את תנועות השפתיים של יונית לוי רני בלייר זוכר בבהירות, את המילים המדויקות שיצאו לה מהפה לא כל כך. זה היה ה-22 בינואר 2013, ורק 28,082 מצביעים שמו ז' בקלפי, מה שנתן ל"ארץ חדשה" 0.73 אחוז מהקולות, הרבה מתחת לאחוז החסימה. מערכת הבחירות הראשונה שבה בלייר השתתף, כמועמד מספר 3 ברשימה של ארץ חדשה, הסתיימה בקול ענות חלושה, שעבורו דמה יותר לצליל ניפוץ עז.
"ביום שלמחרת הייתי מרוסק נפשית. גראונד זירו", הוא אומר. "זאת הייתה מכה קשה, לקח לי די הרבה זמן לצאת מזה".
זה לא היה צפוי?
"הייתי בטוח שאנחנו נכנסים. אתה מסתובב בתל אביב וכל חמש דקות פוגש מישהו שתומך בך. האמונה הזאת היתה מאוד חזקה. הייתי מאוד עצוב ומדוכא. יש לי בנות והייתי צריך להיות שמח בשבילן בתור אבא, וזה גרר מאמצים מאוד רציניים. מצד אחד הייתי שבור לגמרי, אבל במקביל הייתי צריך לחזור לתלם, לפרנס ולנסות להזיז עניינים, כי נשארנו בלי שקל".
כבר לפני הבחירות היה במאי ויוצר הטלוויזיה הוותיק בעיצומו של הליך פשיטת רגל. כשהגיעו התוצאות הוא התעורר לתוך בור כלכלי עמוק. "הגעתי לפשיטת רגל כי כשאתה יוצר יש חודשים שאתה לא עובד, והכסף ממשיך לזרום החוצה. לחיות בתור יוצר מצליח במדינת ישראל זה לא אומר כלום חוץ מזה שאנשים מזהים אותך ברחוב. מבחינת פרנסה אתה יכול למצוא את עצמך במצב כלכלי מאוד קשה. אפשר לראות את זה בתעשייה הזאת אצל הרבה מאוד יוצרים שרובם פוחדים לדבר על מצבם ואין מערכת שמגנה עליהם ולרובם גם אין פנסיה כי הם אף פעם לא יכלו לשים כסף בצד.
איך רצת לכנסת תוך כדי פשיטת רגל?
"בעצם מי שמימנה לי את השנה הזאת היא אמא שלי", הוא עוצר ולוקח לגימה מהוויסקי. "אמא שלי השקיעה בארץ חדשה",
ועכשיו, כמעט שנתיים אחרי, המצב השתפר?
"עכשיו אני מאושר שאני בן אדם בריא ומתפקד, זה דרש מאמץ נפשי מאוד גדול. היו לי בעיות לישון בלילה, לקחתי קלונקסים כדי להירדם, לא תמיד בגלל הבחירות אלא גם בגלל טראומות מלבנון. אני לא לוקח את זה באופן קבוע אבל וואלה, לפעמים אתה רוצה לישון טוב. בעיקר התחושה היתה שאני חייב להתרומם מהמקום של המצב-רוח, מתחושת הבדידות הזאת".
"היתה תחושה שיש מאה אלף אנשים שמאמינים בנו"
בלייר, שהיה כעץ מעצי שדרות רוטשילד בתל אביב בתקופת המחאה החברתית, עזב את דירת החדר וחצי במרכז העיר לטובת דופלקס רחב ידיים בגבעתיים באותו מחיר. על קיר אחד תלויה תמונה של נלסון מנדלה, על כוננית מונחים דיוקנאות ממוסגרים של הרצל ומרטין לותר קינג, לצד דגל אדום עם פטיש ומגל. "רציתי שלילדות שלי יהיו חדרים משלהן", הוא מסביר. "בדירה הקודמת, כשהן היו באות אליי, הייתי מרדים אותן במיטה שלי והולך לישון על הספה, וזה כבר נהיה בלתי נסבל".
