בנסיבות אחרות, את מסיבת העיתונאים שבה הוצגה השבוע התוכנית הלאומית למיגור הקורונה לא היה מציג פרופ' רוני גמזו. בין המועמדים לתפקיד פרויקטור הקורונה הוזכרו לא מעט שמות בעלי משקל, בהם פרופ' גבי ברבש והאלוף במיל' רוני נומה, אבל הבכיר שבהם היה גדי איזנקוט. ספק אם נמצא מישהו מחוץ לחוגי לה פמיליה שיכול היה לחלוק על התאמתו לתפקיד: הוא הרי ניהל את הארגון הכי גדול במדינת ישראל (ונחשב לאחד מטובי מנהליו) וזוכה לאמון הציבור. כבר כשנעשתה אליו פנייה ראשונה, מטעם האלוף במיל' טל רוסו שהוביל קבוצת חשיבה אסטרטגית והעלה את שמו בפני הגורמים הרלוונטיים בממשלה והעומד בראשה, איזנקוט הביע הסכמה. "אני חייל", אמר למקורביו כפי שפורסם ב-ynet, "אם קוראים לי – אני מתייצב". שבוע מאוחר יותר הוא עדכן: "זה לא הבשיל. לא חזרו אליי".
מדוע לא חזרו אל איזנקוט? מפני שחלק מהגורמים, אומר רוסו מבלי לנקוב בשמותיהם, "חששו שלא תהיה להם שליטה אבסולוטית". זו לא הייתה אותה מחלוקת על סמכויות שסיכלה את מועמדותם של ברבש, נומה והאלוף במיל' אמיר אבולעפיה, אלא עניין פרסונלי; איזנקוט, בניגוד אליהם, לא קיבל פנייה רשמית ובשום שלב לא ניהל אפילו משא ומתן על המנדט שיינתן לו. שמו נמחק מהרשימה באופן מעורר תמיהה – אלא אם קושרים אותו לשיקולים שונים לחלוטין, לא מקצועיים כי אם פוליטיים. "הוא בוודאי יכול היה להתאים", כתבה מירב ארלוזורוב ב-TheMarker עוד לפני שהתקבלה ההחלטה, "אבל יש לו מגבלה אחת: הוא עלול להיתפש כאיום פוליטי פוטנציאלי על ראש הממשלה המפוחד שלנו, בנימין נתניהו, שכנראה לא ייתן לזה לקרות".
איזנקוט מסומן כמנהיג פוטנציאלי של השמאל-מרכז, אבל אפילו הקרובים לו לא יודעים היכן למקם אותו על המפה. חבר מספר: "הוא לא יודע מה אשתו חנה מצביעה, והיא לא יודעת מה הוא"
בשבועות האחרונים עולה שמו של איזנקוט שוב ושוב כתקווה הגדולה של המרכז-שמאל, מי שאולי יצליח במשימת הקודש שבה נכשלים ראשי המחנה זה עשור: לעקור את בנימין נתניהו מבלפור. דווקא בשעה שהמחאה נגד ראש הממשלה מתעצמת והאמון הציבורי בו מתרסק, המחנה שמנגד מוצא את עצמו ללא מנהיג פוליטי. הסקרים מלמדים כי בקרב מצביעיו יש שיעור דרמטי של מתלבטים, ואולי נכון יותר לכנותם "אובדי עצות": מנהיגם הקודם, בני גנץ, ביצע חרקירי פוליטי ומדמם את מנדטיו האחרונים על מושבו החלופי; יאיר לפיד שיקם את מעמדו בקרב מצביעי שמאל, אך בלוריתו מידפקת על תקרת הזכוכית של גרף המנדטים; מפלגת העבודה התאיינה, ומרצ ודאי אינה חלופה שלטונית. יש מי שתולה תקוות ברון חולדאי, יש מי שמצפה לשובה של ציפי לבני. אבל השם המסקרן ביותר בגלגל המזל שמסחרר השמאל בייאושו הוא איזנקוט.
לפני חודשיים אמר הרמטכ"ל לשעבר בראיון ל"ישראל היום" שהוא "רוצה לעשות פה מדינה טובה יותר ולהשפיע" – אמירה שהתקבלה כהתייחסות עקיפה אל המסלול הישיר לכנסת. ספק אם לכך כיוון איזנקוט - חברו, תא"ל במיל' גיורא ענבר, טוען ש"לא הייתה לו שום כוונה להיכנס לפוליטיקה באותה עת" - אבל היה די בזה כדי להקפיץ את המערכות הפוליטית והתקשורתית כאחת. בשבוע האחרון פורסמו ב"הארץ" לא פחות מחמישה מאמרים שכיסו את מועמדותו הווירטואלית של איזנקוט על פני הסקאלה שבין אופציה בעייתית (בשל תקדים גנץ-אשכנזי) ל"אחד המועמדים הראויים ביותר להנהיג את המדינה ולהחזיר אותה לשפיות" (כפי שכתב פרופ' אורי בר יוסף). פרשן חדשות 13 רביב דרוקר כתב שאיזנקוט הוא "מנהיג אמיתי" וקרא לו להיכנס לזירה הפוליטית במהרה כדי לתת לציבור זמן להתוודע ל"משהו אחר" – מה שהקפיץ מצביעי שמאל שקצו בשלטון הגנרלים.
