"אבל מה כואב לך לפרגן?" = איך את מעזה לומר משהו שהוא לא הרמה מוחלטת לאדם אחר, גם אם הוא הרוויח את הביקורת הזו ביושר?
"בדרך כלל אני דווקא מפרגן" = אני לא מפרגן אף פעם.
"הפעם מותר ורצוי לפרגן" = אני שונא את האדם הזה ומייחל למותו אבל הוא במקרה עשה משהו שמתאים להשקפת עולמי.
"בארץ לא יודעים לפרגן" = וזאת הסיבה שלא קיבלתי שער ב"שבעה לילות" אחרי שכמעט הופעתי כניצב ב"משחקי הכס" אבל בסוף לא.
פרגון, לפי מילוני רשת: "התייחסות אוהדת להצלחת האחר ללא הבעת קנאה". על פי הניתוח הלשוני של אילון גלעד, מקורות המילה הם פרוטו-אינדו-אירופאים וראשיתם בערבות דרום רוסיה. אבל לפי מקורות פחות אמינים שמבוססים על תחושת בטן, ניתן לאתר את שורשיה בשרידי מייל עתיק מיחצ"ן. המילה "פרגון", על הטיותיה, השתלטה על השיח בעשור האחרון. היא הפכה ממילה שולית, מילת אופירה אסייג וגליצ'ים, ששייכת לאותם אנשים שאומרים "שאפו" – לערך. היא הדיבר ה-11. כבד את אביך ואת אמך, פרגן.
אם תחפשו בפייסבוק את המילים "פרגון" או "מפרגנים", תגלו מאות קבוצות שמוקדשות לאקט, ביניהן: "פרגון והוקרת תודה", "מפרגנים לעסקים קטנים", "יוצרים עולם טוב יותר באמצעות פרגון פורץ דרך", "פרגון לייקים הדדי לדפים" וגם כמה עמודים שהשתחלו לתוצאות החיפוש בטעות למרות שהם מוקדשים לבני משפחת פרג'ון. תחום הפרגון כל כך משגשג שהיום, על מנת לצאת מגדרך, כבר לא מספיק סתם לפרגן אלא צריך "לפרגן בענק". לפרגן: לעשות לייק. לפרגן בענק: לעשות שר.
הפרגון חצה כבר מזמן את גבולות ה"התייחסות אוהדת להצלחת האחר", והפך לאחד האופנים שבהם אנשים תופסים את עצמם (אדם מפרגן) ותופסים אחרים (הוא פשוט בן אדם לא מפרגן). ומי רוצה להיות אדם לא מפרגן? הלא מפרגנים הם ההייטרים, החמוצים, המורידים. במקרים הגרועים הם גם שמאלנים, שהם בסך הכל אנשים ש"לא מפרגנים למדינה". באקלים הנוכחי בישראל כל דבר שחורג מתחום הפרגון הפך ללא לגיטימי, כי "מה כואב לך לפרגן" – אבל נגיע לזה בהמשך.
חשוב לא להתבלבל בין פרגון, מחמאה והרמה. הרמה, מילה של השנים האחרונות, מתייחסת לאזורים הקלילים יותר, היא יוצרת אווירת מסיבה כללית ונוטה להיות לא מחייבת. לעומתה מחמאה היא אמירת משהו נחמד וקונקרטי, ופרגון זה כבר לעשות צעד נוסף אל עבר רוחב לב אמיתי, לרוב תוך כדי הכנסת עצמך לעסק. פרגון לוקח את עצמו מאוד ברצינות, יש בו חגיגיות והדגשה של המאורע, ופעמים רבות גם אלמנטים של כפייה שעוד נתעכב עליהם. למשל, הגעת לעבודה עם תספורת חדשה וגוונים בלונדיניים:
מחמאה: "היי ממש יפה לך תתחדשי".
הרמה: "מי זאתתתתתתתתת, אין, קברת!".
פרגון: "טוב, זה מדהים, אני חייבת לצלם ולהעלות את זה לפייסבוק פלוס כמה מילים עלייך כרווקה מהממת. זהו, אנחנו מוצאות לך מישהו".