שם הוא פגש גם את אלדד יניב, שמעט לפני כן סיפק את אחד המהפכים המרהיבים של זמננו: עורך הדין הממולח, מקורבו של אהוד ברק, שהצהיר על עצמו שהוא היה המקף בין ההון לשלטון, חזר בתשובה, הצהיר שהוא מכה על חטא, והתחיל לשפוך. בסרטוני "השיטה" שיצר עם בלייר לקראת הבחירות הוא חשף פרשיות מהקרביים של קשרי ההון שלטון בישראל, כאלה שהיו אמורות להרעיד את המדינה לפחות כמו משפטי אולמרט: נתניהו מסתובב עם דולרים בגרביים ומשחד אנשים, למשל. או: נוני מוזס שולט בשרי הממשלה באמצעות תחקירים מוכנים לדפוס עליהם שהוא מאיים לפרסם ב"ידיעות" (הכל לכאורה, כמובן). אבל המדינה לא רעדה, וחלק מהסרטונים היו ויראליים, אבל לא הדהדו מעבר לזה. אף אחד לא תבע דיבה את יניב, מה שיכול להיות ראיה שהוא צודק – או שאיש לא הרגיש מאוים.
לבלייר, בכל אופן, היה אכפת. הוא ראה ביניב מוח פוליטי מבריק, אדם שחצה לצד האפל וחזר משם עם רצח בעיניים כדי לשנות את העיוותים שהוא ראה במו עיניו. יניב ראה בבלייר אדם אהוב, איש של אנשים שיודע לדבר ללבו של הציבור ובגובה העיניים, דבר שהוא עצמו תמיד התקשה בו. גם כיום, אחרי שההרפתקה הפוליטית המשותפת שלהם הסתיימה בכישלון צורם, הם ממשיכים לשמור על קשר קרוב. "אלדד ואני חברים מאוד טובים, אנחנו בתקשורת יומיומית", הוא מספר. "עברתי עם אלדד את כל מבחני האנושיות שיכולים להיות ואני יכול להגיד לך שהוא לא נכשל מעולם, בשום מבחן. הבנאדם הוא איש אמת, ייקח לאנשים להבין את זה כמה זמן שהם רוצים, על הזין שלי".
ההשטאג של ארץ חדשה שמקועקע על זרועו של בלייר, שריד מהתקופה ההיא שיישאר צרוב בעורו עד יומו האחרון, תזכורת לרבבות האנשים שהצליח לסחוף אחריו אבל גם לכל אלה שלא: לפני הבחירות הבטיח שאם הסקרים ינבאו ש"ארץ חדשה" בחוץ, הרשימה תפרוש מהמירוץ כדי לא לבזבז קולות ממחנה השמאל. אבל הסקרים אמרו את דברם, ובכל זאת, בלייר ויניב המשיכו. "בוא נתחיל מזה שאני אשם, כי אני אמרתי את זה. אבל עזוב, זה לא העניין. זה חלק מהטעויות שעשינו, אני לא מאמין שאנחנו אנשים מושלמים. טעויות נעשות. נשארנו במירוץ כי מסביבנו היתה תחושה שיש מאה אלף אנשים שמאמינים בנו, כנגד כל הסקרים. זאת היתה התחושה שקיבלנו כשראינו מה קורה ברשת ומאנשים שבאו להפגנות, ופתאום משהו גרם לי ולאלדד (יניב – א.פ) להרגיש שיש לנו אחריות לאנשים. הבטחנו להם הבטחות יותר חשובות מלמשוך את הפתקים שלהם. כל מי שהצביע לנו הצביע נטו מהלב".
איך אתה מסביר לעצמך את התבוסה שלכם?