פוליטיקאים רבים נדרשו השבוע לשאלת איזנקוט. אשכנזי טען ש"אם הדבר הנכון הוא שגדי יהיה בראש – שגדי יהיה בראש", גנץ המופתע הגיב ב"אשמח שיצטרף, אני ממשיך להוביל". גם לפיד אמר שאיזנקוט "מוזמן ליש עתיד אבל אני אוביל", ויעלון חלק עצה מצננת: "אל תתיימר, צבור ניסיון בפוליטיקה". אנשים במערכת כבר מריצים סקרים ובוחנים את מועמדותו בקונסטלציות שונות; רבים פונים אליו, מגששים, מציגים תוכניות. שיר הנאצה המכוער "גדי, תיזהר, רבין מחפש חבר", שהושר מחוץ לאולם בית המשפט בקריה בשעת משפטו של אלאור אזריה, יכול להיות מומר כעת ב"גדי, תתלבש, רבין מחפש יורש". ישראל מחכה לגדי. אבל האם יש לה סיבה טובה לחכות?
למד קבלת החלטות משרון וברק
לפני שנה וחצי הוריד איזנקוט את הדרגות אחרי 37 שנים בצבא. מאז שיצא לאזרחות הוא התראיין פעמים ספורות, ותמיד שמר על ממלכתיות כאילו מדים שקופים לגופו. קליעי הביקורת שלו – ביטחונית-מדינית ברובה, אך גם חברתית ופוליטית – היו חדים וצולפים, אבל לא נורו לגופם של אנשים. את השם "נתניהו" תמצאו בכל הראיונות האלו פעם אחת – וגם זה ללא נימה שיפוטית. שאלות מפורשות על אספירציות פוליטיות נהדפו בענייניות לקונית. גם מקומות העבודה היו א-פוליטיים: הוא שהה בוושינגטון כעמית מחקר במכון לחקר המזרח התיכון, הצטרף למכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) של אוניברסיטת תל אביב, ומונה לדירקטור בשתי חברות השקעות. בחודש שעבר מונה ליו"ר עמותת יד בן גוריון (תפקיד בו ירש את בני גנץ).
בממשלת נתניהו הרגיש איזנקוט שהוא ניצב מימין לכולם, אבל הוא העלה את חמת הימין כשהתעמת עם פוליטיקאים בפרשת אזריה ובאינתיפאדת הבודדים: "אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על ילדה עם מספריים"
איזנקוט ויתר על חופשת השחרור שלו, צעד שפורש ככוונה להשתחרר מעול חוק הצינון ולהיות כשיר להתמודד בבחירות. מקורביו מסבירים שהסיבה הייתה שונה: הוא לא הרגיש בנוח לשהות בארה"ב כשהוא בחופשת שחרור. את תקופת הצינון, הם מסבירים, הוא החיל על עצמו (כך או כך, חוק הצינון לא חל עליו עוד, והוא רשאי להתמודד בבחירות). כשנשאל על כך בכנס של ה-INSS, אמר: "אין לי תיאבון גדול להצטרף לפוליטיקה".
זה היה ב-9 בדצמבר 2019. יום למחרת הונחה על שולחן הכנסת הצעת החוק לפיזורה בפעם השלישית בתוך שנה, ובחודשים שלאחר מכן הכתה הקורונה ודרדרה את ישראל ממצב קשה לקריטי. איזנקוט אולי לא פיתח בינתיים תיאבון לפוליטיקה, אבל הוא חרד לחברה הישראלית. "המצב מטריד אותו", מספר אחד ממקורביו. "הרבה דברים מפריעים לו: הקשר בין חילונים וחרדים, המצב בציבור הערבי, הקשר עם הדרוזים, המצב הכלכלי, הקורונה. והחיבור בין גורמים נבחרים לדברים פליליים מפריע לו מאוד. בחודשים האחרונים הוא חושב איך לעשות טוב יותר למדינת ישראל".
