הזרוע המבצעת

מעולם לא הייתי במקום קטן כל כך, עמוס בגברים בעלי זרועות עצומות כל כך, בתוך בליל צעקות ורגשות סוערים כל כך – כשאף אחד לא הולך מכות או סתם רב עם אף אחד אחר. מעולם לא חשבתי גם שאמצא עניין בערב הורדת ידיים במקלט של בית ספר ברחוב מוכרי הסיגריות בבת ים, עם עשרות גברים וכמה נשים שהגיעו לכאן מכל קצות הארץ כדי לצפות בשני קרבות בין ארבעה גברים צעירים. ולעולם לא הייתי מנחשת שארגיש ככה את האדרנלין.

ברקע מתנגן רוק כבד. לבמה עולה איש חמור סבר עם זוג משקולות, מניף אותן מעל לראשו בעיניים קשורות, כמעט מפיל אחת על הרגל, אבל ממשיך. זהו מיכאל ליסיצקין – פעמיים אלוף אירופה בהנפת משקולות קטלבל, מתמודד עבר ב"גוט טאלנט" של רשת 13 ובמקצועו אח בבית אבות סיעודי. כרגע הוא אוחז בשתי מחבתות היושבות אחת בתוך השנייה, ולהנאת הקהל מקפל אותן לכדי מה שמקבל צורה של בלינצ'ס. אחר כך נשכב ליסיצקין וגבו על ערימת שברי זכוכית, ושמואל "צ'ינו" אלמיזרק – גם לו יש עבר טלוויזיוני, ב"פרויקט Y" – נעמד עליו וקורע בשתי ידיו חפיסה בת 58 קלפים (השיא שלו, המתועד כהלכה, הוא 172 קלפים). כמו עלי שלכת נופלים קרעי הקלפים על מיכאל ועל הרצפה, הקהל מוחא כפיים ומופע החימום מסתיים.

@chinohallelujah #foryou #viral #פוריו ♬ צליל מקורי - צ'ינו

בינתיים זורמים פנימה עוד ועוד אנשים. רבים מהם מלווים את הקרבות עוד מבלפור 60, הכתובת הבת-ימית המקורית של מועדון הורדת הידיים וכיום גם שמו. זה מועדון לא רשמי של אחד מענפי הספורט הפחות מוכרים בישראל, אבל הוא מתחיל לצבור תנופה.

"האינדיקציה לפופולריות של ספורט גברי, כמו הורדת ידיים או MMA, היא אם יש נשים באולם", אומר עומר אפרת, שדרן רדיו ותיק, בעל הפודקאסט "מדברים פשוט" והישראלי היחיד שעובד ככרוז בתחרויות היאבקות והורדת ידיים בעולם. "באירועי MMA בישראל יש היום בקהל 20%–30% נשים. בארה"ב זה יכול להיות 30%–40% מתוך 15 אלף. בהורדות ידיים זה עדיין לא שם, וגם היום יש כאן בעיקר בנות משפחה ובנות זוג, אבל באירועים אחרים היו יותר נשים, וכשעשינו תחרות בחוף הים היו גם משתתפות. זה אומר שהענף הזה בדרך הנכונה", מנתח אפרת, שזו הפעם השנייה שלו ככרוז-מתנדב בקרבות של בלפור 60.

שמואל "צ'ינו" אלמיזרק, לשעבר אלוף ישראל בהורדת ידיים, כיום המנהל והרוח החיה של המועדון: זה ה'פייט קלאב' האולטימטיבי. הוא בחינם ופתוח לכולם, ללא הבדלי דת, גזע מין"

"אני מתה על זה", אומרת אנה, בת הזוג של בורקה, אחד המתחרים הערב. "אני לא מפספסת שום אירוע ושום תחרות". בורקה ואנה בני ה-26, ארבע שנים ביחד, מתגוררים בחולון. בורקה עלה ארצה מגיאורגיה בילדותו עם אמו ואחיותיו; אביו, שנשאר שם, ילווה את הקרב בשיחת וידאו עם האחות הבכורה. בורקה עובד בשיפוצים, וזמן קצר לפני האירוע נפצע בראשו. "הציעו שנבטל, אבל לא הסכמתי", הוא אומר. "כל החיים הייתי בהיאבקות, הייתי אלוף ישראל. בהורדת ידיים אני עוסק באופן מקצועי בשלוש השנים האחרונות. זה משהו גיאורגי – יש שם המון אנשים חזקים והם משקיעים בזה ורואים בזה קריירה, גם כי המדינה ענייה. עבורי זה תחביב".

