרת שגברים פוחדים מהפה הגדול שלך. עדיין מרגישה ככה?
"תראי, גברים חזקים מאוד חיים איתי בשלום, וגברים שהם ככה נורא נחמדים ודרדלה, לא יכולים מולי".
מתחילים איתך?
"כן, מתחילים איתי. בני גילי. אבל אני לא במקום הזה".
גל: "למה, אגב?"
מרגול: "כי לא מעניין אותי. טוב לי".
גל: "לא בא לך?"
מרגול: "כן בא לי, לא אכחיש. אבל אני חיה מאוד טוב עם עצמי, מאוד מסופקת, וברוך השם אני סומכת רק על עצמי".
פסיכולוגים בשקל בטח יגידו – כנראה שפעם איזה גבר כל כך פגע בה, שמאז קשה לה לתת אמון.
"עזבי אותך, פעם נפגעתי, פעם לא נפגעתי, פעם אני פגעתי, פעם לא פגעתי, עזבי. אני בת תפנוקים, זה העניין. אני בבת עינו של אבי. אבא שלי היה קורא לי 'מלכת שבא של אבא', ובתוך השכונה שגדלתי בה, מתוך חיים של עבודה קשה ומאומצת, הוא מצא מקום לפנק אותי: לקנות לי אקורדיון. הוא היה אומר – 'הבת שלי הכי יפה, הכי מוכשרת'".
איזה כיף.
"ואמא שלי הייתה אומרת – 'זאת עקרותית, הילדה הזאת, יש לה הרבה שכל'. זורעים בך שאת נאצלת ויפה, ומותק, וחכמה ואיזה ראש. אז קודם כל, את מוחנפת. את ילדה של אבא. עכשיו, תוסיפי לזה שאנחנו שורה של כמה בנות שנולדו אחת אחרי השנייה, ואחותי כרמלה יותר יפה ממני – את זה אני הבנתי מהמבטים של המבוגרים, ושאותה מלטפים יותר ממני. אז פה פיתחתי את הנועזות. פה מצאתי את המקום של זו שמדברת וחובטת, וכרמלה הייתה היידי בת ההרים: יותר יפה, יותר קוקטית, יותר לבנה גם, ככה יצא לה. ובמרווח הזה צמחתי. אחת שאבא שלה מאוד אוהב אותה ומפנק אותה".
גל: "אני אומר שהזוגיות שתמצאי תהיה עם גבר שמאוד דומה לך, אחד שמאוד אוהב את חייו, את המרחב שלו. ואתם תיפגשו באמצע להופעה, לקונצרט, תלכו אחר הצהריים לשתות קפה בים".
מרגול: "הלוואי. אני לא רוצה להגיד שמות, אבל לפני כמה שנים מישהו מאוד מוכר בארץ הזאת הציע לי נישואים, שכל אחד יגור בבית שלו, באמא שלי. הוא אמר לי: תשמעי, את מאוד מוצאת חן בעיניי כאדם, גם הבית שלך - ניקיון כזה לא ראיתי, ואת בשלנית עצומה, איך זה דר בכפיפה אחת עם השכל שלך? הוא הציע לי נישואים בלי לערבב רכוש".
נו?
"וזהו, זה נעצר פה. הקונספט מדבר אליי, אבל לא הסתדר לי ספציפית. זה מישהו מאוד מוכר. מאוד עשיר גם".
גל: "ככה תהיה הזוגיות הבאה שלך. תשמעי מה אני אומר, את צריכה לחפש מישהו שביתו יהיה מבצרו ואז הוא יהיה נכון לך. ככה זה יהיה, מרגול, עם גבר שדומה לך".
ומה איתך, אלון? זוגתך הנוכחית דומה לך?
"מאוד. זוגתי חזקה ממני, היא מרגול קטנה. האמת, היא מאוד מרגול. היא אשת קריירה מצליחה, והיא קודם כל של עצמה. מאוד מזכירה לי את מרגול".
אולי אתה ומרגול הייתם יכולים להיות זוג.
מרגול: "לא חושבת, כי הוא כאח לי, כבר מיתגתי אותו כאח. יש לי אח, יורם, בגילו, גם הוא גרעה כמוהו. אני בן אדם מאוד פרקטי, גם בענייני אהבהבים. יש דברים שלא יכולים לקרות מכורח המציאות. אני לא סליזית".
טוב, לסיום, אלון, תן לי טיפ אחד לחיים טובים!
(חושב) "לא חשוב מה יקרה לך בחיים, תמיד תסלחי לעצמך".
אויש, נו. קצת קלישאה, לא?
"לא קצת, זה קלישאה מלאה, אבל הטיפ הזה שינה את חיי. אני הייתי אחד שבחיים לא סולח לעצמו. הייתי טוחן את עצמי, שילמתי על זה מחירים נפשיים מטורפים, היו לי כאבים שכאבתי, לא סלחתי לעצמי על כלום. הייתי כועס על בסיס יומי, על מיליון דברים".
על מה הכי?
"למשל, פעם הפסדתי 800 אלף שקל במחי יד, בגלל שנתתי לאדם לא מוסמך לנהל את כספיי. לא בדקתי ולא עקבתי, התנהגתי כמו אידיוט ונשארתי חסר כל. אם לא הייתי חי בתוך העולם של 'תמיד תסלח לעצמך', לא הייתי מתאושש מזה. ה- 800 אלף שקל האלה היו אז כל הוני בחיים, ישבתי בדירה השכורה שלי בתל אביב, רציתי למות".
בכית?
"לא. אני בוכה מאינסוף דברים אחרים, אבל לא בגלל כסף. תמיד ידעתי שבזה אני אסתדר. אני יודע ליצור כסף, אין לי חשש קיומי. גם כשלא היה לי כלום, ידעתי שיהיה לי".
ואולי בגלל כל מה שעברת בחיים, פשוט פיתחת פרופורציות? מסכימים עם האמרה שמה שלא הורג מחשל?
מרגול: "תלוי איזה סוג של מכה קיבלת. אם מורידים עליך גרזן זה בעיה".
גל: "זה משפט מניפולטיבי. אני חושב שאפשר ללמוד המון דברים גם באהבה ובליטוף ובחיבוק, לא חייבים לעבור כאבים נוראיים כדי ללמוד. מניסיון חיי, כשאתה עובר דברים קשים, אתה לא רק מרוויח, אתה גם מאבד. חלק מהדברים מתו בי. את יודעת, למשל היכולת להתמודד עם רוע - היא מאוד חלשה אצלי".
רוע של מי?
"של כל אחד. מאדם שידבר אליי לא יפה, עד שותף לעסקים שיתנהג בצורה לא מכובדת, או אדם שיגיד לי איזה משפט ברחוב. ההתמודדות שלי חלשה. מצד שני, יכולת ההתאוששות שלי התחזקה מאוד. יש לי יכולת התאוששות אינסופית. מגיל 13 אני מתאושש. אני חזק בזה".