רוסו, חברו של איזנקוט ומי ששירת תחתיו כעוזר ראש אמ"ץ למבצעים מיוחדים וכמפקד מפקדת העומק, מסכים: "הוא יודע שמתישהו הוא ירצה, כמו שאומרים היום, להיכנס מתחת לאלונקה". עדי כרמי, בכיר לשעבר בשב"כ ששירת תחת איזנקוט כמ"פ בגולני, מסכם: "הוא רואה מה קורה וכואב לו. אני מזהה שהוא ירצה להשפיע".
שאלת ההשפעה היא סוגיה מרכזית במערך השיקולים של איזנקוט. ל"ישראל היום" סיפר כי בתקופה ששימש כמזכירם הצבאי של ראשי הממשלה אהוד ברק ואריאל שרון למד ש"ההשפעה היא דרך מנהיגות ודרך עשייה מתוך המערכות". "זה תפקיד שעיצב אותו", אומר אדם שליווה אותו בשירותו הצבאי, "הוא ראה כמה הממשק בין הדרג הצבאי למדיני חשוב, למד משרון וברק קבלת החלטות. אם יש בו חיידק פוליטי – ואני לא בטוח שיש, אבל אם כן – הוא נולד שם".
היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט משוכנע שאיזנקוט צריך להגדיר את עצמו כשמאל. "אישיות כריזמטית יכולה ליצור גאוות יחידה. גם אם אלוהים יעמוד בראש מפלגה אבל יסרב להנהיג מחנה, הוא ימצא את עצמו ברוטציה עם נתניהו"
אנשים שעבדו עם איזנקוט מספרים שהוא מנהל הליך קבלת החלטות סדור: מקשיב, מתייעץ ("הוא כמו קולט שמש") ולבסוף מקבל החלטה ודבק בה בנחישות. כל עוד אין צורך להחליט – הוא פשוט לא יחליט. "אם אתה צריך להגיד מי זה גדי, זה שלושה משפטים", אומר אחד ממקורביו: "'מודדים שלוש פעמים וחותכים פעם אחת', 'הדבר הנכון לעשותו' ו'סוף מעשה במחשבה תחילה'. ושלושת הדברים האלה מביאים לכך שכרגע הוא לא צריך להחליט".
"סימסתי לו ישר אחרי הבחירות הראשונות, כשהוא כבר יכול היה לרוץ, 'תבוא מהר'", מספר כרמי. "הוא אמר לי: 'לא. צריך זמן'. הוא היה יכול לקבל תפקיד, אבל עניין אותו קודם להבין את החיים האזרחיים, לצנן את עצמו מהחשיבה הצבאית. הוא ינוע אם יחשוב שהוא יכול להשפיע".
"לא שמעתי אותו אומר שהוא רוצה ללכת לפוליטיקה", אומר ענבר, שמלווה את איזנקוט מתחילת דרכו כקצין צעיר בגולני. "כרגע, אם מחר הולכים לבחירות – הוא לא שם". רוסו טוען מנגד שאיזנקוט כבר הכריע: "ההחלטה היא בכלל לא שאלה של 'האם' אלא של 'מתי'. הוא לא מתלבט".
"הוא עדיין לא חצה את הרוביקון", טוען אדם שנמצא איתו בקשר יומיומי. "זה לא חלום חייו, אבל אדם כמוהו, שקשר את גורלו בביטחון ישראל במשך 40 שנה – זה מדגדג לו באצבעות. יהיה לו קשה לשבת בצד".
מועמד מטעם בעלי טורים זו תעודת עניות
האם איזנקוט יכול להצדיק את התקוות שנתלות בו? הסקרים, בינתיים, מפקפקים. בסקר שערך עבורנו השבוע מכון "מדגם" בראשות מנו גבע בשיתוף iPanel, איזנקוט היה המועמד המועדף לראשות הממשלה מבין מנהיגי המרכז-שמאל רק בעיני 8% מהנשאלים (ו-12% ממצביעי הגוש) – קצת פחות מגנץ (12% ו-11% בהתאמה) והרבה פחות מלפיד (18% ו-28%). בסקר קודם שפורסם ב"ג'רוזלם פוסט" נמצא כי איזנקוט לא מוסיף מנדטים גם כמספר 2 ביש עתיד. אמנם מדובר באדם שכלל לא הציג את מועמדותו, ושמלכתחילה סובל מייצוג-חסר בעין הציבורית מתוקף היותו סרבן מצלמות, אבל ברור שלא נצפה כאן בשחזור של בחירות 2019 עם גנץ בתפקיד האביר על הסוס הלבן. גנרל איזנקוט בוטש אל המערכה על בהמת עבודה אפורה.