מה משך אותך לזה?
"הכוח. יש בזה המון טכניקה, אבל צריך להיות חזק. תביאי לי בן אדם 180 קילו שרירים ואני אוריד אותו, כי בהורדת ידיים שם המשחק זה פרק היד, האצבעות והטכניקה. בענפים אחרים פורשים בגיל 40, אבל פה האנשים בשיאם בגיל הזה. זה כיף שכסף לא יכול לקנות, כשאני מתחרה זאת הרגשה שהביאו לי מיליון דולר. לא הרגשתי ככה בשום ספורט, גם לא בהיאבקות". 

במה זה מתבטא?
"החיים שלי נראים אחרת. לפני זה הייתה תקופה שמעדתי, הייתי בין עבודות, הייתי אבוד קצת. הספורט הזה יישר לי את הקווים, סידר לי את הראש. כשיש לך סדר של ספורטאי, אתה מסודר הרבה יותר. הספורט הזה הופך אותך לאדם טוב יותר".

לב אמיץ נגד M16 

האירוע של החודש לא היה מתקיים אלמלא התיישבו בקיץ 2017 שני גברים סביב שולחן באמצע הרחוב בבת ים. השניים היו צ'ינו וחברו הטוב שלומי "הבולדוג" משולם (את הכינוי "בולדוג" הדביק לו צ'ינו), לשעבר אלוף ישראל בפיתוח גוף ומי שפניו מלאות הפירסינג הופכות אותו לדמות שאי אפשר לחלוף על פניה בלי לשים לב. אז, ביום שישי ב-10 בבוקר ברחוב בלפור 60 – על המדרכה מתחת לבניין מגורים ישן על עמודים, ליד חנות פרחים, סנדלר וחנות למוצרי ספורט – הועמד לראשונה שולחן הורדת ידיים מקצועי שצ'ינו, מי שבשנות ה-90 היה אלוף ישראל בענף, הזמין מחו"ל באלפי שקלים.

באליפות אירופה בהורדת ידיים שנערכה בשנה שעברה זכתה ישראל ב-11 מדליות, אבל צ'ינו מצנן: "לדעתי הספורט הזה יישאר מחתרתי לנצח. הוא לא אולימפי, אני לא חושב שהוא יהיה"

"שלומי הבולדוג עבד בחנות הספורט שם והצעתי לו להעמיד בחוץ את השולחן", מספר צ'ינו, המנהל והרוח החיה של המועדון עד היום. "הרעיון היה להתחיל לעשות הורדות ידיים, רק שלומי ואני, ולגרום לאנשים להתעניין. רציתי להפיץ את הבשורה, שאנשים יכירו את הספורט שאני כל כך אוהב. היה לי ויז'ן בראש לאן זה ילך, וזה היה חייב להתחיל מהרחוב".

ומה קרה?
"בהתחלה היינו רק שנינו, מורידים ידיים אחד לשני. אבל משכנו תשומת לב, אנשים התחילו לעצור, השמועה התפשטה, והכרזתי על הקרב הראשון. הווידאו של הקרב עלה ליוטיוב – רואים שם את בורקה הצעיר אפילו, עומד ומעודד – ואנשים רצו עוד, אז פתחתי עמוד פייסבוק ויותר ויותר הגיעו לראות את הקרבות". 

עשרות אנשים מערים שונות התחילו להתאסף בימי שישי בבלפור 60, וצ'ינו רצה לתת להם את ההצגה הכי טובה בעיר עם מופעי חימום מסוגים שונים. "ביום שישי אחד הבאתי גיטריסט שניגן בגיטרה חשמלית את Eye of the Tiger. שלוש–ארבע שעות הוא הטריף עם זה את הרחוב עד שבאו יס"מניקים לפנות אותנו. השכנים לא אהבו את הרעש".