"יכול להיות שהיינו רדיקליים מדי, או שהצטיירנו ככאלה, אבל לא היה לנו זמן והיינו צריכים לעבוד מהר. עשינו הרבה טעויות, בטוח. סמכנו יותר מדי על הרשתות החברתיות והאינטרנט, ובדיעבד הבנו שבמדינה הזאת אם אתה לא מיוצג בכלי התקשורת הגדולים אז אתה לא ממש קיים. לאורך הבחירות הרגשנו שלא מסקרים אותנו, לא מדברים עלינו, לא מזמינים אותנו. היתה התעלמות כללית מהיותנו קיימים. גם כשעשו ראיונות עם אלדד בעיקר דיברו על היו-טרן שלו, אבל לא באמת התמקדו באידיאולוגיה של המפלגה הזאת, בעומק שיש בחזון שלה. זה נשאר באזור הרכילות הברנז'אית. אז יצרנו תכנים משלנו, צילמנו את סרטוני 'השיטה', שזאת סדרה לכל דבר שהופקה בגרוש וחצי בדירה שלי בסגנון ובהשראת 'קפה וסיגריות' של ג'ים ג'רמוש. זאת היתה אשכרה מלחמה אקטיביסטית דרך הרשת, סדרה שנעשתה בהתנדבות לגמרי והביאה מיליון צופים. אני מאוד גאה ביצירה הזאת".
היו גם תלונות שהופנו אליכם מאנשים שעבדו בקמפיין של ארץ חדשה וטענו שהם לא קיבלו משכורות, ושלא הגשתם למבקר המדינה דוח על הוצאות המפלגה למרות שהטפתם לשקיפות.
"תשמע, זה קצת רכילות פנים-משפחתית כזאת. אני יכול להגיד לך שאנשים שכאילו היו אמורים לקבל כסף בשלב מסוים הפכו למועמדים ברשימה בשלב אחר. שמי שמימן את ההתמודדות שלהם בסופו של דבר זה אני ואלדד, או אמא שלי ואלדד. אז אולי באת בתור דובר אבל הפכת להיות מועמד מספר ארבע או חמש, ולא ביקשנו מאף אחד להשקיע כסף, אבל כשאין כסף ואתה מועמד, זה נראה לי קצת טרחני להתעסק בזה. ושאף אחד לא יספר לי שאנשים במקומות האלה לא האמינו שהם נכנסים שבוע לפני הבחירות, כי כל הרחוב האמין שזה יקרה".
אתה חושב שיאיר לפיד גנב את קולות המחאה?
"אני חושב שיאיר לפיד עשה קמפיין בחירות מבריק, אולד סקול קלאסי, שהוכיח את עצמו. עם הרבה כסף. הרבה מאוד כסף. ויש לי סיבות לחשוב שהרבה מאוד אנשים שחשבו להצביע ארץ חדשה בסופו של דבר נעמדו מאחורי הפרגוד והצביעו יאיר לפיד. אני לא יודע אם אני מבין אותם אבל אני יכול להבין את פיק הברכיים, כשפתאום היה קמפיין שבוע לפני הבחירות שקרא לא להצביע למפלגות הקטנות. פתאום אתה נמצא מאחורי הפרגוד ואתה מנסה להפגין איזושהי אחריות לאומית. אבל בסופו של דבר, מה נהיה מיאיר לפיד? אני חושב שבסך הכל לא היו שום הפתעות, חוץ מספינים קטנים על כל מני קשקושים אני לא רואה שום מהפכה אמיתית בהשקפת העולם של משרד האוצר".
אחרי ההפסד של ארץ חדשה המשיך יניב, ששובץ במקום הראשון ברשימה, לעבוד במרץ – הוא פרסם מאמרים בכלי התקשורת השונים ותחזק טור בוואלה על תקן חושף שחיתויות, בו העלה לראשונה, לדוגמה, את עובדת קיום הפנטהאוז המפואר של בנימין בן אליעזר ביפו, ואת הקשר שלו לאוליגרך הגאורגי אברהם נניקשווילי.