עדי כרמי, בכיר לשעבר בשב"כ שירת תחת איזנקוט כמ"פ בגולני (בתמונה מהשירות - כרמי משמאל, איזנקוט מימין): "הוא רואה מה קורה וכואב לו. אני מזהה שהוא ירצה להשפיע"
"איזנקוט נראה פחות 'יפי הבלורית והתואר', ואני אומר זאת לחיוב", אומר היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט, "הוא יותר נתפס כאיש אפור, איש עבודה". היועץ האסטרטגי רוני רימון ממשרד "רימון-כהן" מסכים: "יש לו לוק של אנטי-גיבור, וזה יכול להיות כרטיס הכניסה שלו למגרש הזה. הציבור יכול לראות בו את המרגיע והשפוי הלאומי. אני חושב בפירוש שהעם משתוקק לאדם שקול, אינטליגנטי, לא מתלהם". היועץ האסטרטגי ליאור חורב ספקן יותר: "יש לגדי כריזמה מסוג אחר, הרבה יותר שקטה. אני לא בטוח שזה מספיק מול נתניהו והמציאות הפוליטית היום".
באווירה הציבורית הקיימת, טוען חורב, עבר זמנם של המושיעים המוצנחים ממרום הסקרים אל כס השלטון. "אם גדי חושב שהוא ישייט בצוללת אל מתחת לנהר הגועש, ירים את הפריסקופ והוא יהיה בבלפור – זה לא עובד", אומר חורב. "זה שגדי מועמד מטעם בעלי הטורים למיניהם זו תעודת עניות. אלו אותם בעלי טורים שתמכו בהקמת ממשלת כחול לבן. חלפו הימים שהם משחו בשמן מועמדים לראשות הממשלה".
חורב, שייעץ בעבר לראשי הממשלה אריאל שרון ואהוד אולמרט, הכיר את הרמטכ"ל איזנקוט כשעבד עם שר האוצר משה כחלון. "אני מאוד מעריך אותו", הוא אומר, "הוא מסוג האנשים שהייתי חפץ לראות בעמדה מאוד בכירה בפוליטיקה הישראלית". אבל חורב סבור שעל מנת להציע מהפך שלטוני, איזנקוט חייב ראשית לחולל מהפך אישי: "מטריד אותי שהוא לא מצא לנכון לומר מילת ביקורת אחת על התנהלות הממשלה בסיפור הקורונה. הרי אנחנו בצונאמי".
אמילי מואטי, שהתמודדה מטעם העבודה לכנסת: "רבים במחנה שלי חושבים שתם עידן הרמטכ"לים בפוליטיקה בגלל גנץ ואשכנזי, אבל נשיאים שפשעו לא ערערו את מוסד הנשיאות, ומעמד הרמטכ"ל לא נפגע ציבורית ופוליטית"
הציבור הישראלי למד בשנתיים החולפות שהבחירות אינן תחרות בין מפלגות אלא בין גושים. הגושים הללו התערערו אמנם עם הקמת הממשלה, אבל המפתח לניצחון נתפס עדיין כמונח בידיו של מי שיצליח להניע מנדטים מצד לצד. רימון, שייעץ לעמיר פרץ בביצוע המשימה בבחירות 2006, סבור שאיזנקוט מסוגל לכך. "הוא יכול לקרוץ לבוחרי ימין רך, ולפעמים שניים-שלושה מנדטים עושים את כל ההבדל", טוען רימון. "אם הוא ייתפס כשמאלני זה לא יעבוד, הוא צריך להיות מרכז עם נטייה קלה לימין. זה מה שניסה לעשות לפיד, וזה לא נתפס כאמין. גם דברים שאמרו גנץ, אשכנזי ויעלון – ראית שזה נאמר לצרכים פוליטיים. אני חושב שכשאיזנקוט יגיד משהו כמו 'לא יעלה על הדעת שתושבי הדרום יחיו ככה', יאמינו לו. מקדם האמינות שלו גבוה יותר משל כל הפוליטיקאים המרכזיים במדינת ישראל".
מנגד, קלוגהפט – שמייעץ היום למפלגות שמאל באירופה – משוכנע שאיזנקוט צריך להגדיר את עצמו כשמאל. "בכל מקום שאני נמצא בעולם יש חלוקה ברורה לשמאל וימין", הוא אומר, "ואין אלטרנטיבה שלטונית שכמו בישראל אומרת על עצמה 'אנחנו מפלגת מרכז-ימין'. במקרה כזה אנשים כבר מעדיפים את המקור. מנהיג צריך לשנות את המגרש ולגרום לכך שיותר אנשים יזהו את עצמם כשמאל. זה יכול להיות שמאל כלכלי, חברתי, ליברלי או כל דבר אחר. דווקא אישיות כריזמטית יכולה לקחת על עצמה יצירת גאווה יחידה בקהל היעד. גם אם אלוהים יעמוד בראש מפלגה אבל יסרב להנהיג מחנה, הוא ימצא את עצמו בסוף היום ברוטציה עם נתניהו". איזנקוט, מאמין קלוגהפט, יכול אפילו לנגוס בקולות מהימין הרך "שיחשבו שרמטכ"ל שמגדיר את עצמו שמאל זה לא נורא כל כך".