ופינו?
"לא, מה פתאום. הם ראו שיש כאן מוקד ספורט, לא משהו אלים. הצעתי להם לבוא לשים ידיים והם הסכימו".

מעולם לא הייתי במקום קטן כל כך, עמוס בגברים בעלי זרועות עצומות כל כך, בתוך בליל צעקות ורגשות סוערים כל כך – כשאף אחד לא הולך מכות או סתם רב עם אף אחד אחר

שש שנים אחר כך, בשעה שמונה בערב של יום חמישי, עומדים מאחורי צ'ינו ארבעת המתחרים. דוד שירנסקי, המכונה "פופאי", יילחם נגד אורי "Werewolf" (איש זאב) אדר; יוסף "M16" דיין נגד בורקה, המכונה "לב אמיץ" (קופרייטינג כינויים: צ'ינו). לכל צמד יהיו שש הזדמנויות להכריע זה את זה, והמנצח בשיטת "הטוב מ-6" יזכה להניף את הגביע, או במקרה הזה את הפטיש. שני מניפי הפטיש יתחרו ביניהם באירוע הבא. 

בורקה ודיין עולים לבמה. הקהל סביב השולחן מתהדק, צועק ומעודד. קולות של נשים קוראים "בורקה! בורקה!". לפני חצי שנה הוא ניצח את דיין. במציאות הם חברים טובים.

הקהל מתלהט, אנשים צועקים קריאות עידוד לשני המשתתפים. אנה חגה סביב בורקה, פניה מרוכזים. השופטים מסדרים את הידיים של הגברים שכבר אוחזות זו בזו, בוחנים את הזווית והמנח ומסדרים אותן כך שלא יהיה יתרון לשום מתחרה. שניות לתוך הסיבוב הראשון, המרפק של בורקה מחליק על הכרית. זה פאול, ואם הוא יבצע שני ברצף, זה יהיה ניצחון טכני ליוסף.

השופטים קושרים את ידיהם של השניים – זה החוק אחרי החלקה, עכשיו הם לא יוכלו להשתחרר וזה כוח וטכניקה נגד כוח וטכניקה – והפעם, אחרי מאבק, זה בורקה שמפסיד לדיין. "זה טוב להפסיד, גם אם מבאס וגם פדיחות מול האחיות", הוא יצחק אחר כך. "אם הייתי מנצח, הייתי הולך הביתה לפצח גרעינים בסלון, לשתות בירה. במקום זה אני אתאמן עוד יותר חזק".

מגן דוד נגד העולם

הורדת ידיים הוא מענפי הספורט העתיקים בעולם: כבר בתקופת האימפריה הרומית התקיימו קרבות דומים לאלו שנערכים היום. על פניו נדמה שכל הסיפור מסתכם ב"זה שיותר חזק ינצח"; זה לא נכון, אומרים המתחרים והמארגנים, אם כי כוח פיזי הוא מרכיב חשוב. "זה ספורט לכל דבר, יש כללים וחוקים ושולחן מקצועי וזה ממש מעניין", אומר יעקב גראנד – עו"ד לנזקי גוף ביום, ושופט חובב בהתנדבות בקרבות של צ'ינו. "זה נראה פשוט, לשים את היד של היריב על הכרית, אבל יש כל כך הרבה וקטורים וזוויות ותנועות שאפשר לשלב ולשנות, שיכולות להיות מאות וריאציות. זאת גם עבודה על שרירים ייחודיים, ואנשים חזקים שבאים מהרמת משקולות או פיתוח גוף יפסידו לספורטאי מקצועי של הורדת ידיים, כי הם לא מתאמנים על השרירים האלה. זה ספורט של אחווה, כי יש בו אלמנט של עוצמה, אבל הכל באלגנטיות ובלי אלימות".

