רוב ספרי הילדים שקרנים ומכינים אותנו לחיים לא מציאותיים, וכל העסק הזה של קבלת האחר נכון מאוד אך ורק אם אתה במקרה חיית משק חייכנית ומצויירת. אבל בני אדם? הם בעיקרון לא בעניין של האחר מהם. תנו לנו חרם מתוק ועסיסי, תנו לנו משהו להתארגן נגדו כלהקת צבועים מייללת, תנו לנו מכשפה להטביע. כולם רוצים להחריג מתוכם מה שעושה בעיות, ולהתאחד סביב מדורת השנאה המשותפת החמימה הזו. אם זו לא הייתה הנטייה הבסיסית של בני האדם, לא היו צריכים כל כך הרבה ספרי ילדים על ברווזים כעורים-זמנית וקיפודים שרק רוצים חיבוק, לאינדוקטרינציה מחדש של הטבע המחורבן שלנו.
איך זה שכל קבוצת ילדים מתישהו תחשוב מעצמה על הרעיון הדוחה של חרם? ובכן, זה כי תמיד יהיה אחד (או אחת) עם יכולת שטנית לזהות חולשה או אחרוּת אצל ילד אחר, ההבנה שאחרות היא חולשה וחולשה היא אחרות, והנכונות קרת הרוח לעשות בזה שימוש לטובתו. וחוץ ממנו יהיו כמה טמבלולים שאין להם משהו יותר טוב לעשות אחרי בית הספר, מוכנים להיות צבא האריות שלו ולמרר בשמו את החיים של הקורבן התורן. אתה לא נולד אידיוט שימושי, אתה לומד להיות אחד.
בסופו של דבר אנחנו אמורים להתנער מקוד ההתנהגות הבעל זבובי של חצר בית ספר, ולאמץ איזה מודל מורכב יותר של החיים, אנושיות מורכבת יותר שלא דורסת את מה ששונה ממנה, שלא מנסה לעשות הון אישי על החלשה של אחרים. אבל אבוי, יש מי שלנצח הכוח שיעמוד לרשותו הוא הכוח של הבריון המתעלל, והוא פשוט לא יצליח לצבור לעצמו שום הישג מרשים יותר שיחליף אותו. בגיל בית הספר, הבריונים לא הזמינו את הילד המוחרם למסיבה, כי אין לך משאב גדול יותר מהערך החברתי שלך, להתחבר זה לשרוד. בגיל מבוגר, אנחנו מקבלים וריאציה אכזרית על אותה מסיבה, עכשיו מה שעל כף המאזניים הוא ממשי יותר אבל גלגול של אותו חרם בית ספרי - הדרך הכי טובה לאיין מישהו זה לקחת ממנו את מה שיש לו, את הפרנסה או המעמד, בדרך כלל שניהם.
רק השבוע קיבלנו שתי דוגמאות לבריונות מהסוג שמבוגרים שלא התגברו על עצמם אוהבים לבצע. בתחילת השבוע אלו היו קריאות לפיטורי רננה רז שמובילה את קמפיין רשות המים "ישראל מתייבשת", רז העלתה ציוץ שכולל את הצילום של אוליבייה פיטוסי שמתעד את הסלפי המרוצה מעצמו של ראשות הליכוד אחרי אישור חוק הלאום, והוסיפה "פנויה גם לקמפיין "ישראל מתביישת". בהמשך השבוע פוטר הקריקטוריסט אבי כץ, שפרסם קריקטורה ב"ג'רוזלם ריפורט" המבוססת על אותו צילום (מי היה מאמין?), ובה מאוירים ראשי הליכוד כחזירים, במחווה לספר "חוות החיות". זה היה נחמד לבקש בוק ריפורט על "חוות החיות" מכל אלו שצווחו שמדובר באוטו-אנטישמיות והביאו לפיטוריו של כץ. הייתי שמה את הכסף שאין לי על זה שלרוב אין מושג קלוש על מה הספר, והם חושבים על "בית החיות" עם ג'ון בלושי.