לא צריך להיות מזרחי כדי להיות ראש ממשלה, נתניהו לא נולד במרוקו
לא בטוח שאפילו השמאל עדיין מסתנוור מרמטכ"לים. עד לפני שנתיים נחשב רב אלוף במיל' לקלף הכי חזק בחפיסה, מתוך הנחה שההילה הביטחוניסטית מהלכת קסם על מצביעי ימין מתנדנדים. היום, לא רק ששלושה רמטכ"לים לא הצליחו לגבור על נתניהו – שניים מהם גם נתנו גט למצביעיהם באקט שמתויק כבגידה. דרגות הרמטכ"ל הפכו מכנפיים פוליטיות לאבני ריחיים, ומה שהיה עבור גנץ ואשכנזי מרוץ פוליטי קצרצר אל הצמרת יהיה עבור איזנקוט מסע משקלים. זו לא שעתה היפה של הקארמה: אם לא היה מוותר על הרמטכ"לות לגנץ, ייתכן שאיזנקוט לא היה פוגש עכשיו עולם מוער שבו פסלי גנרלים מופלים ומושלכים לנהר.
"אי אפשר לבחון את איזנקוט בלי להתייחס לפארסה של כחול לבן", אומר חורב. "האכזבה העצומה מגנץ ואשכנזי מטרידה מאוד את המצביעים. העובדה שהיית איש ביטחון בכיר, מוצלח ככל שתהיה, עדיין מייצרת חששות מאוד כבדים. הציבור מקבל היום בחשדנות הרבה יותר גדולה אניגמות פוליטיות. אם הוא ינסה להיכנס בצורה עמומה, פלקטית, לא מחייבת ולא מחויבת, הוא יגלה שהמצביעים נמצאים במקום אחר".
מאז שיצא לאזרחות התראיין איזנקוט פעמים ספורות, ותמיד שמר על ממלכתיות כאילו מדים שקופים לגופו. קליעי הביקורת שלו צלפו, אבל לא נורו לגופם של אנשים. את השם "נתניהו" תמצאו בכל הראיונות האלו פעם אחת
קלוגהפט דווקא סבור שהרמטכ"לות לא הפכה מנכס לנטל. "אני לא מקבל את התזה שנמאס מרמטכ"לים כפי שאיני מקבל את התזה שרק רמטכ"ל יכול לנצח", הוא אומר. "מדובר במכלול שלם של תכונות, אין נוסחה אחת". לדבריו, זה לא מקרי ששני ראשי הממשלה האחרונים של השמאל, יצחק רבין ואהוד ברק, היו רמטכ"לים: "רבין הלך בכל הכוח על מדיניות שמאל, ואז השתמש בפלאפלים כדי לתת למחנה שלו לגיטימציה. איזנקוט יכול להחזיר גאוות יחידה למחנה, והדרגות יכולות לעזור לו. ללפיד יהיה יותר קשה לעשות את זה. הוא צריך להוכיח את הביטחוניסטיות שלו".
אמילי מואטי, שהתמודדה מטעם מפלגת העבודה לכנסת ועבדה בעבר כיועצת תקשורת לפוליטיקאים מהשמאל, מסכימה: "רבים במחנה שלי חושבים שתם עידן הרמטכ"לים בפוליטיקה בגלל גנץ ואשכנזי, אבל אני לא חושבת ככה. נשיאים שפשעו לא ערערו את מוסד הנשיאות, וגם מעמד הרמטכ"ל לא נפגע מבחינה ציבורית ופוליטית. לא נס ליחו, בטח לא עם אדם מרשים כמו איזנקוט".
נראה שההשוואה השטחית לאשכנזי ולגנץ עושה עוול לאיזנקוט. אנשים שעבדו איתו מביעים קונצנזוס על היותו אדם בעל סולם ערכים יצוק מבטון, שעמד פעם אחר פעם מול לחץ ציבורי ופוליטי בלי להתקפל. הוא ישר אבל גם מתוחכם, טוען בכיר לשעבר במערכת הביטחון, "לא יערבבו אותו". "בני וגדי שונים ב-180 מעלות", אומר ענבר, "לגדי יש דרך, ראייה מאוד עצמאית. הוא לא ממצמץ".