בקרב המרכזי זוכה דוד "פופאי" שירנסקי מבאר שבע. הוא גובר על אורי "Werewolf" אדר מהר, באלגנטיות, בלי שפניו יביעו משהו מלבד שעשוע

"לפני שנה הייתה כתבה על ילדים שעשו הורדות ידיים ושברו ידיים ואנשים אמרו, 'מה? זה מה שקורה בספורט הזה?'", מספר צ'ינו. "ואני אומר, 25 שנה אני בתחום הזה ומעולם לא ראיתי מישהו שובר את היד בתחרות או על שולחן מקצועי. אצלי לא מסוכן, ואם אצלכם כן, אז אתם לא עושים את זה כמו שצריך – לא יודעים את האחיזה הנכונה, מתחרים של שולחן לא מתאים. אצלנו יש שולחנות מקצועיים, אנשים שלומדים את הטכניקות. השופט, איגור סגל, מגיע מאירופה עם שתי דיפלומות ועובד כאן בהתנדבות".

בשנות ה-90 צמחו בישראל לא מעט אלופי עולם, והענף ידע שגשוג יחסי. "היינו אז על המפה, ישראלי בשם שרון רמז היה שש פעמים אלוף העולם ונחשב לאחד הגדולים בתולדות הענף", מספר גראנד. "עד היום מדברים על שרון, למרות שהוא לא מתחרה כבר עשרות שנים והיום גר בשוודיה".

בשנים האחרונות נראה שהענף שוב מתרומם. בחודש מאי האחרון זכתה ישראל ב-11 מדליות באליפות אירופה בהורדת ידיים ברומניה, אבל צ'ינו מצנן: "לדעתי הספורט הזה יישאר מחתרתי לנצח. הוא לא אולימפי, אני לא חושב שהוא יהיה, ולכן משרד התרבות והספורט לא תומך בו. אני הייתי דוגמה יפה שבה הממסד כן נתן חסות, אבל זה היה חריג".

בחזרה ל-2017, שלושה חודשים לאחר שהחלה מסורת קרבות הרחוב של צ'ינו הגיע טלפון מהנהלת מלון "לאונרדו" בבת ים. "אמרו לי, 'אתם עושים דבר יפה ואנחנו רוצים לארח אתכם'", מספר צ'ינו. "אז באנו וזה נמשך חצי שנה. סגן ראש העירייה הגיע לראות מה אנחנו עושים ואמר לי, 'הקיץ הגיע, תבחר לך מקום בחוף ובוא לשם בימי שישי'. בחרתי מקום בסאנסט ביץ' והתחלתי לארגן קרבות פעם בשבועיים, אבל אז בא החורף ולא היה לי מקום מקורה. התחלתי להיות כמו קרקס נודד, כל פעם במקום אחר – מתנ"ס להבים, דאליית אל-כרמל, באר יעקב. הסתובבתי עם כל הציוד שלי בכל הארץ ואחריי הולכים הקבועים ומצטרפים חדשים. זה הפך למסורת, אבל הרגשתי כמו גלגל מסתובב עם השולחנות האלה, ואמרתי שהגיע הזמן למצוא מקום קבע".

בפגישה בעירייה הוחלט למצוא מקום למועדון שעזב את כתובתו המקורית, אבל נשאר "בלפור 60" ואף התרחב לסניפים בראשון לציון ובדאליית אל-כרמל – יוזמה של מעריצי הענף. על שימוש במקלט בבית הספר שז"ר שברחוב מוכרי הסיגריות סוכם לפני שנה בערך.

צ'ינו: "היום יש לך מיליון פליטי ריאליטי, אבל אני הייתי מהראשונים, הייתי כמו קינג קונג. פעם ראיתי מישהו עם פיטבול גדול וחמוד, התחלנו לדבר והוא אמר לי שהכלב קרוי על שמי"

לפני תחילת הקרבות עושה לי צ'ינו סיור במקום. זה עדיין נראה כמו מקלט, אבל הוא גאה במה שקורה בו גאווה כנה, ילדית ומרוממת נפש. "תראי, כאן הכניסה כמו בברודוויי", הוא אומר ומצביע על קיר ועליו תלויות שלוש תמונות של משתתפי קרבות. על קיר אחר, מתחת לחלון שבור ונורת פלורסנט בוהקת, תלוי דגל עם הלוגו של המועדון. "זה חצי יד וחצי מגן דוד, יד ישראלית נגד כל יד שבעולם – גרמנית, איטלקית, שוודית", מסביר צ'ינו. "יש לנו כאן שתייה ואוכל, אמא שלי הכינה מאפים טורקיים במיוחד לאירוע. רוצה משקה אנרגיה?", הוא שואל ומוזג לעצמו משקה בעל ניחוח של תרופה מג'ריקן גדול. "היה כאן תוהו ובוהו, אבל ראיתי בעיני רוחי איך זה יהיה ולא נבהלתי. שיפצתי וצבעתי פה לבד, עשיתי מה שאפשר".