פרגון תמיד תהיה פעולה פומבית. כזאת שתתרחש מול אנשים אחרים או ברשת חברתית. היא תמיד תכלול קהל, מדומיין או אמיתי - כי הפרגון מדגיש את מעמד ההענקה. אם העיקר במחמאה הוא הצד המקבל, בפרגון הפוקוס עובר לצד הנותן. זאת הסיבה שפרגונים שמורים לפייסבוק וטינופים לוואטסאפ: פייסבוק הוא במה בה אנחנו מתנהלים מול קהל מסוים, שכולנו נעדיף שלא ייחשף לתכתובות הוואטסאפ שלנו.
הרמה עצמית ופרג'לס: סוגי פרגון נפוצים
העניין הוא שכנראה באמת קצת כואב לנו לפרגן, כי כמעט בכל ניסיון שלנו "לתת מכל הלב", מתגנב איזה מסר נוסף שאנחנו בטוחים שאף אחד לא שם לב אליו. אם פרגון הוא השפה הרשמית החדשה של ישראל, הגיע הזמן שנבין מה אנחנו בעצם אומרים כשאנחנו מפרגנים, מה החוקים לפרגון תקין, ומה זה פְרגֶ'לס.
אמנות ההרמה העצמית: אחד מסוגי הפרגון הנפוצים הוא זה שמיטיב עם הזולת ועל הדרך עם עצמך. הפרגון כהרמה העצמית כולל מעשה יפה למען מישהו אחר, שעל הדרך מאפשר לנו להרוויח לייקים ולהפוך ממפרגן למפורגן. זאת לא הסיבה היחידה שאנשים עושים מעשים טובים, לרוב, אבל זה אחד מהמנגנונים שמפעילים אותנו. לעתים פרגון הוא דרך לקדם עסק, לעשות ניים דרופינג או סתם לקבל מחמאות מחברי פייסבוק. פרגון גם מוציא אותך חשוב יותר ממה שאתה באמת. האם לגל גדות או למכבי תל אביב או לנבחרת ישראל אכפת מזה שתפרגן להם? אפשר לומר – בזהירות – שממש לא, אבל לך זה אכפת. זה הופך את הדעה שלך לבעלת ערך, גם אם היא לא באמת מעניינת אף אחד.
"אני רוצה לפרגן לחיילים המדהימים שלנו שמוזמנים לקבל אצלנו שתייה חינם": אני אדם טוב, הנה כתובת העסק שלי.
"אתמול ישבתי עם חברי הטוב יהודה לוי וצפיתי בפרק הבכורה של הסדרה החדשה שלו, שהיא ככל הנראה הסדרה הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים": אני חבר של יהודה לוי.
"תודה לכולם על הפרגון לסינגל הבכורה שלי": קיבלתי ביקורות מדהימות על שירי הנפלא ואני זמר מצליח עכשיו.
"כמו שכולם יודעים, כבר שנים שאני מתנדב (ימים כלילות ולמרות שאני אדם נורא עסוק) עם ניצולי שואה. אחד מהם עובד כסנדלר בגומחה קטנה בקינג ג'ורג', הוא איש מקצוע מעולה, כבר אין כאלה, והוא זקוק לפרנסה": אני בן אדם מד-הים.
"אני ממש גאה בגל גדות, גאווה ישראלית": היא יכולה להיות רגועה, אני בעדה.
פרגון מקצועי: בעבודה לרוב יהיה לנו קל לפרגן לקולגות שלא מטפסות על אותו העץ שלנו. המתכנתת תפרגן להוא ממשאבי אנוש, ההיא מכספים תפרגן למנהל הפרויקטים, התסריטאי יפרגן לעורכת והמנחה תפרגן לצוות הביוטי שלה. יש אנשים שיהיה לנו תמיד נורא קל לפרגן להם ואילו אחרים שלפרגן להם יעלה לנו בדם, ואם נעשה את זה נסתובב במשך יומיים בתחושת גדלות נפש ואצילות. לרוב נגלה שאלו שמאיימים עלינו מקצועית יזכו לפרגונים על כמה שהם נראים מעולה, אלו שנראים מעולה יזכו לפרגונים על כמה שהם מוכשרים ואלו שגם נראים מעולה וגם מוכשרים יזכו לפרג'לס, או פרגון עוין (ע"ע).