בלייר, לעומת זאת, נעלם מהרדאר. ב-2012 תמה כהונתו כיו"ר איגוד הבמאים, באותה שנה שודרה ב-yes המיני-סדרה שלו "שביתה". מאז לא עלה על המסך הקטן; בקולנוע הוא מגיח בימים אלה כשחקן, ב"האם זה אתה", קופרודוקציה ישראלית ואמריקאית שביים דני מנקין; הוא גם התחיל ללמד במכללת ספיר, בחוג לאמנויות הקול והמסך בראשות ארז פרי. "השקעתי בארץ חדשה שנה וחצי מחיי, מרגע מחאת רוטשילד ועד יום הבחירות עבדתי בזה כמעט במשרה מלאה, וגם ניתקתי את כל הקשרים ואמרתי דברים מאוד רדיקליים וביקורתיים על מערכות וגופים שפעם נתנו לך עבודה", הוא מסביר. "היתה אווירה שלא יהיה לי פשוט עכשיו לנסות להשיג עבודה ב'רשת', לדוגמה, אחרי כל הדברים שאמרתי על עידן עופר. בוא נאמר שלא היו מקבלים אותי לעבודה ב'ידיעות'. אבל תמיד לימדתי, ואני תמיד מורה, וחזרתי ללמד במכללת ספיר ובמנשר. ספיר זה כמו הבית שלי, אני מלמד שם כבר 15 שנה".
עם כל הביקורת שלך על מצבה הקשה של תעשיית הקולנוע והטלוויזיה, אתה לא חושב שאתה מטפח בקרב התלמידים תקוות שווא?
"אני לא מאלה. אני לא מפריח תקוות. אני מספר את האמת, ואני חושב שהמצב בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה דומה מאוד להרבה תחומים אחרים. רובנו מוצאים את עצמנו בשוק שסובל מעודף היצע של עובדים. אם יש פשע שמדינה יכולה לעשות זה שאין ביקוש לעבודות שאנשים הולכים ללמוד, זה פשוט עולם שלישי, ומה שאני מנסה ללמד זה שיש תכונות אופי שחייבים לסגל כדי להגיע למשהו בעולם הזה. במכללת ספיר הסטודנטים מקבלים את רן טל, את דורון צברי, אותי ואת שלומי אלקבץ. אנשים שהם דעתנים, שיש להם מה להגיד על החיים. הם מנווטים אותם למקום של 'פאק יו, אתה בדמוקרטיה, תעשה סרטים שיש להם מה להגיד'. בית ספר עם אג'נדה זה דבר מאוד חשוב".
אתה מצטער לפעמים שלא עברת לחו"ל? כשאתה מסתכל למשל על ארי פולמן, שיצא לך לעבוד איתו לא מעט בעבר, אתה מרגיש פספוס?
"ממש לא. ארי ואני מאוד שונים. הוא איש שראה את עצמו עושה קולנוע וסרטים, הוא חרוץ והוא יודע לעבוד קשה, והוא מהאנשים הכי יסודיים ואחראיים שפגשתי. אני טיפוס שכונתי וארצי יותר, האנגלית שלי לא משהו ואני דיסלקט של שפות, לא איזה אדם קוסמופוליטי בטבעי. תאסוף את כל הפעמים שהייתי בחו"ל בימיי ותגיע אולי לשלושה חודשים. לא יצאתי למסעות וחיפושים אחרי אני לא יודע מה".
"אני לא יכול להצהיר שיש לי את הכוחות הנפשיים לצאת לעוד מסע כזה"
הוא אב לשלושה ילדים – יונתן בן ה-23 מאשתו הראשונה, ואלי ואוריין בנות ה-13 וה-10 מאשתו השנייה, שממנה הוא נפרד אבל עדיין לא התגרש סופית. "החוזה הכי חשוב בחיים, המבחן האמיתי, הוא לא נישואים אלא גירושים", הוא אומר. "אתה שותף לגידול ילדיך עד יום מותך, זה לא עניין של זוגיות או אהבה אלא של שותפות, והיה לי מזל שבמקרה שלי מצאתי שותפות טובות".
הוא עצמו נולד וגדל במושב ישע שבמועצה האזורית אשכול. אביו, יוסטה בלייר, שנפטר לפני כמה שנים, היה מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל, וכיום אמו מתגוררת לבדה. "אמא שלי עדיין גרה במושב הכי מופצץ בישראל, ורק עכשיו בונים אצלה ממ"ד", הוא מספר. "הוא עוד לא גמור כי מי שבונה אותו זה פלסטיני מחברון ולא כל יום הם מצליחים להיכנס, אז הממ"ד מתקדם לאט ואני מאוד מקווה שעד המבצע הבא הוא יהיה מוכן, כי היא כבר עברה כמה וכמה מבצעים כאלה בבית עם תקרת רעפים שכדי לחדור אותה צריך אבן, לא מרגמה. ועדיין, כל פעם שהתקשרתי לאמא שלי אחרי שהיה צבע אדום ושאלתי אותה מה המצב, היא אמרה לי 'אל תשכח, בעזה זה צבע שחור'. זאת אמא שלי. אני הייתי נגד צוק איתן, אני חושב שאלה מלחמות פוליטיות שאין להם שום קשר למציאות. אם במקום להוציא על מלחמה 20 מיליארד שקל היו מוציאים אותם על שלום, אני מאמין שכבר היה פה שלום".