צ'ינו נגד כדורגל

אנחנו נכנסים לאולם המרכזי, אולם האימונים והקרבות, שבו ניצבים חמישה שולחנות מקצועיים. רובם, מספר צ'ינו, נקנו בעזרת תרומות של חברי המועדון. יש גם המון כיסאות פלסטיק לאורחים, ופטיש עצום אחד ששוקל 15 קילו. "באִגרוף נלחמים על חגורה, ואני רציתי שגם אצלי יילחמו על משהו", מספר צ'ינו. "דוד שלי, אבי פינס שמו, הוא אומן ברזל, והוא עיצב את הפרס, שנקרא 'פטיש הזהב' או 'פטיש יד המלך'". 

מי מתאמן כאן, מתחרה כאן?
"זה ה'פייט קלאב' האולטימטיבי, הוא בחינם ופתוח לכולם, ללא הבדלי דת, גזע מין. בשולחן, לא משנה כמה תהיו אויבים – אתם לוחצים ידיים לפני, מחזיקים ידיים תוך כדי ולוחצים אותן שוב אחר כך. לא מזמן אירחתי כאן ילד עם תסמונת דאון, הוא בא עם המשפחה שלו ונתתי לו לנצח, שירגיש מה זה. פעם בשנה אני עושה חולצות עם הלוגו שלנו ואנחנו הולכים לבתי החולים שניידר וקפלן לבקר ילדים. הזמנתי מחו"ל תחפושת של כלב, ואני מגיע בתור "צוציק הכלב", אלוף החיות בהורדת ידיים. מגיעים אליי בני נוער, כאלה שיושבים בגינות ולא עושים כלום, ואני מלמד אותם לדעת להפסיד וללמוד מההפסד".

צ'ינו (43), נשוי ואבא לבנות קסם וטהר, נולד בבת ים ומעולם ולא עזב אותה, גם כשבשנת 2003 הפך לכוכב הריאליטי הראשון בישראל בגיל 23. כשעוד קראו לו שמואל, הכינוי שלו היה "הסייח האיטלקי" ("ואני בכלל טורקי משני הצדדים") בגלל המראה שלו – שיער כהה, מסודר ומשוך לאחור. את השם צ'ינו הוא בחר לעצמו. "הייתי בן 16, רציתי כינוי, ובגלל 'הסייח האיטלקי' חשבתי שגם הוא צריך להיות איטלקי. יש באמריקה המון איטלקים עם צ'ינו, כמו אל פאצ'ינו, ובקליפורניה יש גם כלא בשם צ'ינו, אז בחרתי בצ'ינו והכנסתי את זה לתעודת הזהות לצד שמואל. באודישנים של 'פרויקט Y' לא אמרתי איך לקרוא לי, הם בחרו בצ'ינו". הוא הגיע למקום השני, אבל נדמה שהיה הדמות האהובה ביותר.

"רציתי להיות שחקן. הלכתי ללמוד אצל יורם לוינשטיין, עשיתי פרסומות, דגמנתי, אבל הרגשתי שאני לא מתקדם", מספר צ'ינו, ונדמה שהוא בכל זאת מתרפק על ימי התהילה. "היום יש לך מיליון פליטי ריאליטי, אבל אני הייתי מהראשונים, הייתי כמו קינג קונג אז. יש מדונה, פרינס, אז היה גם צ'ינו. השם שלי היה סמל. פעם ראיתי בתל אביב מישהו עם פיטבול גדול וחמוד, התחלנו לדבר והוא אמר לי שהכלב קרוי על שמי. פתאום זה נהיה נפוץ בקרב כלבים, לא יודע אם בגללי".