דרגות הרמטכ"ל הן לא האלמנט היחיד בביוגרפיה של איזנקוט שנוצץ לקמפיינרים. הפרופיל שלו כמו נתפר לישראל הזהותנית של 2020: בן להורים ילידי מרוקו, יליד טבריה, גדל באילת. אביו היה פועל מכרות בתמנע, אחותו גרה בהתנחלות. הוא גדל בבית מסורתי – אמו שומרת מצוות וייעדה אותו להיות רב ולא רב-אלוף – והוא ממשיך להקפיד על קידוש ועל הפרדת בשר וחלב (מה לא מנע ממנו לספוג נאצות מרבנים סביב סוגיות של שילוב נשים וענף תודעה יהודית). כל אלו הופכים אותו, על פניו, לאטרקטיבי עבור קהלים שלא ינהו בקלות אחרי לפיד וגנץ. "סוגיית המתווך העדתי, עם כל זה שאנחנו מנסים להדחיק אותה, היא דרמטית", אומר חורב. "בישראל יש עדיין הלימה בין מוצא והצבעה. אני לא חושב שהוא אי פעם עשה בזה שימוש, אבל גם להיותו גולנצ'יק וגם להיותו מזרחי יש יתרון. אלו דברים שיכולים להביא מאוכזבי ליכוד".
"אי אפשר לבחון את איזנקוט בלי להתייחס לפארסה של כחול לבן", אומר היועץ האסטרטגי ליאור חורב. "האכזבה מגנץ ואשכנזי מטרידה מאוד את המצביעים, הציבור מקבל אניגמות פוליטיות בחשדנות הרבה יותר גדולה"
רימון, לעומתו, סבור שהמזרחיות לא תמלא תפקיד בקמפיין של איזנקוט. "יש אנשים שנתפסים כמזרחים פרופר, נניח עמיר פרץ. אבי גבאי לא. אני לא יודע כמה איזנקוט נתפס כמזרחי". קלוגהפט: "רגשי הנחיתות של השמאל, שחושבים שהליכודניקים ירוצו אחרי מועמד מזרחי, פתטיים. נתניהו לא נולד במרוקו ולא צריך להיות מזרחי כדי להיות ראש ממשלה בישראל. זה ממש לא שם".
קופת השרצים של איזנקוט נראית ריקה, מה גם שהוא כבר צלח את ועדת טירקל למינוי בכירים בעבר. אם בכל זאת משהו עשוי לדבוק בו שוב, זוהי פרשת הרפז, אליה נקלע כשאשכנזי חשף בפניו את המסמך המזויף. איזנקוט – שדווקא המליץ לאשכנזי למסור את המסמך למשטרה ולדווח לשר הביטחון ברק – גם העביר אותו לשניים מחבריו (שהתגלגל מהם לתקשורת, אם כי לא ממנו אלא מעוזר הרמטכ"ל). שמו לא הופיע בדו"ח מבקר המדינה, ודאי שלא בחקירה הפלילית, ולאחרונה אף נחשף בחדשות 13 כי לשכת אשכנזי שיקרה לו. אף על פי כן, כניסתו לפוליטיקה צפויה לזרוק אותו אל הקלחת שבה כבר מתבשלים אשכנזי ומנדלבליט. בראיון ל"ישראל היום" אמר איזנקוט על הפרשה: "זאת טעות שלא פותחים את הכל, אבל אין באירוע הזה שום דבר. אלה שטויות".
לא נראה לי שזה בנפשו
אם יש קו השקה בולט בין גנץ לאיזנקוט, הרי זה מה שנראה כהיעדר אמביציה פוליטית, או בסלנג הטבעי להם: רעל בעיניים. "לא התרשמתי שיש בו את הלהט, הדחף והיצר שהכרחי כדי להוביל מהפכה, וזה קצת כמו בני", אומר חורב. "אם אין בך את הלהט למשרה, קשה מאוד להדביק אחרים בצורך. בצבא אתה יונק את מעמדך מהפוזיציה בהיררכיה. האזרחות הרבה יותר שטוחה, הרבה יותר רשתית. זה שאתה רוצה במעמד לא אומר שיש לך אותו".
"אתה צריך להיות תאב שלטון ברמה מאוד מאוד גבוהה כדי להיות ראש ממשלה", מסכים רימון, שייעץ לנתניהו בקמפיין בחירות 2009. "כל אדם שאין לו את התאווה הזאת ברמות הכי גבוהות – לא יהיה, ראה לדוגמה את גנץ. על פניו, לא נראה לי שלאיזנקוט יש את זה. היו רמטכ"לים שמיד אחרי שחרורם ועוד לפני כן כבר רצו להתמודד, ראית שזה בנפשם. אצלו זה לא".