פוליטיקות פרגון מקצועי אצל מפורסמים: זמרים ים תיכוניים ותיקים תמיד ירדו על החדשים, זמרים ים תיכוניים מתחילים תמיד יפרגנו לאייל גולן, עופר לוי יפרגן רק לעצמו. אביב גפן לא יפרגן לזמרים חדשים אלא אם כן הם היו בנבחרת שלו ב"דה וויס". שפים יפרגנו לחיים כהן או לשפים מתחילים שעדיין לא מאיימים עליהם. החוקיות הבסיסית היא שהקטנים יפרגנו לגדולים והגדולים לקטנים. שני מפרגנים באותו הגודל יעשו זאת לצורך איחוד מקצועי כלשהו (דואט) או התאגדות כנגד גורם חיצוני מאיים (נגיד, גלגלצ).
פרג'לס (פרגון+קנאה, מלשון jealousy): סוג נוסף ונפוץ במיוחד של פרגון הוא הפרגון העוין, או כמו שנהוג לכנותו – פרג'לס. פרגון שמעורבת בו קנאה או סתם שנאה. כמו ב"מחמעליבה", גם כאן המילים נאות אבל הארס מטפטף. הפרג'לס נוטה להיות פומבי יותר מהמחמעליבה ומגיע מאזורי הפאסיב אגרסיב. כולנו חונכנו שלהביע רגשות כמו קנאה או כעס זה לא מנומס, אבל לא לימדו אותנו מספיק טוב איך להסתיר אותם. התוצאה, לרוב, מסורבלת ושקופה, אבל מאפשרת לנו להביע את רגשותינו האמביוולנטיים בלי למות לגמרי מבפנים.
"לא עברתי אודישן לתפקיד הזה אבל מפרגנת לחברתי שכן נבחרה ואין ספק שמביאה איתה כישורים יותר רלוונטיים" = הם פשוט חיפשו כונפה.
"תודה לכולם על שנים יפות בתפקיד מאתגר ולא פשוט" = מזל שאני עוזב אני שונא את כולכם.
"כשמגיע מגיע" = לרוב לא מגיע.
"מפרגנת לכם על חתונה יפה שכולה פשטות ואהבה" = האוכל היה דוחה, אתם קמצנים, חבל שלא שמתי צ'ק נמוך יותר.
"למרות הכל, מפרגן לעיריית תל אביב על האירוע" = עדיין הייתי שורף את כולם, פשוט הפעם המרתון לא הפריע לי.
פרגון זוגי: בניגוד לפרגון המקצועי, פרגון זוגי תמיד יכלול אלמנט כלשהו של הקרבה. עם כל הכבוד לשרים בפייסבוק, מי קם בלילה לתינוק זו סוגיה גדולה הרבה יותר. ואיפה שיש הקרבה נכנסת גם החשבונאות. פרגנת לו שבוע באמסטרדם במסיבת רווקים עם חבר? את כבר מתכננת מדריד עם שתי בנות דודות. כשילדים נכנסים לתמונה הכל הופך להרבה יותר קשה ומאזן הפרגונים הזוגי מתערער והופך למעין סחר חליפין. את כבר לא מפרגנת לו לישון עד עשר בשבת, את מניחה לו לישון עד עשר בשבת בתמורה לכך שיוציא את הילדים לגינה ותוכלי לישון צהרים. לרוב, זוגיות הופכת למשחק מוחות עדין שכולל צד מרוויח וצד מפסיד, והצורך לשמור על איזון ביניהם. כמובן שלא כל הזוגות ככה. יש כאלה שמעניקים לצד השני בלב שלם, רחב ופתוח ובלי לחשוב על מה שיקבלו חזרה בתמורה, יש גם כאלה עם חלוקה ברורה שבמסגרתה צד אחד עובד ומביא את הכסף והשני דואג לבית ולילדים. אבל רובנו איפשהו באמצע, מנסים לתמרן את היום יום וזוכרים שלכל פרגון יש מוצאי פרגון.