על המוות של אבא שלו הוא עדיין לא התגבר. "אני אספר לך סוד – הזמן הוא רופא קטן מאוד בעניין הזה של יתמות", הוא נאנח. "אבא שלי תמיד היה הרמזור האדום שלי, והוא השאיר אותי על כתום מאז שהוא נפטר. לא מחלימים מזה, הבור רק גדל ואתה לומד לחיות איתו. אתה עושה דליט על כל מה שהיה רע ביניכם בעבר, זה פשוט נמחק ממך, ואתה זוכר רק את הדברים הטובים. וזה לא שהיה לי איתו שום עניין, סגרנו בינינו הכל. לא היה קרע, לא אמרתי 'וואלה, לא הספקתי להגיד לו את זה'. עברנו יחד את כל צורות היחסים והוא מת לי ממש בידיים, אבל הבור רק גדל כי אין גיל ליתמות. זה לא משנה מתי אתה חוטף את זה".
מה לגבי העבודה שלך בטלוויזיה? אין לך איזו סדרה חדשה בקנה?
"אני עובד על הרבה דברים במקביל, אבל יש גם תחושה שוואלה, ב-15 שנה האלה בלי לשים לב עשיתי כמות יצירה שאני חושב שיש מעט בעולם שהספיקו לעשות כבמאים. אנחנו מדברים על 150 פרקים, 6 סדרות שונות, סביבות ה-5000 דקות דרמה ששודרו. ופתאום אני שם לב שכבר 3 שנים לא הייתי על סט, אבל אני מרגיש עכשיו שאני לקראת כיבוש גבעה נוספת - פיצ'רים. משום מה בקולנוע אף פעם לא יצא לי להתעסק, רק בטלוויזיה. תכלס יש לי עוד הרבה שנים לחיות, ולהיות יוצר טלוויזיה זה עולם של צעירים, זה קצת עיר הנוער. לעומת זאת בקולנוע אתה יכול לעשות סרטים עד גיל 80. יש תקדימים. קורוסאווה, למשל".
עכשיו, כשהעלו את אחוז החסימה, ארץ חדשה לא תחזור לסיבוב שני?
"אנחנו עדיין עסוקים במאבק החברתי-פוליטי, במסגרת היכולות שלנו. לא נתתי לזה רגע מנוחה. אני לא יודע אם יהיו לי את הכוחות הנפשיים והכלכליים או את הדרייב ללכת לעוד סיבוב כזה, הייתי מאוד שמח אם זה היה קורה, אבל אי אפשר לדעת. אני מקווה שיהיו לי את הכוחות, לא יכול להצהיר על זה בוודאות. זאת עבודה יומיומית, סיזיפית אפילו, ויש גם תשישות מהסיפור הזה, אני לא אכחיש. בגלל זה אני לא יכול להצהיר שיש לי את הכוחות הנפשיים לצאת לעוד מסע כזה. היה לי בשנים האחרונות רצף של בומבות - אבא שלי נפטר, התרסקתי כלכלית, הפסדתי בבחירות, נפרדתי מבת הזוג שלי. הכל קיבל סיבוב באיזושהי צורה. אבל אני מסתכל על זה היום ואומר הכל לטובה, אני לא מתחרט על כלום. מספיק שאני פוגש בנאדם ברחוב שהוא זר לי לחלוטין והוא אומר לי 'אני הצבעתי לארץ חדשה, תמשיכו להיאבק ואני מאחוריכם', זה עושה לי את היום. זה אומר שיש עוד אנשים שמאמינים שאפשר לעשות פה שינוי".