הפרופיל שלו כמו נתפר לישראל הזהותנית של 2020: בן להורים ממרוקו, יליד טבריה, גדל באילת. היועץ האסטרטגי רוני רימון: "יש אנשים שנתפסים כמזרחים, נניח עמיר פרץ. אני לא יודע כמה איזנקוט נתפס כמזרחי"
ברור שאיזנקוט לא ניחן בתשוקה פוליטית, וכנראה שגם לא באופי התואם אותה. אנשים שמכירים אותו משרטטים אנטיתזה לפוליטיקאי המצוי: "איש שפיו וליבו שווים", "אין זגזוגים", "מציב דוגמה אישית", "לא מדבר סרה באף אחד" ("ולכן אנחנו מוטרדים מההתאמה שלו", צוחק ענבר). גם בתפקיד המזכיר הצבאי הקפיד לשמור מרחק מהמעגלים הפוליטיים; כשהוזמן, למשל, לפורום החווה המפורסם של אריאל שרון, הודיע שאין לו כוונה להגיע. ייתכן שאיזנקוט היה בכלל מעדיף להיות מנכ"ל משרד ראש הממשלה מאשר ראש הממשלה. אבל נדמה שהוא לא סולד מהפוליטיקה, משום שהוא מכיר בכוחה. "הוא מבין שאם רוצים להשפיע יש מעט מאוד תפקידים שבהם זה אפשרי", אומר מקורב אליו, "וחלקם עוברים בממשלה".
העובדה שרימון מציע לאיזנקוט לנטות ימינה וקלוגהפט ממליץ להיצמד לשמאל ממחישה עד כמה מעט – כלומר, לא כלום – אנחנו יודעים על עמדותיו הפוליטיות. באופן מובן אך חסר בסיס, איזנקוט מסומן כמנהיג פוטנציאלי של השמאל-מרכז למרות שמעולם לא הצהיר על היותו חלק ממנו. אפילו האנשים הקרובים לו ביותר לא יודעים היכן למקם אותו על המפה. "הוא תמיד אומר שהוא לא יודע מה אשתו חנה מצביעה, והיא לא יודעת מה הוא", מספר אחד מחבריו. "אני מעריך שהוא באזור המרכז", אומר כרמי, "אבל הוא לא שיתף אותי". האיש שנזף לאחרונה בקברניטי מערכת הביטחון על חיסול מדיניות העמימות נאה דורש ונאה מקיים.
אנשי ימין זיהו לאחרונה באיזנקוט יריב עתידי. יעקב ברדוגו, שגריר מדינת בלפור באולפני גלי צה"ל, הוביל את הניסיון לשוות לאיזנקוט דמות של גנרל שמאלני ותבוסתן. זה, כמובן, מגוחך; די לציין שאיזנקוט היה הוגה "דוקטרינת הדאחייה" האגרסיבית שהושתה על חיזבאללה ושהביאה לעתירה נגד מינויו לרמטכ"ל מטעם תנועת השמאל "יש גבול". בממשלת נתניהו הרגיש שהוא ניצב מימין לכולם, שאיש לא עוצר אותו בכל מה שקשור בהפעלת כוח. מנגד, הוא העלה את חמת הימין שוב ושוב כשהתעמת עם פוליטיקאים על אמות המוסר הצה"ליות: בפרשת אזריה, באינתיפאדת הבודדים ("אני לא רוצה שחייל ירוקן מחסנית על ילדה עם מספריים") ובעימותים על גדר הגבול בעזה ("לא רוצה לירות על ילדים שמשגרים בלונים ועפיפונים"). "אם מישהו רוצה אתוס של כנופיה", אמר איזנקוט לחברי ועדת החוץ והביטחון, "שיגיד".
המרחב המדומיין והסובלני של המרכז הפוליטי נראה מתאים לאיזנקוט, אבל אופציות התמרון בו מוגבלות: העבודה איננה עוד פלטפורמה שממנה מאיימים על השלטון; מרצ מעולם לא הייתה כזאת; מושב הנהג ביש עתיד לא ישוחרר שנית (על פי בן כספית, לפיד נפגש עם איזנקוט וטוען שהרמטכ"ל לשעבר יבוא רק אליו); וכחול לבן לא נראית כמקפצה אלא כצוללת. אשכנזי אמר אמש (רביעי) שאיזנקוט יוכל לעמוד בראש המפלגה משום ש"הממלכה לפני המלוכה", אבל גנץ מיהר להבהיר בערב שאין לו כוונה לנטוש. ובכל זאת, הציבור הישראלי – שכבר ראה את גנץ מפר הבטחה אחת או תשע בכנסת הנוכחית – לא יופתע מתרחיש שבו ראש הממשלה החלופי מסמן חילוף ונוטש את המגרש באנחת רווחה.