"פרגנתי לבעלי שבועיים בתאילנד עם החברים": הוא עוד ישלם על זה.
"פרגנתי לאשתי והוצאתי את הבנות בשישי מהגן": נתתי לה את הזמן שלה להתפנק עם בישולים וניקיונות.
פרגון עצמי: ואם אף אחד לא מפרגן לך? עשה זאת לבד. את הפרגון העצמי אנחנו פוגשים בדרך כלל באזורי ה"מגיע לי" שבמסגרתו אתה עושה למען עצמך משהו שלא תכננת או לא רצית או שאתה עלול לחוש עליו אשמה. הפרגון כתירוץ ללקיחת החלטה לא רציונלית. רוב הזמן אפשר להחליף את "מפרגן לעצמי" ב"נשברתי בדיאטה", "אין לי כח ללכת לעבודה היום" או "לא הצלחתי לעמוד בפיתוי", שהם פשוט נרטיבים פחות נעימים לנו, גם אם יותר נאמנים למציאות.
"היה לי יום נוראי אז פרגנתי לעצמי מגש דומינוס": בא לי פיצה, הנה תירוץ.
"מגיע לי לקנות את הבגד הזה": אין לי שקל ומדובר במהלך כלכלי לא אחראי שאזדקק לצידוק ניו אייג'י עבורו.
"הפעם אחרוג ממנהגי ואפרגן דווקא לעצמי". אני תמיד מפרגנת רק לעצמי.
"כל אחד צריך לפרגן לעצמו מדי פעם יום מנוחה בבית". כל אחד במקרה הזה = אני.
פרגון שבטי: חוקי הפרגון המקצועי אמנם מלמדים שאנחנו מתקשים לפרגן למתחרים ישירים שלנו - כי כולנו, עמוק בפנים, בר רפאלי ושלומית מלכה - אבל אנחנו כן נוטים להתאחד תחת אותה קורת גג. לרוב, השבטיות גוברת על התחרות. ישראלים יפרגנו לישראלים, עולם האופנה ירים לעצמו, ובאקלים הנוכחי נשים יתמכו בנשים. זאת הסיבה שלמרות שהן שתי זמרות שמתחרות על אותה קטגוריה בגראמי, אדל תפרגן לביונסה.
משטור ההרמות: איך הפרגון הרג את המחמאה
פרגון היא מילה שאין לה מקבילה בשפות אחרות, ואפשר להבין למה. אנחנו נוטים להיות שבטיים יותר, מטפחים אובססיית פמיליאריוּת שגורמת לנו לאתר ישראלים בחו"ל ולחוש נרדפים אל מול כל הרוג'ר ווטרסים של העולם. הוא, אגב, לא מפרגן. ביטויים כמו "מדינה קטנה ומוקפת אויבים", "הוא משלנו" ו"כל עם ישראל ערבים זה לזה" הם נקודת המוצא של כל אחד שאי פעם התלונן על זה שאתם לא מפרגנים מספיק לגל גדות.
את הדרישה לפרגון ראינו גם עם רכישת "מובילאיי". לא הסתפקנו בלהחמיא להם על האקזיט המוצלח, שר התחבורה ישראל כץ גם מיהר להודיע שעד שנת 2018 תהיה בכל רכב מערכת התראה בעלת מנגנון דומה. לא בהכרח של מובילאיי אבל אתם יודעים, הם משלנו. כשראש הממשלה אמר לאילנה דיין "למה את לא עושה תחקיר על כמה מעריכים אותי בחו"ל?", הוא למעשה אמר לה – למה את לא מפרגנת? אבל אילנה דיין לא צריכה לפרגן, זה לא התפקיד שלה, התפקיד שלה הוא לחשוף את המציאות במטרה לשנותה.