בגיל 29 הוא התחתן, הוציא ספר ילדים על זהירות בדרכים ונטש את התוכניות לשחק. משנת 2012 הוא עובד בדואר ישראל. "אנשים שפוגשים אותי בחלוקת המכתבים שלי בבוקר מופתעים, כי אני לא נראה דוור, אני הכי צבעוני שיש. יש לי קולקציה מטורפת של בגדים ומשקפי שמש", הוא אומר ומספר שאחרי חלוקת הדואר הוא מתייצב מדי יום לעבודה כמדריך בבית הספר לילדים עם מוגבלויות בתל אביב.

איך הגעת להורדת ידיים?
"כילד הרמתי משקולות במכבי תל אביב. בגיל 12 ראיתי מודעה שיש תחרות הורדת ידיים בקניון בחולון, נסעתי לשם, אמרתי שאני בן 14, עליתי וניצחתי. מאז אני נמשך לספורט הזה. התחלתי ללמוד מהלכים, טכניקות. ב-1996/7 הייתי אלוף ישראל לנוער. אני לא אוהב כדורגל או כדורסל, החברים שלי יורדים לשחק בשכונה ואני רואה אותם מתנשפים ולא בא לי על זה. ההנאה שלי היא לראות את הענף שאני מעריץ מתפתח, להפיץ את הווירוס. בגלל זה אני תמיד רוצה לתת שואו. נכון אמרתי לך שזה יהיה אירוע סולידי של גג 20 איש? אז ידעתי שיגיעו הרבה. רציתי להפתיע אותך, שתרגישי את האנרגיות". 

פופאי נגד איש הזאב

בקרב השני, המרכזי, זוכה דוד "פופאי" שירנסקי, בן 28 מבאר שבע. הוא גובר על Werewolf מהר, באלגנטיות, בלי שפניו יביעו משהו מלבד שעשוע. 

פופאי – 1.82 מ', 90 ק"ג, חולצה עם איור של פופאי על הגב – הוא יליד באקו, קזחסטן, שעלה לארץ עם הוריו בגיל 3. ביום-יום הוא עובד בשיפוצים וחולם להיות אלוף העולם. "בעזרת השם זה יקרה", אומר פופאי בביטחון ומספר שהוא כבר מתכונן לאליפות שתיערך בעוד פחות משנה. "תמיד התעניינתי בספורט הזה, למדתי לבד דרך סרטונים ביוטיוב וראיתי שאני מוריד כל אחד, אבל כשהגעתי לקבוצה של מתאמנים, הבנתי שאני לא הכי חזק שיש והחלטתי שאני רוצה להיות כזה. יש לי תואר אלוף הארץ והייתי במקום הראשון גם בשמאל וגם בימין (התחרויות מחולקות בהתאם ליד החזקה – י"פ). יש רק אחד שהוא חזק יותר ממני, והוא נחשב לאדם הכי חזק בארץ, מאג'ד זינאתי מהצפון".

הקרבות נמשכו במצטבר לא יותר מחצי שעה, כולל הפסקה באמצע. הפטישים הורמו, המנצחים הצטלמו. "החלום שלי הוא להקים ליגת קרבות מקצוענית בפריים טיים", אומר צ'ינו. "את מכירה את התחרות של הורדת הסטירות, שאנשים עומדים ומורידים סטירות אחד לשני? אז הסטירות האלה נהיו מופע מרכזי בווגאס. הם קוראים לזה ספורט, משדרים את זה בטלוויזיה, וזה גועל נפש. אני רוצה שספורט יפה ולא אלים כמו שלנו יקבל במה וישודר בפריים טיים גם כן. אני לא רואה סיבה שלא".

חלום אחר של צ'ינו הוא לחזור לעולם הבמה. "לפני שנה הזמינו אותי לאודישן, והתקבלתי לסרט 'תמונות יפואיות: חזרת הג'מעה' שביימו אריק לובצקי ומתי הררי, הוא אמור לצאת בקיץ הקרוב. זה מאוד משמח אותי. אני מחכה לראות את התגובות, ואם ירצו אותי בעקבות זה, אני אמשיך".

אתה מפחד להתאכזב?
"אני לא בן אדם שמתאכזב, אני לוחם".