מאחל לעם ישראל שאחד כזה ילך לפוליטיקה
על הפרק עומדת גם האופציה הנושנה של מפלגה חדשה. "זה לא בן אדם אחד – תביא את גדי ויש לך מפלגה", מזכיר רוסו, שנבחר באפריל לכנסת מטעם מפלגת העבודה ובעצמו שוקל קאמבק פוליטי. "צריך להיות פה משהו הרבה יותר מגובש: דתיים, חילונים, ערבים, אקדמיה, התחום העסקי. צריך לקחת את צעירי הליכוד שמאסו במנהיגות הדפוקה שלהם ואת מאוכזבי כחול לבן. יש המון אנשים שרוצים, ויש ריק במרכז". גם מואטי מזכירה את חשיבות הנבחרת, כלקח מפרישת הנדל, האוזר ולוי-אבקסיס: "אלמלא שלושת המתחזים האלה הייתה כאן היום ממשלה אחרת. אם איזנקוט לא ישכיל למיין טוב טוב את האנשים ברשימתו, הוא יגמור כמו גנץ".
האפיזודה מעוררת ההשתאות שבה ויתר על הרמטכ"לות - פעמיים, מעשה שספק אם היה כדוגמתו במערכות הציבוריות בישראל – מלמדת שאיזנקוט קורץ מחומר שונה לחלוטין מזה של אנשי "לשלטון בחרתנו"
חורב סבור שעדיף לאיזנקוט לדבוק במפלגה קיימת. "החשדנות הציבורית כל כך גבוהה שלא בטוח שמאמינים בפלטפורמות חדשות", הוא אומר. "הציפייה היא חבירות, ריצה משותפת. התרומה של גדי צריכה להיות במסגרת קולקטיב מנהיגותי שרץ ביחד ברשימה משותפת קיימת שמבינה שהמשימה היא להחליף את השלטון". "להקים מפלגה מאפס לא כדאי", מסכים רימון, "עדיף פלטפורמה קיימת, גם אם זה אומר להתחיל מלמטה. משה דיין היה שר חקלאות, עזר ויצמן היה שר תחבורה. למה זה הכל או כלום?".
"אנחנו רואים את המחיר המטורף שגנץ משלם על חוסר הניסיון הפוליטי שלו, וצריך ללמוד מזה", אומר חורב. "גדי יצטרך להשתלב במפלגה, לראות מה זה כנסת, להבין איך משיגים הסכמות. ספק אם הציבור בשל לעוד סיבוב שבו נשלם שכר לימוד לאדם לא מנוסה".
בדיון הספקולטיבי על איזנקוט יש לזכור שהוא אינו צנחן שנוחת על פסגת ההר; הוא גולנצ'יק שמסתער עליו מלמטה. "הוא לא היה איזה מטאור בצבא", אומר כרמי, "והוא אף פעם לא אמר 'אני אהיה רמטכ"ל'". כשיצא לאזרחות קיבל הצעות לשמש כיו"ר בחברות שונות אך דחה אותן, והעדיף לשמש כדירקטור כדי ללמוד את העולם העסקי. האפיזודה מעוררת ההשתאות שבה ויתר על הרמטכ"לות - פעמיים למעשה, עד כדי סירוב ללא תקופה נאותה לחפיפה, מעשה שספק אם היה כדוגמתו במערכות הציבוריות בישראל – מלמדת שאיזנקוט קורץ מחומר שונה לחלוטין מזה של אנשי "לשלטון בחרתנו". "הוא אמר לי: קודם אהיה סגן ואז אהיה רמטכ"ל יותר טוב", מספר כרמי. שיחתו המאלפת עם אהוד ברק כשוויתר על המינוי מלמדת על סדר העדיפויות על פיו יקבע את עתידו. "אני חושב שאני בשל ושאני מתאים להיות רמטכ"ל", אמר לברק, "אבל הדבר הנכון היום לצה"ל ולמדינת ישראל זה שתמנה את בני".
המרואיינים לכתבה זו היו חלוקים בדעתם על מידת התאמתו של איזנקוט לפוליטיקה, על רצונו להשתלב בה ועל סיכוייו לחולל בה שינוי, אולם על דבר אחד הסכימו כולם: כדאי למדינת ישראל שזה יקרה. "אני מאחל לעם ישראל שאחד כזה ילך לפוליטיקה", אומר ענבר. "זה יהיה כמו לנקות את המערכת הפוליטית עם ליזול".