בואו נחזור לרגע למשפט שפתח את הכתבה – "אבל מה כואב לך לפרגן?". את המשפט הזה שומע, או קורא, כל כותב שמוציא מתחת למקלדתו טקסט שאינו חיובי באופן מוחלט. המשפט שמגיע מיד אחרי זה: "אם אין לך משהו טוב להגיד, עדיף לא להגיד כלום". האם זה נכון? אם מוצר מגיע לידיו של עיתונאי לביקורת והוא לא מוצלח, האם עדיף לכתוב שהוא לא מוצלח או לא לכתוב כלום, מה שיוביל לכך שאנשים יצרכו אותו למרות שהוא לא מוצלח? או שאולי בעצם הוא צריך לפרגן, כי מה כואב לו? נכון, אנחנו כבר לא בניינטיז שמותר להיות ציניים ומרושעים כמעט בלי סיבה, ובינינו, הדעה של אף אחד כבר לא באמת נחשבת לאיזו מציאה גדולה. אבל בואו נסכים שלעתים דברים לא נעימים צריכים להיאמר ולהיכתב. מבקרים, עיתונאים, אנשי ציבור, אנשי צבא – הם לא אמורים לפרגן לכולם. אפשר להסכים איתם ואפשר לא, אבל "למה אתם לא מפרגנים?" היא תגובה לא נכונה לסיטואציה.
וזה זולג גם לחיים עצמם. פרגון היתר לא מאיים רק על הלגיטימציה לכתוב משהו לא נחמד על מישהו או משהו, אלא גם על האמינות של כל דבר נחמד שכן נכתב. הרי לתמונת הפרופיל שלך אין ארבע מאות תגובות "מהממת!!!!!!" כי את באמת מהממת, אלא כי אנשים רוצים ומחויבים לפרגן. ואם כולם רק מחמיאים כל הזמן, איזה ערך כבר יש למחמאה? הפרגון הפך לדבר ריק לגמרי, אין מאחוריו דבר, הוא קוד נימוס שאתה נאנס לו מתוקף היותך חלק מהחברה. נסו למנות את הפעמים שבהן חשבתם לעצמכם "אוי לא, אני חייב לעשות לו שר". כי לא משאירים לנו ברירה, לפעמים פשוט חייבים לפרגן. לא פלא שמתרחשת, במקביל, מגמה סותרת שבאה לידי ביטוי בגישת "כל האמת בפרצוף" או האמירות של טראמפ, שברור שגם הן ריקות. הרי טראמפ לא אומר את האמת בפרצוף או בכלל את האמת, הוא סתם גס רוח, זה פשוט נתפס אותנטי יותר מהתגובה האלף של "את מהממת".
אמירות כמו "למה לא לפרגן אם אפשר", קצת כמו "נו, חייבים לפרגן", ממחישות את הבעייתיות שבשיח הפרגון. אלון עידן כתב טור מצוין לפני מספר שנים על המילה, שבו טען שפרגון הוא בכלל "ביקורת שלילית במעטה של חמלה", שבה אתה מרים לאדם אבל לא לתוכן שהוא הנפיק. כי פרגון, פעמים רבות, הוא משהו שאתה עושה כי לא נעים לך, כי אין לך ברירה, כי אפשר, כי למה לא, כי הם יוצרים צעירים וזה יעזור להם, כי זה עסק מתחיל. אין לו קשר לטיב המושא, אלא לטוב הלב שלך. וזה בעייתי, כי אם אתה מפרגן למשהו שלא באמת מגיע לו פרגון, יכול להיות שאתה מטעה אנשים אחרים וגורם להם לבזבז את זמנם ואת כספם, אבל העיקר שפרגנת.
העניין הוא שזה בכלל לא חייב להיות ככה. במופעיו הלא מוגזמים, פרגון יכול להיות תופעה חיובית שכוללת סולידריות, הענקת תמיכה והתייצבות מאחורי מישהו שזקוק לה. הפרגון פשוט יכול להיות קצת פחות עדרי, חברתי וגורף. לפעמים זה בסדר להגיד את מה שחושבים באמת (גם עם זה לא צריך להגזים), או לפחות להבין מה חושבים באמת. ובעיקר, לזכור שמותר לא לפרגן בכל רגע נתון, שאפשר להיות ביקורתיים בלי להיות הייטרים, ושלא כל תמונות הפרופיל מהממות.