שני המקרים מתייחסים באופן לא מפתיע לאותו אירוע חגיגי של העברת חוק הלאום, שמראש מדבר על האחר בישראל, כלומר הלא יהודי, כנחות. סוג של חרם חצר בית ספר מתוחכם שמעוגן בחוק - האוויר ברשותי ולך אין מולדת או שפה רשמית. גם רז וגם כץ הם בעצמם סוג של אחר, בעמדה שלהם הם כמובן מייצגים יותר מאשר את עצמם, ובכל זאת הם האחר ממי שמנהל ביד רמה את דינמיקת חצר בית הספר הזו. זו לא התבכיינות שמאל, הנה חסכתי לכם טוקבק, זה דבר שאפשר לבדוק אמפירית די בקלות - כמה איום יש על מקום העבודה של מי שתומך בטרנספר? האם בצלאל סמוטריץ שאירגן מצעד בהמות לביזוי קהילת הלהט"ב, עדיין מחזיק במשרה שלו? האם בוטל מינויה של מדענית ימנית בשל הימניות הבוגדנית שלה? הבנתם את העיקרון, העיקרון הוא שקיצוניים משני הצדדים זה בולשיט. אין ראש ממשלה ימני ישראלי שנרצח, זה לא במקרה, ויש לקוות שלא יהיה לעולם.
זוכרים את ג'קו אייזנברג? או נכון יותר, את מה שכונתה "פרשת ג'קו אייזנברג"? ב-2006 זכה אייזנברג בתחרות "כוכב נולד", ועוד לפני שהוציא תו שמימי ראשון מפיו, נגמרה הקריירה שלו. הזוכה הטרי השיכור מניצחון, נתן ראיון לידיעות אחרונות ימים ספורים לאחר הזכייה, שם אמר שלל דברים בין היתר "'תפוחים ותמרים' זה להקיא" (מה יש לומר, צודק) וגם דיבר בחופשיות על זה שלא עשה צבא, ושלא היה מסוגל להחזיק בנשק. כבר כתבתי אז כמה זמן בענייני תרבות, ועדיין - מעולם מעולם לא ראיתי קודם לכן כזו התפוצצות של תגובות אגרסיביות, מאיימות ואישיות. זה היה רגע שבו הסתכלנו אחד על השני, ואמרנו - כזה עוד לא היה לנו.
אייזנברג נקבר תחת המבול התקשורתי השלילי, שהתחיל בואו נזכור, מראש מועצת עומר שהצליח לשרבב את שמו לעיתון על חשבון זוכה ריאליטי המום. הקריירה שלא התחילה כבר נשרפה, אייזנברג לא הצליח להשתקם ממשבר היח"צ הזה, עזב את הארץ, חזר, חיכה עשור וניסה שוב, לא בהצלחה. אף אחד בשום שלב לא אמר כבר אז - מה זה חבר'ה, השתגענו? הוא נבחר ציבור? הוא נדרש לממלכתיות? אף אחד לא ערך את ההפרדה העקרונית בין איש ציבור לסלבריטי, או בין חוסר האהדה הציבורית ובין נקמה בפועל, אף אחד לא טרח לציין שזו לא הדרך שבה עובדת דמוקרטיה. גם לא ארגוני השמאל. זה פשוט לא נראה חשוב מספיק, כולה פליט ריאליטי, נכון? בפועל זה היה הישג לבריונות, הוכחה לאפקטיביות שלה, וסימן דרך מצחין לבאות.
חפשו את הברנג'ה בעזה
ה"ברנג'ה (כך במקור) "נגדנו", כפי שאמר ח"כ מיקי זוהר בפוסט המתלהם שלו כנגד רננה רז? הברנז'ה נשלחת להזדיין בעזה עם סודנים ערבים מסריחים, עונש פופולרי על הבעת עמדה לא פופולרית. לפעמים היא נשלחת להיאנס או למות, עדיף שניהם, עדיף באופן גרפי ואלים. אלו הם האידיוטים השימושיים של זוהר ודומיו שמטפטפים את הרעל הזה, אלו שמוציאים לפועל את דבריו כבריון של השכבה. הוא לא היחידי, ממש לא, אבל בהחלט אחד מהם. וכל זה רק במקרה שהברנז'ה מדברת. רוב האמנים ובטח הסלבריטאים, לא יעזו להתבטא כנגד השלטון, אם הם לא רוצים לפגוע בפרנסה שלהם, כאמור - הגלגול הבוגר של אותו חרם ילדות.
זה בערך עשור שמי שמתבטא בפומבי ולא מיישר קו עם מפלגת השלטון, נחשב לבוגד. לא פחות מזה. הצליחו לשכנע אותנו שהממשלה היא המדינה, ושערעור על ההחלטות שלה הוא בגידה בישראליות כולה. אז חלאס, הממשלה היא לא המדינה, אנחנו המדינה, כל מי ומה שפה. חילונים ודתיים רפורמים והומואים ולסביות וערבים ושמאלנים. זה מה שיש, זו עסקת החבילה, תתמודדו. ואם גדול עליכם, פשוט תעשו מה ששרה נתניהו הציעה ותעברו לחוץ לארץ, שהמדינה תישרף.